ממש עכשיו סיימתי לכתוב את הפרק המעייף הזה! והנה אני מפרסמת אותו עכשיו
הפרק מכיל המון מידע על כישוף, הסברים נוספים יופיעו בפרקים הבאים בהדרגה.
תיהנו!
פרק תשיעי
טבעם של המכשפים
קסנדרה, מנהיגת שבט מאיישי, קרבה אל אורפן בלי חשש ונעצה בו את מבטה הצר.
שאר הלוחמים המשיכו לכוון אליו את נשקיהם, אף על פי שפחדו מכוחותיו.
"תשובות?" שאל אותה המכשף בקשיחות כשרוח הערב הקרה מלטפת את פניו הנאות וגורמת לשיערו החום לנוע אנה ואנה.
"בני וחבריו נעלמו, הם לוחמי שבט מאיישי. הבית הזה ננטש לפני שבועות, האם זה צירוף מקרים? בני וחבריו נעלמו בדיוק לאחר שאתה הגעת הנה." הסבירה האישה המבוגרת בקולה העמוק והמחוספס. "מה עשית לבני? ענה לי!" הרימה את קולה.
המכשף נאנח. "מעולם לא ראיתי את בנך, למעשה לא ראיתי אף אדם במדבר הזה עד עכשיו." נתן לה אורפן תשובה ברורה. "רק בגלל שאני מכשף, את חושבת שאני מסוגל לבצע דבר שכזה."
"כל המכשפים אכזריים, אתה אמנם צעיר ויפה תואר, אבל הלב שלך שחור." פסקה קסנדרה בנחרצות; מאז אותו יום טראומתי, כאשר הייתה רק נערה צעירה ובני שבטה נרצחו על ידי מכשף אכזר, לא הייתה בה או בשבטה עוד אמונה במכשפים במשך דורות.
אורפן גיחך. "השקפת עולמך לא תשנה את העובדה שאני לא ראיתי את בנך או את חבריו מעולם." השיב אורפן.
'רגע...' עיניו נפערו בהפתעה כאשר הוא נזכר ברצח הנורא שהתבצע סמוך לבית, באותם מראות מזוויעים שהובילו אותו להשתמש בכישוף השכחה למען קליאו.
'יכול להיות ש...' אורפן נחרד מן המחשבה הקשה.
'בנה וחבריו כנראה נשחטו בידי מישהו חסר רחמים...' המכשף חרק בשיניו.
"אתה יודע משהו, נכון? ספר לי!" שאגה קסנדרה הנסערת וכיוונה את חניתה אל צווארו, עיניה מאיימות לדמוע.
"תקשיבי..." אורפן לא ידע כיצד להתחיל לספר לאישה כי בנה היקר נשחט באכזריות.
הנערים מג'יק וקליאו המודאגים, הסתגרו באחד מחדרי השינה שבקומה השנייה.
קליאו עדיין הרגישה מבולבלת, משום שלא יכלה לחוש בהילות בדומה למכשפים.
מג'יק מיהר לעמוד במרכזו של החדר ועצם את עיניו; הוא התרכז בהילה הרעה שחש קודם לכן, אך עם זאת... היא לא הייתה מאוד רעה; ייתכן כי האנשים שהגיעו הנה לא באמת רצו להרוג מישהו ואינם היו רעים, הם כנראה באו למטרה מסוימת... למעשה ההילה השלילית אותה חש, נבעה יותר מפאת תחושותיהם הקשות של הזרים.
'המאסטר ואני נוכל לגבור עליהם בקלות... אלו ככול הנראה קבוצת זראים.' הגיע למסקנה הנער.
"מג'יק, מי בא הנה? מה שניכם הרגשתם?" שאלה קליאו את מג'יק בדאגה, היא הרגישה כה חסרת אונים בסיטואציות כמו אלו... לא היו לה את הכישורים של המכשפים, והיא כמו תמיד רצתה להושיט יד לחבריה.
"אלו זראים, אני מניח שהמטרה שלהם היא לתשאל את המאסטר... אני לא יודע באיזה עניין, אבל הם יכולים לנסות ולתקוף אותו." הוא השיב לנערה בכובד ראש.
