אז אחרי שראיתי (לצערי) את גוסט ריידר, קיבלתי השראה וכתבתי סיפור. בעיני הוא יצא יחסית טוב, אבל אשמח לקבל ביקורת.
פרק 1
פרק 2
פרק 3
טוב, קצת אדג'י, אבל כנראה שזה אני. מקווה שנהנהתם. אשמח לביקרות.
פרק 1
שקיעה. קרני שמש חמימות ואדומות, כמו אש הגיהנום, נפרשו מסוף האופק ועד מרכז השמיים.
הממד החומרי, הרגיל, הנואש, תמיד היה המישור השנוא על הרוכב. נכון, היצורים שבו היו ישירים שקרנים ולא נחמדים, אבל אפשר להתעלם מזה כשמגיעים לחסרונות:
1. קר כאן כל כך.
2. אפשר למות כאן.
לא רשימה ארוכה, אבל היא ארוכה מספיק בשביל הרוכב. הוא שונא להיות כאן והמשימה לא גרמה לא לחייך הפעם.הוא שונא את הממד הזה, את השטן את החושך ואת האור. ובמיוחד את הבירוקרטיה. אפילו מגע קרני השמש כבר לא מנחם יותר.
קול רחש מאחוריו גרם לו להסתובב ולהרפות ממחשבותיו שנאבדו ברוח. יצור הולך על שתיים, אדם, הביט בו. שקט חשמלי, כשאותו אדם הבין מי עומד מולו. צרחה אחת, ואז שקט. שיט. זה לא היה אמור לקרות.
הקללה גרמה לו לצחוק. הוא לא קילל מאז היה פה בפעם האחרונה. לפני... לפני שהשמש התחילה לשקוע ביאוש. כאילו היא ויתרה מזמן.
הצללים התחילו להזדחל כלפי מעלה כשהרוכב החליט לזוז. יש משימה לעשות. לא מאוד מסובכת, אבל לא מאוד... נחמדה. הלבן ברח, אז צריך לטפל בו. זה הכל. יותר קל מ... לא. הוא לא חושב על זה. מה שהיה היה.
הלילה ירד מזמן כשהרוכב הגיע למוקד. הלבן אמור להיות כאן. ממש כאן. הרוכב שלף את החרב וחיכה.
זיכרונות עלו בו. אחרי החשכה הוא היה ממש כאן, בנקודה הזאת, כשהיה עליו להדוף את האור בפעם האחרונה.הרבה חושבים שהאור הוא המושיע, אבל למען האמת, החושך עדיף בהרבה. הלבן הוא חלק מהאור. את הלבן צריך להרוג. הוא היה מאוד ברור בנושא הזה.
הממד החומרי, הרגיל, הנואש, תמיד היה המישור השנוא על הרוכב. נכון, היצורים שבו היו ישירים שקרנים ולא נחמדים, אבל אפשר להתעלם מזה כשמגיעים לחסרונות:
1. קר כאן כל כך.
2. אפשר למות כאן.
לא רשימה ארוכה, אבל היא ארוכה מספיק בשביל הרוכב. הוא שונא להיות כאן והמשימה לא גרמה לא לחייך הפעם.הוא שונא את הממד הזה, את השטן את החושך ואת האור. ובמיוחד את הבירוקרטיה. אפילו מגע קרני השמש כבר לא מנחם יותר.
קול רחש מאחוריו גרם לו להסתובב ולהרפות ממחשבותיו שנאבדו ברוח. יצור הולך על שתיים, אדם, הביט בו. שקט חשמלי, כשאותו אדם הבין מי עומד מולו. צרחה אחת, ואז שקט. שיט. זה לא היה אמור לקרות.
הקללה גרמה לו לצחוק. הוא לא קילל מאז היה פה בפעם האחרונה. לפני... לפני שהשמש התחילה לשקוע ביאוש. כאילו היא ויתרה מזמן.
הצללים התחילו להזדחל כלפי מעלה כשהרוכב החליט לזוז. יש משימה לעשות. לא מאוד מסובכת, אבל לא מאוד... נחמדה. הלבן ברח, אז צריך לטפל בו. זה הכל. יותר קל מ... לא. הוא לא חושב על זה. מה שהיה היה.
