• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כבשן הכפור-עץ משחק [3/4][מו"ד 5]

נושא
עולם מערכה
בית המרחץ
קסרהוקסן ממהר להתלבש בהבעה קודרת.
"בה. לנופף בלהב כל רך עור יכול." הוא אוחז בחליל המשונה כמשענת לגאווה הדרקונית שלו. "הקולות שלי ושל החליל מלהטטים בנשמות ובמציאות עצמה. אבי יכול לשחק בפיסות הפלדה שלו ככל שיחפוץ- זה אינו נוגע לי."
וכדי להמנע מעימות שעלול להשפיל אותו, ולמרות החום שמנחם את כאביו הוא ממהר לצאת אל הקור, טורק אחריו את הדלת.
 
רנה
רנה מקפידה להשתמש בכל הטריקים שלמדה בבית הוריה כדי לחבב את עצמה על אסביורן, היא מקשיבה יותר משמדברת, מביעה עניין במסעותיו ומביעה אליו כבוד, שוקלת כל מילה ומילה, כמעט כאילו מתכננת אסטרטגיית קרב. גם אם הכהן הוא לא הדמות הרשמית ביותר באיזור, היא לא תוותר על ההזדמנות להשאיר עליו רושם טוב - היא מעדיפה שכמה שיותר גלנטיים יראו באברון כממלכה תרבותית ובעלת ברית פוטנציאלית. בכל זאת, יש נושא אשר מעניין אותה בלי קשר.
"אסביורן, ספר לי מעט על האלים שלכם." היא שואלת אותו אחרי שמלאכת הרפואה מסתיימת. "הייתי רוצה ללמוד מעט מה השוני בין האמונות כאן לבין ביתי."
 
מארה
'אין כמו רחיצה במים קרים' מארה חושבת כשעורה מצטמרר ממגעם של המים הקפואים, 'אך זה עדיף בהרבה על האלטרנטיבה.' היא משכנעת את עצמה לסיים את הרחצה ואף לעשות כמיטב יכולתה לנקות ולסדר את שריונה ובגדיה.
בסיום הרחצה מארה בודקת כמה זמן נשאר לה לפני שהיא תצטרך לחזור לפגישה ומחליטה שאם יש ברשותה מספיק זמן היא תחפש אחר אדלוס בתקווה שיוכל לספק לה מעט מידע על אנשי הדת.
 
בית המרחץ
"תאמין לי, הוא מוזר יותר מרובם". דורזייר מוציא כלי מתכת משונה מתיקו, ומתחיל לשייף בו את קשקשיו. "אבל החיים בשממה עושים דברים מוזרים לאנשים, והוא הסתובב שם יותר מכל אחד שאני מכיר, מלבדי".
 
בית המרחץ
"טוב, אנשים לא הולכים לשממה מרצונם. הם לרוב בורחים ממשהו, או רודפים אחרי משהו". דורזייר נאנח, עיניו בוהות למרחקים, חולמות על דבר אחר. "ואולי הרעש והיגון של התרבות הם אלה שגרמו להם לרצות חיים שקטים, ללא דאגות".
 
