הגשם ממשיך לרדת בעוד אתם ובן המחצית המכונף מוצאים איזה מכסה, הבחור נראה מעת עגום והיה מעדיף לעשות את השיחה במקום נוח יותר, אבל אין הרבה ברירות, הלנה בנתיים אומרת שהיא תיקח את אסטל למקום יותר חם ומוגן, בתקווה שזו תוכל לנוח ולהתאושש.
אחרי כל ההכנות בן המחצית מתיישב על שולחן כשרגליו מתנעועות מעט באוויר, מה שמעניק לו מעט אפשרות להסתכל לחלקכם בגובה העיניים. "טוב." הוא אומר, "איפה להתחיל?" הוא מנסה לחשוב. "אז אני אתחיל מההתחלה."
הוא נשען מעט, "לפני 500 שנה בערך רודן אכזרי בשם קורט השתלט על גלקוס, אז עוד חיינו במצב של ממלכות נפרדות וקורט איחד אותנו, הבעייה שהוא עשה זאת באגרוף ברזל ובצורה מחרידה, לקורט היו שני סגנים, האחד היה אביר שסרח בשם ניקולאי, והשני היה קוסם חזק עם דם דרקוני בשם דיוואש." הוא מסביר, "בקרב האחרון לפני שקורט כבש את הארץ, הוא בגד בניקולאי והניח לו למות, זה נשרף למוות באש דרקונים, ודיוואש תפס את מקומו בתור יד ימינו של קורט, באותה תקופה אף אחד לא חשב מה הכוונה האמיתית של דיוואש, שזממם להשתלט על הקסם עצמו והפך את קורט לשליט בובה."
הוא מכחכך קצת בגרון, "באותה תקופה אני וקבוצת אנשים מצאנו את עצמנו בתוך שיירת כלא, מבלי לדעת שגורלנו נחרץ באותו הלילה, ואיתו גורל גידעון כולה." הוא מסביר, "באותו הלילה אל המוות ואלת הקרח שיתפו פעולה והחזירו לחיים את ניקולאי, הוא הפך לאביר מוות שהכריז מלחמה על החיים ואדמות גלקוס הפכו לאדמות מלחמה." הוא מעלה חיוך קל, "לתוך הסיפור הזה התגלגלנו, כשאנחנו מנסים לשמור על חיינו ותוך כדי זה לעשות טוב, הרבה דברים השתנו, והרבה דברים רעים קרו, חברים מתו ואנשים נעלמו, באיורע מוזר שאני עדיין לא בטוח מה הפירוש שלו, כולנו עברנו חיזיוו כלשהו, וחזרנו ממנו שונים, אני הובאתי בחיזיון שלי בפני מלכת הפיות, מבלי לדעת שהיא בכלל פיה זניחה שקיבלה פקודות להעמיד פנים שהיא כזו, והיא ביקשה ממני לבחור במוות של אחד מחברי, בחרתי למות בעצמי וניסתי להרוג אותה, וכתוצאה מכך החיזיון ההוא שילב את דם הפיות בדמי, אני בן מחצית לכל דבר, אבל דם הפיות אפשר לי לכוחות חדשים, ובן היתר להאריך ימים." נראה שהוא מסביר מי הוא ומה הוא, "אבל אז פגשנו באותה "מכלת פיות" במהלך מסענו במדברוית רעגיה, וזו אמרה שתוכל לתת בידינו את הידע שאנחנו צריכים כדי להתמודד מול קורט ודיוואש, אבל ביקשה מאיתנו לשלם, אחד מחבירנו, אביר צעיר בשם מיילו, ביקש לשלם את המחיר בשם כולנו. ואחרי שהוא שילם את המחיר היא פתחה בפנינו את שערי ה זמן כדי שנדע אמת שהעולם לא יכול היה לגלות אחרת." הוא שותק, נראה שהוא מעט נעצב רק מהאזוכר של הסיפור, "לא ידענו כמה עמוק הדבר הולך להיות, אבל הפיות דרשו את גורלו של מיילו לעצמן, מאותו רגע החיים שלו ושלנו הפכו למירוץ חדש, כי אף על פי שהקרב היה נגד דיוואש קורט וניקואלי, הפיות נכנסו למשחק, ולא ידענו מה הן באמת רוצות."
