• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור עליית המורדים

מה דעתך על הספר עד כה?


  • סה"כ מצביעים
    7
הפרק השביעי מכיל המון רגש, תהיו מוכנים לכך :)

פרק שביעי

שכחה

300.PNG

אורפן חש כי עולמו חרב עליו, קליאו בין ידיו המשיכה לנשום מהר ובכבדות. המכשף נעצר ליד מג'יק, מניח את הנערה הנסערת בזהירות על האדמה, היא החלה להקיא את נשמתה.
"מאסטר... ז-זה... לא טוב." גמגם מג'יק, המאסטר שלו נראה כה מותש ומודאג;
לפתע הוא החל לצרוח בזעם, הנער נבהל מעט... אורפן שרוי כעת במצוקה קשה בעקבות מצבה הנפשי של קליאו, עליה רצה להגן כל כך.
"אני לא יודע מי עשה את זה, אבל כשאני אגלה מי... זה יהיה הסוף שלו." איים, זעם רב ניצת מעיניו החומות. הוא נתן צעקה נוספת, חובט בידו המאוגרפת על האדמה מספר פעמים, לא מתייחס כלל לכאב שנוצר באצבעותיו.
קליאו ישבה על החול, אפתית, עיניה התכולות והגדולות היו מזוגגות, שפתיה הקטנות והסמוקות רטטו בעודה נושמת עדיין בכבדות.
"קליאו..." מג'יק רכן מולה וחיבק את ראשה, הוא לא ידע מה יהיו ההשלכות לכך
על נפשה, האם היא תהיה מסוגלת לצאת מזה? מצבה לא היה נראה טוב; גם כשחיבק אותה, הנערה הבלונדינית פשוט שתקה והמשיכה לבהות באוויר. קליאו חוותה טראומה קשה.
לאחר שהמכשף סיים לפרוק את זעמו המתמשך, הוא מיהר לתפוס בכתפיה של קליאו וסובב אותה אליו, רוכן מולה. מג'יק הרפה מאחיזתו בה, מביט על עיניו של אורפן; עיניים מלאות בכאב אותו לא היה ניתן לתאר; קליאו הייתה מקור השמחה בחבורה, היא תמיד גרמה לאורפן לצחוק, היא הייתה האור שלו, כל זמן שהיה עצוב, הנערה מלאת החיים תמיד הייתה שם בשבילו, היא הייתה אחראית לחיוכיו.
כל זה... לא יכול היה להיעלם עכשיו... פשוט לא.
"קליאו, את תהיי בסדר, את תצאי מן ההלם... אני מבטיח לך." הוא ליטף ברכות את לחיה הרטובה, בתגובה לכך הנערה רק מצמצה באיטיות; ההבעה שלה הייתה
שונה, זו כבר לא הייתה ההבעה המתוקה או הרגזנית של קליאו... משהו באורפן
פשוט נקרע מבפנים... הוא נעמד על רגליו, מג'יק בהה בו בחוסר הבנה.
"אני הולך לחקור את הבית הזה, אנחנו חייבים ללון שם הלילה, תישאר איתה כאן בינתיים." המכשף עמד עם הגב אל השניים, משתדל שלא לחשוף את עיניו
הדומעות, ורץ לכיוון מקום הזוועה במטרה לקבור את חלקי הגופות ולנקות את הדם.
מג'יק נאנח בעצב בזמן שהביט על המאסטר שלו רץ הרחק מהם; הנער ידע,
אורפן ניסה להסתיר את דמעותיו, אורפן מעולם לא אהב לבכות מולם ולהראות חולשה... אם קליאו לא תחזור לעצמה בקרוב, המאסטר שלו יתרסק בוודאות.
מג'יק עבר להביט על קליאו, אשר ישבה מולו, ראשה נוטה מעט הצידה 'זה נראה רע... כנראה שהיא מעולם לא נתקלה במראה זוועתי שכזה.' חשב מג'יק, אוחז
בידה. הוא לא ידע כיצד הוא היה מגיב, אבל רק הילת המוות הספיקה בכדי לגרום לגופו להשתתק... הוא כל כך ריחם עליה, המאסטר שלו לבטח האשים את עצמו.

"אדוני, אם יורשה לי לשאול, הייתכן שתכננת לגרום לזאטוטה הזו לחוות טראומה?" שאלה קיזה את אדונה מתוך סקרנות; היא עמדה לצדו על הר גבוה, שניהם השקיפו על הנערים.
הערב החל לרדת ועמו לא איחר להגיע גל הקור הקיצוני. גלימותיהם השחורות של המכשפים התנופפו ברוח המדברית, הם היו לבושים טוב למדי עבור מזג אוויר זה.
"ברגע שבני השבט תקפו אותנו, ניצלתי זאת." השיב לואיס.
קיזה נשאה את עיניה אל פניו של אדונה; עיניו הקטנות והחומות הצטמצמו בשנאה
כשהביט על הנערה הבלונדינית, הזראית החלשה והעשירה מטוטוקנטה.
"אוכל להציע משהו, אדוני?" ביקשה קיזה את רשותו של לואיס, נזהרת בקולה.
"דברי." אישר הגבר הגבוה והמרשים, משלב את ידיו הגדולות.
"יהיה כדאי לנו להיפטר קודם כל מהילדה, קרלנסלו מגיב באופן קיצוני בכל הקשור אליה." הציע קיזה בביטחון, היא לא חששה להציע זאת בפני אדונה; השנאה
שראתה בעיניו כלפי הנערה, גרמו לה להתחבר לרגשותיו... היא הייתה בטוחה כי הוא לא אהב לראות את קרלנסלו מגיב כך בעקבות מצבה של הזראית החלשה.
"אנחנו עוד צריכים להשתמש בה, ניפטר ממנה כשיגיע הזמן." דיבר אליה בקולו העמוק והנוקשה "קיזה..." אמר לפתע את שמה בנימה חלקלקה, אשר גרמה למכשפה שחורת השיער לחשוש.
"כן, אדוני?"
"את יודעת מה הכלל הראשון של השפחה?" שאל ופנה להביט עליה מלמעלה.
קיזה מיהרה להשפיל את ראשה "לא לקרוא לאדון בשמו..." ענתה באיטיות.
ואז לפתע היא נזכרה; כשהחץ המורעל כמעט ופגע באדונה לואיס, היא צרחה את שמו מתוך דאגה, היא לא שמה לב לכך... לבה החל להאיץ את פעימותיו, עיניה
נפערו לרווחה... היא הייתה כל כך טיפשה, כל עונש של אדונה עבורה, יגיע לה.
"אני מצטערת אדוני, אנא אכה אותי עד זוב דם." ביקשה המכשפה והתיישבה
על ברכיה מולו, מרכינה את ראשה.
"רציתי להעניש אותך, אבל את העונש של עצמך, קיזה." אמר לואיס, מפנה לה
את גבו הגדול. קיזה לא הבינה למה הוא התכוון, היא חיכתה שהוא יכה אותה כמו תמיד.
"אינך יכולה להסתיר את רגשותייך כלפיי, זה מבחיל אותי. אהבה היא חולשה ואת יודעת את זה." אמר וירק על חול המדבר "בשביל להציל אותי, את תהיי מסוגלת
לבגוד במורדים. איני יכול לסמוך עלייך כרגע." סיים את דבריו והחל ללכת, אך קיזה תפסה ברגלו, עיניה מאיימות לדמוע.
"אדוני, בבקשה, תכה אותי! זה מגיע לי!" קראה, מהדקת את אחיזתה ברגלו.
"את השפחה שלי, עוד לא זרקתי אותך, יש לך עוד זמן להוכיח את עצמך." אמר לה
בקולו הסמכותי והנמוך.
קיזה הניחה לרגלו. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אדונה לא הכה אותה על טעותה. היא שכבה על החול הקר, רועדת, מביטה בעיניה מלאות האשמה על לואיס המתרחק ממנה בצעדים איטיים. זה היה נכון, היא לא יכלה להסתיר את אהבתה אל לואיס...
אך הוא נתן לה הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמה כמכשפה חסרת לב; אחרי כל הפעמים בהם רצחה אנשים תמימים באכזריות, לואיס עדיין האמין כי לבה לא היה שלם עם זה, הוא שמע בקולה את הרגש כאשר צרחה את שמו, גם אם היה מדובר ברגשותיה כלפיו, לואיס לא קיבל את זה...
אם יום אחד יאיימו אויביהם על חיי אדונה, האם היא באמת הייתה מסוגלת לבגוד במורדים?

