פרק רצוף בפעולה ומתח הועלה כעת ממש בשבילכם! מקווה שתאהבו.
***
פרק חמש עשרה
קורבן האשלטנים חלק ב'
בזמן שאורפן מילא במטבח כוס מים עבור מג'יק, אשר הדאיג אותו מאוד, נשמע פיצוץ מלמעלה. המכשף נשנק בבהלה וכוס הזכוכית נשמטה מידו ונשברה על הרצפה לרסיסים.
"מה... לכל הרוחות?!" הוא רץ לעבר המדרגות כשליבו מאיץ את פעימותיו.
אורפן נעצר מתנשף בכניסה לחדר, נחרד לגלות כי המיטה עליה ישנה קליאו נהרסה לגמרי על ידי כישוף כחול, מג'יק עמד לצד ההרס; עוד מכוון את ידו הזוהרת בכחול אל האזור, עיניו היו חסרות כל רגש וצבען הפך לאדום. עכשיו הכל היה ברור, מישהו או
משהו השתלט על גופו של הנער וגרם לו...- אורפן פער את עיניו בהפתעה.
"ק-קליאו... לא..." שפתיו של המכשף החלו לרעוד בחוסר שליטה. "
קליאו!!!" צרח בהיסטריה ותפס בראשו, אך רגע לפני שאיבד את עשתונותיו לחלוטין ונפל על ברכיו, הוא שמע את קולה של קיזה.
"קרלנסלו, הירגע."
אורפן הנסער הביט לאחור בעיניים רטובות; מולו עמדה המכשפה שחורת השיער, היא נשאה על ידיה את קליאו המבוהלת.
"אורפן!" קראה הנערה.
אורפן התמלא בהקלה שאין כמוהה, הוא נשם לרווחה ועצם את עיניו, מנחש שקיזה הצילה את האור של חייו.
"הרי אמרתי לך שאגן עליהם." אמרה המכשפה בביטחון והניחה את קליאו, אשר רצה אל אורפן וחיבקה אותו, הוא היה בהלם מהסיטואציה ועדיין התקשה להגיב בהתאם, מנסה להסדיר את נשימותיו לאחר הבהלה והחרדה שתקפו אותו.
"אורפן... משהו קרה למג'יק!" קראה הנערה בזמן שהיא מחבקת את המכשף מתנשפת.
הוא הביט על קיזה, מבטו מתקשח אט-אט.
"קיזה, קחי את קליאו מפה ותני לי להתמודד עם היצור הארור שהעז להשתלט על מג'יק וניסה להרוג את קליאו." אמר לה בקשיחות, הדם שלו בער רק מלומר זאת.
"אני רוצה להישאר ולעזור!" דרשה קליאו, מניחה לגופו של המכשף, נושאת את עיניה התכולות אל פניו. אורפן לא הביט עליה, הוא היה עצבני ומודאג מידי בכדי להגיב לדבריה חסרי השחר.
"אני אקח אותה למקום בטוח." נתנה קיזה את מילתה ומשכה בידה של הנערה לכיוון אחד החדרים, קליאו נאנחה באכזבה – היא רצתה לעזור כמו תמיד, אבל אורפן לא אפשר לה.
כאשר השתיים התרחקו, אורפן הסתובב לאחור ופנה לחדר – מג'יק לא היה שם, או יותר נכון, היצור שהשתלט על מג'יק לא היה שם. אורפן ניחש כי הוא נמלט מהחלון, אשר היה פתוח.
"לא אתן לך לחיות." דיבר המכשף בזעם וקפץ מהחלון כשהוא משתמש בכישוף המסייע לו לנחות בקלות על האדמה.
אורפן הביט סביב; היה קר, הגשם שטף את גופו בזמן שהרעמים האירו את השמים בקולי קולות. מלבד הפעמים בהם הרעמים הבזיקו בשמים וסילקו את חשכת הלילה, דבר שארך שניות בודדות, היה חושך מצרים ואורפן היה בטוח שהדבר סייע ליצור הנאלח בגופו של מג'יק להסתתר מפניו.
לרוע המזל היצור העלים במתכוון את הילת המכשף של מג'יק, כך שאורפן לא יוכל להשתמש בזה לטובתו.
