• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

המצוד - עץ משחק (מו"ד 5, 3/3)

"היא...אני חושב שהיא מוכנה לתת לכם מסר", כיגן אומר לבסוף, עדיין המום ממה שקרה. הוא מסמן ללומן לקשור את מגן היער בתגובה להצעתו של ארים, וממהר לעמוד מול האורקל. הוא מתכופף, ומקיש באצבעותיו על רצפת השיש בכמה נקודות, עד שנשמעת נקישה חלולה. הוא שולף את רצפת השיש מאותה נקודה, חושף בור קטן וקעור המכיל מה שנראה כשאריות של מדורה. הוא שולף מכיסו בצל, וחותך אוץו לתוך הבור. אז הוא מצית את הבצל עם אבני צור, ומדורה קטנה ניצתת.
"אתם מוזמנים לעמוד אחד-אחד מול הבור, והאורקל תדבר איתכם. תקשיבו למה שיש לה לומר, זה יכול להציל חיים, מניסיון", הוא מחייך מעט, ואז מביט מהורהר בחלל האוויר, מבטו נודד מדי פעם לעבר מגן היער.
 
"דבר כזה עוד לא חוויתי," אומר ארים בהתלהבות עייפה כזאת, ועומד בתור. הוא מרים את החולצה שלו כך שתכסה את האף והפה, כדי לא לנשום את האדים השרופים, שבטח מזיקים לבריאות, כי לא פלא שהאורקל נראית ככה.

Out
סתם זה בגלל הקורונה.
 
כאשר אתם עומדים מול המדורה, העשן וריח הבצל מקיפים את פניכם וגופכם, צורבים בעיניים ומטשטשים את חוש הראייה והריח. האורקל מולכם מיטשטשת, והתמונה לפניכם משתנה לחלוטין.

התמונה מול סולסס משתנה, והוא מוצא את עצמו מרחף בשמיים סוערים. עננים כבדים ואפורים מקיפים אותו, ורוח קרה חותכת את עורו.
מולו מרחף כלוב מתכת, עומד יציב וחזק. בתוכו הוא רואה את עצמו, שוכב על רצפת הסורגים צנום וחלש.
בין רוח וברד,
היכן שהשמש נסתתרה,
יימצא הדבר אשר אבד,
עמוק בעין הסערה,
מי שייצא וירדוף,
לעולם לא ישלים,
את היקר בר החלוף,
אשר נמצא תמיד בפנים.

קולה של האורקל מהדהד בין העננים,

עיניה של לאנה דומעות מהבצל, וצורתה של האורקל לפתע משתנה, והופכת לדמותה של פיין. ולפתע פיין מתחילה לשיר, את אותו השיר ששמעה לאנה בחלום. ואז לאנה נזכרת. השיר שפיין שרה היה מעין שיר ערש לילדים, שאמה הייתה נוהגת לשיר לה, ומספר על אורקלים שונות ברחבי מסה ועל יכולות הניבוי שלהן, עוד הרבה לפני שהפכו לאורקל. פיין לפתע פותחת את פיה, ואומרת:
במפגש של ברק ולהבה,
ניצוצות ניתזים וצורבים,
ניצבת בחירה אל מול האהבה,
ונהר של דמעות ודמים כאובים,
ישטוף אל הים את כל היקר,
וכוחה של הסערה יפרוץ,
מוחק את כל אשר מוכר,
ואת נתיב הגורל יחרוץ.

למרות הכיסוי, עיניו של ארים צורבות, וריח הבצל גורם לו להשתנק.
ריח הבצל לפתע משתנה והופך לריח של אדמה רטובה.
ארים מוצא את עצמו לפתע בבטן האדמה, באגם תת קרקעי, והאורקל לפתע הופכת ללאוטה שלו.
במעמקי האדמה כוח שוכן,
עיניים רעבות לכיוונו מופנות,
את העוול שנעשה יש לתקן,
לפני הנדידה לארצות רחוקות,
מתוך המצולות חרבות יעלו,
חופים משחיתות, ערים יכלו,
נבואה עתיקה נכתבת מחדש,
היכן שהגשר יוצר מפגש.

META
מזל טוב! אתם עולים לדרגה 5.
 
ארים
בהתחלה ארים צועק בבהלה.ואז לאט לאט הוא נרגע, מסתכל על מה-שהיה-פעם-הלאוטה-שלו-ועכשיו-הוא אורקל-מגניבה, ואז מסתכל מסביבו, לראות אם יש משהו מעניין אחר באזור. אחרי כמה דקות הוא אומר, "רגע. זה אומר שלפני שמישהו יוצא למסע בים הוא צריך לתקן איזה משהו רע שמישהו עשה? מעניין. אני לא מכיר הרבה שיצאו למסע בים... אבל אם אני אכיר אני אזהיר אותם. אני מבטיח."

Meta
להבחנה- 11 אם צריך בכלל.
 
לאנה
לאנה נופלת על ברכיה אל מול החיזיון, והיא לא בטוחה כבר אם הדמעות בעיניה מגיעות מהבצל או ממשהו אחר. היא בוהה בפיין בפה פעור גם אחרי שהיא מסיימת לשיר.
ולבסוף, כל מה שהיא מצליחה לומר לאורקל, או לפיין, נאמר בצעקת ייאוש: "למה את מענה אותי בחידות שלך?! את מתה, את שומעת אותי?! מתה!"
 