לאחר שאורפן ניקה את האזור וקבר את גופותיהם של האנשים, הוא חש צורך עז להקיא... הריח והמראות היו מזוויעים אפילו בשבילו, בעיקר כשעמד ממש על יד.
הייתה כאן אכזריות בלתי רגילה, אורפן יכל לחוש בה...
האם אותו רוצח שוהה בבית זה?
המכשף נכנס פנימה באיטיות, מוכן לכל תרחיש; הבית היה נראה רגיל לחלוטין,
מתאים ללינה ממושכת. הוא סרק כל חדר בו, ידיו מושטות לפנים. הוא לא ידע למה שימש הבית הזה בעבר, אבל הוא היה במצב טוב; היו בו מיטות דיי נקיות, מטבחון
יחסית נקי, הכל היה תקין... אורפן חשב שזה מעט מוזר, הבית הזה כנראה היה
שייך למישהו שנאלץ לנטוש אותו לפני פחות מחודש...
אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב על זה, הוא רצה לדעת מה מצבה של קליאו... הדהודי בכייה וצרחותיה קורעות הלב נותרו בזיכרונותיו ויישמעו בחלומותיו... לנצח. והכל היה באשמתו - אילו היה מצליח לעצור אותה בזמן, נערה תמימה שבסך הכל התרגשה בשביל מקלחת לאחר הליכה ממושכת במדבר, הכל היה שונה עכשיו; קליאו מעולם לא נתקלה בדבר כזה, עיניה הטהורות חזו במשהו כה נורא...
אורפן זה זמן רב לא הרגיש כל כך כאוב, הוא עמד באמצע סלון הבית, מתאמץ שלא לפרוץ בבכי, רק הילדים הללו היו מסוגלים לגרום לו לפרץ הרגשות הזה.
'היא תהיה בסדר, אני אדאג לזה... היא תהיה בסדר.' ניסה המכשף לחשוב חיובי.
הוא לקח נשימה עמוקה ויצא מן הבית, ורץ לעברם של מג'יק וקליאו; השניים עדיין ישבו על החול, מג'יק הביט על קליאו; כעת היא הסתכלה עליו, אך לא אמרה מילה.
"מג'יק, איך היא?" שאל אורפן את שולייתו כשהוא מתנשף מעט מן הריצה, אך גם כי עדיין היה נסער. הוא רכן אל מול הנערה, לשמחתו היא יישרה אליו מבט... אבל היה בו משהו ריקני.
"היא מסרבת לדבר... מאסטר." השיב מג'יק בעצב, נאנח בכבדות "ניסיתי לגרום לה לענות לי בכל דרך, אבל היא רק מסתכלת עליי." הוסיף בקול רועד.
"מג'יק... אל תדבר שטויות, קליאו היא הנערה הכי דברנית בעולם, היא לא מפסיקה לדבר... הילדה המצחיקה הזאת." משהו בקולו של אורפן נשמע שבור, מג'יק יכל להבחין בכך.
"היא תצא מן ההלם אחרי שהיא תראה את המקלחת הגדולה שמחכה לה..." אמר המכשף בשובבות, תפס בסנטרה של קליאו והרים את ראשה בעדינות כלפי מעלה, מצמיד באהבה את מצחו אל מצחה "הכל יהיה בסדר, את שומעת? אני כאן. את מוגנת." הבטיח לה, אך היא רק הביטה בו, ממצמצת קלות. זה הדאיג אותו כל כך... הוא ניסה להישאר חיובי כמה שיכל מולם, אבל הנערה עדיין לא הגיבה... עדיין לא!
"מאסטר, ניתן לה קצת זמן... אך זה... לא נראה טוב." מג'יק ניסה להיות כנה עם המאסטר שלו; גם אם קליאו תחזור לדבר, הוא לא היה בטוח שהיא תחזור לעצמה לחלוטין.
"היא חייבת להיות בסדר, היא חזקה יותר ממה שנדמה לנו." אמר כשהוא לא מביט על מג'יק ונעמד על רגליו כשהוא נושא את קליאו על ידיו החסונות. "בוא מג'יק, הבית נראה בטוח. שניכם צריכים לנוח מהיום הזה." הוסיף בקשיחות והחל להתקדם עם קליאו על ידיו לכיוון הבית... היה זה נדיר לראות את אורפן מפגין את רגשותיו כלפיהם במופגן, אבל עכשיו בעיקר כלפי קליאו, הוא כבר לא
יכול היה להחזיק את זה בפנים.
מג'יק קיווה בכל ליבו שקליאו בכל זאת תחזור לעצמה, הוא ידע שאורפן ראה בה המקור לשמחה ולאור בחייו, מאז מותה של אחותו, קליאו הייתה הסיבה שלו להמשיך לחייך. הנער ידע כי גם הוא עצמו יקר לאורפן באותה המידה, אך קליאו תמיד הייתה משהו מיוחד עבורו.
כשאורפן התקרב לבית, הנערה נשנקה לפתע בידיו ותחבה את ראשה בתוך חזהו.
"הכל בסדר..." לחש לה בשקט, אבל לבו נחמץ בקרבו... הוא חרק בשיניו בכאב.

השלושה נכנסו לבית הבינוני בגודלו, היה בו דיי חמים, בחוץ החלה להשתולל סערה; גשם חזק מאוד ירד על מדבר טיטור באותו הלילה.
אורפן הניח את קליאו על הספה בסלון, מג'יק הביט סביב.
"וואו, בשביל בית נטוש... המצב שלו ממש טוב. מזל שמצאנו אותו." אמר הנער בהקלה, מתיישב ליד קליאו ומציץ לעברה; היא ספקה את ידיה זו בזו, מביטה עליהן.
"נכון מג'יק." השיב אורפן למג'יק, עובר להביט על קליאו שוב, חסר סבלנות; נמאס היה לו לחכות, הוא כבר רצה לדעת שהיא תחזור לעצמה... הדאגה העזה כלפיה לא נתנה לו מנוח.
"היי קליאו, את לא רוצה לראות את המקלחת שמחכה לך בקומה למעלה?" שאל אותה המכשף בחיוך רך, אך היא רק המשיכה לשבת מכווצת על הספה.
משהיא לא ענתה לו, אורפן הרגיש כיצד גופו התלהט מבפנים, אך לא וויתר;
הוא רכן מולה; לאחר כמה שניות, בעזרת כישוף, יצר המכשף אור כחול ויפיפייה הבוקע מתוך ידיו, אורפן קירב את האור אל פניה; קליאו תמיד התרגשה מזה, בעיניה היה זה מחזה מרהיב, כל כשף גרם לה לחייך בהערצה.
אך שום דבר לא קרה, הנערה עדיין לא הגיבה.
מג'יק הביט על שניהם בעצב, עיניו הירוקות נצנצו, קליאו כבר לא אותה קליאו... אורפן לא יוכל לעמוד בזה, דמעות החלו לרדת במורד לחייו של הנער הבלונדיני.
"ק-קליאו?... תעני לי!" צרח עליה לפתע המכשף, בכיו של מג'יק גרם לו להילחץ אף יותר.
"מאסטר! זה אבוד!" קרא הנער בבכי "איבדנו אותה!" הוסיף כשפניו הצעירים מתמלאים בדמעות.
"לא... לא! זה לא יכול להיות..." המכשף הנסער קם על רגליו הרועדות, השימוש בכישוף השכחה יהיה מחייב... הוא תפס בידה הקטנה של קליאו ומשך אותה לעבר אחד החדרים בקומה השנייה.
"מאסטר... מה אתה עושה?!" שאל מג'יק בחוסר הבנה, פניו סמוקים מהבכי.
"תישאר כאן! שלא תעז לבוא." אמר לו אורפן, קולו רועד.
למג'יק לא הייתה תחושה טובה לגבי זה.

