סליחה שחיכיתם, הנה הפרק החדש!
בפרק זה יהיה המון מידע על הבית וכמה דברים משעשעים.
תיהנו!
(תצפו להרבה אקשן בפרק הבא).
***
פרק שתיים עשרה
קללת הבית המכושף
"קיזה, את יודעת מה לעשות..." קולו של לואיס הדהד באוזנה והמבט הזה שלו, מבט אותו לא תוכל לשכוח, אדונה מעולם לא הביט עליה באותו האופן; ההבעה הקשוחה וחסרת הרגש שלו, הפכה להבעה מלאת תקווה – הוא באמת סמך עליה... והיא לא רצתה לאכזב אותו, היא תציל אותו גם במחיר חייה.
קרלנסלו הרשה לה לנוח באחד החדרים בזמן שהוא והנערים ישוחחו עם מנהיגת שבט מאיישי ועל כוונותיה. קיזה הייתה עייפה מכל מה שקרה; בעקבות חטיפתו של אדונה, הנפש שלה הייתה כה עייפה ומודאגת והיא באמת הייתה זקוקה קצת לזמן עם עצמה, בנוסף היא העדיפה שלא לחשוף את פרצופה בפני אמו של הגבר שרצחה באכזריות על פי פקודתו של לואיס – היא לא התחרטה על כך, אבל האישה הייתה יכולה להתחיל לחשוד בה והיו לה דברים הרבה יותר חשובים לחשוב עליהם מאשר להיחקר על ידי זראית מטונפת מאיזה שבט פרימיטיבי; קיזה קיוותה בכל ליבה שקרלנסלו לבסוף כן יאמין לה ויסכים לבוא עמה לקונסטלין יחד עם הנערים, אך הוא היה אדם קשה ועקשן... היא תצטרך לגרום לנערים לשכנע אותו, כי הם היו היחידים שיכלו לגעת בו רגשית.
המכשפה היפה שכבה על צידה ונאנחה, החדר החמים השרה אווירה רגועה אליה קיזה לא זכתה בדרך כלל, עיניה החלו להיעצם אט-אט לקול הנוכחים בסלון.
אורפן, קליאו ומג'יק ישבו על הספה מול קסנדרה, אשר העדיפה לשבת על הרצפה כנהוג בשבטה.
"אז את אומרת שהגעת הנה בשביל להודות לי." חזר אורפן על דבריה של קסנדרה בחוסר אמון. "הייתי אומר שזה מעט מוזר, אבל תודה על הבשר." הודה לה המכשף בנימה מעט קשוחה ושילב את ידיו.
"הלא דבר. למען האמת, רציתי לספר לכם על הבית הזה. יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת." דיברה האישה אל הצעירים.
קליאו ישבה ליד אורפן עם פנים זועפות, היא רצתה שקסנדרה תסתלק מהבית כמה שיותר מהר.
מג'יק לעומתה, נראה סקרן לפתע ופער את עיניו הירוקות בכמיהה למידע נוסף, הוא תמיד אהב לגלות דברים חדשים.
"אני באמת רוצה לדעת את הסיפור של הבית הזה." אמר הנער בקול נלהב, מחייך לעברו של המאסטר שלו.
"נו באמת... לאישה הזו אין שום דבר מעניין להגיד." התחצפה קליאו ונשפה בבוז, אורפן הזהיר אותה במבט אחד והיא מיד התכווצה במקומה, מנפחת את לחייה ברטנוניות. מנהיגת שבט מאיישי השתדלה להתעלם מהתנהגותה של הנערה.
קסנדרה למעשה ניסתה להתנהג איתם בסדר, אורפן האמין שהיא באמת רוצה להודות לו ולתת לו מידע חשוב על הבית... קליאו הייתה צריכה להתחיל לכבד אותה למרות הגישה העוינת שלה אליו בהתחלה, היא זראית וזה היה צפוי. הראש שלו היה מוטרד ומהורהר עדיין מהשיחה עם קיזה, הוא הרגיש שהנערים עייפים מאוד ומשתוקקים לישון כמו שצריך – אבל אם קסנדרה הגיעה עד הנה כל-כך מוקדם בבוקר בכדי לספר להם על הבית המסתורי בו הם שוהים כעת, כנראה שזה היה משהו משמעותי, אולי אפילו אזהרה; בבית היו המון חפצים במצב מצוין שכנראה נשכחו והיו שייכים לבעלי הבית הקודמים – אורפן תהה מדוע.
