פרק חמש כבר כאן!
בבקשה, כל מי שקורא את הספר, אני מאוד אשמח אם תגיבו בסיום הפרקים... זה יעזור לי להמשיך במרץ.
תיהנו!
פרק חמישי
סערת רגשות
אורפן הוריד מראשו את הסרט האדום, היה לו רעיון; הוא ישכפל את הסרט על ידי כישוף 'שכפול' ויצור עוד שניים, אותם יקשרו הנערים סביב עיניהם. זו לא הייתה בעיה, סופת חול לא תצליח להכניע אותם. אורפן היה בטוח כי בהמשך, המדבר המסוכן יפתיע אותם עם מכשולים נוספים ואף קשים יותר – מכך הוא באמת דאג. הנערים ניחשו כי אורפן מתכנן לקשור את הסרט סביב העיניים.
"מאסטר, אבל יש לנו רק סרט אחד..." אמר מג'יק בדאגה, בוהה בסרט האדום.
"תגיד לי אתה, מג'יק, באיזה כשף אני צריך להשתמש?" בחן אותו אורפן.
"אל תגיד לי..." לאחר שהרהר מספר שניות, קרא לפתע הנער בהתרגשות "אני יודע! אתה תשתמש בשכפול!" הוא היה גאה בעצמו.
קליאו הביטה על השניים, מביעה עניין רב; היא תמיד רצתה להיות מכשפה, העולם הזה סקרן אותה, בעיקר לאחר שהכירה את אורפן והפסיקה לפחד מהם. יותר מהכל, הנערה חפצה להיות בעלת עוצמה רבה ולהגן על היקרים לה; משום שנולדה זראית, היא לא הייתה יכולה ללמוד כישוף, אך גם כנערה לא חזקה במיוחד היא איננה הייתה מסוגלת ללמוד קסם בדומה לשומרי החוק, אשר היו זראים מחושלים.
"נכון מאוד, מג'יק." אמר המכשף מרוצה מתלמידו, טופח על כתפו של הנער.
אורפן עבר להביט על הסרט האדום שבידו בנחישות ועצם את עיניו; עבור כישוף זה, היה על המכשף לאגור אל תוך גופו כמות אנרגיה מספקת בזמן האחיזה בחפץ, ולאחר מכן היה עליו לשנן בזריזות את צורתו ומראהו בתוך ראשו. בשכפול של אדם או כל יצור חי אחר, הדרך הייתה שונה.
קליאו ומג'יק הביטו עליו, עיניהם גדולות ומצפות.
"כישוף שכפול!" קרא לפתע המכשף, ובידו מיד הופיעו שני סרטים אדומים נוספים.
"וואו!" קראו בהערצה מג'יק וקליאו פה אחד.
אורפן זרק לידיה של קליאו את אחד הסרטים, עדיין לא מביט לכיוונה.
קליאו נאנחה '
אורפן המעצבן הזה...' רטנה והחלה לקשור את הסרט סביב עיניה.
מג'יק אחז בידו של המכשף מיד לאחר שכיסה את עיניו בסרט "נחזיק ידיים ובדרך זו נוכל לעבור בבטחה, נכון מאסטר?" שאל הנער את אדונו.
"זו התכנית." השיב אורפן.
לאחר שקליאו סיימה לקשור את הסרט סביב עיניה, תפס אורפן בידה ומשך אותה בעדינות אליו, בכדי שתעמוד לצדם בשורה כנגד סופת החול המשתוללת.
בדרך כלל סופות חול לוו בסופות רעמים, זה כבר החשיד את המכשף... הריי הוא נתקל בכמה סופות חול בעבר ובן היו שונות.
"א-אנחנו יכולים לעשות את זה..." גמגם מג'יק, הוא חשש להיכנס פנימה.
אורפן קשר את הסרט האחרון סביב עיניו, וחזר לאחוז בידיהם של הנערים לצדו.