אורפן נכנס עם קליאו לאחד החדרים וגרם לה לשבת על המיטה, הוא הבחין כי היא מביטה עליו בעזרת עיניה התכולות, העיניים הכי מדהימות שראה מעודו.
הגשם המשיך להתדפק על החלונות, מזג האוויר בחוץ לא תרם לאווירה המעיקה.
"קליאו..." המכשף רכן מולה שוב, מביט על פניה היפים באהבה אין סופית. "בבקשה, אני מתחנן, תעני לי... כישוף השכחה הוא כישוף אכזרי..." אמר לה בבכי, מניח את ידו על ראשה הבלונדיני המקורזל.
כישוף השכחה היה אחד הכישופים הקשים ביותר בעולם הכישוף; כאשר מכשף השתמש בכישוף השכחה על מנת להשכיח מבן אדם אחר זיכרון כלשהו, גורלו של אותו אדם היה לסבול מסיוטים קשים מספר שבועות, הכישוף השפיע לרעה על הראש, בעיקר על ראשם של זראים.
אורפן לא רצה שקליאו תסבול מסיוטים זמן ממושך, אבל מצד שני... הטראומה הזו עלולה לדבוק בה לנצח, והיא לא תחזור להיות הקליאו שהם מכירים, שהוא מכיר.
המכשף התחבט עם עצמו; הסיוטים שיביא הכישוף איתו לראשה של קליאו במשך שבועות ארוכים יגרמו לה לסבל רב בלילות... אבל לפחות הוא יוכל להיות לצדה ולהרגיע אותה, הכל בשביל שהיא תשכח מהזוועה שראתה לנגד עיניה הפגיעות.
ככול שהזיכרון הנורא היה טרי יותר, כך כישוף השכחה היה יעיל יותר, אורפן לא ידע מתי וכיצד קליאו תצא מן ההלם אם בכלל, אבל כל עוד הזיכרון הרע יישאר בראשה, הנפש שלה תישאר פגועה והסיוטים יבואו בכל מקרה, אורפן הגיע למסקנה שאין
ברירה אחרת – הוא יהיה חייב להשתמש בכישוף השכחה על ראשה של קליאו.
המכשף משך את גופה אליו וחיבק אותה בחום "אני כל כך מצטער... זאת הדרך
היחידה לרפא את הנפש הרכה שלך מסיוטים לכל החיים." הוא חיבק את גופה חזק, מתנשם בכבדות "רק לשלושה שבועות... כשתסבלי מהסיוטים, אני אתן לך לחבק
אותי בלילה כדי שתרגישי בטוחה." בפעם הראשונה הוא התפרק מולה, למזלו מג'יק לא היה בסביבה בכדי לראות את זה, אך האהבה של המכשף לנערה הזראית הייתה גדולה ממנו. "אעשה הכל כדי להשיב את החיוך שלך..." הוא הניח לגופה, מביט ישירות על עיניה; כישוף השכחה כלל לא עלה לראשו כשהבחין לראשונה במצבה העגום של קליאו, בעבר הוא פחד להשתמש בו... הכישוף עלול היה לשאוב מגופו אנרגיה רבה, רק מכשפים בעלי עוצמה היו מסוגלים להשתמש בו.
אורפן נשם עמוק, מניח את שתי ידיו על ראשה של הנערה; כעת, הכישוף יגרום לקליאו לשכוח את אשר ראתה בשלושת השעות האחרונות.
"כישוף שכחה!" קרא אורפן בנחישות. לומר את לחש הכישוף בלבד, כבר גרם לכל גופו כמו לבעור מבפנים, זה כאב וצרב בעורו. אורפן גנח בכאב, אך התאמץ לשמור על ריכוז.
כעבור מספר שניות, מתוך שתי כפות ידיו בקע אור כתום כנגד ראשה של קליאו. ידיו החלו לרעוד, אך אסור היה לו להזיז אותן מראשה, גופו כאב כאילו מספר חרבות
ננעצו בבשרו ויצאו מן הצד השני. זיעה שטפה את פניו המכווצים מן המאמץ, אם הוא יכול היה למות למענה, כמובן שהיה משתמש בכשף עוצמתי זה שוב ושוב בשבילה.
"זה בשבילך, קליאו!!" צרח המכשף בכאב, האור הכתום החל לזהור אף יותר.

מג'יק נבהל כששמע את צעקתו של אורפן, עם זאת הוא חש בהילת כישוף אדירה מן הקומה השנייה, מן החדר בו שהו המאסטר שלו וקליאו.
הנער לא התאפק ועלה לקומה השנייה, צועד באיטיות על המדרגות – ככול שהתקרב,
הגוף שלו נחלש... הדמעות החלו לרדת מעצמן, המאסטר שלו השתמש בכישוף
עוצמתי בכדי להחזיר את קליאו לקדמותה.
"מאסטר..." לחש הנער לעצמו, הוא הרגיש כי הוא לא מסוגל להתקדם לחדר בסוף המסדרון, בו ככול הנראה היו חבריו; שדה הכוח כמו הדף את גופו אחורה, מג'יק
מעולם לא נתקל בזה... המאסטר שלו כל כך חזק אם היה מסוגל לתת לגופו להשתמש בכישוף זה, אור כתום בקע מן החריץ בתחתית הדלת.
"אור כתום... מאסטר... אתה-" מג'יק פער את שפתיו בתדהמה; כשפים בעלי אור כתום היו העוצמתיים ביותר, הוא לא ידע באיזה כישוף השתמש המאסטר שלו,
אך הוא ללא ספק היה אחד מהכשפים האדירים ביותר, הערצתו של מג'יק כלפי חוזקו של אורפן גדלה אף יותר והוא קיווה שהכישוף יצליח להציל את נפשה של הנערה.

לואיס וקיזה מיהרו להגיע אל עמדת התצפית שלהם על הבית הנטוש, בו שהו כעת אורפן וחבריו. הם חשו בהילת הכוח של 'כישוף השכחה' המגיע מן הבית. זו הייתה הפעם הראשונה בה לואיס ושפחתו קיזה שהו בתדהמה אמתית; הם היו בטחים
שקרלנסלו הוא הגורם לכך ולא השוליה שלו, אך לואיס לא ציפה שהוא ישתמש בכישוף אדיר זה בשלב כה מוקדם.
"א-אדוני... קרלנסלו באמת הצליח להשתמש בכישוף השכחה כל כך בקלות עבור הילדה הזראית הזו." אמרה קיזה מופתעת "אבל... אמרת שהוא רק נחלש כתוצאה מאהבתו אליהם..." היא הרגישה כיצד ליבה פועם במהירות.
"שתקי." אמר לה במהירות, ואז חייך "זה מצוין. קרלנסלו כה חזק, אסור לנו לוותר עליו. זה רק אומר שאנחנו יכולים להשתמש בילדה הזו בכדי להעצים את כוחו."

***

מה דעתכם? בפרק הבא יתחילו להיכנס לעניינים שבט מאיישי, האם קיזה תופיע בפני אורפן בפעם הראשונה? חכו ותראו!

תמונה חמודה לסיום:
17.jpg
 
פרק טוב. הסצנה עם לואיס וקיזה הייתה מעניינת. היא מלמדת שלואיס קצת יותר רגיש לנפש האדם ממה שהוא מראה לעולם והוא יודע להימנע מאלימות כשזה לא משרת את מטרתו. לעומת זאת, לואיס צודק, ביסודו, לגבי קליאו. היא נטל על אורפן והיא לא מתאימה לאורח החיים של הרפתקן שאורפן אימץ לעצמו. כישוף השכחה של אורפן הוא לא יותר מ- "פלסטר" - לואיס או מכשף אחר צריכים רק להסיר את הפלסטר בנסיבות המתאימות ולחשוף את קליאו לזוועות הללו (ואני לא מחשיב את זה לכישוף חזק. אם אורפן היה מחכה מספיק, קליאו הייתה כבר מדחיקה את הזכרונות בכוחות עצמה). בדרך כלל שמכניסים כישוף שכחה זה נועד ללמד אותנו על חשיבותו של הזכרון ואיך הוא מעצב את האישיות האנושית. כישוף יעיל יותר היה הסרת האירוע מהזכרון - אירוע שעשוי להיות לו השלכות על האישיות של קליאו כי, בסופו של דבר, הזכרון בטח מקושר לזכרונות ורגשות אחרים - או לנתק את הרגש מהזכרון הזה. אפשרות אחרת, פחות כשופה, היא להקשיח את קליאו בהנחה ואורפן מתכנן שותפות ארוכת שנים עמה.