סולסס
סולסס, אינו מבין את החיזיון שנגלה לפניו, אך נראה שהאורקל מחזקת את דרכו ובחר באספקט הנכון, אבל הוא לא מבין למה האורקל מראה את הכלוב עם הנשמה שלו בין העננים איך שהסערה שוכנת. "תודה." סולסס אומר בפשטות, יודע שיהיה לו מספיק זמן לחשוב על זה בעתיד.
 
הלאוטה מנגנת עוד מנגינה קצרה, חדשה ומרעננת שארים מעולם עוד לא שמע. החיזיון מתחיל להיטשטש, לא לפני שארים מסוגל להישבע שהלאוטה מחייכת אליו.

פיין לא אומרת כלום, רק מחייכת חיוך נבזי בעוד החיזיון מתחיל להיטשטש, ולאנה מוכנה להישבע שהיא שומעת בבירור את ג'אנוש במשפטו האלמותי, "אל תשמרי את הכוח שלך לעצמך. תחלקי אותו עם העולם".

האורקל מחייכת, מצביעה לחזה של סולסס, והחיזיון נעלם.

כיגן ולומן מסתכלים על השלושה בעניין, כשלפתע כיגן ניגש אל רומולוס.
"בחירה מעניינת עשית כאן. רוב האנשים לא מסוגלים להתאפק כשמדובר בעתיד שלהם, גפ אם קשה להם להבין במה מדובר.

META
גלגל לי הבחנה בבקשה.

בעיניים צורבות, האולם נגלה לפניכם בשנית. מדורת הבצל כבר כבויה, והאורקל חזרה להיות דוממת, חיוך דק על שפתיה המתוחות.
אתם מבחינים ברומולוס וכיגן עומדים בצד ומדברים, ובלומח עומד מהצד השני, סקרן.
 
לרגע אחרי שהחיזיון נגמר, לאנה נשארת בשקט על שתי ברכיה, פניה אדומים ודומעים, ולא ברור אם זה רק בגלל הבצל. היא פשוט... בוהה באורקל, בשקט.
ואז היא קמה, ומדברת אל האורקל בשקט אך בטון רצחני. "חתיכת כלבה מקומטת. את מענה אותי עם החזיונות שלך מאז שהגעתי לכפר הזה, ואני בטוחה שאני לא היחידה. את חושבת שאת יודעת משהו עלינו, אה?" חשמל מתפצפץ יורד מכתפה ונאגר בכף ידה של לאנה. "את חושבת שאת יודעת מאיפה באנו או לאן אנחנו הולכים? זה מצחיק אותך לענות אנשים עם העבר שלהם, לעזאזל?" המשפט האחרון כבר עולה לגדר צעקה. "רק אני אחליט איך יראה העתיד שלי, את שומעת?! אני לא אתן לעבר שלי, או לך, או לאלים, להגדיר אותו!" גיצי חשמל עפים מידיה בצורה מאיימת.
 
רומלאוס ניגש ומניח את ידו על גבה של לאנה, "העבר שלנו היה ונשלם." הוא אומר לה, "ואף אחד לא יכול לדעת מה יהיה העתיד שלנו, כל מה שהיא הראתה או אמרה לך לא משנה. מי שיבחר מה יקרה לך הוא רק את." הוא אומר ומביט באחרים. "סיימנו פה." הוא אומר ומתקרב לעבר שומר היער. "יש לך ערכים אליו?" הוא שואל את סולסס, בעודו שולף את חרבו. "או שאני מסיים את זה?"
 
מגן היער, או הבוגד נכון לעכשיו, כבר הספיק להתאושש. הוא מביט מן הרצפה בסולסס במעין זעם.
"מה אתה רוצה לדעת, חלאה?", הוא נוהם, מנסה להיאבק בחבלים ללא הצלחה.

"יש כאלה שיסכימו איתך, ויש כאלה שיגידו שהגורל חתום מראש. אבל רוב הכוהנים של דיאדרומו יגידו לך שהגורל סלל לך כבר את הדרך, אבל אתה בוחר באילו צמתים לפנות. אני אישית נוטה להסכים איתם", הוא מצליח להוציא חיוך קטן, בקושי נראה לעין.
 
רומלואס
"אם אתה רוצה ללכת כצאן לטבח, תעשה את זה, אני מעדיף לקבוע את הגורל שלי בעצמי, מבלי להקשיב להוראות ממי שמתיימר לראות דברים שהוא לא אמור לראות."
רומלואס אוחז בראשו של הבוגד ומרים ומושך אותו לאחור, הלהב שלו נשלח לעבר הצוואר. הוא עדיין לא חותך, הוא רק מוודא שהבחור לא מנסה עוד לחש.
 
הבוגד מביט בסולסס בבוז, אך העייפות ניכרת בעיניו. הוא פולט מעט רטק, ספוג בדם, ומשתעל.
"תגיד לאיש הנחות...לשחרר אותי, ואענה על...השאלות שלך...", הוא מצליח בקושי להגיד מבעד לחרחוריו. אפילו שבגדיו אדומים, רואים את כתמי הדם עליהם, פניו וגופו מלאים בפצעים וחבורות.
 
חזרה
Top