"אורפן... יהיה בסכנה?" הוסיפה לשאול קליאו, נעמדת מול מג'יק.
"לא. הם אמנם חזקים בשביל זראים, אבל מול המאסטר זה יהיה חסר סיכוי בשבילם."
קליאו הנהנה באיטיות, מעכלת את המידע החדש, "אז... זה אומר שאני יכולה-"
"לא קליאו..." מיהר מג'יק לבלום את דבריה, המאסטר שלו סומך עליו.
"אבל זה לא כל כך מסוכן..." אמרה קליאו בקול נכאים, מתיישבת על המיטה.
מג'יק נאנח והתיישב בסמוך אליה, מגרד בראשו בחושבו מה לענות לה.
"זה מסוכן בשבילך, קליאו... את יודעת כמה המאסטר רוצה שתהיי בטוחה." הסביר לה בעדינות; הוא ידע שוויכוח עם קליאו העקשנית רק יסבך את העניינים.
"מג'יק..." קליאו פנתה להביט על המכשף המתלמד, ממצמצת קלות בעיניה העדינות.
"כן?"
"אני יכולה לפחות ללמוד כיצד לחוש בהילות? זה יכול לעזור!" אמרה לו הנערה בהתרגשות, פוערת את עיניה בצבע השמים.
"א-אני לא בטוח... נצטרך לדבר על זה עם המאסטר." ענה לה מג'יק בחשש; הוא ידע שהמאסטר שלו לא כל-כך אהב את הרעיון של קליאו וכשפים... לטענתו הדבר היה יכול להזיק לה ולסכן אותה. מג'יק הסכים איתו – קליאו עלולה לחשוב בטעות שהיא חזקה או מבינה בעולם הכישוף... כשהיא בסך הכל נערה זראית פשוטה.
"אוף! אתה כל הזמן צריך את האישור של אורפן..." רטנה קליאו ושילבה את ידיה עם פרצוף חמוץ.
"הוא המאסטר שלי... כרגע, אנחנו חייבים לשמור על שקט ולא לצאת עד שיאשר לנו." דיבר הנער בצייתנות. "מעניין על מה הם רוצים לדבר איתו..." הרהר לעצמו.
"אולי זה בעצם הבית שלהם, ועכשיו הם חושבים שאנחנו גנבים." הציעה קליאו, מנידה את רגליה אחורה וקדימה.
"נחכה ונראה..." השיב הנער ואז הניח אצבע על סנטרו.
'יכול להיות שיש קשר בין אותם זראים לרצח הנורא שהתרחש כאן... אם כך, לקליאו אסור לצאת מהחדר עד לכתם.'
אורפן היה מוכרח לספר לאישה המודאגת משבט מאיישי את האמת הקשה על רצח בנה והאחרים; הוא ניסה לתאר לה את כל מה שראה כשהגיע אל הבית, עדיין לו מציין בפניה את הנערים קליאו ומג'יק.
"אני לא יודע אם באמת מדובר בהם, אבל יש אפשרות כזאת." אמר לה בקול רציני.
"איך אוכל להאמין לך? מכשף, היכן גופותיהם אם כך?!" שאלה בבכי כשזעם רב ניצת בעיניה. היא רעדה בזמן ששניים מלוחמיה תמכו בגופה, עם זאת, גופה היה יחסית חזק לגילה.
"לא יכול להיות שאיבדתי את מוקהיני..." לחשה לעצמה בכאב.
קסנדרה עדיין חשדה במכשף מולה, היא לא הייתה יכולה להיות בטוחה בשום דבר כעת ובזמן סערת הרגשות אשר חוותה, בנוסף היא התקשתה להאמין שבנה אכן נרצח.
"אני קברתי אותם." השיב אורפן. "אני לא חושב שהרוצח האכזרי היה קובר את קורבנותיו, בעיקר לאחר הדרך בה הוא רצח אותם." הוסיף ושילב את ידיו. "אבל את לא חייבת להאמין לי, אם את עדיין רוצה לתקוף, עשי זאת."
"ק-קברת אותם? היכן?!" שאלה האישה בתדהמה, מרגישה כיצד גופה נחלש אט-אט עם כל פיסת מידע על הירצחו של בנה והאחרים.