לפחות לואיס הגיע למסקנה שקליאו יכולה, בנסיבות מסוימות, משהו שמעצים את אורפן.
 
הלדין אמר/ה:
פרק טוב. הסצנה עם לואיס וקיזה הייתה מעניינת. היא מלמדת שלואיס קצת יותר רגיש לנפש האדם ממה שהוא מראה לעולם והוא יודע להימנע מאלימות כשזה לא משרת את מטרתו. לעומת זאת, לואיס צודק, ביסודו, לגבי קליאו. היא נטל על אורפן והיא לא מתאימה לאורח החיים של הרפתקן שאורפן אימץ לעצמו. כישוף השכחה של אורפן הוא לא יותר מ- "פלסטר" - לואיס או מכשף אחר צריכים רק להסיר את הפלסטר בנסיבות המתאימות ולחשוף את קליאו לזוועות הללו (ואני לא מחשיב את זה לכישוף חזק. אם אורפן היה מחכה מספיק, קליאו הייתה כבר מדחיקה את הזכרונות בכוחות עצמה). בדרך כלל שמכניסים כישוף שכחה זה נועד ללמד אותנו על חשיבותו של הזכרון ואיך הוא מעצב את האישיות האנושית. כישוף יעיל יותר היה הסרת האירוע מהזכרון - אירוע שעשוי להיות לו השלכות על האישיות של קליאו כי, בסופו של דבר, הזכרון בטח מקושר לזכרונות ורגשות אחרים - או לנתק את הרגש מהזכרון הזה. אפשרות אחרת, פחות כשופה, היא להקשיח את קליאו בהנחה ואורפן מתכנן שותפות ארוכת שנים עמה.

לפחות לואיס הגיע למסקנה שקליאו יכולה, בנסיבות מסוימות, משהו שמעצים את אורפן.

תודה על התגובה המדהימה! שמחה שאהבת את הפרק.
הניתוח שלך להבנת הפרק הוא נכון, הקטע של לואיס וקיזה אכן היה משמעותי ומעניין, קיזה הפעם לא נענשה בצורה פיזית.
אך אם אורפן לא היה מוחק לקליאו את הזיכרון... המראות היו רודפים אותה לאורך כל חייה, מי היה יודע אם הייתה חוזרת לדבר... יש אנשים שמתחשלים מכך, אבל יש אנשים שהנפש שלהם נחלשת מכך... קליאו לא הייתה חזקה מספיק בכדי להדחיק זיכרונות שכאלה בכוחות עצמה, ואורפן הכיר אותה, כישוף השכחה היה רצוי, והסיוטים שהיא תסבול מהם 3 שבועות היו עדיפים על סיוטים לכל החיים ושינוי בהתנהגותה. הכישוף היחיד עליו אורפן יכול היה לחשוב באותו הרגע כדי להציל את נפשה של קליאו היה כישוף השכחה, כישוף חזק ביותר בעולם הזה. הוא לא רצה להקשיח אותה דרך סבל, זיכרון כזה טראומתי זה משהו שהיה רודף אותה כל החיים...

לואיס הגיע למסקנה שרצח הנערה לא יהיה יהיה יעיל כמו להשתמש בה בכדי להעצים את כוחו של אורפן, בהמשך יהיו הפתעות.
 
פרק טוב, כרגיל
הסצנה עם לואיס וקיזה נהדרת
גם הסצנות עם ההרפתקנים כתובות היטב אבל משהו שם מרגיש לי מוקצן מדי בתגובות. גם מהצד של קליאו וגם מהצד של אורפן, אחד מהם ניחא, שניהם זה קצת טו מאץ׳.
אה, ובחלק מהמשפטים יש קפיצה לשורה חדשה כשלא צריך, באמצע המשפט. למשל בין הפסקה השלישית לרביעית
 
The oldman אמר/ה:
פרק טוב, כרגיל
הסצנה עם לואיס וקיזה נהדרת
גם הסצנות עם ההרפתקנים כתובות היטב אבל משהו שם מרגיש לי מוקצן מדי בתגובות. גם מהצד של קליאו וגם מהצד של אורפן, אחד מהם ניחא, שניהם זה קצת טו מאץ׳.
אה, ובחלק מהמשפטים יש קפיצה לשורה חדשה כשלא צריך, באמצע המשפט. למשל בין הפסקה השלישית לרביעית

תודה על התגובה! שמחה שאהבת :)
אבל למה הכוונה בתגובות מוקצנות? שלושתם היו בסערת רגשות, אני לא חושבת שמישהו מהם יכול להיות רגוע במצב כזה ולא לדאוג. קליאו נכנסה להלם, מה שהשפיע על היקרים לה, בעיקר אורפן... הוא דווקא ניסה לחשוב חיובי, מה שלא כל כך צלח לו.

העתקתי את הטקסט מהוורד, כנראה שזה עשה את זה בלי ששמתי לב... משום שבוורד אין קפיצות כאלו, אבל תודה על הערה הזו, בפעם הבאה אשים לב, זה מפריע לרצף הקריאה.

מה לדעתכם עומד לקרות בפרק הבא? :)
 
הייתי מצפה שמישהו מהם יהיה הקול השקול, בייחוד אורפן. הוא אמור להיות קוסם ותיק ומנוסה. הוא מרגיש יותר מדי כמו ילד לדעתי.
זה לא אמור להתבטא בשינוי בעלילה כי עדיין לחש השכחה הוא תגובה הגיונית אבל זה ששלושתם מתנהג באובדן עשתונות זה מוזר.
כמו לצורך העניין גנדלף, ששומר על קור רוח גם במצבים קשים.
 
The oldman אמר/ה:
הייתי מצפה שמישהו מהם יהיה הקול השקול, בייחוד אורפן. הוא אמור להיות קוסם ותיק ומנוסה. הוא מרגיש יותר מדי כמו ילד לדעתי.
זה לא אמור להתבטא בשינוי בעלילה כי עדיין לחש השכחה הוא תגובה הגיונית אבל זה ששלושתם מתנהג באובדן עשתונות זה מוזר.
כמו לצורך העניין גנדלף, ששומר על קור רוח גם במצבים קשים.

אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל האופן בו אורפן מתנהג הוא אינו ילדותי... אני מתכוונת, הוא מאוד פחד על קליאו, ובסופו של דבר הניסיון שלו בכישוף הוא זה שגרם לו להציל אותה. הוא גם לא מבוגר כלל, הוא רק בן 20... אכן הוא מכשף חזק, אבל מאוד פגיע כשזה קשור בקליאו ובמג'יק. אני חושבת שזה טבעי ששלושתם היו לחוצים, ואני לא חושבת שלהיות ילדותי קשור לסערת רגשות ודאגה כלפי היקרים מכל. אורפן מתקשה להיות שקול כשזה קשור בהם, כמו שצויין בעבר, אבל עדיין בסופו של דבר הוא כן חשב על כישוף שיכול לסדר את הכל, למרות הסיכון בו. כנראה שגנדלף יכול לשלוט על עצמו במצבים קשים ולשמור על קור רוח, לא כל אחד יכול...
הייתי יכולה לשנות משהו בתגובות שלו אם זה מרגיש לך יותר נכון, אבל אז זה ישנה את כל מהלך העניינים ואני לא יודעת אם זה שווה.
מה אתה אומר?
 
Falcongirl2020 אמר/ה:
תראי, אם את אומרת שהוא בן 20, אז זה משנה קצת את התמונה. כשאני חושב על-זה, עד כה לא היה ברור לי מהסיפור בכלל בן כמה הוא. אולי כדאי להוסיף את המידע ולהדגיש את זה - או אולי לעשות פלאש-בק בסיפור לטראומה שלו מהעבר שיכול להסביר למה הוא "רגיש" כל-כך.
בני 20 אמנם יכולים להיות רגישים, בייחוד באנימה, אבל הם גם יכולים להיות מאוד נועזים. אם הוא נוטה לכיוון הראשון ולא לכיוון השני, אולי כדאי לרמוז על זה בעבר שלו ולהציג לקורא מדוע.
 