"תסמכו עליי, אל תעזו לעזוב לי את היד ותתקדמו איתי." אמר להם המכשף, מהדק את אחיזתו בידיהם הצעירות. "קדימה." הוסיף בנחישות והחל לצעוד עמם לעבר הסופה; ככול שנכנסו אל תוכה, רעש גרגירי החול המתדפקים על גופם גבר, הרוח התעצמה וגרמה לגופם לנטות מעט הצידה, צעדיהם הפכו לכבדים ומאומצים. עבור אורפן הדבר היה מוזר, הסופה הייתה חזקה באופן בלתי רגיל וכלל לא חמה, הוא לא ציפה לזה.
"מאסטר!"
"אורפן!"
צעקו מג'יק וקליאו בדאגה, כפות ידיהם החלו להזיע, כמעט ומחליקות מידיו של המכשף.
"אל תעזבו לי את היד! אנחנו כבר בסוף!" קרא במאמץ, מהדק כמה שיותר את אחיזתו בידיהם הקטנות לעומת ידיו.
אורפן לא יכול היה להשתמש בכישוף עננת המגן, הוא חש כי כוחותיו מוגבלים ומוחלשים בתוך הסופה, משהו לא הסתדר לו... מישהו שיחק איתו,
אך על פי חושיו החדים כתער, כיאה למכשף רב עוצמה, ידע אורפן את הכיוון לחציית
הסופה בבטחה, קליאו ומג'יק סמכו עליו והוא רצה להוציא אותם כמה שיותר מהר מטווח הסכנה.
גרגירי החול שרטו קלות את פניהם וידיהם החשופות ואף נכנסו אל תוך בגדיהם. לאחר זמן מה, אורפן יכל לחוש ביציאה מן הסופה.
"עוד... קצת!" אמר אורפן, הדרך החוצה הייתה ממש לפניהם.
לפתע ידו של מג'יק התנתקה מידו של אורפן.
"
מג'יק!" צרח המכשף בדאגה, חול נכנס אל פיו וגרם לו להשתנק.
הוא התאמץ להושיט יד לילד, אך הרוח האדירה גררה אותו אחורה והעלימה את גופו מאחורי המוני גרגירי החול העפים באוויר.
משהו בסופה הזו בהחלט לא היה טבעי, אך הילת כישוף לא נדפה ממנה.
קליאו לא יכלה לצרוח בעקבות החול באוויר, אך היא דאגה מאוד לשלומו של מג'יק והחלה לדמוע תחת הסרט האדום, נאנקת.
'
לעזאזל!!' צרח המכשף בליבו, משהו היה חייב להשתבש בדיוק לפני שהצליחו לחצות! דמו רתח וגופו החל לרעוד... אם משהו יקרה למג'יק...
אורפן מיהר לעטוף בידו השרירית את בטנה של קליאו, מרים אותה בקלות על ידו האחת; הנערה נבהלה מעט, אך ניחשה כי אורפן מתכנן להוציא אותה בזריזות מן הסופה ההרסנית, ולאחר מכן לחזור פנימה ולחפש את מג'יק.
המכשף ניתר גבוה מספיק בעזרת רגליו החזקות, בכדי לצאת מסופת החול כמה שיותר מהר, כשרגליה הרפויות של קליאו תלויות בין שמים לארץ.
למזלם, היציאה כבר הייתה ממש מולם ואורפן יכל להוציא לפחות את קליאו מהסכנה.
לאחר שניות בודדות, נחת המכשף על האדמה והניח לגופה של הנערה, הוא התנשף ונראה נסער, עיניו מאיימות לדמוע, אך הוא התאפק וניסה להסתיר זאת מקליאו.
"תישארי כאן, את שומעת?!" צרח עליה, ולאחר מכן נכנס חזרה פנימה.
