הפרק הבא כבר כאן! סליחה שחיכיתם הרבה זמן, אבל מחכה לכם פרק פעולתי מלא במתח! מבטיחה שתהיה רגיעה לאחר פרק שכזה, בפרק הבא תהיה כבר פחות פעולה עד לפעם הבאה.
תיהנו!
אזהרה: הפרק הבא מכיל תכנים קשים.
***
פרק שש עשרה
קורבן האשלטנים חלק ג'
אורפן ומג'יק, אשר נשלט על ידי היצור המסתורי, עמדו זה מול זה בתוך ממד האשליה.
"
על מה אתה מדבר?!" צרח אורפן לכיוונו. "
איזו משימה הושלמה בדיוק?!"
דבריו של היצור הכניסו אותו לחרדה איומה; הוא לא יכל לדעת מה קורה עם קליאו!
"אני אספר לך, מכשף." חיוך מרוצה התפרש על פניו של היצור. "אנחנו אשלטנים, יצורים הניזונים מכישוף."
"תגיע לעניין." קולו של אורפן הפך למסוכן ואף הצטרד, הוא רצה לדעת יותר מהכל אם הנערה הצעירה בסדר, הוא לא היה בטוח שקיזה הצליחה לשמור עליה כראוי.
"מנהיגת שבט מאיישי זימנה אותנו."
"ק-קסנדרה?" אורפן פלט את שמה בתמיהה.
"אכן. יש לה מטרה אחת ברורה – לשחוט את הזראית הצעירה." הוסיף.
"
תוציא אותי מהמקום הזה מיד!!" צרח אורפן כמעט בטירוף וניתר על גופו של מג'יק, אשר נפל אחורה, ונעמד מעליו. "
תוציא אותי מפה!!! תוציא אותי מפה!!! אני ארצח את האישה הזאת!!" פניו של המכשף התמלאו בדמעות זעם.
היצור נראה משועשע מתגובתו הדרמתית של אורפן. "כשהנערה תמות, אתה תהיה שלנו, אנחנו רק מחכים שתשתמש בכישוף הכתום... תחילה רצינו להרוג את הזראית על ידי שליטה בגופו של השוליה שלך, אולי היינו מקבלים גמול עסיסי יותר."
"
שתוק!!" המכשף החטיף לפניו של מג'יק, משום שלא יכל לשלוט על עצמו. "אם משהו יקרה לה... אני אהפוך לרוצח." אורפן הרגיש כי גופו בוער מבפנים.
"הרגע פגעת בשוליה התמים שלך, מה לא תעשה בשביל הזראית הזו, חכה שמגדל הניב ישמעו על זה..." אמר לפתע היצור מלקק את שפתיו. "למצוא את החולשה של אחד המכשפים החזקים ביותר בעולם זה הישג אמיתי! קשה להאמין שמדובר בסך הכל בזראית מפונקת וחלשה."
אורפן צרח בקולי קלות, מרגיש כי הוא מאבד את שפיות דעתו, הוא אחז בראשו והתרחק במהירות מגופו המוטל של מג'יק.
"
אני לא אתן לכם לפגוע בה!!" אל מול עיניו הנלהבות של האשלטן, המכשף החל לזהור בכתום כשעיניו אחוזות השנאה מאדימות באימה.
פיצוץ אדיר נשמע במרחק לא רב ממנהיגת שבט מאיישי ומהלוחם שעדיין הרים את קליאו המעולפת על ידיו החסונות. הם הסתובבו אחורה במהירות למשמע הרעש העוצמתי.
החוטפים היו בדרכם אל השבט, שם התכוונה קסנדרה לסיים את חייה של הנערה - היקרה ביותר לרוצחו של בנה.
"אין לנו זמן, המכשף יימצא אותנו... האשלטנים חלשים ממנו." אמרה האישה המבוגרת אל הלוחם בחשש; היא ידעה למה מסוגל אורפן אם יבחין בחטיפת הנערה.