The oldman אמר/ה:
Falcongirl2020 אמר/ה:
תראי, אם את אומרת שהוא בן 20, אז זה משנה קצת את התמונה. כשאני חושב על-זה, עד כה לא היה ברור לי מהסיפור בכלל בן כמה הוא. אולי כדאי להוסיף את המידע ולהדגיש את זה - או אולי לעשות פלאש-בק בסיפור לטראומה שלו מהעבר שיכול להסביר למה הוא "רגיש" כל-כך.
בני 20 אמנם יכולים להיות רגישים, בייחוד באנימה, אבל הם גם יכולים להיות מאוד נועזים. אם הוא נוטה לכיוון הראשון ולא לכיוון השני, אולי כדאי לרמוז על זה בעבר שלו ולהציג לקורא מדוע.

ציינתי את הגילאים של הדמויות הראשיות בהתחלה, אבל הנה תזכורת:
אורפן - 20
קליאו - 16
מג'יק - 13
ואם אתה רוצה לדעת:
לואיס - 46
קיזה - 28
סאריון - 22
עוד דמויות חשובות והמידע עליהן בעתיד.

הסיבה לכך שאורפן רגיש כלפי היקרים לו, מצויינת אף היא בספר: מאז מותה של אחותו. אבל אני ארחיב על זה יותר בפרק הבא, כי כנראה שזה רצוי.
 
הפרק הבא (פרק שמונה) יפורסם היום בלילה או מחר, ואחריו אפרסם הסבר על ארבעת צבעי הכשפים (כחול, צהוב, אדום, ירוק וכתום) ומה הם אומרים בעולם הזה.
בינתיים כמו שהבטחתי, כמה תמונות בונוס! אם אתם רוצים\לא רוצים שאמשיך את זה, תגידו לי :D

23.jpg

178.jpg

210.PNG
 
מוכנים? הפרק הבא כבר כאן, מקווה שתיהנו.


פרק שמונה

שבט מאיישי

300.PNG

קליאו פקחה את עיניה באיטיות, ראשה פועם בכאב. היא ניסתה להתרומם מן המיטה עליה שכבה והביטה סביב, מניחה את ידה על ראשה הדואב; היא לא זכרה מתי ואיך היא הגיעה לחדר הזה... היא התקשתה לבלוע, כאשר הניעה את ידיה ואת רגליה, חשה כי הן היו חלשות.
"איפה... אני? מה קרה לי?" שאלה את עצמה הנערה המבולבלת, תוהה היכן אורפן ומג'יק, הם היו במדבר לפני רגע והיא התלוננה על כמה שהיא מרגישה נורא... ובכן, היא עדיין הייתה מלוכלכת ועייפה, אבל מה קרה בזמן שהיא ישנה?
קליאו שפשפה את עיניה, אשר צרבו מעט "אורפן?! מג'יק?!" קראה בדאגה, מנסה לרדת מן המיטה למרות הכאב המוזר שחשה בגופה.
לפתע דלת החדר נפתחה; אורפן נכנס דרכה, כשכוס מים צוננים בידו.
"התעוררת סוף סוף." אמר בהקלה, מחייך אליה.
"אורפן... מה קרה לי? איפה אנחנו?" שאלה הנערה באי הבנה, אך ההבעה הרגועה על פניו של המכשף גרמה למפלס חרדותיה לרדת.
"קיבלת מכת חום והתעלפת, למזלנו מצאנו בית, התעוררת לאחר יום." השיב לה אורפן, מתיישב לצדה על המיטה, מושיט לה את כוס המים "אל תקומי עוד מהמיטה, את צריכה לנוח."
הנערה הנהנה, ולאחר מכן לקחה מידו את כוס המים ולגמה מהם במהירות, הגרון שלה היה יבש ביותר.
אורפן הביט עליה באהבה בזמן ששתתה.
'אסור שתדע על מה שקרה, תגובה קיצונית שלי רק תגרום לה לחשוד ולשאול שאלות.' הרהר בראשו ונאנח; אך הוא היה מאושר, מאז עריקתו ממגדל הניב, זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא באמת הודה למאסטר שלו, צ'איילדמן, על כך שלימד אותו את הכישוף. בזכותו, זיכרון הזוועה נעלם מראשה של הנערה כלא היה.
קליאו סיימה לשתות את כל המים שהיו בכוס, התחושה הרגילה בגרונה שבה לקדמותה.
"וואו, בחיים לא הייתי צמאה כל כך." אמרה הנערה בתדהמה, מלקקת את שפתיה שהתרטבו מעט מן הנוזל הקר. "אני מצטערת שהדאגתי אתכם..." הוסיפה במבט מתנצל.
"הכל בסדר עכשיו." דיבר אליה בשקט "זה לא היה משהו קריטי, את פשוט היית צריכה לשתות יותר מים." הוסיף בקולו הסמכותי והמלמד, מניח יד על ראשה הבלונדיני, קליאו השמיעה קול קטן של מבוכה, ממצמצת קלות בעיניה הגדולות.
"רק בעיות את עושה לי..." זרק המכשף בייאוש, פורע לנערה את השיער שבמלא היה כבר מקורזל.
"מ-מה אתה עושה?! אני גברת! תתבייש לך!" היא דחפה את ידו מראשה, לא מאמינה שמישהו העז לפרוע את שיערה של גברת עשירה ואצילית כמותה.
אורפן גיחך; המתיקות של הנערה הזו עוד תוציא אותו מכליו, הוא איננו רצה להיזכר עוד במבט הריקני וחסר החיים שעטו פניה אתמול... צרחות הבכי שלה לא יימחקו מזיכרונותיו, אבל כלל לא היה אכפת לו מעצמו, העיקר שהיא ומג'יק היו בסדר.
"קליאו!" לפתע מג'יק נכנס פנימה כרוח סערה, מחבק את גופה של הנערה על המיטה.
"מג'יק!" קראה קליאו בשמו בשמחה, מחבקת אותו בחזרה ומלטפת את גבו.
"את בסדר! את באמת בסדר!" הוסיף בהקלה, אינו מרפה מגופה.
כמובן שאורפן רצה להתנפל על קליאו בחיבוקים, הוא אף בלע את דמעות השמחה שלו בכדי לא לגרום לנערה לחשוד שמשהו אכן גדול התרחש כאן, אך מג'יק כנראה שכח מן העניין.
"מג'יק... אורפן אמר שזה לא היה קריטי, למה אתה נסער כל כך?" שאלה קליאו בתמימות.
הנער הרפה מגופה של הנערה באיטיות מחשידה, מסתכל על המאסטר שלו "א-אני...-"
"את מכירה את מג'יק, הוא רגיש יותר מידי." המכשף הניח יד על כתפו של שולייתו.
"כן! אני רגיש מאוד... את יודעת את זה, קליאו." הצדיק הנער את דבריו של אורפן, מגרד בראשו בחיוך מטופש.
"הו, אל תדאגו יותר! אני בריאה כמו שור!" אמרה קליאו בביטחון, מנסה להראות את השרירים שאין לה בעזרת ידה המאוגרפת "אף אחד לא יצליח להביס את קליאו!" הוסיפה בהתנשאות ובקול לוחמני.
מג'יק מחא כפיים "כן, את באמת חזקה." החמיא לה, למרות שלא הייתה אמת בדבריו.
"טוב ילדים, מספיק עם השטויות." העכיר אורפן את האווירה המשמחת "תמשיכי לנוח, קליאו. בקרוב ארוחת הערב תהיה מוכנה, את בטח רעבה." אמר לה מעט בקשיחות.
"אבל אני רוצה להתקלח..." התלוננה בפרצוף חמוץ, ואז בפתאומיות כאילו זרם חשמל קל פגע בגופה, קרנו עיניה התכולות והבעתה התחלפה בחיוך גדול ונלהב "יש פה מקלחת, נכון?!" שאלה את אורפן ומג'יק.
"יש מקלחת..." אמר המכשף ביובש, מנסה בכל כוחו לשכוח את הפעם האחרונה בה הנערה הזו אמרה את המילה 'מקלחת'.
"אני מרגישה יותר טוב, אני מבטיחה! אני חייבת –"
"בסדר." בלם אורפן את דבריה "לכי תתקלחי." הוסיף מעט בקשיחות שוב; מג'יק ניחש שזו אשמתו... המאסטר שלו היה נראה די רגוע ומחויך לפני שנכנס פנימה וכמעט גרם לקליאו לחשוד שהם מסתירים ממנה משהו בעקבות תגובתו הקיצונית. היא תכעס מאוד ותבקש לדעת מה באמת קרה לה אם תתחיל להטיל ספק בסיפור המומצא של מכת החום, וזה לא ייגמר טוב... אורפן לעולם לא יספר לה על כך.