"מג'יק..." קליאו הורידה את הסרט מעיניה ונפלה על ברכיה, הם כמעט הצליחו... הוא חייב להיות בסדר. "בבקשה תמצא אותו מהר..." קיוותה הנערה והמשיכה לבכות, דמעותיה מרטיבות את לחייה הסמוקות.
אורפן נלחם ברוח האדירה, מנסה לחוש בהילתו של מג'יק. הרוח גרמה לצעדיו להיות איטיים וכבדים, כאילו ניסתה למנוע ממנו להיכנס ולהציל את הנער.
'
אני אציל אותך מג'יק... תחזיק מעמד.'
הוא ניסה לחשוב על כישוף בעזרתו יצליח לפזר את הסופה או לפחות להשקיט אותה, היא הייתה אדירה מידי בשביל להיות אמתית... אך ראשו היה מוטרד למדי בעקבות דאגתו למג'יק... הנער הזה סמך עליו, אורפן כל כך שנא את עצמו באותם הרגעים... עוצמת כוחו הרבה לא שווה דבר אם הוא איננו מצליח להגן על היקרים לו, התחשק לו לצרוח. אילו רק היה יודע כמה הסופה הזו עלולה להיות קטלנית, רק כשנכנסו פנימה היא החלה להתחזק במפתיע... האם מדובר בכישוף של מכשף רב עוצמה? אורפן תהה אם כוחותיו היו מוגבלים בתוך הסופה ולכן לא יכול היה לחוש במקור שלהם.
פתאום המכשף הבחין בקרן אור קטנה בצבע אדום, היא התנשאה כלפי מעלה במרחק לא רב ממנו.
'
מג'יק.' הנער ניסה לסמן לו היכן הוא נמצא, היה זה חכם לפעול בדרך זו – אורפן תמיד ידע שלמג'יק יש פוטנציאל להיות מכשף רב עוצמה, לא רק בשל יכולות הכישוף המופלאות שלו, הוא היה תלמיד חכם עם ראש על הכתפיים.
אורפן לא חיכה עוד רגע אחד נוסף, סופת החול האימתנית לא תמנע ממנו להציל את מג'יק.
לאחר מאמץ רב, כשהסופה ממשיכה להכות בגופו של אורפן בזמן שצעד קדימה, ורגליו כמעט וטובעות בחול – הבחין המכשף בנער אותו חיפש במשך הרבה זמן; הוא ישב מכופף על החול, עיניו עדיין מכוסות בסרט האדום. נראה כי פחד מאוד, מקווה בכל לבו שהאדון שלו ראה את קרן האור ובדרכו להציל אותו. כל פלג גופו התחתון היה מכוסה בגרגירי חול, לולא אורפן לא היה מגיע בזמן, גופו של מג'יק היה עלול לטבוע בתוכם.
המכשף קרב אל הנער, לבו פועם בחוזקה. קשה היה לו לראות את מג'יק כה מפוחד וחסר הגנה.
אורפן תפס בידו של הנער, אשר הרים את ראשו מעלה בבהלה, בדיוק כשעמד לאבד תקווה.
"היי, אנחנו צריכים להמשיך לתרגל את כישופי ההגנה." אמר המכשף לנער, קורץ לעברו.
קליאו דאגה כל כך, עבר די הרבה זמן מאז שאורפן חזר פנימה בכדי להציל את מג'יק; היא ישבה על החול, מביטה בעיניה הגדולות והמודאגות על הסופה המשתוללת מלפניה, היא אמנם ישבה רחוק ממנה, אך עדיין יכלה לחוש בה מעט ולשמוע אותה – קליאו מעולם לא נפגשה בסופת חול כה חזקה, אפילו אורפן היה בהלם מן העוצמה. הדבר המוזר בכל העניין היה שהסופה התחזקה ככול שהם נכנסו פנימה, אף אחד לא ציפה לזה.