"אני מקשיב." אמר המכשף לאישה.
קסנדרה כחכחה בגרונה והחלה לדבר ברשמיות. "הופתעתי מאוד לראות שאתם חיים בבית זה בשלווה." אמרה קסנדרה. "הבית מקולל כבר עשרות שנים, בכל פעם שמגיעים הנה אנשים אחרים, הם נעלמים כלא היו."
"מה?" אורפן נראה מבולבל לפתע. "לא הרגשתי שום הילה רעה מתוך הבית, להפך, הייתי בטוח שהבית הזה בטוח למגורים."
"אינני בטוחה מדוע אתה והשוליה שלך לא חשתם בזה... לפני הרבה שנים הבית הזה הופיע כאן, כולנו ידענו שהאחראי לכך היה מכשף... לא ראינו אותו בבירור, אבל הוא היה שם, הייתה לו דווקא גלימה לבנה." הסבירה קסנדרה, מעקמת את מצחה כמנסה להיזכר בזיכרונות מצעירותה. "נראה היה כי המכשף בלבן הוביל אל הבית את משפחתו הצנועה, אישה וילדה צעירה." המשיכה להסביר בקולה המחוספס. "בני השבט נהגו לתצפת על המשפחה מתוך סקרנות... הכל היה נראה כשורה, משפחה נורמאטיבית לכל דבר, אבל לא הבנו מדוע החליטה המשפחה לגור במדבר טיטור השומם והמסוכן."
"זה בהחלט מוזר." אמר אורפן בעניין.
'מכשף בעל גלימה לבנה... אבל הם נכחדו לפני מאות שנים... הכישוף בו השתמש אותו מכשף כאשר יצא את הבית הנצחי הזה, אני לא מכיר כישוף כזה... וגם, לא יכולתי להרגיש שהבית הזה למעשה מכושף!' אורפן נראה מבולבל, משהו בלתי רגיל התרחש כאן לפני שנים – האם עדיין נשארו מכשפים לבנים?
קליאו נראית סקרנית, היא כבר לא נראית זועפת כמקודם, אלא מרותקת לדבריה של קסנדרה, מביטה עליה בעיניים גדולות וסקרניות בדומה למג'יק.
"למרבה הצער... לאחר מספר ימים בני המשפחה נרצחו על ידי מכשפים בעלי גלימות שחורות. המכשפים האכזריים מצאו את הבית המכושף ורצחו את האב, האישה והילדה." סיפרה מנהיגת השבט בכאב. "אני זוכרת את הצרחות... המכשפים נלחמו זה בזה, בני השבט שלי לא יכלו להישאר אדישים לרוע, ניסינו לעזור למשפחה האומללה... ובכך חרצנו גם את גורלנו – אותו מכשף שרצח את המשפחה פלש לשבט שלנו, ומאז אנחנו מתמודדים עם הרבה דברים בלתי פשוטים." קולה של קסנדרה הפך לרועד והיא השפילה את מבטה, נזכרת בכל המשפחות השכולות והאנשים שאיבדו את שפיותם בעקבות המראות המזוויעים.
"אני מצטער..." לחש מג'יק, אשר ריחם על האישה. "זה בטח קשה... האם אתם צריכים עזרה כלשהי בשבט?" שאל בעדינות.
אורפן הניח יד על ראשו הבלונדיני של הנער לצדו, מתבונן עליו ברכות; לבו הטוב של מג'יק תמיד גרם לאורפן להתגאות בו, הוא הרגיש בר מזל שיש לו שוליה כמו הנער הזה.
"תודה רבה ילדון, אבל אנחנו מעדיפים שלא להכניס מכשפים לשבט... כוונותייך טובות, אבל בני השבט עלולים לתקוף אותך." השיבה קסנדרה לנער, מעריכה את הרצון שלו לעזור.
אורפן נאנח, מוריד מראשו של מג'יק את ידו; כמובן שהוא לעולם לא היה נותן למג'יק ללכת לשבט העוין כלפי מכשפים, המכשף הצעיר לא היה אשם בכך... אלא המכשפים האכזריים וחסרי המצפון, אשר גרמו לטובים שביניהם להיחשב רעים – הוא לא אהב את ההכללה הזו.