בזמן שקליאו לא הייתה בסביבה, אלא זמזמה להנאתה בתוך המקלחת, לקח אורפן את שולייתו לשיחה חשובה בשל מה שהתרחש אתמול בלילה; שני הצעירים ישבו בסלון אחד מול השני, פניהם עוטות הבעה רצינית.
"מג'יק, אני יודע שגם אתה עברת חוויה לא נעימה... לראות אותי ואת קליאו במצב כזה לא היה פשוט עבורך." פצה המכשף את פיו; הוא שנא את העובדה שהיה עליו להזכיר שוב את אותו יום טראומתי וקשה מנשוא, אך לא הייתה לו כל ברירה אחרת; לאחר שסיים לרפא את ראשה של קליאו מן הזיכרון הנורא, גופו כמעט קרס מעוצמת הכוח של כישוף השכחה. קליאו איבדה את הכרתה כצפוי, והוא נאלץ לנוח מספר שעות רצופות, מג'יק נבהל ממצבו הרעוע של המאסטר שלו – לא היה זמן להסברים.
"אני מצטער, מאסטר... לא הייתי צריך להגיב כך ליד קליאו." אמר הנער עוד לפני שאורפן הגיע לעניין זה, מקדים תרופה למכה. מג'יק הרכין את ראשו בבושה.
"זה בסדר, שכחת וזה קורה. אנחנו פשוט צריכים להיות זהירים בקשר לזה." השיב המכשף למג'יק יותר ברכות "אני לא הולך לספר לה את זה, גם אם תתחנן אליי. אך בינתיים היא לא חושדת בכלום, תנסה לשכוח מכל מה שקרה... ואני יודע שזה לא פשוט." הציע המכשף לנער, מנמיך את קולו במידה והנערה תצא מהמקלחת.
"אני מבין, מאסטר." הנהן מג'יק באיטיות, נושך את שפתו התחתונה בחשש – הוא לא ידע אם יהיה עליו לציין את הדבר הבא, אך הרגיש צורך לדבר על כך בכל מקרה.
"עם זאת... אני חייב לציין, מעולם לא חשבתי ש... תשתמש בכישוף כתום." אמר לבסוף מג'יק; הכישוף יכל להופיע בצבעים: כחול, צהוב, ירוק וכתום. כישוף השכחה היה אחד מהכישופים הכתומים – החזקים ביותר.
אורפן בתגובה לכך נעמד על רגליו, מביט ישירות על עיניו הירוקות של מג'יק.
"לעולם, אבל לעולם אל תבקש ממני ללמד אותך כישופים כתומים." הזהיר אותו המכשף במילותיו הנוקבות. "אם לא הייתי מספיק חזק, היית קובר אותי היום."
"מ-מאסטר..." הנער נחרד מדבריו הקשים, אשר גרמו לגופו לרטוט מעט.

לואיס הרגיש כי עליו לחשוב שנית על התכנית שלו בעניין הנערה הזראית; הוא ישב מול קיזה על חול המדבר, שניהם היו עדיין מוכי תדהמה מעצמת כוחו של קרלנסלו; בשביל להציל את נפשה של הנערה, העז המכשף העריק להשתמש בכישוף כתום – כישוף השכחה.
במשך רוב היום ישבו שני המכשפים בשקט, מהורהרים; היה זה מחזה נדיר עבור מכשף מכל סוג שהוא להיתקל בכישוף הכתום. קיזה ולואיס לא זכרו מתי הייתה הפעם האחרונה בה חזו במישהו אשר השתמש בהילת כוח זו לנגד עיניהם.
"הילדה הזראית היא המפתח." אמר לפתע לואיס, ממשש את הזיפים בסנטרו.
תכניתו הראשונה למעשה, הייתה להרוג את הנערה... אך כעת הכל היה ברור יותר; כוחותיו של קרלנסלו מתעצמים כאשר הילדים היו בסכנה, בעיקר הזראית.
האהבה שלו הייתה כה אדירה כלפי הנערה עד שהצליח להשתמש באחד מן הכישופים החזקים הקיימים בדורם; כישוף השכחה אמנם לא היה אחד המסוגל להביס את האויב, אך לואיס היה משוכנע לחלוטין – יהיה בכוחו של קרלנסלו להשתמש בכל כישוף כתום בשביל להציל את הנערים מסכנה או מסבל.
תחילה, היה נראה קרלנסלו מבולבל וחלש כתוצאה ממצבם של הנערים, למשל בזמן סופת החול שקיזה יצרה, לואיס הגיע למסקנה שהמכשף מאבד מכוחותיו – אך זו הייתה טעות לחשוב כך – אם קרלנסלו לא היה מצליח להוציא את הנערים מטווח סכנה וסופת החול הייתה מכניעה אותם, אז, על פי מדד דאגתו, היה משתמש באחד מן הכישופים החזקים ביותר, בהם לא היה משתמש בדרך כלל – למשל, כישוף התעופה המסווג ככישוף הירוק בדרגתו. רצח הנערים אמנם הייתה מעצימה את כוחותיו של קרלנסלו, אך הם היו פונים נגדו וכנגד המורדים – הוא לעולם לא היה מצטרף לקונסטלין.
לואיס ידע כי ייתכן ויקרה מצב בו יאלץ להתמודד מולו, בעיקר אם התכוון לפגוע בנערה הזראית ובשולייתו. הוא לא יכל להתכחש לחששותיו, אך בכדי לבחון את כוחותיו של המכשף העריק עד הסוף, יהיה עליו לבחון אותו באמצעות השימוש ביקיריו.
"אדוני... האם אי פעם הצלחת להשתמש בכישוף כתום?" שאלה לפתע שפחתו קיזה בסקרנות; היא ישבה על ברכיה מול אדונה, משתדלת שלא להביט על פניו, למרות שכל כך רצתה בכך. היא עדיין לא שכחה מה קרה בליל אמש, כאשר אדונה החליט שלא להעניש אותה בהלקאות בפעם הראשונה ותהתה אם תצליח להשתחרר מהרגשת האשמה והשנאה העצמית שלה – מבחינתה עד שלא תקבל את המכות שהגיעו לה, היא לא תוכל להיות שלמה עם עצמה... קיזה סמכה על אדונה ועל בחירותיו יותר מכל דבר אחר, אבל הפעם היא איננה הסכימה איתו – העונש הגיע לה.
וכעת, הייתה הבחורה נחושה לדעת האם יש ביכולתו של אדונה שכה העריצה, להשתמש בכישוף כתום בדומה לקרלנסלו.
לואיס נאנח והביט על שמי הערב הכהים, הוא התכחש לכך... אך בכל זאת הרגיש צורך לומר זאת.
"למעשה, חלאת האדם, הוא בין היחידים המסוגלים להשתמש בכישופים כתומים." הבעתו של לואיס הסגירה את תחושת הגועל אותה חש; קמטים הצטברו במצחו.
קיזה ידעה שאדונה מדבר על השליט, האיש חסר השם; לא היה בכל העולם מכשף חזק יותר ממנו... אך העובדה הזו התערערה מבחינתם של לואיס וקיזה מאז אתמול, לאחר שקרלנסלו הצליח להשתמש בכישוף השכחה.
מכשף אדיר כמו לואיס אדונה, מעולם לא השתמש בכישופים אלו... הידיעה הלא צפויה הזו הדהימה אותה.
המכשפה כחכחה בגרונה "אני מבינה, אדוני. מה יהיו הצעדים הבאים? מתי נופיע בפני קרלנסלו ונספר לו על הכל?" שאלה המכשפה בתקווה שאדונה יגיב לה.
"אנחנו מתוחכמים יותר, קיזה. קרלנסלו בהחלט ראוי להיות אחד מאתנו, אבל אני כל כך סקרן לדעת למה הוא עוד מסוגל... את תהיי שימושית." הוא פנה להביט על שפחתו במבט ערמומי, אשר הרכינה מיד את ראשה.
'שימושית? מה הוא מתכנן עבורי הפעם?... מה שזה לא אהיה, אעשה הכל בכדי לרצות את אדוני.' חשבה בהחלטיות, נושכת את שפתיה החיוורות.