"אני לא אתן לו לשטות בי." המכשף האיר את סביבתו בעזרת כישוף צהוב, את האנרגיה לשם כך הוא שאב מן האור שהרעמים העניקו לו. "צא ממחבואך יצור, אל תשחק איתי משחקים. תחזיר לנער את הגוף שלו!" קרא המכשף בכעס, מאיר את האזור בעזרת האור הצהוב הבוקע מידיו.
הוא לא ידע היכן אויבו היה יכול להסתתר בשטח הפתוח הזה במדבר, עד שהדבר הבא קרה;
קרן אור צהובה נשלחה במהירות לכיוונו של אורפן, הוא התחמק מן המתקפה בזמן כשניתר גבוה אל הצד השני, קרן האור פגעה באדמת המדבר ויצרה בקע קטן למדי.
מתוך החשכה הופיעה דמותו של מג'יק, אורפן האיר עליו בכדי לראותו טוב יותר.
"שלום, מאסטר. אתה לא תעז לתקוף אותי, נכון?" שאל היצור בדמותו של הנער.
"מצחיק מאוד, אני יודע טוב מאוד שאתה לא מג'יק, אלא יצור נאלח וטיפש שהחליט להשתלט על גופו של נער תמים." אורפן חרק בשיניו מרוב כעס. "וגם ניסית להרוג נערה חסרת אונים בזמן שישנה... בלתי נסלח!!" צרח המכשף. "כל מי שרק יעז להניח אצבע על הילדים האלה, יימצא את עצמו עמוק מתחת לאדמה!"
"שכחת שאתה לא יכול לפצוע אותי? אני משתמש בגופו של הנער, מה תעשה עכשיו, מכשף?" שאל היצור בקולו של מג'יק וחייך בערמומיות מאוזן לאוזן.
זה היה נכון... הוא יהיה חייב להוציא את היצור מגופו של מג'יק לפני שיילחם נגדו.
"מי אתה? מדוע אתה עושה את כל זה?" שאל אורפן את היצור.
הנער התקרב באיטיות אל המכשף. "אם אגיד לך את שמי, כנראה שתדע איך לנצח אותי... כך שלא תקבל תשובה על זה. חבל."
"אני לא יודע הכל על היצורים השוכנים במדבר הזה, אבל זה לא משנה כי אני אגרום לך לצאת מגופו של הנער בכל מקרה." הבטיח אורפן, למרות שלא באמת חשב על תכנית אמיתית, אך ידע שיעשה הכל בכדי להציל את מג'יק.
"אתה יודע, אורפן, שמעתי עלייך אין ספור פעמים, אתה מכשף מפורסם," דיבר אליו היצור. "אנחנו ניזונים מרגשות. מג'יק היה כלי טוב, מלבד העובדה שהרגיש מתוסכל כתוצאה מהתנהגותה של הנערה, ידענו שהזעם שלך יהיה מעדן עבורנו לאחר מותה של הזראית... כך שהעדפנו אותך על פני הנער." הסביר היצור. "ראינו כיצד התנהגת לאחר שהנערה ראתה את חלקי הגופות, ראינו הכל. אפילו השתמשת עליה בכישוף כתום, כל-כך רצינו לאכול את רגשות הכעס והדאגה שלך!"
אורפן נגעל מדבריו של היצור המסתורי, מנסה לחשוב אילו יצורים ניזונים מרגשות בני אדם. "במקום להרוג ישירות את הנערה, ידענו שאפילו תשתגע יותר כשמישהו שאתה אוהב יהרוג את הדבר הכי חשוב בחייך... כמה נפלא זה היה יכול להיות..."
"שתוק! אתה מחליא אותי!" צרח עליו אורפן, איך הוא מעז לדבר כך על קליאו ומג'יק? לא יעבור הרבה זמן עד שהוא יחסל אותו! אורפן חש כי הוא לא יכל להתאפק יותר מידי, אך לצערו היצור עדיין השתמש בגופו של מג'יק, הוא לא יכל לפגוע בו וזה עיצבן אותו כל-כך. "אתה מדבר כאילו יש אחרים איתך, אתה לא לבד." הסיק אורפן מדבריו, ליבו החל להאיץ את פעימותיו. 'לעזאזל... ייתכן והוא תכנן להפיל אותי בפח, היכן נמצאים שאר היצורים?!'