"גברתי, מדוע החלטת לפתע להרוג אותה?... את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? זאת בסך הכל ילדה..." העז לומר הלוחם ברחמים, משהו במנהיגתו נראה לו מוזר, היא הפכה לאכזרית מאז הרצח של בנה; היא תמיד שנאה מכשפים ורצתה במותם, אבל אף אחד לא חשב שהיא תתחיל להרוג חפים מפשע כמו הנערה התמימה הזו. "חשבי על זה..." אמר, מביט על פניה הנמות והרכות של קליאו. "יש לי בת בגילה, א-"
"מורדו, אני לא יכולה לתת לזראית הזאת לחיות, אהרוג אותה ואגרום לרוצח בני סבל רב! הוא מכשף, אין מישהו שמגיע לו לסבול יותר ממנו!" הסבירה קסנדרה ללוחם ברוב חשיבות ושלפה את חרבה הקטנה מנדנה. "דקירה אחת בגולגולת של הילדה תעשה את העבודה."
"גברתי... הילדה הזו לא אשמה..." הלוחם האמין שהוא יהיה מסוגל לשכנע אותה אחרת; הוא היה הלוחם הבחיר ביותר, הוא נהג לייעץ לקסנדרה רבות – הפעם היה בלתי ניתן לשכנע אותה והוא נאלץ לתת לה לעשות כרצונה. מכשפים רצחניים פרצו לשבט ורצחו את משפחתה לפני זמן רב, מאז היא לא הייתה מסוגלת לראות זראים בקרבתם, אך יותר מכל רצתה קסנדרה להכאיב לאורפן; מלבד היותו מכשף, היא הייתה בטוחה כי הוא רוצח בנה וזה הטריף את דעתה עד שלא היו בה רחמים כלפי קליאו.
"אני חייבת לגרום למכשף הזה לבכות! תחשוב על זה מורדו... בני היה קרוב אלייך, עכשיו הוא איננו בגלל המנוול הזה!" ניסתה האישה להסביר ללוחם הנאמן שלה, אשר עדיין נעץ את מבטו הרחום בקליאו חסרת האונים בידיו.
"גברתי, אינך יודעת אם אכן נכון הדבר והמכשף הזה רצח אותו, אל תתני לשנאתך כלפי מכשפים להשפיע עלייך, יש בידיי ילדה שבקושי הספיקה לחיות... אני יודע שאת תתחרטי על זה, את לעולם לא היית עושה את זה גם עם השנאה שלך כלפי המכשפים." ניסה מורדו לשכנע את מנהיגתו לשווא.
"אם המכשף הזה היה רוצח את בתך, מה אז היית עושה? מורדו, אל תדבר שטויות!" צרחה האישה בטירוף.
מורדו רצה להשיב לה שגם אז לא היה רוצח נערה חפה מפשע, אבל לא היה טעם בכך, נראה כי מנהיגתו האהובה איבדה את שפיותה מיד לאחר רצח בנה - הרצון שלה להרוג את הנערה היה אך ורק מתוך נקמה עיוורת.
קסנדרה קרבה אל קליאו בידיו כשהחרב בידה, הלוחם הרים את ראשה כלפי מעלה ונתן לו לנוח על ידו הגדולה, במקום לתת לו ליפול אחורה ללא אחיזה.
"זה למענך, בני היקר!"
לפתע פקחה קליאו את עיני התכלת הגדולות שלה באיטיות, היא נאנקה וניגבה את עיניה הצורבות.
"א-אורפן?..." שאלה הנערה בחולשה, היא הייתה בטוחה שאורפן הוא זה שמרים אותה.
"העיניים שלה..." אמר הלוחם בפליאה, צבע עיניה היו זרות לו.
קליאו שפשפה את ראשה הכואב מן המכה, היא נשאה את עיניה מעלה במהירות ונפגשה במבטו הבוחן של הלוחם.
"מ-מי אתה? תוריד אותי!" קראה הנערה המבוהלת, מנסה לרדת מידיו לשווא.
"זה חסר טעם קליאו, מה הן מילותייך האחרונות?" שאלה אותה מנהיגת שבט מאיישי בחוסר רגש.
הנערה עברה להביט על קסנדרה לאחר ששמעה את קולה המוכר, היא לא שמה לב לנוכחותה עד כה.
"קסנדרה... על מה את מדברת? שחררי אותי!" קליאו הבחינה בחרב הקטנה בידה. "את... את רוצה להרוג אותי?!" שאלה הנערה בחוסר אמון, מתנשפת.