"וואו! אני מרגישה כל כך מדהים!" קליאו יצאה כעת מהמקלחת, עבר דיי הרבה זמן מאז שהסתגרה להנאתה בפנים; שיערה הבלונדיני הארוך היה נראה מנצנץ ממש וריחו הזכיר את ריחם הטוב של הוורדים; למזלה של הנערה, הבית עדיין תפקד כאילו מישהו התגורר בו כבר זמן ממושך, גם כלי הרחצה היו במצב מושלם. כל העניין הזה עדיין היה מסתורי למדי, מי הם אותם אנשים אשר חיו בבית הזה לפני כן ונטשו אותו ממש לא מזמן, ולטובת מה?
ובכל הזמן הזה, מג'יק החרוץ הספיק להכין ארוחת ערב מזינה; הוא מצא במטבח ביצים וירקות, מלבד זאת המקרר היה ריק – האנשים שחיו פה כנראה לקחו עמם את שאר דברי המזון, אך הנער הנחוש שילב בארוחה שהכין גם מעט מן השימורים שנשארו להם.
השולחן כבר היה ערוך, קליאו הייתה היחידה שחסרה.
"נו, איפה היא כבר?!" רטן אורפן בחוסר סבלנות; הוא ישב על הספה בסלון בזמן שמג'יק ניקה את המטבח.
"אני חושב ששמעתי אותה..." ציין הנער, בזמן שניגב בעדינות את ידיו במטלית, שיערו הבלונדיני היה פרוע במיוחד.
קליאו סוף-סוף ירדה במורד המדרגות, לבושה בשמלה סגלגלה ופרחונית אותה מצאה באחד הארונות – עוד דבר ששכחו לקחת עמם בעלי הבית.
אורפן עבר להביט עליה; הנערה נראית כל כך יפה ונקיה; עיניה בצבע השמים הבריקו, לחייה חזרו להיות סמוקות ושיערה הבלונדיני והמרהיב גלש על כתפיה הצנומות. היא חייכה במתיקות לעבר אורפן.
"אני כאן!" קראה וניתרה בשמחה לכיוונו של המכשף, מתנפלת עליו בחיבוק לבבי.
"ק-קליאו!" קרא אורפן במצוקה, שיערה הרטוב והריחני של הנערה התנגש בפניו.
מג'יק הסתכל על השניים מן הצד וצחקק בקול "נראה שמישהי פה מאושרת."
"אור-פן! אני נקיה! אני מריחה טוב! אני כמו קליאו חדשה!" אמרה בקולה הצייצני, מחככת את פניה החמים בלחיו של המכשף, אשר נראה סובל מהפגנות האהבה הדביקות שלה.
"תרדי ממני! אוח..." גנח אורפן בסבל והוריד את הנערה ממנו בעדינות, מנגב בהתרסה את פניו הרטובים בעזרת ידו הגדולה.
"טוב שנזכרת לצאת... אני מורעב." הוסיף ושילב את ידיו.
"גם אני רעבה, לא רק אתה..." דיברה אליו בטון מפונק והניחה את ראשה הקטן על כתפו הרחבה.
ריחה המתקתק והנעים של הנערה היפה עוררו בו לפתע משהו מוזר ובלתי צפוי, אך הוא השתדל להתעלם מכך מהר.
"טוב... בואו נתחיל לאכול, הכל מוכן." הודיע מג'יק, חיוך מסופק מתפרש על פניו; הוא אהב לתרום לחבורה, הוא אף פעם לא הרגיש שמנצלים אותו כשזה היה קשור בהכנת האוכל.
לפתע קליאו נעמדה על רגליה, מבהילה מעט את אורפן המיואש מן הרעש ששני הילדים האלו יצרו כהרגלם.
היא הניחה את שתי ידיה על מתניה ונעמדה מול הנער "בפעם הבאה אני זו שאכין את האוכל! ושלא תעז להתנגד!" צעקה את דבריה, נועצת את מבטה החד במג'יק.
"כמובן 'עוד מלכותך', את אחראית לטפל בנו כשנהיה חולים כתוצאה מהבישולים שלך!" התחצף אליה מג'יק באומץ; אבל זה היה נכון, קליאו הייתה נוראית בלשון המעטה כשזה היה קשור בבישול, למרות שהיא אהבה לבשל, אורפן ומג'יק סירבו בכל תוקף לטעום מבישוליה, מג'יק אף טען שהיא עושה זאת בכוונה, אבל לא באמת היה כך הדבר; הנערה בתמימותה באמת חשבה שהבישולים שלה היו ערבים לחך, טעם הזוי באוכל באמת היה לה.
"מה אמרת?!" קראה קליאו באיום, מניפה את ידיה באוויר "אתה תשלם על זה!"
אורפן תפס בידה לפני שהחלה לרוץ לעבר מג'יק האומלל.
"דיי כבר קליאו, לא היית מאושרת לפני רגע? בואי לאכול." הוא משך בידה לכיוון השולחן כמחנך העיקרי; מג'יק תמיד הצליח לעצבן את קליאו, גם אם לא באמת התכוון לכך. מערכת היחסים האחית שלהם גרמה לו להרגיש כמו אב המשפחה הנוקשה.

"הנה הבית, גברתי."
"אני רואה."
אל הבית בו שהו כעת אורפן חבריו, התקדמו בצעדים איטיים וזהירים חמישה עשר בני שבט מאיישי, יחפים וחמושים המוכנים לתקיפה; בראשם צעדה מנהיגת השבט, קסנדרה; אישה מבוגרת בשנות השישים לחייה, לבושה הייתה בבגדים חמים, אשר עטפו את כל חלקי גופה מלבד פניה המקומטים, בגדיה היו מרופטים ומלוכלכים, שיערה הלבן היה קצר מאוד והגיע עד צווארה.
צבע עורם הכהה בשעה חשוכה זו, הבליט את עיניהם הבהירות והנחושות; מנהיגת השבט הרגישה צורך להגיע בעצמה אל האנשים הזרים, לאחר שבנה מוקהיני נעלם יום קודם יחד עם חבריו.
בצהרי היום חיפשו אנשי השבט את הגברים הצעירים בכל מקום, אך עקבותיהם נעלמו כאילו בלעה אותם אדמת מדבר טיטור האימתנית. בני השבט ידעו כי המדבר שורץ יצורים מסוכנים וחששו לחייהם של הלוחמים, אשר ביום בהיר אחד יצאו להתאמן ולא חזרו.
מוקהוני היה פזיז, אמו ידעה כי לא יהסס לתקוף יצור או מכשף חזק ממנו בכדי להגן על השבט, אבל הם היו מעט מידי והסיכוי שלהם לנצח כל מפלצת או מכשף רב עוצמה היה נמוך עד אפסי – קסנדרה ידעה זו ותמיד הזהירה את בנה העקשן, אשר תמיד סמך על עצמו ועל חבריו; הם יצאו להתאמן לעיתים קרבות ותמיד חזרו מרוצים.
כאשר בני השבט הבחינו כי מישהו מתגורר כעת בבית הנטוש, בית אשר לא היה רחוק במיוחד מן השבט, עלה בהם מיד החשד שהמקור להיעלמותם של הלוחמים נמצא שם.
"תהיו מוכנים, ייתכן ומכשפים החליטו להתגורר בבית זה והם אלו שיודעים מה קרה לבני ולאחרים." אמרה קסנדרה ללוחמיה בקולה המחוספס בזמן שצעדו לעבר הבית.
הלוחמים מצדם עם כל הנחישות שלהם, מעט חששו מדבריה – בני שבט מאיישי פחדו מאוד מהמכשפים, אך לא חיבבו את הזראים העירוניים ולכן החליטו לחיות במדבר טיטור, מקום בו אף אחד מאלו לא היו חיים. כעת, כשהם כנראה הולכים לעמוד מול מכשפים, הפחד בגופם גבר.
"אל תראו פחד, אם האנשים הללו פגעו בבן שלי... אעשה הכל בכדי לגרום להם להתחרט על כך." פסקה האישה המבוגרת, מהדקת את אחיזתה בכלי הנשק שלה; מן חנית חדה ומשויפת היטב. שאר בני השבט לעומתה לחמו בעזרת חץ וקשת.

