רעשי פרסות נשמעים ברחבי גוקה.
מהשוק הישן לנמל החדש
מרובע הסחורים למאה השערים
מתחית האדמה לקצה הצריכים.
שיערה קצר, מלא לכלוך.
גופה חבוט, שריטות וחבורות מקיפות אותה
לבן ושחור מעורבבים במה שהיה נשמתה
וכנפי פרפר צבעוניות בוקעות מגבה.
הפרפר הלבן הגיעה לקרב, רכובה על סוס אור הכוכבים שלה, היא נכנסת לתוך מבנה הנשפים, הדלתות נפתחות בפניה, גוקה האמתית חיה ביה, השחור והלבן יחדיו, מפנה לה את הדרך, נותנת לה להילחם על מהותה. על קיומה. על חירותה.
זה מרגיש כאילו עברו חודשים מהתנועה האחרונה שלה, כאילו העולם עבר להילוך איטי מהרגע שיצאה לפה, מהרגע שסוף סוף הבינה מה היא, שסוף סוף קיבלה מה היא. ועכשיו היא כאן. צ'איהו. מכשפה.
לא ראיתם אותה, נפרדתם לפני פחות משבוע, אבל היא נראית אחרית, מבוגרת, כמעט חכמה. צ'אהיו התבגרה בשבוע הזה יותר מאשר התבגרה בכל 18 שנות חייה, העטלף שלה נעלם, מוחלף בדרקון קטנטן, ממבט קרוב קשה לראות משהו מעבר לניצוץ של אור בוהק המקיף אותה, מרחף סביבה עד שהוא מתיישב על כתפה.
האישה יורדת מהסוס, שיערה הקצר פרוע, כמעט כאילו נחתך בזכוכית גסה ולא בידיו של אומן, אף מברשת לא הידרה שיער זה, אף בקבוק בוסם לא הסתיר את ריח הגופות ממנה, אף תכשיט לא מהדר אותה במשהו שהיא לא. בכך שבאי צ'אהיו שינתה את צורתה, היא הפכה ליותר עצמה ממה שהיא הייתה קודם לכם, אבל מעבר לגדילה, מעבר לבגרות, יש דברים שלא ניתן שלא להבחין בהם, בכנפים הצבעוניות הבוקעות מגבה, כנפי פרפר מלכותיות. בשיערה אשר הפך לערבוביה אין סופית של שחור ולבן, ועינה, לרגע בודד אחת מהן מביטה צפונה, והשנייה דרומה.
"מתאים שכאן זה יגמר." היא אומרת, "מתאים שבמקום שבו נאלצנו להיפרד זה המקום בו גם ניפגש עוד פעם אחת אחרונה." היא מביטה לעבר היורש. "אם רק היה לי שכל... אם רק היה לי האומץ." היא מביטה בו, עיניה כמעט חודרות את המסיכה שלו, ואז פונות לשני המשרתים שלו, "למדתי כבר כמה נאמנות עיוורת היא מחסום, אני אנסה פעם אחת אחרונה, אני אנסה לבקש מכם לפקוח עינים, אתם לא שותפים, אתם לא משרתים. אתם כלים." היא אומרת להם. "כולנו כלים. כלים בידיים שלו." היא מצביעה על היורש. "בשבוע האחרון למדתי יותר מכל החיים שלי כיצד צריך שליט לנהוג." היא צועדת צעד מתריס קידמה. "זו הממלכה שלך?!" היא צועקת, "שדות של גופות? בתים הרוסים? אולמות מנופצים?"" היא כמעט צוחקת. "בחיי, הוד רוממותך. יש בחוץ כמה תליות אבק אציליות שנראות יותר מרעננות מהמלכה שלך." היא יורקת, "לקחת את העיר הנפלאה ביותר בטיאן-שיה והחרבת אותה, לקחת מכום בו מקבלים את כולם, והפכת אותו למקום בו כולם רק מתים יחדיו, ריסקת את מנגינות העיר, שרפת את ציוריה ושחטת את אומניה. אם ככה נראה הקיסר הנצחי, אם ככה נראה הגורל." היא פורסת את כנפייה, בכמעט מלכותיות מתחרה, לרגע בודד היא נראית כאילו נשלחה ממרומים להחזיר את האיזון לעולם. ואלי זו הסיבה שהיא כאן. "אז אני שמחה להיות זו שהולכת לשבור אותו". היא מחייכת, "אתה מבין, אני בזה לך, לרעיון שאתה מייצג, לעולם שאתה שואף עליו... לא, אני לא בזה, אני מרחמת עליך. אני מרחמת עליך שאתה כל כך מאמין בחלום האפסמיה שלך, שאתה עיוור לתוצאות, עיוור לעובדה שאתה כלום, לא יותר מילד קטן החולם על משהו שלא לו, מישהו שזורק אנשים כמו צעצוים על הקיר, בתקווה שהקיר ישבר..." היא שותקת לרגע. דמה בודדת זולגת ממנה. "אני שונאת אותך." היא אומרת. כי היא יודעת, יודעת שהוא מת, יודעת שהיא אהבה אותו עד הרגע שבו היא שברה את ליבו. וידועת שהיא חולקת את האשמה במותו יחד עם היורש.
"אני אעצב את חוטי הגורל בעצמי. אני זו שצופה בהם מלמעלה, אני זו שתווה מהכובים הווה, אני הפרפר הלבן, אני באי צ'אהיו." היא נעמדת לצד החברים שלה. "ואני אהיה זו שתהרוג אותכם." היא אומרת בקור.
באפים
מפעיל את המגילה של הוד הנשר, למשך 7 דקות אני מקבל תוסף 4 לכריזמה (במקום התוסף 2 שיש לי מהחפצ"ק)
כשאני על הסוס אני נמצא חתח השפעה של הלחש "מבטחים" מועצם לדרג 4.
יציר הסוד מפעיל יד"ל של היעלמות מעין דגולה על עצמו.
יוזמה (בהיתן שלא מקבל באפים ממישהו נוסף כרגע) - 22 סה"כ