הוא מביט בכם, "הזמן עבר, והגענו למדיקאן, העיר הקדושה לסיירי רעגיה, עצרנו את ההפיכה שהייתה שם, ופגשנו באחד מאחינו לנשק שנפל, אביר בשם טריסטן, שבגד באבירים לפני שנים רבות, וקרט ברית עם השד פאזוזו כדי להחיות דרכו את גריאן, רוח הכאוס, ובנו של האל העתיק קביד, אל שגורש מהעולם לפני הרבה עידנים. הפיות הכירו אותו בתור מלך הברזל." קולו מרצין, "אלה דברים שלא ידענו אז, אבל קביד היה אחד מקבוצת האלים שבגדו בסירונה, ולמעשה הוא היה האל שהכה בה באמצעות נשק שהוא חישל בעצמו, חרב שקיבלה את השם "להב הסתיו", הלהב שבכוחו לשאוב את דמו של האויב, ואת כל כוחתיו. קביד היה בן האדם שחיסל את סירונה, ובכך גרם לכוחה להתחלק בינו לבין האלים הבוגרים האחרים. העידנים עברו וקביד קיבל את כוח הכאוס, ומסיבה ששמורה לקביד עצמו, הוא ניסה לתבוע לעצמו את השלטון על העולם, והובס על ידי אדון הזמן, או אז בן אנוש צעיר בשם אחמד, שבעזרתה של אשתו ויסני הצליחו לחתום את האל לנצח. אף אחד מעולם לא ידע מדוע קביד רצה להשתלט, מדוע הורה להקים צבאות של אבירים חמושים הנושאים עליהם את שמו ומצודת לאורך גלקוס. היום אני יכול רק לנחש, אבל אני חושב שקביד ידע שסירונה תחזור, והוא רצה להכין את גלקוס. הוא העדיף שגלקוס תתקים תחת אגורף ברזל, אבל תשרוד מההתקפה של מלכת הפיות, הוא לא יכול היה לנחש שהיבשת תתפצל, או שמישהו יצליח להפיל אותו."
"גריאן סיפור לנו מי הוא ומי אביו, וביקש שנתאחד איתו נגד סירונה, לא ידענו אז מה היא באמת, לא ידענו מול מה אנחנו מתמודדים, לעזזאל השקר הגדול עוד השפיע על כולנו, גריאן יכול היה לספר לנו 100 פעמים מי היא סירונה והיינו שוחכים את זה כל פעם מחדש. לא הצלחנו להבין מול מה אנחנו מתודדים, וסירבנו, לחמנו בו וגירשנו אותו. ואז חיפשנו בצינוק שהוא שמר, ומצאנו שם נערה אלפית, עבר זמן רב מידי עד שגילנו שהיא קירה, ועוד שחברי היקר מיילו והיא התאהבו. היא הפכה אותו לשלה, הוא הגן עליה בחירוף נפש, כמעט נלחם בנו כשרצינו לגרשה, אם הייתי יודע מה היא תעשה הייתי מחסל אותה באותו היום גם במחיר הידידות שלי עם מיילו, אבל לא ידענו, היא אמרה שהיא רק פיה שרוצה לחזור הביתה, נסיכה שרוצה לחזור לחיק אימה, רק מאוחר יותר הבנו שהיא ההתגלמות של סירנוה על האדמה. סיימנו את המלחמה בקורט, ניקואלי טוהר ודיוואש הושמד, אחד מחברי לנשק, אשף אל מת בשם יאס-אראק הקריב עצמו כדי להתאחד עם הקסם ולהשמיד את דיוואש. אני באותו הזמן נאלצתי להיפרד מהם כדי להעמיד פנים שאני החלי'ף הרעגי, רק ככה יוכלתי לספק להם את הכוח הצבאי להתמודד מול האל-מתים ומול קורט."
"ומיילו? מיילו היה הגיבור האמיתי מביניו, הוא הצליח לסיים את הקרב בין האבירים לבין יושבי הצלקת, ואיחד אותם, הוא איחד אותם כשהוא מצליח להחזיק בלהב הפניקס, חרב קסומה ועתיקה שהיה בה בשביל לחולל ניסים, הוא הוריד מלאך מהשמיים כדי להילחם בשטנים, הוא גרם לאלים להתגשם בגופו כדי לעצור את האלמתים. וכשהוא גילה שקירה היא ההתשגמות של סירונה, משהו בו נשבר, הוא סילק אותה ממנו באיזה צורה, לא הייתי שם כדי לדעת בדיוק, אבל הוא ראה אותה חוזרת לטיר-נא-נוג והפנה לה את גבו. אבל אני מאמין שהם מעולם לא הפסיקו לאהב אחד את השני.
כשהרגע הגיע, גופו לא היה יכול עוד להחיל את העוצמה , והוא טיהר את העולם. הורג את עצמו במעשיו, מסיים את המלחמה, מחזיר את אביו ניקואלי לחיים ומציב אותו כמפקד צבא החול האגדי, מטהר את קורט עד שזה היה מוכן לחדול ממעשיו ולפעול לתקן את העולם. קברנו את מיילו לא רחוק מהצלקת, כול מי שהכיר אותו היה שם. מלבד קירה כמובן.
היא באה אחרי שעזבנו, אחרי שאיש לא פקד את המקום, אחרי שהשארנו אותו למנוחת עולמים.
והיא קטפה אותו מגן העדן, האלים עצמם לא ידעו בדיוק מה קרה לו, אבל קירה באה לדרוש מאהוב את החוב שהוא נשבע לקיים, את ההסכם שהוא עשה במדבריות רעגיה עם אותה פייה ארורה, הוא נשבע לשרת את הפיות, והוא הפך ללוחם שלה, הוא נלקח לטיר-נא-נוג לתקופה כל כך ארוכה שאפילו כאן הרגשנו אותה, אני מאמין שב500 השנה שעברו עלינו, עליו עברו 50 אלף, מספיק זמן בשביל לשכוח מי הוא ומה הוא.
אחרי חיים של אהבת אמת, העולם ממנו באת בשבילך הוא מת
הישאר עימי גיבור אוהב, מליבי חסוך כאב
מזמר אלטון לרגע, מיילו היה המגן הכי גדול שלנו בחייו, ובחייו השניים הוא היה החרב של סירונה, עוזר לה לקטול כל אויב שמסוגל לעקב אותה, עד שלא נשאר ממנו דבר, הוא היה אביר חסר מחשבה, חרב בידיים של הפיות.
ואם לא היה רוצה בכך הגורל, הוא היה נשאר ככה."