אורפן הרגיש נורא עבור האישה חרף חזותו הקשוחה. הוא ידע כמה קשה היה זה לאבד בן משפחה, גם הוא איבד את אחותו הבכורה אזאלי לפני מספר חודשים, וכעת משפחתו היחידה היו קליאו ומג'יק.
המכשף הוביל את האישה ולוחמיה אל מאחורי הבית, אל האזור בו קבר את חלקי הגופות לפני כמעט יומיים; בני שבט מאיישי הביטו על החול, אך לא היה ניתן לראות בבירור שמישהו באמת קבור תחתיו, בעיקר כי הגופות לא היו שלמות.
"בורטו," אמרה לפתע האישה את שמו של אחד מלוחמיה בקול רועד.
"כן, גברתי?"
"תחפור ותראה אם..." לפני שהאישה המבוגרת סיימה את המשפט, היא צנחה ואיבדה את הכרתה.
"אדוני, שבט מאיישי הגיעו אל קרלנסלו." הודיעה קיזה לאדונה בקול מונוטוני.
"לא מרגש, קרלנסלו החכם יידע איך לצאת מזה." השיב לואיס לשפחתו.
הסיבה האמתית בגינה לואיס ציווה על קיזה לרצוח את בני שבט מאיישי, הייתה בכדי לפגוע בנפשם הרכה של הנערים, בעיקר של הזראית... אך קרלנסלו הצליח לעבור את המבחן והשתמש בכישוף השכחה הכתום, אשר אפילו הוא לא ראה את זה מגיע; כוונתו הייתה לבחון את תגובותיו ומעשיו של קרלנסלו כשהיקרים לו נפגעים נפשית ולא פיזית – השימוש בכישוף השכחה היה הפתעה יוצאת מן הכלל בשבילם. שבט מאיישי לא עניינו את לואיס כעת, הם לא היו יכולים לגבור על כוחותיו של קרלנסלו בשום דרך.
השהייה במדבר הלוהט ביום והקר בלילה החלה להימאס על קיזה; מזג האוויר הכביד עליה... אך היא לעולם לא תתלונן בפני אדונה, היא רצתה לשרת אותו יותר מהכל. כעת, כשהכל היה נראה שליו ורגוע, היא חשה כי זהו הזמן הנכון לבקש מאדונה את המגיע לה – העונש הפיזי.
בטיפשותה, היא קראה בשמו הפרטי של אדונה... קיזה לא יכלה לשכוח זאת.
"אדוני?..." המכשפה התיישבה על יד אדונה, אשר ישב על חול המדבר, ממשיך להרהר על צעדיו הבאים לגבי קרלנסלו.
'זה הזמן שלי...' חשבה ונשכה את שפתה התחתונה בחשש.
"מה את רוצה?" שאל אותה בגסות, לא מסתכל על פניה החיוורים.
"אני עדיין רוצה לקבל את העונש המגיע לי." אמרה בהחלטיות. "אדוני, קראתי בשמך הפרטי, חשפתי רגשות... למה אתה לא מעניש את גופי כמו תמיד? אינני יכולה להרפות."
"במקום זאת, את יכולה פשוט לנסות ולתקן את מעשייך בתור שפחה." ענה לה בקולו הקר. "הסבל הנפשי שלך, הוא חלק מהעונש שלך." הוסיף בחוסר רגש.
"אבל אדוני-"
"שקט! אני לא רוצה לשמוע על זה יותר. יש לנו דברים חשובים יותר לעשות." הרים את קולו על הבחורה. "את מכשפה לבנה, שפחתו של לואיס האדיר, עלייך לסבול בשקט." דיבר על עצמו בגוף שלישי. "בקרוב אשלח אותך למשימה חשובה, זאת תהיה ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך בתור שפחתי." הודיע לה ונעמד על רגליו כמסיים את דבריו אליה.
קיזה הבינה כי אדונה רצה להעניש אותה בדרך שונה מזו הפיזית, אך היא איננה הייתה רגילה לזה, השנאה העצמית כרסמה אותה מבפנים. בכל פעם שחטאה, גופה הוא זה שחטף את זעמו... היא חשה שהענישה הנפשית החדשה לה, קשה יותר. ללואיס הפריע מאוד כל דבר הקשור ברגש, הוא ניסה לגרום לקיזה להבין שאהבתה אליו היא לא פחות ולא יותר מהעונש שלה.