"אורפן... מג'יק..." היא נשכה את שפתיה, מנסה שלא לפרוץ בבכי שוב – האם היא כל כך חסרת תועלת? היא לא הייתה יכולה לעזור במקרה שכזה, אלא אם כן תכנס פנימה ותעזור בחיפושים... כמובן שהמחשבה הזו עלתה בראשה, אך היא נזכרה כמה אורפן היה עצבני עליה כשהמרתה את פיו וסכנה את חייה... היא פחדה.
לפתע הבחינה הנערה באורפן ומג'יק; הם יצאו מתוך הסופה כשהנער נתמך בגופו של אדונו, נראה כי רגלו נפצעה.
חיוך של הקלה הופיע על פניה של קליאו, היא נעמדה על רגליה ורצה לכיוונם.
"אורפן! מג'יק!" קראה בשמחה.
מג'יק מיהר להוריד מעיניו את הסרט, עוזב את גופו של אורפן, אשר היה נראה מותש ממסע ההצלה.
"קליאו!" קרא בחזרה, מוכן להתנפלות שלה עליו.
קליאו קפצה עליו בחיבוק "טיפש! למה הדאגת אותי ככה?!" צרחה וטלטלה אותו.
"ת-תירגעי! אני בסדר! רק הרגל קצת נפגעה." אמר בחיוך, מתנשף.
"כל כך דאגתי לכם!" אמרה בקול רועד וחזרה לחבק את מג'יק, הוא חיבק אותה בחזרה כשהבעה רכה על פניו.
"אני בסדר עכשיו..." אמר כמנסה להרגיע, מלטף את גבה בעדינות.
אורפן הביט על השניים מן הצד, הם נראו כה פגיעים... בסך הכל ילדים, עליהם יגן במחיר חייו.
"אדוני, קרלנסלו לא הצליח להתמודד עם סופת החול שיצרתי, אך הוא עדיין הצליח להימלט מתוכה." הודיעה קיזה לאדונה לואיס; היא חזרה לבית הנטוש אותו מצאו באמצע מדבר טיטור, בית אליו יגיעו בקרוב אורפן וחבריו; הייתה בו קומה נוספת, מטבח קטן, ושלושה חדרים מרווחים. בנוסף,
היו בו שירותים ומקלחת, סלון צנוע ואף מרפסת – כל מה שאדם אבוד במדבר היה צריך.
לואיס וקיזה הקדימו את אורפן וחבריו, בקרוב הם ינוחו בבית זה, בו הכל יתחיל – המבחנים הגדולים של לואיס, בהם יבחן את כוחו ונאמנותו של קרלנסלו בתור מורד מגדל הניב.
"צפוי." השיב לואיס לקיזה ביובש; הוא ישב על הספה החומה שבסלון, המכשפה עמדה מולו, תוהה לעצמה אם זהו היה המבחן הראשון של קרלנסלו. אמנם אורפן איננו הצליח לפזר את הסופה, אך הוא יצא מתוכה בלי פגע... קיזה הייתה חלשה מאורפן, לואיס תהה לעצמו אם המכשף יצליח לעצור את הסופה שקיזה יצרה, אך דאגתו ליקרים לו גרמה לכוחותיו להיחלש... זה הגעיל אותו.
"אדוני, נראה כי קרלנסלו יסכן את חייו בלי היסוס עבור הנערים הבלונדיניים. אינני יודעת את שמם עדיין." אמרה לו קיזה ברשמיות, היא עמדה זקוף, לא מביטה בעיניו של אדונה.
"כבר אמרתי לך, הם החולשה שלו. שפחה, את מתחילה לשכוח דברים חשובים." אמר לה בקולו הארסי והמאיים.
"אני מצטערת, אדוני." התנצלה קיזה במהירות "אכין עבורך ארוחת ערב, לצערי יש לנו רק שימורים." הוסיפה ופנתה למטבח, משפילה את פניה.
"עצרי." אמר לפתע.
קיזה נעמדה במקומה והסתובבה באיטיות לכיוונו "כן, אדוני?"