"בכל אופן, אותם מכשפים אכזריים לא הצליחו להרוס את הבית הנצחי לאחר הרצח, כל הפריטים שנותרו בו לא התקלקלו... אך הבית מקולל מסיבה לא ידועה, תהיתי לעצמי אם הסיבה היא כי התרחש כאן רצח נוראי בבית מכושף." קסנדרה מיששה את מצחה המקומט כמנסה לחשוב לעומק.
"עכשיו כשאת אומרת לי את זה, אני מבין מדוע הבית הזה מקולל." אמר לפתע אורפן. מבטיהם הסקרנים של השלושה הופנו אליו. "רצח נוראי התרחש בנוכחותו של כישוף לבן, אני מאמין שהמכשף רצח את המשפחה בעזרת כישוף אדום. כאשר כשפים אלו נוגעים זה בזה מוטלת מן קללה על האזור בו זה התרחש..."
"רגע מאסטר, כישוף לבן?" שאל מג'יק את אורפן בחוסר הבנה; הוא מעולם לא שמע על כשפים לבנים.
"כן, גם אני חשבתי שאלו נכחדו לפני שנים רבות. אותו מכשף בעל הגלימה הלבנה הוא ללא ספק מכשף לבן... הכישוף בו הוא השתמש, אני לא מכיר כישוף שחור כזה." דיבר המכשף של השלושה. "למרבה המזל הספקתי ללמוד על המכשפים הלבנים במגדל הניב, והם נכחדו לפני מאות שנים... משהו כאן לא מסתדר לי." הוא בהחלט נדהם מהסיפור של קסנדרה על המכשף הלבן, הוא תהה אם זהו היה המכשף הלבן האחרון או שהיו עוד כאלה בקרבתו... מכשפי מגדל הניב מיהרו לרצוח אותו כחלק מהשלמת ההשמדה שלהם, המכשף כנראה ניסה להימלט יחד עם משפחתו וחשב כי מדבר טיטור יהיה מקום מסתור טוב, או שמה היו בדרכם אל עיר אחרת והחליטו ללון בבית המכושף למשך זמן מוגבל.
"וואו... מעולם לא סיפרת לי על זה מאסטר." אמר מג'יק לאורפן בתדהמה.
"ובכן, לא חשבתי שאתה צריך לדעת את זה." השיב לו אורפן.
"בית מקולל יכול לגרום לסיוטים?" שאלה קליאו את אורפן, ממצמצת לכיוונו בעייפות.
המכשף עבר להביט עליה; הסיוטים של קליאו נגרמו כתוצאה מכישוף השכחה, אבל יהיה זה שקר הוגן בכדי להרגיע אותה שאלו לא סיוטים אמתיים המבשרים משהו רע.
"יכול להיות, קליאו." השיב לה המכשף ברוך. "אז את כבר לא כועסת עליי?"
"לא אמרתי את זה!" קראה בקול רטנוני.
אורפן גיחך ומשך בלחיים הסמוקות שלה. "פרחחית קטנה..." לפעמים התחשק לו ל'אכול' אותה מרוב מתיקות - היא השכיחה ממנו את כל הדאגות ברגע.
"תעזוב את הלחיים שלי! טיפש!" קיללה הנערה ברוגז.
מג'יק צחקק מהצד, בעוד קסנדרה לא נראית משועשעת במיוחד – היא לא אהבה את הקרבה שיש בין המכשף לזראית הצעירה, היא האמינה שזהו טאבו רציני.
האישה נעמדה על רגליה, השלושה הביטו עליה.
"אגב, יש האומרים שהנשמות של הנרצחים רודפות את הבית הזה." דיברה קסנדרה.
קליאו נראית לפתע ערנית יותר. "ר-רוחות רפאים? שטויות!" היא נעמדה על רגליה, מאגרפת את ידה. "זה... זה לא קיים." התכחשה הנערה לדבריה של קסנדרה, אך היה נראה שידיה מעט רעדו.
אורפן התאפק שלא לצחוק – קסנדרה לחלוטין הפחידה את הנערה, אך קליאו כמו תמיד ניסתה להיראות אמיצה וחזקה יותר ליד אחרים.
"מה שבטוח, הן לא אוהבות שמכחישים את קיומן." הוסיפה קסנדרה כמנסה להחמיר את פחדיה, מעבירה בגופה של קליאו צמרמורת קלה.