אסביורן מחייך לשמע השאלה של רנה.
"אני לא חושב שניתן לקרוא להם האלים שלנו, הסערה לא שייכת לאף אדם."
הוא עוצר ומתמהמה מעט בהמשך התשובה שלו, שוטף את ידיו מהפצוע האחרון בזמן שהוא שוקל את מילותיו.
"אני זוכר כשהגעתי למרקטור בפעם הראשונה, ראיתי בניין ענק מאבן לבנה בוהקת עם חלונות זכוכית באורך של בית שהראו דמויות וקרבות. נכנסתי אל הבניין וראיתי קהל של מאות אנשים מקשיבים לאדם זקן ושמן בגלימות זהובות ומספיק תכשיטים בשביל להטביע סירה שקרא מתוך ספר.
עצרתי את אחד המאזינים ושאלתי אותו, האם הבניין הזה שייך לאדם שמדבר? הוא בוודאי האדם העשיר ביותר בעיר.
הוא ענה לי שלא, הבניין שייך לאלאניר, אל השמש, ושהאיש שמדבר מקריא לקהל את הספר הקדוש של אלאניר בו כתובים החוקים שהאל רוצה שהם יקיימו."
אסיוברן מניד בראשו וצוחק.
"צחקתי אז כפי שלא צחקתי מעולם. כמה קטן צריך להיות אל כדי שמשהו יהיה "שייך" לו? כמה עלוב צריך להיות אל כדי לתת מצוות וחוקים כמו מנהיג בן תמותה?
ליר, קלייד ודון הם אלי הסערה והשמיים, הם שלושת הפנים של הסערה הנצחית. הם הכפור והרוח והגשם.
בגלנטייס אנחנו לא צריכים בניינים בשביל לפגוש את האלים. אנחנו נפגשים איתם בכל משב רוח, כל טיפת גשם. אנחנו לא צריכים חוקים שיאמרו לנו כיצד האלים רוצים שנחיה. בכל פעם שלוחמת מניפה את החנית שלה עם רעם בליבה ליר נמצא איתה, ובכל פעם שאיכר משקה את השדה שלו הוא הולך בדרכה של דון.
לאלים יש שיעורים ללמד אותנו, אבל הם לא צריכים מילים בשביל ללמד אותם. הכפור של קלייד מלמד את מי שמקשיב על החשיבות של מחשבה והתכוננות לתיד, ומי שלא מקשיב בדרך כלל לא יזכה להזדמנות נוספת ללמוד."
אסביורן שולח יד לעבר התליון שלו בזמן שהוא מדבר, קולו מלא ברגש.
השמש כבר כמעט שקעה לחלוטין, חשיכה מתחילה לכסות את הכפר ומארה יכולה להבחין בכמה מקורות אור קטנים מכמה בתים ומקור אור גדול יותר מהיכל השתייה שנמצא קצת במעלה ההר, אבל כנראה ישלה עוד מספר דקות.
היא חוזרת אל המקום בו היא ראתה לאחרונה את אלדס ואת מי שאת כשיו מכירה כרנה ואדריק.
נראה שאדלוס בדיוק מסיים להבעיר מדורה קטנה במעגל מוגן מרוח בין הקרונות והאוהלים שלו, הדמות הנמוכה והרזה בתרוממת בדיוק מעל ערימת העצים שמתחילים לבעור והוא מוחא כף וצוחק בסיפוק.
הוא מסתובב כשהוא שומע את צעדייך מתקרבים ומניף את ידו בברכה.
"מארה! הרוח נושבת בגבך." הוא קורא בשמה מה שאת למדת כבר להכיר בתור ברכת שלום בדרך התיאטרלית שלו.
"כמה טוב לראות שאת בסדר, לא ראיתי אותך מאז שהגענו אל הכפר ושמעתי רעש כאילו העולם עצמו נשבר לשניים. ראית אולי מה קרה שם? הכל בסדר? אדריק ורנה הלכו לראות מה קרה אבל עדיין לא חזרו, ראית אותם אולי?"
אדלוס מדבר במהירות בזמן שהוא מציב חצובה ממתכת מעל המדורה ותולה עליה את קנקן התה שלו.
 
רנה
רנה כמעט מתכווצת כשאסביורן מדבר. היא שמעה בעבר מורים מעלים רעיונות תיאולוגיים כאלה ואחרים, אך מעולם לא שמעה אדם המדבר בצורה כל כך להוטה, כל כך קנאית, על רעיונות שכה זרים לה. דבריו של אסביורן כמעט מרגישים לה כמו כפירה, בסתירה לכל מה שלמדה. האצילה והכוהנת שבתוכה קוראות לה להזדעם על הברברי חסר ההשכלה על כך שמעליב את האלים האחרים על כך שבונים עבורם כנסיות וכותבים את דבריהם בספרי קודש, על כך שקרא להם, ובכך גם לליידי בעצמה, חלשים. ומצד שני משהו אחר בתוכה מתעניין בדבריו, ותוהה אם אולי יש בהם אמת קדושה כלשהי.
היא מכריחה את עצמה לחייך. "האם אתה משרת את שלושת האלים, או שאתה עובד אחד מהם ספציפית?" היא שואלת.
 
מארה
"אנקהג ואוכלי ברזל גרמו למכרה לקרוס, אנשי הדת בסדר, אבל שלושה כורים נהרגו." מארה מסכמת את האירועים "אדריק הלך להתרחץ ואילו רנה נשארה לעזור לפצועים לפני הארוחה אליה הוזמנו על ידי הריהל וקורא הסערה." מארה מוסיפה כדי שאדלוס ידע שאל לו לצפות להם בזמן הקרוב. "מאיפה אתה מכיר את אנשי הדת האלה בכלל?" מארה שואלת כשאפשר לשמוע זלזול מסוים במילים 'אנשי הדת'.
 
"אנשי הדת?" אדלוס נראה מבולבל לרגע לפני שפניו מאירות בהבנה.
"אה, את עדיין מדברת על אדריק ורנה. הם אנשים טובים, את תחבבי אותם אם תתני להם הזדמנות.
עכשיו, איפה פגשתי אותם.." הוא חושב לרגע בעודו מסיף את העלים והמים לקנקן.
"אני חושב שזה קרה לפני שבועיים בערך, אני קיבלתי משלוח שהגיע עם הספינה איתה הם הגיעו.
הם נראו קצת אבודים, אז ניגשתי לבדוק אם הם צריכים משהו, מפה לשם הצעתי להם להצטרף אלי במסלול שלי לכיוון הים החיצוני.
הם מאוד סקרנים, רנה בעיקר, כל הזמן שואלים על גלנטייס והמנהגים של האנשים ומנסים ללמוד. אני לא חושב שמלמדים באברן יותר מדי על הארצות שמחוץ להן.
אולי בהזדמנות תוכלי לדבר איתה, אני בטוח שתוכלו ללמוד הרבה אחת מהשנייה."

אסביורן משיב בחיוך, לא נראה שהוא הרגיש שדבריו הטרידו את רנה, או אפילו שדבריו יכולים להיחשב כפוגעניים.
"כל מי שמשרת אחד מן האלים משרת בצורה מסוימת את שלושתם, אני מקשיב ומשרת כל אחד מהם בזמן שלו."
 
בית המרחץ
"אני מניח שרק אנשים בעלי חיים רועשים ילמדו להעריך את השקט..." דורזייר מושך בכתפיו, נאנח. "הצורך לשמור על אחי הקטנים גזל ממני את תמימותי, וכשאתה מסתובב בשממה, תמיד מסתכל אנה ואנה, אתה לומד להעריך יום שבו לא קורה שום דבר. ומה איתך? מדוע אתה מעדיף את הרעש וההמולה?"
 
"אני אוהב להגיד שאנשים זה הכל. אני אוהב את הבלאגן שהם מביאים איתם. הטבע והשממה יכולים להיות יפים, אבל אחרי יותר מדי זמן השקט יוציא אותי מדעתי. יש יופי במה שאנשים בונים, אתה לא חושב?. מסחר, בניינים, קהילה. אנחנו תלויים זה בזה יותר משאנחנו אוהבים לחשוב. אבל אני חושב שזה הכוח שלנו כאנשים".
 
בית המרחץ
"המסווה הזה של תלות אחד בשני הוא מה שמוציא את דעתי באנשים. אנשים אוהבים לראות את הטוב במה שהם בונים, אבל בד בבד הם מסתירים את הרוע:שחיתויות, עבדות, עוני, מוות. בטבע הכול כל כך פשוט. יש רק חוק אחד:אל תמות. אין חוקים, אין הגבלות. במובן הזה, העצמאות שמעניקה הטבע, היכולת לבחור, היא המעלה הגדולה ביותר שלנו, החיים בשממה".
דורזייר עוצר לרגע, מביט ממושכות באדריק. "אתה נולדת באדרן, כפי שאני מבין. ואומנם אחותך מאמינה בליידי, ואני מאמין שגם אתה מאמין בליידי או בלורד. הכוחות הללו אינם תלויים בדבר. הישויות שאתה מאמין ועובד, אינם מתייחסים אליך באותה צורה. וזאת יצרה התרבות".
 
"מחוץ לעיר האפשרויות שאתה יכול לבחור בהן מעטות. מה, לבחור בין לגור ביער או בביצה?", הוא מגיב לדבריו הראשונים של דורזייר.
"אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך, אבל אני יודע שהלורד והליידי שומרים עלינו, ומביאים לנו איזון", הוא שולח ידו לתליון העורב שנשאר על צווארו, ממלמל תפילה קצרה.
 
בית המרחץ
"אז שיהיה הלורד, אם כך. אתה מאמין באמת ובתמים שללורד שלך איכפת ממה שקורה לך? כאינדיבדואל?" שואל דורזייר, קופץ את אגרופיו. "אתה יודע רק מה שלימדו אותך, ועל כן החשיבה שלך מוגבלת. כשאתה חי מחוץ לעיר, בדד, עליך ללמוד הכול בעצמך. אני למדתי כיצד לחשוב. אני יודע דבר אחד. יצורים רבי עוצמה, אלים או דרקונים, לא יסורו לקריאתך כמו עבד לאדוניו. אם הלורד שלך עונה לקריאתך בכל פעם, אזי אתה הלורד, והעבד זה הוא".
 
"ואיזה לורד לא דואג לנתיניו? הלורד שומר על מאמיניו בחסד, ובתמורה דורש שנקדיש לו את חיינו. אין בעולם הזה קשר שבו רק צד אחד נותן וצד שני מקבל. מי שחי לבד - מת לבד", ניצוץ של כעס נשמע בקולו של אדריק.
"לא משנה. אתה נלחם טוב, ואני יודע להעריך את זה. זו תכונה נדירה בימים האלה. נסכים בינתיים שלא להסכים", הוא יוצא מהמים ומתחיל להתנגב.
 
חזרה
Top