"את צריכה להתכונן." הוא נעמד על רגליו הגדולות, קיזה הביטה עליו באי הבנה. לואיס קרב אליה, היא לא ידעה מה היא כוונתו... וזה גרם לה לחשוש.
"להתכונן?" שאלה, לבה החל להאיץ את קצב פעימותיו.
"להלילה, למבחן השני." אדונה חייך לעברה וסטר לפניה די בעדינות, אך ראשה עדיין נטה הצידה. "תזכרי, אלו רק מבחנים. השתלטי על כוחך." הוסיף ופנה ללכת לאחד החדרים.
קיזה נאנחה והביטה על ידיה הרועדות, כעת היא מבינה למה אדונה התכוון בדבריו.
החושך ירד על מדבר טיטור, ושוב חום היום התחלף בקור העז – מזג אוויר הפכפך שכזה יכול היה לגרום לאדם לחלות. לאורפן הוקל מאוד כי הצליח לארוז מספר שמיכות צמר, אך הוא חשש שהן לא יעזרו במידה והקור יתחזק.
המכשף המשיך להרהר לגבי מקורה של סופת החול ועל האדם אשר גרם לפיצוץ בטוטוקנטה – האם שני המקרים קשורים האחד לשני? היה סביר להניח שכן, מישהו משחק איתו... ייתכן והוא אף עוקב אחריהם, וזה לא מצא חן בעיניו.
"אורפן, סדרתי את שקי השינה!" קראה קליאו בחיוך ונעמדה על יד המכשף.
הוא לא השיב לה; אם היא לרגע חשבה שהוא יתרכך אליה וישכח ממה שעשתה – היא טעתה.
הנערה נפחה את לחייה ברוגז "אורפן! אורפן! אורפן!" קראה אל תוך אוזנו בילדותיות. כמו תמיד, קליאו עלתה לו על העצבים מחדש...
"טיפשה..." קילל בשקט "מה לא ברור לך, קליאו? אני סיימתי להתייחס אלייך עד להודעה חדשה." אמר בהחלטיות ופנה ללכת לכיוונו של מג'יק, בכדי לראות
מה מצבה של הרגל שלו.
קליאו נאנחה בעצב; כל העניין כבר התחיל ממש לתסכל אותה, אורפן התנהג באופן ילדותי מבחינתה, היא אמנם עשתה טעות, אבל זה כבר עבר... כנראה שהוא לא ידע
אם היא מתחרטת על מעשיה או לא, היא החליטה לנסות להבהיר לו זאת הלילה.
המכשף רכן ליד שק השינה עליו מג'יק ישב.
"אתה צריך לנוח, מג'יק. תנסה לישון כבר עכשיו." הציע המכשף לנער ברוך; הרגל שלו לא הייתה במצב רע, אורפן העריך כי לאחר מנוחה קלה היא תחזור לאיתנה; מג'יק עיקם את הקרסול כשנפל על החול, כך הוא סיפר לאדונו.
"אתה צודק, מאסטר... אני עייף כל כך." אמר מג'יק ופיהק, מותח את ידיו.
"תישן טוב, מחר תקום כמו חדש." דיבר אליו אורפן, מלטף את ראשו הבלונדיני של הנער.
"אני מצטער שהדאגתי אותך, מאסטר." אמר לפתע מג'יק, נאנח.
"על מה אתה מצטער? מג'יק... לא יכולת לעשות דבר." אורפן נעמד על רגליו, הוא לא רצה להיכנס לזה... מג'יק האשים את עצמו בזמן שהוא היה האשם היחידי בכל הסיפור הזה – האחריות על הנערים הייתה מוטלת עליו.
מג'יק הבין כי נגע בנקודה חלשה עבור אורפן, אך לא יכל לעצור בעד עצמו – הוא לא רצה שהמאסטר שלו ירגיש אשם, הרי הוא עשה ויעשה הכל בכדי להגן עליו ועל קליאו.