אורפן, קליאו ומג'יק כמעט וסיימו לאכול את ארוחתם; הם עדיין ישבו סביב השולחן, צלחותיהם התרוקנו במהרה.
"מזמן לא אכלתי כל כך טוב..." אמר מג'יק ונשען אחורה על הכיסא, טופח על בטנו המלאה עם מבט נוגה.
"כל הכבוד מג'יק, שיחקת אותה." החמיא אורפן לנער, מותח את ידיו לצדדים.
"תודה מאסטר, אני שמח שנהנית." השיב מג'יק, מחייך בהתלהבות.
"טוב!" אמרה קליאו, נעמדת בפתאומיות על הכיסא שלה בהבעה מתנשאת.
"מה עכשיו, קליאו?" שאל אורפן את הנערה בייאוש, מביט עליה מלמטה בחוסר הבנה; הוא היה עייף... כנראה עדיין מהשימוש בכישוף השכחה.
"יש לי חדר לבד, אתה ומג'יק יכולים לישון ביחד." קבעה הנערה המפונקת.
אורפן ומג'יק נאנחו.
"אבל... למה את עומדת על הכיסא לעזאזל?" שאל המכשף, משפשף את מצחו; היצורה הקטנה הזו שוב מתחילה עם הפוזות.
"כדי שתבינו מי המחליטה פה." השיבה וחייכה בשחצנות, מעיפה קצוות פוני בלונדיני מפניה.
לפתע נפערו עיניו של אורפן לרווחה, הילה לא טובה... מישהו או משהו בעלי כוונות לא טובות במיוחד מתקרב אל הבית... רגע, לא מדובר במישהו אחד!
"מאסטר, אתה חש בזה גם?" שאל מג'יק, מרגיש בהילה הרעה מעט באיחור כיאה למכשף מתלמד.
"נו באמת... אפילו לא טרחתם להקשיב לי." התרעמה הנערה הזראית.
אורפן תפס בזריזות במתניה של קליאו המבולבלת, מוריד אותה מעט באגרסיביות מהכיסא.
"קח איתך את קליאו ותעלו למעלה, עכשיו!" קרא אורפן בדאגה; היה זה צפוי ששוכני המדבר יבואו לבדוק אילו אנשים זרים החליטו ללון בבית נטוש זה.
מג'יק הנהן כשוליה הצייתן שהוא, ומשך בידה של הנערה בדרך אל המדרגות המובילות לקומה השנייה.
אמנם, רצה הנער לעזור לאורפן כהרגלו, אבל עם זאת, הוא סמך על המאסטר שלו שכבר יידע מה לעשות... לאחר כל מה שקרה עם קליאו, הדבר האחרון שרצה הוא לעצבן אותו.
"רגע, מה קרה?" שאלה הנערה בחוסר הבנה, מביטה בדאגה על אורפן שנשאר מאחור, אך לא למשך הרבה זמן כי מג'יק משך אותה בכוח אל הקומה השנייה.

המכשף יצא החוצה במהירות, סוגר את דלת הבית מאחוריו; לנגד עיניו עמדו בני השבט, מכוונים אליו את נשקיהם.
אורפן ניחש כי אותם אנשים רצו לדעת מי שוכן בבית זה, או שמה הם קשורים אל חלקי הגופות שנקברו על ידיו מאחורי הבית... בין כה וכה הוא היה מוכן להתמודד עמם.
עיניו המלוכסנות והחומות של המכשף הצטמצמו, מנהיגת השבט קרבה אליו בלי חשש, אוחזת בחנית המיוחדת שלה, עוינות נשקפת מהבעתה.
"ידעת שאנחנו כאן, אתה מכשף." אמרה האישה את העובדה בקולה הקשה, בעקבותיה נרתעו מעט כמה מן הלוחמים מאחור, בולעים את רוקם בפחד; אורפן נראה מאיים ומרשים אף על פי גילו הצעיר.
"מה אתם רוצים?" שאל המכשף בקשיחות.
"תשובות." השיבה האישה, מבטה הקר מתנגש במבטו הקשוח של אורפן.

***

מה אתם חושבים על הפרק? מה לדעתכם עומד לקרות? אשמח לקרוא רעיונות וליישם אותם בפרק הבא.

תמונה לסיום (כי אתם אוהבים):
116.jpg
 
פרק נחמד. אז אורפן וחבריו צריכים לתת תשובות על פשעים שלא הם פשעו. אירוניה לשמה...

מקלחת? אני מבין שאורפן צעיר וכו' אבל הבית הזה מצויד יותר מדי טוב... הוא אמור להטיל כישוף, שלפחות, יבדוק אם הבית הזה בטוח והם לא יפעילו אזעקה שתביא גורמים לא רצויים. האם זו מאורת הגבר של המכשף העליון?

נראה לי שכל עניין דרגות הצבעים ניתן להעביר באמצעות שיעור של אורפן למאג'יק. פרט לכך שכישוף כתום הוא הכי חזק, לא ברור מה העוצמות היחסיות של הכישופים.

אני לא חושב שהרעיון שרגשות יכולים להעצים אנרגיה מאגית אמור להיות זר ללואיס. אחרי הכול, קיזה משתמשת בזעם שלה כדי להעצים את כוחותיה. ייתכן שהוא חושב שרגשות חיוביים הם לא זרז מספיק טוב כמו רגשות שליליים שזו חשיבה אופיינית לנבל. בכל מקרה, העימות עם בני שבט מאיישי יספק לו את ההזדמנות לבחון את התיאוריה שלו.
 
הלדין אמר/ה:
פרק נחמד. אז אורפן וחבריו צריכים לתת תשובות על פשעים שלא הם פשעו. אירוניה לשמה...

מקלחת? אני מבין שאורפן צעיר וכו' אבל הבית הזה מצויד יותר מדי טוב... הוא אמור להטיל כישוף, שלפחות, יבדוק אם הבית הזה בטוח והם לא יפעילו אזעקה שתביא גורמים לא רצויים. האם זו מאורת הגבר של המכשף העליון?

נראה לי שכל עניין דרגות הצבעים ניתן להעביר באמצעות שיעור של אורפן למאג'יק. פרט לכך שכישוף כתום הוא הכי חזק, לא ברור מה העוצמות היחסיות של הכישופים.

אני לא חושב שהרעיון שרגשות יכולים להעצים אנרגיה מאגית אמור להיות זר ללואיס. אחרי הכול, קיזה משתמשת בזעם שלה כדי להעצים את כוחותיה. ייתכן שהוא חושב שרגשות חיוביים הם לא זרז מספיק טוב כמו רגשות שליליים שזו חשיבה אופיינית לנבל. בכל מקרה, העימות עם בני שבט מאיישי יספק לו את ההזדמנות לבחון את התיאוריה שלו.

תודה על התגובה!
כן, הפרק הזה נחמד ורגוע יותר - משום שבפרק הקודם היה המון מתח.

את התשובות לגבי הבית המסתורי תקבל בפרק הבא... שבט מאיישי יודעים מי הבעלים הקודמים של הבית. בפרק הקודם אורפן כבר בדק שהבית אכן בטוח, אין אזעקה בבית (וגם היא עדיין לא קיימת בעולם הזה).

האמת, רעיון טוב. חשבתי לכתוב לכם במפורט על דרגות הצבעים של הכשפים כמין מושגון כזה... אבל אני יכולה להעביר את זה לקוראים דרך שיעור של אורפן למג'יק - הנער יודע מה זה כישוף כתום, אפילו מכשפים מתלמדים יודעים, אבל המאסטר שלו עדיין לא לימד אותו את שאר הדרגות, אשתמש בזה בפרק הבא.

בהחלט כן. לואיס מאמין שרגשות שליליים מסוגלים להעצים את כוחותיו של אורפן (דאגה ליקיריו לדוגמה), הוא כמובן יודע שאנרגיה מאגית יכולה להתעצם כתוצאה מרגשות חזקים בדומה לקיזה - זעמה\רצונה העז לרצות את אדונה... אבל אורפן מעניין אותו והוא רוצה לבחון אותו על כל צדדיו, יהיה הפתעות בהמשך.
 
חזרה
Top