המכשפה חרקה בשיניה בתסכול, נשארת לשבת על החול הקר, שיערה השחור והארוך מתנופף ברוח הלילה הקרה.
'לואיס... אם רצית להעניש אותי בשנאה עצמית, הצלחת. אני אסבול בשקט... אך מדוע עינוי נפשי שכזה לא מספק אותי? מדוע אני מתרצה רק מהענישה הגופנית? זו הדרך החדשה שלך לגרום לי לסבול לאחר חטאי, אם אבין זאת... אתרפא.' היא לא הייתה יכולה לראות את עצמה מוציאה מפיה מילים אלו בפני אדונה, אך בהחלט דרך הענישה החדשה שלו גרמה לה לחקור את פנימיותה.
קסנדרה פקחה את עיניה באיטיות, תחילה ראתה מטושטש ואז לאט-לאט לנגד עיניה הקטנות, היא ראתה יותר בבירור את פרצופה של נערה בלונדינית, בעלת עיניים גדולות ותכולות – קליאו, כמובן. פניה של הנערה הסקרנית, היו קרובות מידי לפניה של קסנדרה וגרמו לאישה להיבהל מעט, צבע עיניה של קליאו היה זר לה.
"הו! אורפן! היא התעוררה!" קראה הנערה הזראית למכשף בהתרגשות.
מג'יק ישב על הכורסה הקטנה מול הספה עליה שכבה האישה אותה כינו בני שבטה 'קסנדרה'. שאר הלוחמים של השבט חיכו בינתיים מחוץ לבית.
מנהיגת השבט הייתה מחוסרת הכרה במשך מספר שעות, אורפן הכניס אותה אל הבית בתקווה שתהיה בסדר. המכשף אישר לנערים לצאת מהחדר; בני השבט לא היוו איום עליו, עם זאת הוא היה בטוח שהאישה תמהר לחזור לשבטה ברגע שתקום, היא לא תרצה לדבר באופן גלוי על הגופות בנוכחותם של הנערים.
קליאו עדיין לא הבינה במה מדובר, אורפן ייאלץ לשקר לה שוב... הוא באמת שנא את זה, אך לא הייתה כל ברירה.
המכשף עזר לקסנדרה להתרומם מן הספה כשהיא ממשיכה לנעוץ את מבטה המבולבל בקליאו ומג'יק הסקרנים.
"אלו... שלך?" שאלה קסנדרה.
"אורפן לא כזה זקן..." התערבה קליאו.
"דיי קליאו..." העיר לה מג'יק.
"אפשר להגיד שהם שלי, שניהם תחת חסותי." השיב לה אורפן, מניח את ידו על ראשו של מג'יק.
"השוליות שלך?" הוסיפה לשאול.
"הילד הוא השוליה שלי, הילדה-"
"קוראים לי קליאו ואני השותפה הבלעדית שלו." דחפה הנערה את אפה שוב, מחייכת בגאווה.
אורפן נאנח. "כן..."
קסנדרה ידעה שלמכשפים יש שוליות, אך היה לה מוזר לראות שהמכשף לקח תחת חסותו נערה זראית. מכשפים אהבו להתעלל בזראים, הנערה נראית שמחה, אך היא הייתה בטוחה שהמכשף למעשה משקר לה ומנצל לרעה את הזראית הצעירה הזו.
קסנדרה נעמדה לפתע על רגליה, היא נשמה עמוק, מסרבת להביט על פניו של אורפן.
"בכל אופן, לא אוכל להישאר כאן עוד רגע אחד נוסף. אני אנקום את הירצחו של בני ושאר הלוחמים." דיברה האישה המבוגרת בגסות, משתדלת לבלוע את דמעותיה; המכשף אמנם קבר את בנה והאחרים, היא הרגישה שהוא לא משקר, היא ראתה זאת בעיניו... עם זאת, היא העדיפה שלא לראות את מה שנשאר מהבן שלה תחת החול, הכאב היה גדול מידי. מעשיו של המכשף הצעיר לא שכנעו אותה כי יש לו לב, אך היא תוכל להיעזר בו באשר לנקמתה.