מג'יק נשא את עיניו מעלה והביט על אורפן, אשר הפנה את הגב אליו.
"לילה טוב." בירך אורפן את הנער והתרחק משק השינה שלו.
'
בכל פעם שאינני מצליח להגן על אחד מהם, אני מתמלא ברגשות אשם נוראיים... ובכל זאת, הם הכי בטוחים איתי... אין מישהו אחר שאני יכול לסמוך עליו.' חשב והתיישב על שק השינה שלו; הוא לא סמך על אף מכשף אחר ממגדל הניב,
היו כאלה שנשארו חברים שלו, אך הוא ידע כי הוא חזק הרבה יותר מהם... הוא היחידי שיכול היה להגן על קליאו ומג'יק, לא הייתה לו אפשרות אחרת, הנערים יישארו תחת חסותו, גם אם לעיתים הרגיש שאף הוא לא היה מספיק, דבר אשר גרם לו לתיעוב עצמי.
מג'יק נרדם, אך קליאו נשארה לשבת על שק השינה שלה; אורפן לא ניגש אליה, לא בירך אותה בלילה טוב ואף לא הביט לכיוונה – מה שלא יהיה, הנערה החליטה לשים לזה סוף.
המכשף ישב על החול כהרגלו, הרוח הקרה גרמה לשערותיו לסמור, אך הוא היה הרבה יותר חסין מהילדים והעדיף לתת להם את השמיכות - קליאו הייתה הפגיעה מבניהם; הנערה הגיעה מבית עשיר מאוד ואיננה הייתה מורגלת לשהות זמן רב
במזג אוויר שכזה, הוא תמיד פחד שהיא תחלה... היא הייתה כה רזה ופגיעה לעומתו, המחשבה על כך שהיא יכלה בקלות לסכן את חייה בשבילו הרתיחה את דמו, הוא חרק בשיניו, מנסה להסית את המחשבות הללו מראשו המוטרד.
"אורפן..." אמרה לפתע קליאו בקול קטן מאחוריו.
הוא מיד התעשת, מנסה לשמור על איפוק – קודם שתראה לו שלקח היא למדה. הנערה יצאה מתוך שק השינה שלה, הרוח הקרה מקפיאה את גופה, אך לא היה אכפת לה, היא רצתה לשוחח עם המכשף ולגרום לו לסלוח לה.
"בבקשה... אני רוצה לדבר איתך." היא הניחה את ידה על כתפו, הוא הסתובב לכיוונה במהירות.
"מה את עושה מחוץ לשק השינה והשמיכות?! תחזרי מיד ל-"
"
לא!" צעקה עליו קליאו, לחייה ואפה סמוקים מן הקור "
אתה תקשיב לי! נמאס לי מההתנהגות שלך!" היא החלה להתנשף בכבדות.
אורפן נעמד על רגליו מולה "מה את רוצה? אמרתי לך כבר, אני לא-"
"
נמאס לי! נמאס לי! אני מתנצלת על מה שעשיתי! אבל אתה שונא אותי!" צרחה קליאו בבכי, גופה החל לרעוד ולא רק מהקור, היא הייתה עצבנית יותר מאי פעם.
אורפן לא יכול היה לעמוד בזה יותר...
"כל מה שרציתי היה לעזור לך! אורפן...
ההתנהגות שלך פוגעת בי! אני מרגישה פגועה!" היא הניחה את ידה הרועדת על החזה שלה, דמעות שוטפות את פניה. "אתה לא רוצה אותי כשותפה שלך, אתה לא רוצה אותי בכלל בחיים שלך, נכון?! למה פשוט לא השארת אותי למות בתוך הסופה?!"
"
דיי!!" צרח אורפן, מושך אותה אליו בעדינות ומחבק אותה "דיי... ששש, תירגעי קטנטונת..." הוא ליטף את ראשה, מרגיש כמה גופה נסער, הלב שלו כאב.