"תאשימי את המכשף הרוצח אליו התחברת, הוא רצח את בני." אמרה לה האישה המבוגרת. "את צריכה לרצות למות, אני אעזור לך להשתחרר מהמכשפים הרוצחים!"
"לא... אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות עם אורפן ומג'יק לנצח!" קראה הנערה, נאבקת במאמץ בגופו הגדול של מורדו בכדי להשתחרר מידיו הגדולות, הוא ניסה לשמור על שקט למרות שהתנגד למעשיה של מנהיגתו בכל תוקף, אך אם ינסה להתערב עוד פעם אחת – ייתכן והוא יוצא להורג.
"להתראות..." קסנדרה הניפה מעלה את החרב מול פניה המבועתות של הנערה.
קליאו עצמה את עיניה בפחד, שפתיה הסמוקות רעדו ועיניה החלו לדמוע.
'אורפן... אני מפחדת...' חשבה בזמן שהתנשמה בחוזקה.
'אני לא רוצה למות!'
"בבקשה לא..." התחננה הנערה בקולה הקטן. "קסנדרה, א-אל תעשי את זה! בבקשה... אורפן לא רצח את הבן שלך!" קולה של קליאו רעד. "א-את טועה, א-אורפן... לא יעשה דבר כזה..." היא בלעה רוק, מרגישה את ליבה הפועם במרץ.
"את ילדה רעה, קליאו... פשוט תקבלי את מותך בהבנה, אאחל לך שבעולם הבא תביני איזו טעות עשית!" קסנדרה קירבה את החרב לגרונה של הנערה. "אולי אם אחתוך את גרונך, זה יהיה מהיר יותר."
"ל-לא..." דמעות זלגו במורד לחייה הסמוקות של קליאו שרעדה בכל חלקי גופה. "אל תהרגי אותי..." היא החלה לבכות בקול. "אורפן..." לחשה כשהיא משתנקת בבכי.
"גברתי,"
"שקט!" עצרה קסנדרה את דבריו של הלוחם, שלא יכל לעצור בעד עצמו עוד. "אם תתערב עוד פעם אחת, אתה תיענש!"
"זו רק ילדה!-" לפתע בלי שום התראה מוקדמת, נשלחה אל ראשו של מורדו קרן אור אדומה וחדה שניפצה את ראשו לגורמים, קליאו צרחה בהיסטריה כשדם רב ניתז על גופה. חרבה של קסנדרה נשמטה מידה מן הבהלה וחתכה במעט את גרונה של הנערה.
"מ-מה קורה פה?..." שאלה קסנדרה בחרדה, מביטה על גופתו חסרת הראש של מורדו, הלוחם הנאמן שלה. "מורדו... לא..." היא הייתה בהלם מכדי לזוז; שאריות ראשו היו מפוזרות סביב, חלקן היו על גופה של קליאו.
הנערה שצרחה בבהלה, כמעט ונפלה על האדמה כשגופתו של מורדו החלה ליפול.
"כמה נורא... זראית קטנה ואומללה." ידיים אחרות תפסו בגופה של קליאו והרימו אותה בקלות. היא המשיכה לבכות בידיו, מניחה שזהו המושיע שלה מן המוות.
קסנדרה הביטה על רוצחו של הלוחם שלה בבעתה – היה זה סאריון.
לפתע קיזה חשה בעוצמת כוח אדירה מאין כמוהה מחוץ לבית, האשלטן דמוי לואיס נעלם כלא היה. קיזה הייתה מבולבלת, תוהה ממה נגרם הפיצוץ מחוץ לבית שהיה הרוס לגמרי מן הקרב.
'האם קרלנסלו... השתמש שוב בכישוף כתום?!'
"משהו מוזר מתרחש פה." דיברה קיזה לעצמה ויצאה מן הבית במהירות, מביטה סביב. "אני חייבת למצוא את קליאו." המכשפה לא ידעה היכן הנערה החליטה להסתתר, אך היא הניחה שזהו מקום טוב מאחר ולא ראתה אותה בשום מקום, או שמשהו לא טוב קרה לה וזה הדאיג את קיזה, רק משום שהבטיחה לאורפן שתגן עליה.
לפתע הבחינה קיזה מרחוק במג'יק המוטל על החול, הוא היה ער. היא רצה לעברו ועזרה לו לקום בזהירות.