הלילה ירד מזמן כשהרוכב הגיע למוקד. הלבן אמור להיות כאן. ממש כאן. הרוכב שלף את החרב וחיכה.
זיכרונות עלו בו. אחרי החשכה הוא היה ממש כאן, בנקודה הזאת, כשהיה עליו להדוף את האור בפעם האחרונה.הרבה חושבים שהאור הוא המושיע, אבל למען האמת, החושך עדיף בהרבה. הלבן הוא חלק מהאור. את הלבן צריך להרוג. הוא היה מאוד ברור בנושא הזה.
פרק 2
הוא יזכור את הלילה הזה כל חייו, ולא משנה כמה הם ימשכו.
צרחות, דם, בכי, אש. כל המאפיינים של קרב. הוא זוכר איך הוא נלחם בשצף, בלי לחשוב. איך הוא איבד את עצמו בקרב, ואז מצא את עצמו מחדש במתוך מעגל גופות, עם חרב נוטפת דם. את הסוס נאנק, שותת דם לרגליו. את החיים חולפים במופע אחרון בעיניו. את העיניים הבוהות של ידיו הטוב ביותר, שרגע לפני הוא הביט בעיניו, בצער, בדמעות, וצפה בזיקוק האחרון שמתפזר בנשימתו של המוות הקר, האכזר. המנחם. זיקוק אחרון שמתפוצץ באדום וירוק וצהוב וכחול וכתום וסגול ונעלם בן רגע.
את גופת הסוס שלידו, את ההחלטה לא לבחור אחד חדש, את שמו. נישא בדממה. הרוכב. הפרש בלי הסוס. וכן, ברורשהוא זוכר את העיניים השחורות כל כך, שהביטו בו, קראו לו, התחננו אליו שיבוא, שיצטרף. את הקול החם, הקר המנוכר והמוכר שהוא שמע. את החולשה שפרצה בו פתאום את ההחלטה לנקום. את הרגש החדש הזה, שאי אפשר להזכיר. זה שמניע אותך קדימה.
והנה הוא עומד, בדיוק באותה נקודה, מחכה ללבן שיגיע. אירוניה. הרוכב מצמץ. שקט שרר בעולם.
ואז, בקול רחש שקט, הוא הגיע. הלבן. הוא פשוט עומד שם, מתבונן באפלה. הופיע יש מאין. לראשונה זה מאות שנים, התעוררו בו ספקות. הוא חייך כמעה, כשהתחיל לחשוב על משעמות החיים. כמו פעם, לפני החשכה.
משמעות החיים זה מושג חסר הסבר, הוא הגיע למסקנה. הדבר היחיד שאפשר לקבוע הוא לחיות עם הרגע.
אחרי ההחלטה הזאת הכל היה קל. התגנבות, דקירה מהירה ואז... ואז הרוכב עצר. הוא עשה משהו שלא עשה מעולם. הרוכב הביט בעיניו של הלבן, ראה את הכאב, הצער, דמעות ההבנה שהגיע הזמן להרפות, ואת השקט שבא מייד לאחר מכן.
בפעם השנייה בחייו בוא הרגיש חרטה. חרטה על החיים, המוות, המשמעות. חרטה על הקיום. הנה משהו שלא הייתי צריך לעשות. עוד משהו שלא הייתי צריך לעשות.
צרחות, דם, בכי, אש. כל המאפיינים של קרב. הוא זוכר איך הוא נלחם בשצף, בלי לחשוב. איך הוא איבד את עצמו בקרב, ואז מצא את עצמו מחדש במתוך מעגל גופות, עם חרב נוטפת דם. את הסוס נאנק, שותת דם לרגליו. את החיים חולפים במופע אחרון בעיניו. את העיניים הבוהות של ידיו הטוב ביותר, שרגע לפני הוא הביט בעיניו, בצער, בדמעות, וצפה בזיקוק האחרון שמתפזר בנשימתו של המוות הקר, האכזר. המנחם. זיקוק אחרון שמתפוצץ באדום וירוק וצהוב וכחול וכתום וסגול ונעלם בן רגע.
את גופת הסוס שלידו, את ההחלטה לא לבחור אחד חדש, את שמו. נישא בדממה. הרוכב. הפרש בלי הסוס. וכן, ברורשהוא זוכר את העיניים השחורות כל כך, שהביטו בו, קראו לו, התחננו אליו שיבוא, שיצטרף. את הקול החם, הקר המנוכר והמוכר שהוא שמע. את החולשה שפרצה בו פתאום את ההחלטה לנקום. את הרגש החדש הזה, שאי אפשר להזכיר. זה שמניע אותך קדימה.
והנה הוא עומד, בדיוק באותה נקודה, מחכה ללבן שיגיע. אירוניה. הרוכב מצמץ. שקט שרר בעולם.
ואז, בקול רחש שקט, הוא הגיע. הלבן. הוא פשוט עומד שם, מתבונן באפלה. הופיע יש מאין. לראשונה זה מאות שנים, התעוררו בו ספקות. הוא חייך כמעה, כשהתחיל לחשוב על משעמות החיים. כמו פעם, לפני החשכה.
משמעות החיים זה מושג חסר הסבר, הוא הגיע למסקנה. הדבר היחיד שאפשר לקבוע הוא לחיות עם הרגע.
אחרי ההחלטה הזאת הכל היה קל. התגנבות, דקירה מהירה ואז... ואז הרוכב עצר. הוא עשה משהו שלא עשה מעולם. הרוכב הביט בעיניו של הלבן, ראה את הכאב, הצער, דמעות ההבנה שהגיע הזמן להרפות, ואת השקט שבא מייד לאחר מכן.
בפעם השנייה בחייו בוא הרגיש חרטה. חרטה על החיים, המוות, המשמעות. חרטה על הקיום. הנה משהו שלא הייתי צריך לעשות. עוד משהו שלא הייתי צריך לעשות.
פרק 3
זריחה. זריחה על עולם חסר יותר. זריחה על עולם לא שלם. אור שעולה למרות שאיבד חלק ממנו.
כל הדברים שהרוכב עשה, כל מה שיעשה. כאב ראש פתאומי. הרוכב התיישב על הקרקע, בעוד זיכרונות עולים בו. זיכרונות לא שלו.
צרחות. דם. כאב. בכי. האדם ההוא. הרוצח. הרוכב. אולי אם נפגע בסוס. הסוס מתמוטט, אבל הפרש בלי הסוס לא נרגע. החרב שלו נעה כמו חרמש שקוצר נשמות. הוא הורג כל מי שמסביבו. נהדר. נפלא. מצוין. הפרש קורס על הארץ, מסיט בסוסו. מרכין ראש. "רוכב, תצטרף אליי."
הרוכב קם. הבנה שמעורבת בהקלה פשטה בו. מפתח שנכנס למנעול הנכון. הוא הרגיש... שלם.
הרוכב התחיל ללכת. הוא ידע מה לעשות.
עד שהוא הגיע, השמש התחילה לשקוע שוב. הוא הביט בה, מנסה לשאוב את חומה. הצוק האדמדם היה יותר גבוה מהעננים, ולכן היה יבש וצחיח. הרוכב נשם נשימה עמוקה. התרגשות אחזה בו.
והוא קפץ.
כל הדברים שהרוכב עשה, כל מה שיעשה. כאב ראש פתאומי. הרוכב התיישב על הקרקע, בעוד זיכרונות עולים בו. זיכרונות לא שלו.
צרחות. דם. כאב. בכי. האדם ההוא. הרוצח. הרוכב. אולי אם נפגע בסוס. הסוס מתמוטט, אבל הפרש בלי הסוס לא נרגע. החרב שלו נעה כמו חרמש שקוצר נשמות. הוא הורג כל מי שמסביבו. נהדר. נפלא. מצוין. הפרש קורס על הארץ, מסיט בסוסו. מרכין ראש. "רוכב, תצטרף אליי."
הרוכב קם. הבנה שמעורבת בהקלה פשטה בו. מפתח שנכנס למנעול הנכון. הוא הרגיש... שלם.
הרוכב התחיל ללכת. הוא ידע מה לעשות.
עד שהוא הגיע, השמש התחילה לשקוע שוב. הוא הביט בה, מנסה לשאוב את חומה. הצוק האדמדם היה יותר גבוה מהעננים, ולכן היה יבש וצחיח. הרוכב נשם נשימה עמוקה. התרגשות אחזה בו.
והוא קפץ.
טוב, קצת אדג'י, אבל כנראה שזה אני. מקווה שנהנהתם. אשמח לביקרות.