"נכון, אני לא לבד... אבל אני החלטתי להתמודד איתך. בסופו של דבר, לא משנה את מי נהרוג, העצב של האנשים היקרים לך תמיד יספק אותנו." לאחר שסיים את דבריו, הוא החל לרוץ לעברו של אורפן כשידיו הזוהרות בצהוב מושטות קדימה ועיניו פעורות לרווחה בטירוף – כל מה שאורפן היה יכול לעשות כנגד התקפות הכישוף הצהוב שלו היה להתחמק מהן או להגן על עצמו באמצעות מעטפת מגן, לפצוע את מג'יק לא היה בא בחשבון.
'אני חייב לחשוב על משהו מהר... איך אני גורם לו לצאת מגופו של מג'יק?!' חשב אורפן בזמן שהתחמק מהתקפותיו, הבעת פניו של מג'יק הטרידה את המכשף, לפתע כל התום והטוב נעלמו ממנה, היצור עיוות לגמרי את פניו... אורפן הרגיש צריבה
בליבו כתוצאה מכך, בשביל להציל את מג'יק הוא יעשה הכל, גם אם זה ייקח זמן.
קיזה וקליאו שהו באחד החדרים; המכשפה שחורת השיער הלכה הלוך ושוב כשהיא מנסה לחשוב באיזה יצור מדובר, כנראה שאותו אחד היה נדיר ביותר ולא צוין באף ספר, או לפחות בספרי חקר היצורים המפורסמים הנלמדים בבתי הספר.
קליאו ישבה על המיטה ונראית מודאגת, השתיים לא ידעו מה מתרחש מחוץ לדלת החדר – הן לא שמעו את אורפן או את מג'יק בקרבת מקום.
קיזה הרגישה חסרת תועלת, לשמור על הנערה הייתה משימה משעממת עבורה, היא רצתה לצאת החוצה ולראות מה קורה, אך היא הבטיחה לעצמה ולקרלנסלו שתשמור על הנערים, זו הייתה הדרך היחידה לגרום למכשף לבוא איתה לקונסטלין.
"אני דואגת..." אמרה לפתע קליאו, עיניה התכולות והגדולות נצצו, מאיימות לדמוע.
קיזה עברה להביט עליה. "הכל יהיה בסדר ילדה, קרלנסלו יצליח להציל את הנער." למרות שניסתה להרגיע, קולה עדיין היה חסר רגש ומונוטוני להפליא.
"הלוואי והחרב שלי הייתה איתי, אני מרגישה חסרת תועלת בלעדיה..." דיברה קליאו בעצב; היא הייתה דיי מיומנת בלחימה בחרב, אך לרוע מזלה היא שכחה אותה אז בטוטוקנטה.
"גם חרב לא הייתה עוזרת במצב הזה. אם את רוצה לעזור, כל מה שאת צריכה לעשות זה להקשיב ולא להתערב." דיברה אליה המכשפה.
"אני השותפה של אורפן, אני חייבת לעזור לו איכשהו!" קליאו נעמדה על רגליה בהפתעה. "נמאס לי לשבת בצד." הוסיפה בנחישות, מאגרפת את ידה.
"קליאו, נתתי את מילתי לקרלנסלו," קיזה קרבה אל הנערה הצעירה ונעמדה מולה. "ואת נשארת כאן."
קיזה הייתה גבוהה ממנה ונראית מאיימת. קליאו לא הבינה מה התרחש בין המכשפה הזו לאורפן, הוא עדיין לא הספיק לספר לה ולמג'יק, ומדוע היא הופקדה לשמור עליהם? לא היה ביניהם אף קשר בעבר, לפחות כך זה היה נראה... קיזה הייתה זרה לאורפן, אך היא בכל זאת קראה לו בשמו הקודם – מה הייתה המטרה שלה? קליאו רצתה תשובות, אבל זה לא היה הזמן לשאול אותה.
"קיזה, בואי נצא ונעזור... א-אני חושבת שיש לי רעיון!" דיברה הנערה בהתלהבות.
קיזה הביטה עליה מלמעלה, משלבת את ידיה.
"זה לא יעזור לך פרחחית, אני מבקשת ממך לא לעצבן אותי, לכי אחורה."