"מה קרה לי?" שאל הנער הבלונדיני בחוסר הבנה, שיערו פרוע. "אני רק זוכר שהייתי במטבח ו..." הוא גירד את הראש.
"זה סיפור ארוך... אנחנו חייבים למצוא את קרלנסלו ואת קליאו." אמרה לו המכשפה בקולה הקשוח.
"הילת הכישוף כאן נוראית..." אמר מג'יק, המום מכל מה שהוא מגלה סביבו; הגג של הבית נהרס לגמרי והגשם שפסק לפני דקות אחדות כבר הספיק להציף אותו. "קיזה, ספרי לי מה קרה פה! היכן המאסטר וקליאו?!" שאל הנער את קיזה בדאגה, מיישר את מבטו אליה, עיניו הירוקות איימו לדמוע.
"כמו שאמרתי ילד, אנחנו חייבים למצוא אותם ואת השאר יספרו לך אחר כך." הנער לא זכר כי יצור השתלט על גופו. "אני מרגישה כי הילת הכישוף של קרלנסלו גדלה מאוד, עוצמת הכוח שלו כה חזקה עד שהיא מעיקה על גופי." דיברה המכשפה, מרגישה כי ראשה פעם בכאב. "ייתכן והשתמש בכישוף כתום."
"גם אני מרגיש בזה, אבל אני רק מתלמד... כך שאיני יכול לחוש בהילת הכישוף במלואה, אני בהחלט מרגיש שהמאסטר נמצא בסערת רגשות!" קרא מג'יק בהיסטריה, ליבו מאיץ את פעימותיו. "רק דבר אחד יכול לגרום לו להרגיש כך." מג'יק נשם עמוק. "קליאו. איפה היא?!"
"כדאי שנעקוב אחרי הילת הכישוף שלו, כנראה שהוא יודע היכן היא." השיבה קיזה והשניים החלו לרוץ בעקבות ההילה האדירה בה חשו.
'הילדה הזאת לא הסתתרה... כמה אופייני לה. פרחחית מעצבנת!' חשבה קיזה, חורקת בשיניה תוך כדי ריצה.
'רק באשמתה קרלנסלו לא יסכים לבוא איתי ולהציל את האדון שלי.'
מג'יק רץ מאחורי קיזה, מחשבות רבות מתרוצצות בראשו; הוא לא ידע מה קרה, לא היה לו שמץ של מושג... אבל הייתה לו תחושה רעה, המאסטר שלו לא היה במצב טוב, הילת הכישוף שלו הייתה רעה, אפילו מפחידה.
סאריון הביט על פניה הרטובים של קליאו, אשר נעצה בו את מבטה המפוחד בזמן שנשא אותה על ידיו הדקיקות.
"כמה שאת יפהפייה... זכרי שאני המושיע שלך, זה מה שתספרי לקרלנסלו." הוא חייך אליה. "אם לא הייתי מציל אותך, האנשים האלו כבר היו שוחטים אותך."
גופותיהם של מורדו וקסנדרה היו מוטלות זו לצד זו על האדמה העקובה מדם.
"לא... היית צריך להרוג אותם..." דיברה הנערה בשקט, גופה עדיין רעד מעט בידיו של סאריון, אשר היה זר לה.
"הייתי חייב, אחרת האשלטנים לא היו מניחים לכם." אמר לה ברוב חשיבות. "אני מכשף טוב, אני רק רוצה בטובתו של קרלנסלו." דיבר אליה ברכות.
קליאו המשיכה להביט עליו, מתקשה להניע את גופה המותש. היא לא רצתה להביט על הגופות או על בגדיה המלוכלכים מן הדם של הלוחם, היא ניסתה להתעלם מן המראות הללו, היא ידעה שאם תסתכל עליהם... היא כבר לא תצליח לצאת מזה.
"
קליאו!!!" לפתע נשמעה צרחתו של אורפן, ליבו החסיר פעימה כאשר ראה את קליאו בידיו של סאריון הרוצח! הוא רץ במהירות אל שליח מגדל הניב, נעמד מולו מתנשף בחוזקה.
"
תוריד מהידיים המטונפות שלך את הילדה הזאת!!! עכשיו!!!" צרח אליו המכשף, לא היה ניתן לתאר את החרדה שמילאה את גופו כעת – לראות את קליאו הפגיעה בידיו של המכשף המסוכן הזה שהוא כה שונא.