קליאו המשיכה לבכות אל תוך חזהו "תפסיקי לבכות... קליאו." אמר לה ברוך.
הוא לא חשב שהיא תגיב בצורה כזאת, זה לא היה בריא בשבילה, הגוף שלה ממש רעד. הקושי בלהיות רחוקה מהבית, מאמה ואחותה, רק הוסיף לתסכולה.
"אני מצטער שפגעתי בך." הוא רכן מולה מעט, מביט אל תוך עיניה התכולות והרטובות "וגם, את לא צריכה לומר כאלו שטויות... את נערה בוגרת, נכון?" שאל אותה המכשף באהבה, מסיר בעדינות קצוות פוני בלונדיני ממצחה.
קליאו הנהנה, נושפת באפה וממצמצת בעייפות.
אורפן נאנח, הפעם הוא לא יכל להשתלט על רגשותיו, הנערה הזו הוציאה ממנו את זה.
"קדימה ילדה יפה, לכי לישון... הכל בסדר עכשיו, אני שמח שלמדת את הלקח." אמר כמנסה לסיים את השיחה הרגשית הזו כמה שיותר מהר, אך היא נצמדה אליו שוב וחיבקה אותו ללא מילים.
אורפן נאנח שוב – זו הייתה הדרך שלה לבקש ממנו לשבת לידה בזמן שהיא מנסה לישון, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה את זה, קליאו רצתה להרגיש מוגנת בזמן שישנה. בזמנים רגילים, הוא היה מסרב... אבל היום, רק היום הוא יסכים, העיקר שתכנס כבר מתחת לשמיכות.
לאחר שקליאו נכנסה לשק השינה שלה, עייפה מאוד מכל מה שקרה, היא נרדמה. אורפן ישב לצדה עד שעיניה העדינות נעצמו – מחזה כה טהור ומרגיע; בדרך כלל היא הייתה פרחחית מפונקת, אבל תשומת הלב של אורפן כלפיה, גרמה לה להפגין את הצד הרך שלה.
הוא פנה להביט על מג'יק, אשר ישן גם הוא חזק – הם היו גמורים מעייפות.
המכשף הרגיש מנומנם גם הוא, אפילו הוא לא יכול היה לעמוד בכל מה שקרה היום. '
כדאי שאצא להליכה קצרה, אסור לי להירדם.' החליט בתקווה כי הליכה קצרה באזור תצליח לעורר אותו. הוא נעמד על רגליו, שולח מבט אחרון על הנמים, מהדק את שמיכות הצמר סביב גופם.
הוא חש כי הלילה היה ארוך מן הרגיל, אולי משום שרצה שייגמר כבר. אורפן צעד על חול המדבר, מתרחק בזהירות מן המחנה, עדיין תוהה לעצמו אם אכן יש מישהו שעוקב אחריו ומה הייתה הסיבה שלו. כשהוא חיבר את כל ההתרחשויות האחרונות – לא היה לו ספק, היו דברים בגו.
לפתע הוא חש בהילה רעה, ממש מאחוריו; המכשף הסתובב במהירות, מתכונן לתקוף את הבא להרע לו.
תחילה לא ראה דבר, אך הוא שלח את ידיו לפנים בכדי להשתמש בכישוף במידת הצורך.
"אני בטוח שמישהו או משהו מתקרב לעברי." אמר לעצמו בביטחון.
ואז הוא ראה אותו, צועד לעברו בצעדי ענק, יצור נמרי שחור וגדול ממדים. אורפן פקח את עיניו לרווחה; היצור הנמרי היה בעל עיניים ירוקות, אשר זהרו בחשכת הלילה, שיניו חדות וטלפיו ענקיים.
"בדיוק כמו שחשבתי... הלילה הזה לא הולך להיגמר בקרוב." אמר אורפן, מביט ישירות על עיניו של היצור נוטף הריר, הוא שאג בקול, מוכן לתקוף את המכשף.
***
אז מה אתם חושבים על הפרק?