"קיזה! אני-" לפתע עיניה התכולות של קליאו נפערו בבהלה, נשימתה נעתקה. "מ-מאחורייך..." גמגמה הנערה בפחד, מצביעה באיטיות על הדמות הגדולה מאחורי המכשפה.
קיזה הסתובבה לאחור במהרה בכדי לתקוף, ידיה כבר היו מושטות לפנים והן זהרו בצהוב, אך ברגע שראתה במי מדובר עיניה נפערו גם הן בתדהמה; מולה עמד האדון שלה, לואיס.
"שפחתי קיזה, התגעגעת אליי?" שאל הגבר גדול הממדים בקולו העמוק.
"אל... אל תנסו לעבוד עליי! אתה אינך האדון שלי!" התעשתה המכשפה, צורחת בפראות ושולחת לכיוונו של 'לואיס' קרן אור צהובה, בתגובה לכך הדמות נעלמה
כלא הייתה, וקרן האור פגעה בקיר במקום זאת ויצרה חור גדול.
לאחר מספר שניות, כשקיזה וקליאו חשבו כי הסכנה חלפה, היצור בדמות לואיס הופיע משום מקום ולפט את צווארה של קיזה, מרים אותה כלפי מעלה.
"קיזה!" צרחה קליאו בדאגה והחלה לזרוק על התוקף חפצים שונים שמצאה בחדר, אך ללא הועיל. "תעזוב אותה, אל תתעסק איתי!" קראה הנערה, מתנשפת, והחלה לרוץ לעברו על מנת לדחוף אותו, אך קיזה הגיבה בזמן.
"חתיכת... כלב..." דיברה קיזה במאמץ, למרבה המזל היא השתחררה מהאחיזה שלו כשהיא שולחת אל פניו מתקפה נוספת, הגוף הגדול הוטח על הרצפה בעוצמה. "איך... איך אתה מעז להתחזות ללואיס אדוני?!" צרחה הבחורה בזעם; היצור הנאלח העז להתחזות לאדונה וציפה שהיא תאמין לו!
"עשית את זה קיזה!" קראה קליאו בשמחה בזמן שניתרה בהתרגשות, שיערה הבלונדיני היה פרוע מתמיד. "מזל שתקפת בזמן, אחרת אני הייתי מחסלת אותו! ותאמיני לי שזה לא היה פחות כואב." הוסיפה הנערה הצעירה בשחצנות בזמן שהניחה את ידיה על מתניה.
"זה לא נגמר." אמרה לפתע קיזה, חורקת בשיניה בכעס. קליאו עברה להביט על הגבר הגדול, אשר עדיין שכב על הרצפה; הפצעים הפתוחים שלו כתוצאה מן המתקפה התאחו, והדם נעלם כלא היה.
"איך זה יכול להיות?!" שאלה קליאו בחוסר הבנה.
"זו לא הדרך לחסל אותם, ישנה דרך פשוטה יותר, אך קשה יותר להבנה." השיבה המכשפה בקולה האדיש, מביטה על היצור בדמות לואיס, אשר נעמד על רגליו כמו חדש, מחייך לעברה של קיזה. היא הסיתה את מבטה.
'הוא לא יצליח לרכך אותי.' "קליאו, צאי מהחדר מיד ותסתתרי במקום אחר, תבטיחי לי שלא תצאי החוצה אל קרלנסלו." דיברה אל הנערה המכשפה בלי להביט עליה, היא חששה להפנות את גבה אל האויב. "מסוכן בשבילך להישאר כאן או בחוץ, אני סומכת עלייך שתדעי היכן להסתתר." הוסיפה קיזה ונשמה עמוק, יודעת כי הקרב יהיה קשה – לא היה ניתן לחסל את היצורים הללו בקלות, הייתה דרך אחרת להביס אותם... אם רק היא הייתה יודעת את השם שלהם...
"אבל-"
"אין אבל! תעשי את זה בשביל קרלנסלו, ותפסיקי לנסות לעזור כשאת לא יכולה!" צרחה עליה קיזה ודחפה אותה קלות לעבר הדלת. "צאי כבר!"
קליאו נאנחה ויצאה מן החדר בריצה.
"מה קרה קיזה? התחלת לדאוג לאחרים?" שאל היצור בקולו של לואיס כמנסה לעצבן אותה.