'הייתי מתנפל עליו מיד אם קליאו לא הייתה בין ידיו!!' עיניו של אורפן נצבעו באדום, הכישוף הכתום המהול בזעם עדיין בעבע בו - בעוד רגע הוא היה עלול להתפרץ, אך מבטה המפוחד של קליאו גרם לו לנסות לשלוט בעצמו - הוא לא רצה להפחיד אותה.
סאריון פער את עיני הארגמן שלו בהפתעה; הצרחות של אורפן הבהילו אותו כהוגן, היו אלו צרחות זעם שלא היה ניתן לתאר - המכשף מולו, אותו הכיר במגדל הניב ונהג להציק לו בשל כוחו הרב אותו רצה לעצמו, היה נראה מאיים ומסוכן יחד עם הילת הכישוף הכל-כך אדירה שלו.
'מדהים, מעולם לא ראיתי עוצמה כזאת! עיניו אדומות! אני בטוח שהוא מסוגל להשתמש בכישוף כתום בתדירות.' כל הכוח האדיר הזה שהיה שייך לקרלנסלו... מדוע הגורל בחר דווקא בו להיות המכשף החזק בעולם? סאריון כה חשק בכוח הזה ורצה להילחם נגדו בעצמו בכדי להוכיח לו שהוא תמיד היה טוב ממנו... אבל הוא פחד מעט, העוצמה האדירה הזו הרתיעה אותו.
הוא עבר להביט על הנערה הצעירה בידיו.
"אין שום בעיה." סאריון הוריד בזהירות את קליאו, שהחלה לרוץ אל זרועותיו של אורפן.
"אורפן!" קראה הנערה בבכי.
המכשף חיבק אותה בחוזקה ובאגרסיביות מרוב הרצון להצמיד אותה אליו כמה שיותר מהר, מתחיל לבכות בעצמו. "קליאו... נסיכה קטנה שלי..." הוא הסניף את ריח גופה כשהוא אוחז חזק בשיערה הבלונדיני, מחכך את פניו בפניה החמות והרטובות. "אני כל כך מצטער שלא הייתי שם בשבילך." אמר לה המכשף בדמעות, עוטף את גופה בעזרת ידיו השריריות, עיניו שבו לצבען החום הרגיל.
"כל כך פחדתי..." אמרה הנערה בחולשה, נאנקת מבכי. "שאני לא אראה אותך יותר..."
"לא... לא... הכל בסדר עכשיו, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." דיבר אליה באהבת אין קץ ונישק בעדינות את לחיה הסמוקה, מצמיד את גופה הרזה אליו. "איך מישהו מסוגל לפגוע בך..." אמר בלחש.
ברגע שאורפן התאחד עם קליאו וראה שהיא בסדר, לא עניין אותו שום דבר אחר מסביב, גם לא סאריון שהביט עליהם מן הצד עם חיוכו המשועשע והערמומי.
"קרלנסלו, הצלתי את הנערה ממוות, האנשים האלו זימנו אשלטנים..." דיבר אליו סאריון. "בכדי לחסל את האשלטנים, אתה רק צריך להרוג את המזמן שלהם, כמובן שאתה לא יודע את זה...עזבת את מגדל הניב מוקדם מידי."
אורפן הסב את מבטו הרך מקליאו המחובקת בין ידיו, ועבר להסתכל בשנאה על אויבו סאריון מולו.
"הסתלק מכאן לפני שאחסל אותך." איים עליו המכשף בקול עמוק יותר. "אני מזהיר אותך, אני לא רוצה לראות אותך בסביבתי יותר."
"כך אתה מודה לי? כמה מעליב..." שיחק את עצמו נעלב שליח מגדל הניב. "אם לא הייתי כאן, היית מוצא את הנערה מתה."
אורפן נאנק, דבריו כמו צבטו בחזהו. "סאריון-"
"מכשפי מגדל הניב לא כל כך אכזריים... בסך הכל ראיתי ילדונת במצוקה." ניסה סאריון להסביר את עצמו ואת טוב ליבו – אך אורפן לא קנה את זה; סאריון הציל את קליאו מסיבה כלשהי, אולי בכדי לקנות את אמונו ולהחזיר אותו למגדל הניב.