קליאו התבוננה על קסנדרה הכאובה בחוסר הבנה, מטה את ראשה הצידה.
אורפן הציץ על הנערה מהצד.
'והנה מגיע השקר הבא...' חשב בתסכול ומישש את מצחו.
קסנדרה עזבה את הבית יחד עם לוחמיה וחזרה לשבטה כשהיא זועמת, אבלה ומשתוקקת לנקמה, יודעת כי היא עוד תחזור.
"טוב חברים, כבר מאוחר, תתארגנו לשינה." מיהר להגיד אורפן לנערים, מנסה למנוע מהשניים להתחיל ולשאול אותו שאלות על מה שקרה, בעיקר קליאו... מג'יק כבר ידע במה מדובר, או יותר נכון ניחש.
"רגע אורפן, אתה מוכן להסביר לי על מה קסנדרה דיברה? למה האנשים האלו באו לפה?" לרוע מזלו של המכשף, הנערה הסקרנית כבר החלה לתשאל אותו לגבי דבריה של מנהיגת השבט והופעתם הפתאומית בשעה זו.
מג'יק ידע שהמאסטר שלו עומד לשקר לה שוב... הוא דיי ריחם על קליאו, אך אורפן רצה כהרגלו לגונן עליה ולהרחיק אותה כמה שיותר מכל הזוועה שהלכה כאן, למאסטר שלו הייתה טראומה והוא היה בטוח שהיא תרדוף אותו בחלומותיו; אורפן אמנם ריפא את ראשה של קליאו, אך הוא נשאר עם כל הזיכרונות הרעים בקשר אליה - בכייה, צרחותיה והבעתה הריקנית.
"בנה של האישה האומללה הזו נרצח והיא חשדה בי. היא הגיעה משבט הנקרא מאיישי." אורפן נעמד מול הנערה, מג'יק הביט בחשש על השניים מאחור.
"אני מבינה..." השיבה קליאו, משפילה את מבטה העצוב. "היא בטח חשדה בך כי אתה מכשף, נכון? אבל אתה מכשף טוב, היא לא מכירה אותך..." אמרה הנערה בקול קטן, נושפת באפה.
אורפן הביט עליה באהבה.
'מה דבר טהור כמוך מבין בכלל...' חשב ונאנח; אורפן אף פעם לא חשב שהוא בן אדם טוב, בחייו הוא חטא הרבה... ואף כמעט הרג בעצמו מכשפים במגדל הניב, לאחר שאחותו קוללה על ידם.
מג'יק חייך ונעמד ליד קליאו. "היא צודקת, מאסטר, לא כל המכשפים רעים... אבל נראה שהאישה הזו חיה עם אמונה כזו." דיבר מג'יק אל המאסטר שלו כשהוא מצדד בדבריה של קליאו.
"היא בטח לא אהבה שזראית כמוני נמצאת איתך." אמרה לפתע קליאו בצער. "בפעם הבאה שאני אראה אותה, אני אצעק עליה..." איימה כעת הנערה הצעירה בכעס; כאב לה לשמוע את האישה מדברת כך על אורפן היקר לה מכל.
מג'יק הביט על אורפן, אשר הבעתו הפכה מיד לדאוגה.
"את לא תעשי את זה קליאו, עלינו להבין שהאישה הזו איבדה את בנה ומצבה אינו קל." הסביר לה המכשף בעדינות, רוכן מולה.
קליאו התבוננה על פניו של אורפן בשקט, ממצמצת בעייפות. "אתה לא נפגעת?"
"מה פתאום..." הוא גיחך, חוזר לגובהו. "אפילו מג'יק ידע כמה אני לוקח את זה בקלות. את יודעת שזו לא הפעם הראשונה בה זראים מפחדים ממני או מאשימים אותי בפשעים." הוסיף משועשע, יותר בשביל שקליאו לא תיקח זאת ברצינות.
"זה נכון. את לא צריכה להיות עצובה, זה קורה כמעט תמיד... כנראה שעדיין לא התרגלת." מג'יק הניח יד תומכת על כתפה של הנערה, אך בתוך תוכו גם הוא אינו אהב לשמוע אחרים מדברים כך על המאסטר שלו, כי הוא ידע שיש לו לב טוב.
