עין דור(י) - שירה פיקטיבית ליום הזיכרון

אז בעקבות יום הזיכרון השנה, ואילו שלפניו, עלו בי מחשבות שעיבדתי היום לקטע שירה קצר. זו אחת הפעמים הראשונות שכתבתי שירה, אז מן הסתם ימצאו בעיות במשקל, סימטריה, וכו', ואם למישהו יש פידבק אני אשמח.

עין דור(י)

שלושה אנשים צועדים לחורשה
סב, אב, ובן, ופסעם כלחישה
מקיפים הבאר, עומדים יחדיו
בידיהם הזרים – בן, אב, וסב.

מן הקרקע עולה, עשן הרובה
צלילי תותחים נשמעים מבפנים
קולות שחוזרים אל חורש עבה
עוזבים מצבות ולאט מתקרבים

בן לסבו פונה, שואל אותו בדממה
"סבא, למה אנחנו כאן?"
והסב לו עונה "כי הייתה מלחמה"
הסב מרים את ידו, ולאדום משתנה הפרח הלבן

מפי הבאר נשמעת צפירה
לבושים במדים, בוכים, מחייכים
קולות המתים שזומנו חזרה
ידיהם נמשכות לשרביטי הדסים

מלמוליו של הסב, "יזכור, שנפלו בקרב"
משאירים את אחיו רק עוד רגע אחד
ואליו מצטרפים דבריו של האב
בדממה מתאבל על אדם מיוחד

בן פונה לאביו, על קצות אצבעותיו
"אבא, מי הם האנשים?"
אביו עונה בלי להביט, עוצר את דמעותיו
"חברים ואחים, שאותי לעולם לא עוזבים"

והסב יושב, ויושב גם האב
והבן מאחור, שקט ונכלם
כי כשהם מדברים על כאב שלא עזב
הוא מבין שלא חש כאב מעולם

לקרקע הם שוקעים, בין השמשות
מבוגרים מניחים מידיהם הזרים
והבן עוד עומד, מלא תהיות
כיצד מתאבלים על בניהם של זרים

בן לעצמו פונה, בידיו עתירה
"איפה דמעותי, על אחים שלא ראיתי?
"ומדוע אב וסב בוכים עם הצפירה,
אבל בתוך ראשי, רק ריק חוויתי?"

כתוב יפה, נהנתי לקרוא. אתה מציג זווית שלא מקבלת הרבה תשומת לב.