"שתוק!" המכשפה החלה להילחם בחיקוי של אדונה, אך לא משנה עד כמה היא הצליחה לפגוע בו, פצעיו התאחו מחדש. הכשפים שנשלחו אליו לא הזיקו לו והוא צחק בקול.
קיזה נעצרה מתנשפת; לא היה כל טעם לנסות ולפצוע אותו, היצור אפילו לא טרח להתחמק מהתקפותיה, השימוש הרב באנרגיה עייף את גופה.
"תגיד לי, למה אתם פה? מה אתם רוצים מאיתנו?" שאלה אותו קיזה, מוחה זיעה ממצחה. "אין טעם להילחם ביצור פחדן כמוך." הוסיפה ובלעה רוק, מביטה אל תוך עיניו של החיקוי של לואיס.
"לא תקבלי תשובות." לאחר משפט זה היצור שלח לכיוונה את אחת מהתקפותיו; קרן אור ענקית שצבעה היה ירוק. קיזה הייתה בהלם.
'הוא מחקה את התקפותיו החזקות ביותר של לואיס ללא מאמץ! אך האם המתקפה באמת תהיה הרסנית כמו זו של לואיס האמיתי?' שאלה את עצמה קיזה והשתמשה בכישוף מגן, מעטפת שקופה הקיפה אותה במהירות. הרי זה היה בסך הכל חיקוי, לא יכול להיות שהוא משתווה בכוחותיו אל המכשף האמיתי, יצירת כישוף ירוק היא איננה פשוטה – קיזה הייתה בטוחה שכל מה שהוא ניסה לעשות לה או לקרלנסלו זה להתיש אותם ואת נפשם, משום שהיצורים עצמם לא היו חזקים במיוחד, נראה שהשליטה ברגש היא זו שאפיינה אותם.
קיזה קיוותה שקליאו הקשיבה לה, הנערה הזו לא הייתה צייתנית וחשבה שהיא יכולה לעזור כשהיא בעצם לא והכניסה את עצמה לסכנות.
אורפן המשיך להתחמק מהתקפותיו של היצור בדמותו של מג'יק במשך המון זמן, הוא לא היה מסוגל לפגוע בו... הוא ידע שהיה מדובר בגופו האמיתי של מג'יק אותו אהב כל-כך.
"אתה לא יכול לפגוע בי, מאסטר? כל כך חמוד מצדך!" קרא בקולו של מג'יק כשהמשיך לשלוח את התקפותיו לעבר אורפן, אשר התחמק מהן בזריזות.
"אתה לא תצליח לגרום לי לפגוע בו! אני אמות ולא אפגע בו, אתה מבחיל אותי!" צרח המכשף; הוא הזיע והתנשף, היצור ניסה לעייף אותו בכדי לאלץ אותו לפגוע במישהו שיקר לו – אך הוא יעמוד בזה ויהי מה, היצור רק חפץ לראות אותו סובל ובסופו של דבר לשאוב ממנו את כל הצער והכאב.
השניים נעצרו לרגע, אורפן התנשף בחוזקה. "אתחמק מהתקפותייך כל היום אם צריך, לא אכנע לתכסיסים שלך." הוסיף.
"שנינו יודעים שאתה אנושי וגופך לא יהיה מסוגל לעמוד בכך... אורפן, רק התחלנו, אנחנו יודעים בדיוק במי לפגוע בכדי לגרום לרגשותייך להתפרץ." הוא גיחך. "אחרי הכל הכישוף הכתום משך אותנו לכאן."
"שלא תעז... להניח אצבע על הילדה הזאת." קולו של אורפן הפך למסוכן ברגע שהיצור רמז את שמה של קליאו. "אני ארצח אותך ואקרע אותך לגזרים."
"אתה לא יכול, אני מג'יק אחרי הכל. מג'יק המסכן שבסך הכל רצה ממך תשומת לב."
"אין לך זכות לדבר בשמו!" אורפן החל לאבד את סבלנותו, הוא דיבר על האנשים היקרים לו ביותר, את זה הוא לא יכל לסבול עוד.