הנערה בלעה רוק מתוך פחד ואז קרבה אל האישה. "את סתם מכשפה זקנה שלא יודעת שו-"
"קליאו!" השתיק אותה אורפן ברגע שראה לאן זה הולך, הוא משך בידה והרחיק אותה מקסנדרה. "תפסיקי לדבר כך, קסנדרה בסך הכל רוצה לעזור לנו." המכשף נראה מיואש מהתנהגותה של קליאו כלפי מנהיגת השבט, הוא עמד מול הנערה בהבעה חמורת סבר. "יש לי כל כך הרבה דברים על הראש עכשיו, אל תעיקי עליי ותתחילי להתנהג בהתאם." אמר לה בקשיחות.
"אתה לא אבא שלי, אורפן!" קראה הנערה ברוגז ועלתה במהירות במדרגות אל הקומה השנייה, לא מסתכלת הצידה.
אורפן נאנח בייאוש.
"זה בסדר, הנערה הזו צריכה להתחיל לכבד מבוגרים ממנה." אמרה קסנדרה למכשף, מרוצה בתוך תוכה מהתפתחות העניינים.
"הילדה עדיין זוכרת כיצד התנהגת כלפי לאחר שטיפלתי בך." אמר לה אורפן. "אני מעריך את התודה שלך, אני בטוח שגם מג'יק, אבל לקליאו קצת יותר קשה לקבל את זה." הסביר לה המכשף בקול רציני, מג'יק הביט על השניים מהצד.
"הילדה כבר הספיקה לומר לי את זה, היא פגעה בי." קסנדרה חשבה כי אורפן ילך לנזוף בנערה כהוגן לאחר כל זה, היא קיוותה בכל ליבה שמריבה ביניהם תגרום לדרכיהם להיפרד.
"אני מצטער בשמה." אמר אורפן לאישה, מרגיש לא נעים מכל הסיטואציה הזו.
"כמה זמן אתם מתכוונים להישאר כאן?" שאלה קסנדרה את המכשף בעניין.
"אין לי תשובה לכך בינתיים, אבל בקרוב מאוד תהיה." השיב לה. "אני חושב שאני יודע מדוע הבית המכושף הזה לא מגיב אלינו או אף אלייך." דבריו של אורפן גרמו למג'יק הסקרן שלידו לפקוח את עיניו לרווחה. "השתמשתי בכישוף השכחה על קליאו רק כשהגענו הנה, הכישוף הכתום הזה אשר מורכב ברובו מטוב וטוהר של רגשות, הרחיק את הקללה או שיתק אותה לזמן מה." הסיק אורפן; במקרים מסוימים, נוכחותם של כשפים חיוביים בעלי עוצמה – מבטלים כשפים שליליים, או קללה המוטלת בעולם זה בעקבות אירוע שלילי שהתרחש במקום בו היה שימוש בכישוף לבן. "עם זאת, לא יכולתי לחוש שבית זה מכושף, משום שזהו כישוף לבן."
"מעניין מאוד. הישמרו, אינני יודעת כמה זמן ייקח עד שהקללה תרגיש בנוחותכם. היא עלולה להעלים אתכם מעל פני האדמה כמו שעשתה לשאר האנשים שהגיעו הנה." הזהירה אותם קסנדרה. "נראה כי כישוף השכחה הזה אכן טיהר את הבית נכון לעכשיו." הוסיפה. "מה אילץ אותך להשתמש בכישוף זה על הנערה?"
אורפן גירד בראשו. "זה סיפור ארוך... והוא קשור לרצח הנוראי של בנך והאחרים." הוא נאלץ להזכיר זאת למרות שלא היה לו נעים. "קליאו נכנסה לטראומה קשה לאחר שראתה את הזוועות ו... הייתי חייב להוציא אותה מזה בכל מחיר." הסביר לקסנדרה בכאב, נזכר מה קליאו עברה וליבו נקרע מבפנים. קסנדרה נאנחה בעצב.
"קליאו לא זוכרת דבר מכל מה שקרה בגלל הכישוף." התערב מג'יק. "אנא ממך אל תספרי לה." ביקש ממנה מג'יק בקול מודאג; הוא ידע שאם קליאו תדע שכל הזמן הזה הם הסתירו ממנה את זה, היא עלולה לכעוס... למרות שעשו זאת אך ורק לטובתה.