"אורפן! קליאו!" מג'יק וקיזה רצו אל המכשף ואל קליאו אותם חיפשו במשך זמן רב. כשקיזה ראתה את סאריון, ניצוצות הזעם החלו לבעבע בגופה.
'מה עלוב הנפש הזה עושה כאן?!'
"תראו מי כאן..." סאריון דיבר בקולו הארסי והאלגנטי אל קיזה, אשר נעמדה על ידי אורפן וקליאו המחובקים מתנשפת. "השפחה." הוסיף בקול מזלזל.
"היכן האדון שלי? אמרת שתחכו לי ולקרלנסלו במגדל הניב! מה מביא אותך הנה?" שאלה אותו המכשפה באיבה.
"ההזמנה עדיין בתוקף, האדון שלך מחכה לך, זכרי מה יקרה אם לא תבואו..."
קיזה חרקה בשיניה בכעס. "אנחנו עוד נראה!"
מג'יק קרב אל אורפן וקליאו. "מאסטר... אתם בסדר." אמר בהקלה.
"מג'יק..." אורפן מחה את דמעותיו ולאחר מכן חיבק בידו השנייה את הנער, הוא יכל לחבק את שניהם לנצח, אך בלית ברירה הוא יצטרך לומר להם להתרחק מן המקום המסוכן, סאריון אינו המושיע של אף אחד, והוא היה בטוח שהוא ניסה לעשות שטיפת מוח לקליאו.
"מג'יק, קח איתך את קליאו ותתרחקו מהמקום, המכשף הזה מסוכן, אני בטוח שאתה חש בזה, מג'יק."
הנער הנהן, מניח את ידו על כתפה של הנערה. "קדימה קליאו."
לפתע היא נצמדה אל אורפן כשהיא משמיעה קול מחאה קטן.
"קליאו, בבקשה..." הוא הרחיק אותה מגופו בעדינות, מביט על פניה הרטובים. היא החלה לשהק כי בכתה הרבה קודם לכן. "אני לא הולך לתת לך להישאר כאן בקרבת סאריון. קשה לי להיפרד מכם גם אם זה רק לרגע אחד, אבל... אין ברירה."
"בסדר..." השיבה בעיניים עייפות.
"הם בכל זאת הצליחו לפצוע אותך..." דיבר אורפן בכעס כשראה את החתך הקטן והמדמם בצווארה והשתמש במהירות בכישוף הריפוי; הפצע נעלם כלא היה ויחד איתו הכאב.
"קדימה." הוא ליטף את ראשם של הנערים, ולאחר מכן הם החלו להתרחק יחד מהאזור כשהם מביטים על אורפן וקיזה בדאגה.
"איך אדע שהאדון שלי חי ונושם כעת?!" שאלה קיזה את סאריון, מתכוננת להילחם נגדו. "
אתה שקרן!!" המכשפה כיוונה את ידה הזוהרת בכחול אליו, אך אורפן הוריד אותה בזהירות.
"קרלנסלו?" שאלה בחוסר הבנה. "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
סאריון קימט את מצחו כמנסה להבין מה עומד להתרחש.
"סאריון, אני נותן לך להימלט רק היום." דיבר אליו המכשף בקשיחות, עובר להביט על גופותיהם של בני שבט מאיישי. "אתה אדם דוחה ואכזרי, לא מגיע לך לחיות, אבל אם לא היית בא הנה..." אורפן מעט התקשה לומר את המשפט הבא. "הייתי מאבד את קליאו."
"מה?" שאלה קיזה בבלבול. "אתה רוצה להגיד לי שהוא הציל את קליאו?!"
"את כולנו, מהאשלטנים." הוסיף אורפן. "אל תחשוב שאודה לך, פשוט תעוף לי מהעיניים וכמה שיותר מהר, אחרת אתחרט." איים עליו המכשף.
"כמה אדיב מצדך, תחשוב על זה טוב-טוב קרלנסלו." סאריון קרב אליו באיטיות. "מגדל הניב מעולם לא היה נגדך, חוקים הם חוקים ולכן אחותך הייתה צריכה לקבל את עונשה..." הוא נאנח בדרמתיות. "מגדל הניב גידל אותך להיות מי שאתה, זו בחירתך אם להצטרף למורדים או לא." סאריון הביט על קיזה, אשר הביטה עליו בשנאה. "רק תזכור, שיש לבחירתך השלכות..."