"כאשר אתה תשתמש בכישוף הכתום אשר עשוי ברובו מרגש, אנחנו נוכל סוף-סוף לשאוב את כל הרגשות ממך!" מג'יק פער את עיניו בטירוף. "כישוף לא יכול להרוג אותנו! אנחנו ניזונים ממנו, בעיקר מכשפים בדרגות גבוהות יותר כמו הכישוף הירוק והכתום." היצור המשיך להביט על אורפן בעיניים מטורפות למדי. "כל עולם הכישוף עשוי מרגשות של בני אדם וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לגרום למכשפים להשתמש בהם כנגדנו, הרגשות שלך הם מעדן!" היצור ליקק את שפתיו. "האהבה שלך כלפי הנערים הללו כה חזקה... אנחנו לא ניתן לדבר כל-כך טעים להימלט!"
"כמה דוחה, יצור שניזון מרגשותיהם של בני אדם, כשאדע כיצד לחסל אתכם, אני אעשה זאת בשמחה!" קרא המכשף.
לפתע נשמע פיצוץ בבית המכושף, אורפן נבהל כהוגן; גג הבית כמעט ויצא ממקומו ועשן סמיך יצא ממנו.
"
קליאו!!!!" צרח אורפן בהיסטריה ורץ לכיוון הבית, אך לפתע הכל סביבו הפך להיות שחור, הבית והמדבר נעלמו כלא היו. "מה קורה פה?!" שאל המכשף בכעס.
"הכנסתי את שנינו לממד אחר, ממד האשליה, כך אף אחד לא יכול להפריע לנו." היצור נראה מרוצה ממעשיו. "אם אתה רוצה לצאת מכאן תצטרך להרוג אותי."
"לעזאזל! אני נשבע לך, אם משהו קרה לה..." המכשף הרגיש כיצד דמו רתח, ראשו פעם מרוב עצבים, הוא קיווה בכל ליבו שקיזה שמרה על הנערה, אחרת הוא יאבד את עשתונותיו לחלוטין, אם משהו יקרה לקליאו... הוא לא ישלוט במעשיו עוד.
"כן! כן! מדהים איך שהילדונת הזו גורמת למכשף עוצמתי כמוך להרגיש! תתקוף אותי כבר!" צרח היצור בהתרגשות והמשיך לנסות ולפגוע באורפן בעזרת כשפיו הכחולים והצהובים של מג'יק, אשר לא היו חזקים במיוחד כיאה למתלמד.
'קליאו...' חשב אורפן הנערה בזמן שהתחמק מן ההתקפות, הלב שלו פעם במהירות רק מן המחשבה שאולי משהו קרה ליקרה לו מכל.
כמו ששיערה, הכישוף הירוק של החיקוי של לואיס לא דימה את העוצמה האמתית של הכישוף הירוק, הכל היה מזויף... ממש כמו בובה בדמותו של לואיס אדונה. המתקפה אף לא הצליחה לשבור את מעטפת המגן שלה, אך הרסה את התקרה והותירה בה פתח גדול ממנו החלו לחדור טיפות הגשם.
"כמה עלוב." קיזה גיחכה. "המטרה שלכם היא שונה." אמרה בזמן שהסירה את המגן. "כשפים לא פוגעים בכם, אלא אף מחזקים אתכם. אתה בחרת בטיפשותך להתחזות ללואיס כי ידעת את רגשותיי כלפיו." המכשפה אגרפה את ידה. "אבל אף אחד לא יכול להתחזות לאדון שלי ולגרום לי להאמין שזה הוא!" קראה בעצבים. "מישהו שלח אתכם, נכון? אתם לא כאן כי בא לכם." הוסיפה כששיערה השחור כעורב המשיך להתרטב כתוצאה מן הגשם שנטף עליה מן התקרה החשופה.
"הכישוף הכתום של המכשף משך אותנו הנה." השיב בקולו העמוק.
"כשפים לא יכולים לפגוע בכם, זה רק אומר שאתם ניזונים מהם, הדרך לחסל יצורים כמוכם צריכה להיות פשוטה." דיברה אליו המכשפה בקולה הקשוח.
"כמה שאת חכמה שפחה עלובה." החיקוי של לואיס חייך אליה בערמומיות. "אני בטוח שאדונך היה גאה בך. אם הוא עדיין בחיים."
לאחר משפט זה, המכשפה צרחה בזעם ורצה לעבר היצור, הוא ידע מה היו מחשבותיה וממה היא הייתה חרדה יותר מכל – לחייו של לואיס.