"אל דאגה." אמרה קסנדרה בשקט ופנתה אל הדלת. "אני אחזור לתת לכם עוד מזון. לא אתן לילדים לגווע ברעב." אמרה לבסוף ויצאה מהבית, סוגרת את דלת העץ מאחוריה.
"רציתי להגיד לה שאנחנו דיי מסודרים ויש לנו אוכל... אבל היא הלכה מהר מידי." אמר מג'יק בחוסר הבנה, אבל הוא שיער שלקסנדרה כנראה היה קשה מידי לאחר שהמאסטר שלו ציין את רצח בנה.
אורפן היה מבולבל והמום מהסיפור מאחורי הבית, האם הוא צריך להתחיל לדאוג לגביו?
קיזה ישבה על המיטה, היא התעוררה לפני מספר דקות, מרגישה כי היא לא מסוגלת להירדם שוב – הדאגה שלה ללואיס אדונה כרסמה אותה מבפנים, רגשות המצפון הציפו אותה בכל פעם – מקווה כי פעלה באופן הנכון כשדיברה עם קרלנסלו, אדונה היה גאה בה אם היה שומע את דבריה, היא הייתה בטוחה; היא פעלה בדיוק כמו שהוא ציפה ממנה. בקרוב היא גם תצליח לשכנע את קרלנסלו להצטרף אל שורת המורדים, כמובן לאחר שיעזור לה להציל את לואיס מציפורני מגדל הניב.
לפתע דלת החדר נפתחה באיטיות, ראשה הבלונדיני של קליאו בצבץ מן הפתח ולאחריו התגלו עיניה התכולות והגדולות, אשר נעצו את מבטן במכשפה.
קיזה נאנחה.
"מה את רוצה?" שאלה את הנערה ביובש, לא היה לה פנאי למשחקי ילדים. "אסור לך להיות בקרבתי." הוסיפה.
"זה בסדר." קליאו נכנסה אל החדר כשהיא סוגרת בשקט את הדלת מאחוריה. "אני לא חושבת שאת מסוכנת." הנערה התיישבה בסמוך לקיזה עם חיוך חביב.
המכשפה גיחכה. "מה את יודעת עליי? את תמימה מידי." ניסתה להעליבה.
"זה נכון שאני לא יודעת עלייך הרבה, אבל אני באמת רוצה להכיר אותך יותר." אמרה לה הנערה בתקווה, מחייכת במתיקות, קיזה ניסתה להימנע מלהביט על פניה.
"למה?" שאלה המכשפה בחוסר הבנה.
"אני אוהבת כשפים, הלוואי והייתי מכשפה כמוך! את תסכימי ללמד אותי?" שאלה הנערה בקול נלהב, עיניה הקורנות נוצצות.
"תשכחי מזה, את חלשה מידי, קרלנסלו יהרוג אותי אם יקרה לך משהו." השיבה קיזה בקולה הקשוח והקר; הנערה הצעירה הזו לחלוטין יצאה מדעתה... או שהיא רוצה למות כתוצאה משימוש בכשפים – הזראית הזו הייתה רפה מידי.
'הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע ביקרים לקרלנסלו בזמן שאני מנסה לשכנע אותו להצטרף אליי.' חשבה המכשפה בכובד ראש.
"אוף..." רטנה הנערה, מנפחת את לחייה בילדותיות.
"כדאי שתלכי עכשיו." הציע לה קיזה. "קרלנסלו לא יאהב לראות אותך איתי."
"רגע, אני יכולה לשאול אותך משהו?" התעקשה הנערה להישאר.
"שאלי ולכי."
"א-את... מאמינה ברוחות רפאים?" קליאו תפסה באחת הכריות וחיבקה אותה, נושכת את שפתיה הסמוקות בפחד.
"אני... אני לא יודעת." קיזה הרגישה מעט מבולבלת, השאלה המוזרה הזו של הנערה נחתה עליה משום מקום.
"יש האומרים שהבית הזה רדוף... ז-זה לא שאני מפחדת, כן?" גמגמה קליאו, מהדקת את אחיזתה בכרית.
קיזה הביטה עליה כעת.
'ולחשוב שהזאטוטה הזו רצתה ללמוד כישוף...' הבחורה נענע את ראשה בחוסר אמון.
"קליאו!" נשמעה לפתע קריאתו של אורפן מהמסדרון, מאחר ולא מצא את הנערה באף מקום.
"אוי לא! אל תגידי שאני כאן!" קליאו הנסערת מיהרה להיכנס מתחת למיטה.
קיזה מיששה את מצחה. "זה היה צפוי..." לחשה לעצמה בחוסר עניין.
אורפן נכנס לחדר והביט סביב, מחפש בעיניו החומות את השותפה הצעירה שלו – מלבד קיזה היושבת על המיטה, נראה כי לא היה אף אחד בחדר.
"איפה לעזאזל הילדה הזאת מסתתרת... קיזה, ראית אותה במקרה?" שאל אותה המכשף מתנשף; קליאו הדאיגה אותו כמות תמיד, הוא כבר לא ידע למה הנערה הבעייתית הזו מסוגלת.
"מתחת למיטה." גילתה קיזה את מקומה של קליאו בלי בעיה.
אורפן נאנח בהקלה.
"קליאו, צאי משם עכשיו." ציווה עליה המכשף בחוסר סבלנות. "אני צריך לדבר איתך."
הנערה יצאה החוצה בבושת פנים, נעמדת על רגליה, מסרבת להביט על פניו של אורפן.
"בואי איתי, יש לנו על מה לדבר." אמר לקליאו בקשיחות, שולח את מבטו החשדן לעברה של קיזה; הוא עדיין לא סמך עליה והתקשה להאמין לדבריה, הוא לא אהב את העובדה שקליאו הייתה עמה באותו החדר, אבל הוא ניחש שהנערה היא זו שנכנסה הנה כיאה להתנהגותה.
"אני זאת שנכנסתי הנה, קיזה לא אשמה." הפילה קליאו את האשמה על עצמה במידה ואורפן יחליט לתקוף את המכשפה. "והיא אמרה לי ללכת ולא הלכתי..." הוסיפה הנערה, מכווצת את שפתיה הקטנות.
קיזה שמעה את דבריה; למרות שקליאו נראית נערה ילדותית ומפונקת, היא ידעה לקחת את האשמה על עצמה וזה היה ראוי להערכה.
"בואי איתי." המכשף משך בידה, קליאו שלחה מבט אחרון לקיזה לפני שיצאה מהחדר יחד עם אורפן.
קיזה חשבה כי יהיה זה קל להתחבר לקליאו, גם אם באופן לא אמיתי, רק בשביל שתוכל לגרום לקרלנסלו לסמוך עליה או לחבב אותה.
מג'יק עסק בניקיונות הבית, הוא אהב את זה וזו לא הייתה בעיה עבורו. המאסטר שלו היה עסוק כהרגלו בקליאו, הכל היה סביבה ואורפן תמיד דאג. מג'יק קיווה שהמאסטר שלו ישוחח איתה ויגיד לה אחת ולתמיד כיצד להתנהג – בתור בת אצולה, היא הייתה רגילה לכל תשומת הלב הזו סביבה. הוא דאג לה, משום שהתנהגותה עלולה הייתה להוביל אותה למקומות בלתי נעימים. היא לא עשתה את זה בכוונה, אבל מג'יק ייחל ליום בו קליאו תתחיל להתנהג בבגרות, המאסטר שלו צריך קצת שקט נפשי, בעיקר עכשיו כשיש לו כל-כך הרבה דברים על הראש; קיזה והבית המכושף למשל.
אורפן עדיין לא סיפר לו על מה דיבר עם קיזה ומה הוא מתכנן לעשות איתה, הוא היה בטוח שהוא יסלק אותה לאחר שפגעה בקליאו, אבל כנראה שהחליט שלא לבסוף.
פתאום, כשהביט הנער מהחלון במטבח, הוא הבחין בקליאו – היא עמדה עם הגב לבית, שיערה מתנופף ברוח.
"הנה היא... והמאסטר חיפש אותה. היא פשוט יצאה מהבית בלי רשות." אמר מג'יק לעצמו בקול מיואש ויצא מן הבית, צועד במהירות לעברה של הנערה.
"קליאו! תחזרי מהר לבית, המאסטר מחפש אחרייך." קרא לה מג'יק, אבל... משהו לא היה נראה כשורה.
זו הייתה הילה רעה, רגליו של מג'יק השתתקו לפתע.
"לעזאזל... מלכודת!"
***
נגמר במתח! מקווה שנהניתם
תמונה לסוף: