אסביורן מחייך לשמע השאלה של רנה.
"אני לא חושב שניתן לקרוא להם האלים שלנו, הסערה לא שייכת לאף אדם."
הוא עוצר ומתמהמה מעט בהמשך התשובה שלו, שוטף את ידיו מהפצוע האחרון בזמן שהוא שוקל את מילותיו.
"אני זוכר כשהגעתי למרקטור בפעם הראשונה, ראיתי בניין ענק מאבן לבנה בוהקת עם חלונות זכוכית באורך של בית שהראו דמויות וקרבות. נכנסתי אל הבניין וראיתי קהל של מאות אנשים מקשיבים לאדם זקן ושמן בגלימות זהובות ומספיק תכשיטים בשביל להטביע סירה שקרא מתוך ספר.
עצרתי את אחד המאזינים ושאלתי אותו, האם הבניין הזה שייך לאדם שמדבר? הוא בוודאי האדם העשיר ביותר בעיר.
הוא ענה לי שלא, הבניין שייך לאלאניר, אל השמש, ושהאיש שמדבר מקריא לקהל את הספר הקדוש של אלאניר בו כתובים החוקים שהאל רוצה שהם יקיימו."
אסיוברן מניד בראשו וצוחק.
"צחקתי אז כפי שלא צחקתי מעולם. כמה קטן צריך להיות אל כדי שמשהו יהיה "שייך" לו? כמה עלוב צריך להיות אל כדי לתת מצוות וחוקים כמו מנהיג בן תמותה?
ליר, קלייד ודון הם אלי הסערה והשמיים, הם שלושת הפנים של הסערה הנצחית. הם הכפור והרוח והגשם.
בגלנטייס אנחנו לא צריכים בניינים בשביל לפגוש את האלים. אנחנו נפגשים איתם בכל משב רוח, כל טיפת גשם. אנחנו לא צריכים חוקים שיאמרו לנו כיצד האלים רוצים שנחיה. בכל פעם שלוחמת מניפה את החנית שלה עם רעם בליבה ליר נמצא איתה, ובכל פעם שאיכר משקה את השדה שלו הוא הולך בדרכה של דון.
לאלים יש שיעורים ללמד אותנו, אבל הם לא צריכים מילים בשביל ללמד אותם. הכפור של קלייד מלמד את מי שמקשיב על החשיבות של מחשבה והתכוננות לתיד, ומי שלא מקשיב בדרך כלל לא יזכה להזדמנות נוספת ללמוד."
אסביורן שולח יד לעבר התליון שלו בזמן שהוא מדבר, קולו מלא ברגש.