חיקויו של לואיס צחק בקול רם כשקיזה החטיפה לפניו הגדולים, עומדת מעליו לאחר שגופו נפל על הרצפה כתוצאה מן המכה שלה, אך לא היה נראה שהזיזה לו.
"
אתה לא תדבר כך על האדון שלי!" קראה בזעם בזמן שהמשיכה להכות את פניו באגרופים.
קליאו יצאה בזהירות החוצה מן הדלת האחורית, אשר הייתה ממוקמת במטבח. לחרדתה, עיניה מיד נפגשו בקברים עליהם לא ידעה עד כה; עיניה הגדולות נפערו לרווחה, לא היה לה מושג שזה מה שתמצא מאחורי הבית.
"ק-קברים..." היא גמגמה.
רעשם הרם של הברקים והרעמים הבהילו אותה מעט והיא נשנקה, לחייה ואפה מאדימים אף יותר מן הקור.
"אני פשוט חייבת לעזור לאורפן." היא ניסתה להתעשת ממראה הקברים הרבים שלא ידעה על קיומם.
לפתע קליאו חשה כי מישהו הניח את ידו על כתפה מעט באגרסיביות, היא נשנקה בבהלה והסתובבה לאחור – להפתעתה זו הייתה קסנדרה; האישה המבוגרת והמרשימה משבט מאיישי עמדה מולה זקופה ובעלת הבעה חסרת רגש.
"ק-קסנדרה, מה את עושה פה לכל הרוחות?" שאלה קליאו בחוסר הבנה, היא נשפה באפה הקטן והמנוזל מהקור, עדיין בהלם מכל מה שהתרחש סביבה.
"קליאו, אני מצטערת, אך לא הותרת לי אף ברירה אחרת." אמרה האישה.
"אני לא מבינה..." קליאו הרגישה מבולבלת.
"זראית כמוך לא צריכה להיות עם מכשפים, אורפן רצח את הבן שלי והוא לא סיפר לך על כך... בנוסף, הוא השכיח את זה ממך בעזרת כישוף. הוא בגד באמונך ילדה."
האישה הגבוה רכנה אל הנערה. "בואי איתי..." לחשה לה מנהיגת שבט מאיישי המבוגרת, מלטפת בעדינות את לחיה הסמוקה של קליאו.
"לא... אורפן לא ישקר לי, הניחי לי!" הנערה הזיזה את ידה המקומטת של קסנדרה מפניה. "אורפן לעולם לא ישקר לי, אני לא אבוא איתך! אני מוכרחה להציל אותם, בבקשה תעזרי לנו!" ביקשה קליאו, עיניה הגדולות נוצצות ומאיימות לדמוע.
קסנדרה נאנחה. "עשה את זה."
לפני שקליאו הספיקה להגיב, לוחם שבט מאיישי, אשר עמד מאחוריה בלי ששמה לב, חבט בראשה בעזרת הקשת הכבדה שלו העשויה מעץ וגרם לה לאבד את הכרתה; החייל תפס בגופה הקטן לפני שנפל על האדמה ונשא אותה על ידיו, כשראשה נופל כלפי מטה וצווארה חשוף.
"קדימה, ניקח את הילדה לשבט, האשלטנים שזימנתי יעסיקו את המכשף הארור."
אורפן התנשף בחוזקה, זיעה מכסה את כל חלקי גופו; הוא התעייף, גם מכשף חזק כמוהו לא יכל לנוע כל כך הרבה שעות בלי הפסקה, רק בכדי להתחמק מהתקפותיו של היצור בגופו של מג'יק.
"כבר התעייפת מכשף? עדיין מסרב לפגוע בשוליה שלך? זה בסדר, המשימה שלנו הושלמה ואנחנו רק מחכים לתגובה הרגשית שלך, אנחנו כה רעבים." היצור
צחק בקול.
"המשימה הושלמה?..." חזר אורפן על המשפט באי הבנה, גופו החל לרעוד מן החרדה על קליאו.
'למה הוא בדיוק מתכוון?!'
****
הסבר נוסף על היצורים שזומנו "האשלטנים", כיצד אורפן והאחרים יתגברו עליהם? ומה יהיה עם החטיפה של קליאו? הכל בפרק הבא.
תמונה לסוף:
