היא צועדת, אבל נופלת
האדמה פוגשת בה, גופה שבור, מרוסק. דולף מדם וקסם.
היא שבורה.
היא פרפר מרוט כנפיים, אגדה שבורה.
היא שוב קמה, מסרבת לוותר, מסרבת ליפול, היא עושה עוד צעד, וקורסת. גופה הכואב לא מצליח לנוע עוד.
אז היא זוחלת, ידיה מתחרפות באבן החשופה ומושכות אותה, תנועה אחר תנועה, נשימה אחר נשימה, פעמיה אחר פעימה.
הכאב שואג בגופה. והיא ממשיכה להתקדם. ממשיכה להקשיב לקריאה.
אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח היא מרשה לעצמה לעצור, נשענת על אחד הקירות ההרוסים של רובה הזרים. בפעם הראשנה היא מרשה לעצמה לראות את שדה הקרב מחדש.
היא רואה את האש שהזרדים שלה הפיצו
היא ראוה את ההרס שזרועות הצייד שיצרה גרמו
היא רואה את הגופות. ולרגע בודד היא מתחילה לבכות.
שיערה לא היה שחור או לבן יותר, הוא היה אפור, אפור מהעפר שדה הקרב יצר, כל טיפת דם, כל אבק חיים, כל חיים שנגדעו נדבקו לשערה הארוך. היא מרגישה את האבק מדביק את שיערה. היא מרגישה אותו מכביד עליה. והיא מרגישה את דמעותיה זולגות, מקבלות משקל מהאבק הדבוק אליה.
היא מושיטה את ידה קדימה והוא מתגשם מהאוויר, דרקון הפיות הקטן מביט בה בסקרנות, כמעט בחשש, היא נתנה לו את שמו של סבסטיאן כי הוא היה בשבילה אותו דבר : מורה.
"אני מצטערת" היא לוחשת לו ומלטפת את קשקשי האור שלו. "זה היה קצת..." היא מאבדת את המילים, "אני מצטערת שהדאגתי אותך. זה לא היה אמור להיות ככה."
הדרקון ממהר לנסות לסייע לגבירתו, הוא מתחיל לנקר באבק הדבוק לשיערה הארוך, כמעט בולע את גרגי האבק ומשמיע קול חנק קטן, שמעלה חיוך על פניה של צ'אהיו.
"די," היא אומרת בצחוק, "זה מדגדג." היא אומרת ונותנת לדרקון להתרחק. מביט בה בעייני עגל סקרניות.
"עשיתי באלאגן סבסטיאן." היא אומרת, "אבל.. אני חושבת שעדיין לא מאוחר." הדרקון מטה את ראשו הצידה, הבעתו לא משתנה ברובה.
היא מנסה שוב לקום, אבל נופלת על ברכה, גופה עדיין דואב, שיערה מרגיש כבד מידי, נשמתה מרגישה כבדה מידי. היא רק רוצה לעצור שם ולישון, לישון עד סוף הקרב, עד סוף המערכה, עד סוף העולם.
"אבל אין לי את הפרייולגיה הזו." היא אומרת לדרקון, "אבל היי, מסתבר שהנבואה על זה שאני אהרוס את העולם כבר לא תתגשם."
הוא פורס את כנפיו וחוזר לעוף מעליה. חג מעליה באוויר. לשם שינוי זה מבטה שעוקב אחרי שלו, והיא מצליחה לראות שוב את כוכבי המרום. היא שולחת את ידה לעברם, על האור שלהם. הוא כל כך טהור, כל כך זך, אין בו שום מאבק של טוב ורע, אין בו שם מאבק של צדיקים מול חוטאים. הוא פשוט אור.
וזה האור שהוא צ'אהיו.
והיא מבינה
מבינה מה עליה לעשות.
מבינה כיצד עליה לפעול
מבינה איך עליה לסיים את זה.
היא רואה את הסכין על הרצפה, שאריות של חייל שלבטח נהרג בגללה.
אבל היא תדאג שמותו לא יהיה לשווא.
ידה נעה בתנועה חלקה, ושיערה הארוך, הכבד, המלוכלך. נשאר מאחוריה.
וכשכל שארית לשחור שהיה בה, שכל שארית לחטא שספגה נוטש אותה, היא מצליחה לקום מחדש על רגליה, מצליחה להבקיע את כנפי הפרפר הלבנות מחדש.
היא באי צ'אהיו. היא תלמד מהחטא, אבל לא תחזור עליו. היא תהיה אחת עם החשיכה, אבל למען האור.
כי אולי זה הצעדה האחרונה של צ'אהיו
אולי זה הקרב בו יסתיימו חייה.
ואלי, אולי זה הזמן שלה לבחור.