אלטון עוצר לכחכך מעט בגרונו, נראה שכל הדיבור הזה מעייף אותו ומעציב אותו, "היה לנו חבר נוסף, סייר רעגי שאני לא יודע את שמו. לא. אני לא זוכר את שמו, את פרצופו, אני לא יודע עליו כלום פרט למסמכים שמצאתי עליו שאיכשהו נשמרו, הסייר ההוא נמחק מהזיכרון של כולנו, ואיכשהו שרד גם הוא 500 שנה, הוא והזאב שלו." הוא עוצר ונראה שהוא מחפש את החייה שהגיע איתה ועם בת האנוש, "כמובן שהוא שוב נעלם." הוא מחייך, "הזאב בן האלמוות הזה נעלם ומופיע רק כשהוא רוצה, אין לי מושג אך העולם דאג לשלוח אותו אלי עם טיירה, אבל ההגעה של שניהם סימנה שטעינו כל הזמן הזה." הוא מסביר, "לפני שסיורנה התעוררה הסייר הזה נודע רק בתור הצייד, איש לא זכר אותו ולא יכול היה לזכור אותו, הוא נדד בכל גידעון לבדו, נלחם בצייד הפראי ללא מורא, אני מאמין שהוא עצמו עיקב את החזרה של סירונה במאה שנים לבדו. אבל נראה שבעוד אנחנו שכחנו מזהותו, הפיות ידעו מי הוא. והם שלחו את מיילו נגדו." הוא עוצר ומתחיל לצחוק, "אתם יודעים, בכל קרב שהיה לנו, השנים האלה התחרו במי יהיה האחד להוריד את המכה האחרונה, הסייר ההוא תמיד היה גונב למיילו את ההריגות," הוא חוזר למבט רציני. "גם את ההריגה שלו עצמו הוא גנב ממילו. בקרב בינהם הסייר הצליח לגבור על מיילו, ואני יכול רק להאמין שזה היה בגלל שמילו עצמו הבין שהוא נלחם בחבר, וכאשר גם הסייר הבין את זה, הם כמעט הצליחו לעצור הכל, כי כשהסייר הרג את מיילו, סירונה עצמה הייתה קפואה, כל כוחה היה טמון בכך שהאביר שלה יחזיר את הכוח שהוא אסף בשבילה כל הזמן הזה. וכעת הוא היה מת, ואויבה הגדול ביותר חי.
אבל אדון הצייד הפראי עוד היה שם, והוא ניצל את העייפות של הסייר כדי לחסל אותו, משתמש בכוחו שלו כדי לגייס את הסייר לצייד, אני מניח שאתם יכולים לנחש על מי אני מדבר, כי באותו יום אביר הדמעות נוצר, השיריון של מייליו, אבל החרב של הצייד, כוח של שילוב בין פיה לבין להב הסתיו אפשר לסירונה לחזור לתוכנית שלה, נשמתו של מיילו נשאבה יחד עם כוחו לתוך חרב הסתיו ואביר הדמעות השלים את המאלכה בשבילה. מעניק לה את כל הכוח שהחרב אספה, כל השדים שחיסלה, המלאכים שדמם ספגה, היצורים העתיקים והנוראים שפגשנו מתחת לאדמה, הדם של כולם נשאב לתוך הלהב. וכוחם העיר את סירונה." מסביר אלטון. "איכשהו חמשתננו מעולם לא באמת מתנו, אני הערכתי חיים בזכות דם הפיות, לאטמיר התאחד עם הרוח, יאס אראק הפך לקסם עצמו. הצייד שרד בזכות החרב שלו, ומיילו חי בתור פיה עד אשר נשמתו נשאבה לתוך הלהב."
אלטון פולט אוויר בתסכול קל, "והנה דמו של מיילו חי שוב," הוא מדבר להלנה, "אין לי מושג איך או למה, אבל את זמר-להב טהורה, וכאשר נסיכת האש הביערה מחדש את החיים שלך, היא העירה את הפניקס לרגע בודד מספיק כדי לשלוח אות בעולם, אני מאמין שאני לא היחידי ששמע אותו, אבל כולנו שמענו את שמו של מיילו, ולכן הגעתי הנה, רציתי לראות במו עיני את האירוע, אבל הגעתי לקרב בין אסטל לבין קירה. ואז ראיתי את נסיכת האש, והבנתי את האמת החזקה ביותר שיש לנו. סירונה מפסידה." הוא מסביר, "לסירונה 4 בנות, ורק אחת נאמנה לה כרגע, רק ליבה השבור של קירה רוצה לשרת את סירונה והנס הזה אומר שהתחלנו במירוץ נגד הזמן, אם נצליח לאחד את שלוש הכתרים שבצד שלנו - האש האוויר והמים, אני מאמין שנוכל להביס את קירה, ואז גם את סירונה." הוא מסביר. "וכאן, כאן אתם נכנסים לתמונה." הוא משתעל מעט הדיבור הארוך היה קשה, אבל הוא מצליח להתעשת, מחכה לתגובה שלכם.