"תשכח מזה! אם אתם עומדים להרוג כל כך הרבה אנשים חפים מפשע במלחמה מטופשת, אני אהרוג כל אחד ואחד מכם." דיבר אליו המכשף בקולו הקשוח.
"מי סיפר לך את השקר הזה?" היתמם סאריון. "הו, כמובן... השפחה... היא בסך הכל רוצה שתעזור לה להציל את אדונה, היא יודעת להשתמש טוב מאוד בחולשות שלך."
אורפן הציץ לעברה של קיזה.
"המורדים כבר מוכנים לעצור את השואה שאתם רוצים לגרום לזראים, אתה לא תצליח לעבוד על אף אחד עם השקרים שלך!" קיזה רעדה מרוב עצבים, התחשק לה להרוג אותו, אל החליטה להקשיב לאורפן – הוא ניסה בדרך מתוחכמת לשכנע את קרלנסלו לשוב למגדל הניב.
"המורדים נלחמים למען עצמם ולא למען הזראים, זו המלחמה הפוליטית שלהם, הם רוצים להיות השליטים." דיבר שליח מגדל הניב בקול רציני. "אין להם גם בשביל מה להילחם למען הזראים, הריי אף אחד מאיתנו לא מתכנן להשמיד אותם. קרלנסלו, דלתותינו פתוחות עבורך וגם עבור היקרים לך, לא תוכל להמשיך לגור במדבר עם שני הילדים."
"קרלנסלו, אל תקשיב למילה שיוצאת לו מהפה!" צעקה קיזה מהצד.
אורפן חש מבולבל, אך דבר אחד הוא ידע – הוא לעולם לא ישוב למגדל הניב לאחר מה שעוללו לאחותו ולאלפי אנשים נוספים.
"יש לנו אוכל, מים, בתי מגורים... אתה לא רוצה את הטוב ביותר עבור הילדים?"
אורפן צחק בבוז. "סיימת? אני אמצא לקליאו ולמג'יק מקום הרבה יותר טוב לגור בו, לא מקום של מכשפים שכל מה שמעניין אותם הוא כוח, ענישה ושנאת זראים."
"אתה תצטער על כך קרלנסלו, המכשפה הערמומית מוליכה אותך שולל." סאריון נראה עצבני, נראה כי התכנית שלו לא יצאה לפועל.
"הסתלק מכאן, עכשיו!" קרא אורפן.
סאריון נאנח. "עוד נתראה, קרלנסלו." אמר ונעלם על ידי כישוף התעתקות.
"לעזאזל... רציתי להרוג אותו, הם עדיין מחזיקים באדון שלי, גם אם הוא כבר לא בין החיים..." קיזה חרקה בשיניה. "אני אדאג לכך שהם ישלמו על-"
לפתע אורפן נפל על ברכיו נאנק.
"מה קרה?" שאלה המכשפה בחוסר הבנה. "נפצעת?"
"הגוף שלי נחלש, השתמשתי בכישוף כתום... בשביל לא לפגוע בגופו של מג'יק, ניסיתי להחזיר את האנרגיה האדירה אל גופי..." הוא התנשף. "למרבה המזל המכשף הארור כבר הרג את קסנדרה, אחרת אני לא יודע מה היה קורה." המכשף השתעל וניסה לעמוד על רגליו. "אפילו האשלטן לא היה מסוגל לעמוד בכוח הזה, כנראה שזו הייתה הפעם הראשונה בה חזה בכישוף כתום וחשב שהוא יהיה מסוגל לשאוב אותו אליו."
קיזה נאנחה ושילבה את ידיה. "כדאי שנחזור לבית וננסה לתקן אותו."
"נצטרך לנוח כמה ימים לפני שנצא לדרך." אמר לפתע אורפן לקיזה בהבעה נחושה.
"נצא לאן?" שאלה קיזה, התקווה בקולה נשמעה.
"אנחנו צריכים לדבר."
***
אהבתם את הפרק? אם יש לכם שאלות, או שלא הבנתם משהו - אשמח לענות. היו הרבה דברים חשובים בו.
תמונה לסוף:
