לפתע דלת הבית נפתחת, וכיגן נכנס בצעדים כבדים. למרות השעה המוקדמת יחסית, התחלה של אגלי זיעה ניכרים על פניו.
"לא תאמיני, הצלחתי לשכנע את אבא להישאר כאן", הוא נאנח בחיוך.
"באמת? איך הצלחת לעשות דבר כזה?", אחותו שואלת בפליאה, "אני לא מצליחה לשכנע אותו לאכול ביצה מבושלת..."
"טוב, תמיד הייתי המועדף...", הוא מתחיל, אך משתתק מיד כשהוא מבחין במבט הזועף שלה, "הצלחתי לאסוף כמה אנשים שיצאו איתי לאורקל. אנחנו יוצאים בעוד שעה", הוא מעביר את מבטו אליכם, כאילו רק עכשיו הבחין בנוכחותכם, "עזרתם לנו יותר ממה שאתם צריכים, ואתם לא חייבים לנו שום דבר, אבל עדיין נשמח לעזרה שלכם. בכל מקרה, תודה", הוא ממלמל וממהר חזרה לכיוון הדלת.
"לאן אתה יוצא עכשיו?", אחותו שואלת בפליאה.
"חייב לוודא שאבא לא משנה את דעתו!", הוא קורא מרחוק.
"זה נדיר מאוד שהוא מודה למישהו", היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, חוזרת להתעסק בכלים וסידור המטבח.