"טוב, בואו נפסיק לדבר על זה להיום... יש לי דווקא רעיון מוצלח כיצד לשמח את שניכם." המכשף חייך אל השניים בביטחון.
שני הנערים הביטו עליו בציפייה.
"שיעור על עולם הכישוף."
שני הנערים הנלהבים, בעיקר קליאו, התיישבו על המיטה באחד החדרים זה לצד זו. המטרה של כל הדבר הזה, הייתה למעשה יותר בשביל לרומם את מצב רוחם של הנערים; מג'יק עדיין לא ידע הכל על הכישוף ואילו קליאו תמיד התרגשה מכך.
"יש! עכשיו סוף-סוף אני אדע הרבה יותר על כישופים!" קראה הנערה הנרגשת, מוחאת כפיים במהירות. "אני אשאר ערה כל הלילה בשביל לשמוע את זה."
"באמת..." אורפן רצה לגחך. "אם את אומרת..."
"מאסטר, אתה יכול בבקשה..." מג'יק נראה מהוסס לפתע. "לספר לנו על דרגות צבעי הכישוף?" שאל תוך כדי שנע באי נוחות.
אורפן ידע בדיוק לאן מג'יק חותר; הוא אסר על שולייתו הצעיר להתעסק בכישופים כתומים משום שהם היו עשויים לגרום למותו של המכשף המשתמש בהם במקרה והוא לא היה חזק דיו. למג'יק הייתה סקרנות טבעית לאחר כל מה שקרה עם קליאו וכישוף השכחה, אורפן יכל להבין זאת... בנוסף, אורפן ידע כי מג'יק היה נער צייתן ולעולם לא היה מעז לבקש ממנו ללמד אותו כישופים מסוכנים אלו.
"זה ברור שלכשפים יש צבעים... ראיתי את זה במו עיניי!" הרימה קליאו את קולה הצייצני. "אורפן, תספר לי אם יש כישוף ורוד, או סגול, או אדום!" דרשה ממנו נרגשת.
"אם תאפשרי לי לדבר, אני אספר לך." דיבר אליה המכשף מעט בקשיחות.
"אופסי... סליחה." התנצלה הנערה בפניו, מביטה עליו בזהירות בעזרת עיניה הגדולות.
"זה לא נושא פשוט, דרגות צבעי הכשף הם עניין רציני בעולם הזה." הסביר אורפן לנערים; הוא באמת רצה שזה יהיה שיעור קליל ומשעשע לפני השינה, אבל עכשיו הוא כבר לא יכל להתחמק מזה, עם זאת היה לו מאוד חשוב לספר בעיקר למג'יק את המידע הזה, בין כה וכה הוא היה מספר לו זאת. "אני אענה על זה, מג'יק. לא בהרחבה... מאוחר ואתם צריכים לישון." קבע המכשף, ולאחר מכן לקח כיסא שהושאר בחדר והתיישב עליו מול קליאו ומג'יק.
קליאו רצתה להתלונן, אך הפעם החזיקה את עצמה; אורפן היה נראה רציני מאוד בכל הקשור לדרגות צבעי הכשף, היא באמת הייתה סקרנית והעדיפה להקשיב בשקט.
"תודה, מאסטר." אמר מג'יק, לוקח נשימה עמוקה.
"הנושא הזה רציני מפני שהמון מכשפים נהרגו כתוצאה משימוש בכשפים חזקים מידי. גם במשפחה שלי היו כאלה, את חלקם לא זכיתי להכיר." החל אורפן לספר. "הורי נהרגו כתוצאה מכישוף כתום כשהייתי מאוד צעיר. הפכתי במהרה ליתום והועברתי למגדל הניב יחד עם אזאלי." המכשף הרכין את מבטו.
