המצוד - עץ משחק (מו"ד 5, 3/3)
- מחבר/ת הנושא מירטוקן
- תאריך התחלה
"זו הנקודה! לחקור מה יש בצפון! זה לא נשמע מלהיב?"
"לא."
"ה...סערה? אני מפספסת משהו כאן?" לאנה מעסה את הרקה שלה.
"אני מניח שהחבר שלנו כאן מחובר לטבע בצורה קצת יותר חזקה מאיתנו. וכשזה בא מהחבור שיש לו קוף בתור אח לנשק זה אומר הרבה." רומלואס לוגם עוד כוס משקה שמקודם מידי לשתות. "אבל אני לא נוטה לתת לגופים קוסמיים חסרי גוף להכתיב לי לאן ללכת."
ארים שותק ונראה קצת פחות נלהב.
"ואני נוטה לחשוב שסערות לרוב לא מכתיבות לאנשים לאן ללכת. הן מעיפות אותם לאלף עזאזל ואתה צריך לקוות שלא תנחת בלב ים." לאנה אומרת בשקט.
"הסערה הינה האויבת הטבעית של האש, היא עצבנית ויכולה להרוס דברים בקלות דעת, אך היא גם סולחת מהר ואלו העומדים בפני זעמה מקבלים אוויר נקי יותר ומספיק מים ודשן כדי שיוכלו לגדול ולצמוח." סולסס מספר לאחרים על הסערה כפי שהוא מכיר אותה לפני שהוא אומר, "אתם יכולים לא להקשיב לסערה, אולי היא תכעס עליכם ואולי לא, אבל אני בהחלט מתכוון להקשיב לה."
לפתע דלת הבית נפתחת, וכיגן נכנס בצעדים כבדים. למרות השעה המוקדמת יחסית, התחלה של אגלי זיעה ניכרים על פניו.
"לא תאמיני, הצלחתי לשכנע את אבא להישאר כאן", הוא נאנח בחיוך.
"באמת? איך הצלחת לעשות דבר כזה?", אחותו שואלת בפליאה, "אני לא מצליחה לשכנע אותו לאכול ביצה מבושלת..."
"טוב, תמיד הייתי המועדף...", הוא מתחיל, אך משתתק מיד כשהוא מבחין במבט הזועף שלה, "הצלחתי לאסוף כמה אנשים שיצאו איתי לאורקל. אנחנו יוצאים בעוד שעה", הוא מעביר את מבטו אליכם, כאילו רק עכשיו הבחין בנוכחותכם, "עזרתם לנו יותר ממה שאתם צריכים, ואתם לא חייבים לנו שום דבר, אבל עדיין נשמח לעזרה שלכם. בכל מקרה, תודה", הוא ממלמל וממהר חזרה לכיוון הדלת.
"לאן אתה יוצא עכשיו?", אחותו שואלת בפליאה.
"חייב לוודא שאבא לא משנה את דעתו!", הוא קורא מרחוק.
"זה נדיר מאוד שהוא מודה למישהו", היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, חוזרת להתעסק בכלים וסידור המטבח.
"לא תאמיני, הצלחתי לשכנע את אבא להישאר כאן", הוא נאנח בחיוך.
"באמת? איך הצלחת לעשות דבר כזה?", אחותו שואלת בפליאה, "אני לא מצליחה לשכנע אותו לאכול ביצה מבושלת..."
"טוב, תמיד הייתי המועדף...", הוא מתחיל, אך משתתק מיד כשהוא מבחין במבט הזועף שלה, "הצלחתי לאסוף כמה אנשים שיצאו איתי לאורקל. אנחנו יוצאים בעוד שעה", הוא מעביר את מבטו אליכם, כאילו רק עכשיו הבחין בנוכחותכם, "עזרתם לנו יותר ממה שאתם צריכים, ואתם לא חייבים לנו שום דבר, אבל עדיין נשמח לעזרה שלכם. בכל מקרה, תודה", הוא ממלמל וממהר חזרה לכיוון הדלת.
"לאן אתה יוצא עכשיו?", אחותו שואלת בפליאה.
"חייב לוודא שאבא לא משנה את דעתו!", הוא קורא מרחוק.
"זה נדיר מאוד שהוא מודה למישהו", היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, חוזרת להתעסק בכלים וסידור המטבח.
לאנה מקשיבה לשיחה, בולסת לחם עם גבינה ובצל. כמה דקות אחרי שכיגן עוזב היא אומרת לסוללס - "אתה יודע מה, בחור גדול... אני אבוא איתך בכל זאת. הייתי שמחה להחליף מילה או שתיים עם האורקל הזאת."
לאחר כשעה, אתם מוצאים את עצמכם בפתח הכפר, הפעם מצידו הצפוני. מכאן ניתן לראות את שדות הבצל באופן ברור יותר, את אלה הבריאים ואת אלה השרופים. כיגן עומד שם, מחכה לכם בשריון עור פשוט, חנית ומגן לגבו וחרב קצרה לירכו. תחושת הקלה ברורה מופיעה על פניו כשהוא רואה אתכם מתקרבים, והסיבה מיד נראית לעין - שלושה אנשים עומדים לידו, שנראים כאילו בחייהם לא החזיקו בחרב. שריונות העור יושבים עליהם בצורה עקומה ומרושלת, ואחד מהם מחזיק את החנית הפוך.
"אני שמח לראות שהגעתם", אומר כיגן, אנחנו מתחילים לצאת לכיוון האורקל", הוא מצביע לכיוון ההר, ואתם יכולים להבחין בנקודה אפורה ומרוחקת במרכז ההר, כנראה מקום מושבה של האורקל, "עושה רושם שהגולגלות באות מצפון רק בלילה, אבל עדיף להיות מוכנים לכל תרחיש שבו נתקל בהן בדרך. אתם מוכנים לצאת?"
"אני שמח לראות שהגעתם", אומר כיגן, אנחנו מתחילים לצאת לכיוון האורקל", הוא מצביע לכיוון ההר, ואתם יכולים להבחין בנקודה אפורה ומרוחקת במרכז ההר, כנראה מקום מושבה של האורקל, "עושה רושם שהגולגלות באות מצפון רק בלילה, אבל עדיף להיות מוכנים לכל תרחיש שבו נתקל בהן בדרך. אתם מוכנים לצאת?"
"אני בספק שנוכל להיות יותר מוכנים מזה." עונה רומלאוס, "חלקנו לא ישנו טוב הלילה, אבל נסתדר."
"מוכנים ומזו-" לאנה מפהקת באמצע המשפט, "-מנים, קפיטן!"
ארים, בהתרגשות, מסתובב סביב כולם ומספר כל מיני דברים. זה מתחיל ב"ויצאתי מהכפר שלי, ואז דוב ענק הגיע, אז ברחתי בחזרה פנימה. היית צריך לראות את הטפרים שלו" וממשיך ב"ואז בן הדוד מדרגה שניה של האחיין של האח של השותף לחדר של אבא שלי, יצא למסע בתוך היער, והוא סיפר בפאב אחרי זה שהוא כמעט מת שם."
"אני מתחיל להצטער שהדוב ההוא לא היה מהיר יותר." מלמל רומלאוס באלפית, נראה שהוא היה מעדיף שלא יספרו לו סיפורים חסרי משמעות בהליכה, הוא מעדיף לשמור על החושים שלו פנויים לסכנות ולראות שהאחרים בסדר.
"הכל בסדר?" הוא שואל את לאנה בעודם הולכים, בבירור כנראה שלה הלילה היה קצת קשה יותר מכולם.
"הכל בסדר?" הוא שואל את לאנה בעודם הולכים, בבירור כנראה שלה הלילה היה קצת קשה יותר מכולם.
"המממ...? אה... בטח, הכל בסדר." לאנה עונה לרומאלוס בישנוניות. "...טוב, לא, זה לא נכון. אבל אל תיתן לבעיות שלי להטריד אותך, אה, חד אוזן?" היא טופחת בידידות על כתפו וממשיכה ללכת.
"אני פה אם את צריכה לדבר." עונה רומלאוס לפני שהוא נותן לה את המרחב שהיא צריכה, "להקה צריכה לדאוג לכל החברים בה, על כל הבעיות שיש להם."
"היי, תודה, חבר." לאנה מחייכת ומושכת באפה. "מעריכה את זה."
"בואו נצא", כיגן מניף תיק עור על כתפו. הוא מסמן לאנשיו, שעד עכשיו היו מרותקים לסיפוריו של ארים, שהגיע הזמן לזוז.
לאחר כמה שעות, של הליכה, אתם מגיעים לבסיסו של ההר, שנישא מעליכם ונראה מאיים יותר מתמיד. גרם מדרגות אבן אפורות מתפתל במעלה ההר. ככל שאתם עולים בו יותר, כך הרוחות מסביבכם גוברות, מבדרות את שערכם ומקררות את גופכם.
לאחר עלייה ממושכת, אתם מגיעים למפתן דלתה של האורקל, לדבריו של כיגן. זוג עמודי אבן ענקיים חצובים לתוך ההר מקבלים את פניכם, מעוטרים בתבליטים של צמחים מסולסלים ופרצופים ריקים עם עיניים חלולות. בין שני העמודים ניצבות זוג דלתות אבן כבדות, פתוחות כלפיכם, חושפים מה שנראה כמסדרון ארוך ולא מסותת, לפידים דולקים ניצבים על קירותיו.
"מוזר", כיגן ממלמל, "הדלתות האלה אף פעם לא פתוחות סתם. תמיד נדרש מפתח בשבילן", ידו נשלחת בלי משים לחזהו, כאילו מחפש שם משהו.
לאחר כמה שעות, של הליכה, אתם מגיעים לבסיסו של ההר, שנישא מעליכם ונראה מאיים יותר מתמיד. גרם מדרגות אבן אפורות מתפתל במעלה ההר. ככל שאתם עולים בו יותר, כך הרוחות מסביבכם גוברות, מבדרות את שערכם ומקררות את גופכם.
לאחר עלייה ממושכת, אתם מגיעים למפתן דלתה של האורקל, לדבריו של כיגן. זוג עמודי אבן ענקיים חצובים לתוך ההר מקבלים את פניכם, מעוטרים בתבליטים של צמחים מסולסלים ופרצופים ריקים עם עיניים חלולות. בין שני העמודים ניצבות זוג דלתות אבן כבדות, פתוחות כלפיכם, חושפים מה שנראה כמסדרון ארוך ולא מסותת, לפידים דולקים ניצבים על קירותיו.
"מוזר", כיגן ממלמל, "הדלתות האלה אף פעם לא פתוחות סתם. תמיד נדרש מפתח בשבילן", ידו נשלחת בלי משים לחזהו, כאילו מחפש שם משהו.