קליאו ומג'יק הביטו על אורפן בעצבות, שניהם לא ידעו זאת עד היום. "אבל... בואו נעזוב עכשיו את העבר שלי, אני אספר לכם על דרגות צבעי הכשף כמו שרציתם." החליט אורפן, מתחיל להסביר לשניים כי ישנם חמש דרגות צבעים לכישוף: כחול, צהוב, אדום, ירוק וכתום. אפילו מכשף בעל עצמה רבה לא יכול היה להשתמש בכישופים ירוקים או כתומים ללא שימוש מקדים בכישוף הצהוב; ערבוב של כישוף צהוב וכחול יצר את הכישוף הירוק, ואילו ערבוב של כישוף צהוב ואדום יצר את הכישוף הכתום והאדיר ביותר מבין החמישה – הכישופים הצהובים מגבירים את עוצמת הכישוף.
"וואו, מאסטר... עדיין לא התחלת ללמד אותי כישופים צהובים." אמר מג'יק בעניין רב. "אני מרגיש כל כך חלש עכשיו." הוסיף הנער בחוסר ביטחון.
"אל תדבר שטויות, אתה תלמד לאט-לאט." ניחם אותו אורפן, ומיד עבר להביט על קליאו שכבר החלה לנקר, עיניה נעצמו ונפקחו בכל פעם בזמן שראשה נע בחוסר יציבות ולבסוף נחת על כתפו של מג'יק.
"תראה את הילדה הזאת... היא הייתה כל כך נרגשת ואמרה שתישאר ערה כל הלילה." אמר אורפן תוך כדי גיחוך. "מפונקת קטנה."
"זה לא מפתיע... היא יותר מידי מפונקת בשביל לוותר על שנת היופי שלה." התבדח מג'יק תוך כדי שאורפן הרים בקלות את הנערה הישנה על ידיו והניח אותה בזהירות על המיטה.
'שנת יופי... הסיוטים שלה יחלו הלילה, בקרוב.' חשב בכאב, מכסה את גופה של קליאו.
"אני אשמח אם תמשיך לספר לנו על עולם הכישוף מחר, כדאי שנחזור לחדר שלנו, קליאו תתעצבן אם נישאר כאן."
"מג'יק, אני ישן כאן הלילה עם קליאו. אסביר לך מחר את הסיבה." קבע בנימה קשוחה למדי. "אם תשמע קולות ובכי-"
"מה?..." שאל הנער בחוסר הבנה. "מאסטר, מה יש לקליאו?" מג'יק נראה מבוהל לפתע, ליבו מאיץ את פעימותיו.
"אל תדאג, הכל בשליטה. לך לישון עכשיו... מחר אסביר לך הכל. בבקשה מג'יק." ביקש אורפן, קולו מעט רעד; הוא לא רצה שהנער התמים יצפה בקליאו סובלת, מספיק שהוא עצמו היה צריך להתמודד עם זה... לפחות במשך שלושה שבועות.
"אדוני, אתה חש בזה?!" שאלה לפתע קיזה את אדונה; היא התרוממה במהירות מן החול ונעמדה על רגליה. המכשפה פקחה את עיניה מיד כשהחלה לחוש בהילה של מכשף באזורם, מכשף זר – לא היה מדובר בקרלנסלו.
נראה שלואיס כבר היה מוכן למתקפה, ידיו הענקיות מושטות קדימה. "קיזה, תהיי מוכנה."
"אני מוכ-" לפני שקיזה הצליחה לסיים את המשפט, תפס בגופה המכשף הזר שהתגלה כסאריון, שליח מגדל הניב; סאריון סגול השיער התמחה בכישופי מהירות אדומים יוצאים מן הכלל והצליח לתפוס בקיזה לפני שלואיס שם לב להופעתו.
לואיס הנסער הסתובב במהירות, מבחין בשליח מגדל הניב המכוון אל צווארה של קיזה את ידו המוארת באדום כשחיוך ניצחון מתנוסס על פניו הצנומים.
"לעזאזל..." סיננה קיזה מתוך שפתיה, נאנקת; סאריון תפס אותה מאחור כשידו השנייה לופתת את צווארה.
"מזמן לא התראינו, לואיס קורמאק." אמר סאריון המחויך בקולו הארסי.
***
אז זה הפרק! אם אתם מרגישים צורך לתקן או להעיר\להאיר לי עשו זאת, אשמח אף להצעות להמשך.
תמונה\קומיקס משעשע לסיום: