• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[pf] בשערי המצודה- עץ משחק 4/4 - המשחק נסגר

צ'ארלס, הדרואיד הבכיר (לדעת עצמו) ממעגל ניאו גאנה, לוחש לחבריו בבהילות "אסטל. זו יכולה להיות אסטל." עוד בדרך אל הטקס., ברגע שהוא מבין שיש על האי פיה שאינה נאמנת לסירונה. הוא לבוש במסכת דרואידים מסורתית של מגוון חיות, והוא מכריז את שמו ותוארו למשרת בצורה מנופחת יתר על המידה: "צ'ארלס, הסגן השלישי ממסדר הדרואידים המכובד אשר בנאו גאנה" תפקיד רב חשיבות שדי ברור שנשלח לפה כדי שלא יצטרכו לסבול אותו שם, לא שהוא נותן לזה להטריד אותו יותר מדי, וקד בפני האדמירל וביתו. הוא נורא חשוב וכולם ידעו את זה!
 
נל לא יכלה שלא לנצל את ההזדמנות להיראות כמו נסיכה, לכן, לאחר שמדדה את כל שמלות הנשף בעלות השרוולים הארוכים שהתאימו למידותיה היא בחרה את זו שלדעתה החמיאה לה ביותר. שמלת נשף ארוכה בצבע ירוק כהה המחמיא לעיניה הירוקות עם צווארון המועתר ברקמת פרחים עדינה ושרוולים נפוחים המסתירים מתחתיהם את הנדנים הקפיציים שבהם מוכנים סכינה ואחת מפצצותיה. מאחר והשמלה הארוכה מסתירה את נעליה נל נכנעה להיגיון ובחרה זוג מגפונים כסופים בעלי עקב נמוך בהם היא תוכל לרוץ במידת הצורך, אך בכל זאת נראים מכובדים מספיק בשביל האירוע.
"נלתנרה" נל אומרת בפשטות למשרת, כשהיא בוחרת לא להוסיף לעצמה תארים מזויפים.
 
ראשיד מגיע לבוש בבגדים רעגים מרשימים, כמיטב מלבושיו מהבית. זה מזכיר לו את הבית ואת אשתו, אבל... זה למען מטרה טובה. גלימותיו הירוקות-לבנות מאפשרות לו להיראות חגיגי בזמן שטבעת חותם וכובע מרשים משלימים את המראה, הופכים אותו למטרה נראית לעין. הוא רוצה להתבלט, בניגוד לבתו.

אמירה, לעומת זאת, הלכה על מראה פשוט יותר. היא יודעת מהם מלבושי אצולה, והיא הולכת על שמלה ירוקה פשוטה יחסית- אמנם אחת שמתאימה לאצילים, אבל לא ברמה שמגבילה אותה מעבר למחוך. בנוסף לכך, היא דואגת על מראה יותר "מערבי" בניגוד לאביה, מה שיתן להם אפשרות להתפצל בעת הצורך. היא שמה עגילים כמו כולן, מתלבשת קצת יותר צנוע ודואגת להיראות קצת יותר פשוטה מהממוצע; אף אחד לא ישאל שאלות עליה, וזה מה שהיא רוצה כאן. תנו לאבא לעשות את הדיבורים כשהיא מאחורי הקלעים.

"ובכן, קראו לי ראשיד הגדול, שליחו של גדול הדרואידים!" הוא אומר בחוצפה ומסיים בקריצה, כמעט כאילו הוא עצמו לא לוקח את המשימה ברצינות. אמירה מתאפקת לו לתת לו מכות.

"ו...אמירה. כן. אני לא קשורה אליו בשום קשר שהוא כרגע..."
 
"זולג'ין מהאמני, בנו של הצ'יפטן דהארקה מהאמני. ושומר ראשה של נלתנרה" אומר זולג'ין למשרת את תארו המלא ומחליט סופית על מי הוא ישמור. ההיכרות שלו עם נל היא הכי טובה והוא סבור שהכי הגיוני שהוא ישמור עליה.
זולג'ין עצמו לובש כתפיות עץ אשר נראות כמו מסכות שבטיות פשוטות, אשר בקצה כל אחת מהן ישנם שלוש בליטות עץ אשר נראות כמו ניבים. מן הכתפיות יוצאת פרווה לבנה עבה אך קצרה ובד סגול כמו שמכסה את פיו גם הוא יוצא מהן ומתחבר לכדי חולצה. קח שלראשונה חזהו של זולג'ין מכוסה. חלקו התחתון מכוסה במכנס חום ארוך שמגיע עד לתחילת רגליו, כאשר על שני שרוולי המכנס יש ציורים ותחילת המכנס מכוסה בפרווה לבנה, דקה יותר מזו של הכתפיות. בצד הימני של המכנסיים ישנו ציור רקום של ראש נשר לבן עם עין אחת ירוקה, סמלם של האמני. ובצד השמאלי יש ציור מפורט במיוחד של מסכה שבטית עם שלושה פסים, שניים אדומים ואחד לבן ועינים משובצות אמרלד. מאחוריה מצטלבות שלוש חניתות אפורות שלשניים מהן קשורות שיקוים שונים, אחד סגול ואחד כחול. בין החניתות ישנה רשת מעץ ומחוטים שנמצאות עליהן עוד מסכות שבטיות שונות, שיקוי ירוק ובובת וודו. זה הוא סמלם של האיחוד הטרולי. לבסוף, על חולצתו של זולג'ין ישנו תג זהב, אינכם בטוחים אם מדובר בזהב אמיתי או לא ולא יצא לכם לשאול אותו, התג עצמו מתאר שני לטאות ענק מעוטרות אמרלד שעומדות בצדדים של גולגולת טרולית. מתחת לגולגולת ישנה את סמל השמש שממנה מתפרס צלב שבו אחד מקצותיו ישנו חלק המורכב מאבן פשוטה מהאי אג'אני. לבסוף, ישנם 6 טפרי חיות שמעטרים את התג. זה הוא סמלו של ראזן, מלך הלואה, והזאלנדרי, השבט הנבחר שלו.
זולג'ין צועד בצעדים בטוחים ועמידה זקופה, אינו חייב דבר לאיש מהחדר הזה והוא אינו זר לטקסים והליכות, אם כי של תרבות אחרת.
 
הקהל משתקק לצורך ההכרזה, כול הנוחכים מעלים מבט לעבר המדרגות כדי לראות מי הבא שיכנס.
"מציג בפניכם" צועק המשרת, "את ליידי נלתנרה" הוא נע ומחכה שנל תרד במדרגוגת, עיני הקהל בוחנות אותה, מנסים לזהות מי היא ומדוע היא כאן.
"ואת שומר ראשה" הוא צועק שוב לפני שנל מסיימת לרדת "את זולג'ן, משבט האמני, בנו של צ'יפטן דהארקה משבט ההאמני", והקהל עובר להתלחששויות על הטרול שבחדר, לרבות לבושו המוזר וההופעה שלו.

אבל לפני שמישהו מספיק להגיד דבר נוסף וברגע שהשנים מגיעים לתחתית המדרגות המשרת צועק שוב, "מציג בפניכם, את צ'ארלס, הסגן השלישי ממסדר הדרואידים המכובד אשר בנאו גאנה" הרבה אנשים מדברים, לא ברור מדוע מישהו מנוא-גאנה פה, או למה הוא בכלל הוזמן לנשף.

"מציג בפניכם" הוא שואג שוב ומסמל לשני הרעגים להתקדם. "את ראשיד הגדול, שליח גדול הדרואידים." ונראה שהקהל עוד פחות בטוח במה שוקרה, שני נציגי דרואידים בנשף של נמל-חירות משול לשני ענקי גבעות בתוך קן נמלים, רחילות נשמעת בעוד ראשיד יורד במדרגות.

המשרת ממשיך במהירות, "ואת הגברת אמירה." הוא מחווה לאמירה לרדת במדרגות.

"וכן את אביר הדמים, סיר הרן מהצלקת." הוא אומר בקול והקהל הופך באחד לסקרן, אביר דמים הוא כינוי לא נפוץ בלשון המעטה, קל וחומר לאביר מהצלקת.

ששתכם צועדים בשביל המוביל לאדמריל ואסטל, זו מחווה לעברכם בשלום בעוד אביה בוחן אתכם, מבטו נע מהרן לצ'ארלס ולראשיד, אבל הוא בוחן לעומק את נל ואת זולג'ין, מבטו לא מסגיר כל רגש, אבל ברור שהוא מסתכל על שניהם באירכות.


כשאתם קרובים מספיק נראה שאסטל מסמלת לכם שהיא תבוא לפגוש בכם בעוד רגע, אבל הקהל משתתק באחת שוב. אסטל מעלה פרצוף תוהה שכן לא ברור מדוע מכריזים על מישהו נוסף כל כך מהר, היא מפנה את מבטה לעבר המדרגות וקופאת, אביה מתמלא זעם באחת, וכל הקהל בחדר משתתק גם הוא, זו לא סקרנות, זו לא תוחשת כבוד.
זו יראה.

"מציג בפניכם." צועק המשרת מאוחריכם בעודכם פונים לאחור לראות, "את לורד גווין-אפ-נאוד, אדוון הציד הפראי."
ומבטיכם נורים לאחור לעבר דמוי האדם המגודל, מגמד בגבוהו את האדמירל, לבוש בשיריון מתכת שאין בו לוח אחד הצבוע באותו צבע כמו השני. שיערו הארוך קשור בציציות וצמות ארוכות שמגיעות עד לגבו, ועיניו- אחת שחורה ואחת אדומה, בוחנת את כל הנמצאים בחדר.
אבל השתיקה בחדר לא נועדה לו, קולו של המשרת עדיין רם ברור וחזק, אבל את יראת הפחד בקולו ניתן לשמוע גם ממרחק. גופו הרועד מדביק במהרה גם אתכם, כשאתם מרגישים את העוצמה פוגעת בכם באחת, משתקת אתכם, הרן כבר הרגיש את התחושה הזו בעבר, והוא רק שמח שעכשיו יש לו הכוח שלו ליפול להשתחוות כמו קודם. או שאולי היא לא רוצה שאיש ישתחווה אליה.

והיא עומדת שם לצד אדון הצייד הפראי, לבושה במעיל כחול ארוך ומתחתיו טוניקה כסופה ומכנסים, שיערה הזהוב מסתיים בפניני בדולח וניצני פרחים מופעים לאורכו. עיינה הכחולות ננעצות בנשמה של כל אחד ואחד מכם.
"ואיתו." אומר המשרת בפחד, "נסיכת חצר הקיץ, ביתה הראשנה של הגבירה סירנוה, אלת העמקים וגבירת כל החיים, שליטת תיר-נא-נוג ומנתצת השקרים." המשרת מוצא מעט אומץ בגרונו, "הגבירה קיירה."
 
האקושין, לא, הוא צ'ארלס עכשיו, משתתק באחת, לא חושב בכלל. רק לאחד מספר שניות שנראות כמו נצח הוא מתעשת ומתחיל לחשוב בטירוף. נסיכת הקיץ? מה היא עושה כאן? היא זו שומדת לתקוף את הנשף? סירונה החליטה שהיא תוקפת את הנמל? אבל פיות לא יכולות לשקר! מה היא עושה כאן? מה היא רוצה? היא נמצאת כאן מולו והוא חסר אונים בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, גם כשהוא מנסה כבר להתנגד זה חסר תועלת! איך היא הגיעה לכאן בלי שאף אחד שם לב? מה היא רוצה?
 
הרן מרכין את ראשו כשעיני אדון הצייד ומלכת הקיץ עוברות על פניו. "והעלילה מסתבכת. אני מניח שהם באו לאסוף את הכתר ואת האחות - נראה שסירונה אוספת את בנותיה. על כל פנים אני מציע שלפחות תחלקו כבוד לשני אלה - אפילו עם ההגנה מהאדמירל לא כדאי לקחת סיכון ולעצבן אותם." הרן אומר בשקט לאחרים.
 
קירה וגווין יורדים במדרגות העולם, כל צעד שלהם מרגיש כאילו לוקח נצח, וכל צעד שלהם שולח עוד פעימה שרק גורם לכם לרצות להשתטח על הרצפה, קירה פיקדה בעצמה על כיבוש הצפון, והרבה אומרים שבלעדיה סירונה לא הייתה מסוגלת לקום לתחייה, היא הבכירה ב4 הבנות של סירונה, ומעשי הזוועה שהיא מסוגלת לעשות מסופרים בכל פינה של העולם.

קירה ממשיכה להתקדם, אבל אז עוצרת ומסמלת בידה, הדלתות הגדולות נפתחות שוב, הפעם בחטבה חזקה שמזעזעת את המבנה, ומבניהם צועד מה שנראה כמו אביר, השיריון שלו מכסה את כל גופו ומסתיר כל רמז למי הוא, הוא נושא על גבו חרב מתכת ארוכה ונטולת נדן, שיריונו הכסוף כמעט מבריק, והוא צועד בחרישות אחרי גבירתו. שקט כמו הרוח עצמה.

"ראזאן." קירה אומרת בקור, "אני כל כך שמחה לראות ששלומך טוב." היא מחייכת וצועדת לעבר אסטל והאדמירל, אין לכם בכלל מושג מתי ואיך זזתם הצידה, אבל אם קודם עמדתם חוצץ בינה לבין האדמירל ואסטל, עכשיו אתם עומדים מצדדי המעבר. "אמא שלי ביקשה שאמסור לך את ברכתה."

נראה שהאדמריל הוא הראשון לשבור את הקיפאון. "באיזה זכות אתם באים ומתפרצים לשטח שלי, ההסכם..." הוא צועק אבל קירה מרימה את ידה וקוטעת אותו. "ההסכם לא תקף עוד." היא מתקנת אותו, "ההסכם היה שתשמור על כתר העלים עד אשר סירונה תרצה אותה בחזרה," היא מסתכלת על אסטל, "ובאתי לקחת את כתר העלים." היא מחייכת וצועדת קדימה, אבל אז היא עוצרת לרגע, מבטה ננעל דווקא על נלסטרה, "מעניין." היא לוחשת לעצמה. אבל אז היא רואה את הרן ומסתכלת לעבר גווין, "אני חייבת להודות שצדקת, הבחור שלך באמת היה קרוב ללהביא לנו את הכתר." גווין משוך כתפיים, פעולה שגורמת לשיריון שלו לנקוש בקול חזק בחדר. "אתה מוזמן לקחת אותו בחזרה לצייד אם אתה רוצה. אין לי עוד שימוש בו." היא ממשיכה ללכת ונראה שאסטל היא זו שמוצאת את האומץ.

"על מה את מדברת לעזזאל?" היא שואלת את קירה, ידה נעה בלא לשים לב לעבר הנשק שלה. "כתר העלים? הבת של סירונה?" היא פונה לאדמירל, "אבא, על מה היא מדברת?"

"אני מדברת על האמת הפשוטה." אומרת קירה, "כתר העלים, כתר הגחלים, כתר הפרצים וכתר הניצנים." היא אומרת כאילו הדבר אמור להיות ברור לכולנו, "ארבעת הבנות של סירונה." היא לרגע בודד פונה לכל הקהל. "אני היא קירה, גבירת חצר הקיץ, ביתה של הגבירה סירונה, כתר הניצנים." והיא מצביעה אל אסטל, "וזו היא אחותי אסטל, גיברת חצר החורף, ביתו של הים. וכתר העלים." היא שותקת לרגע, כמעט כאילו היא רוצה שהמילים שלה ישברו את רוחם של אנשי נמל חירות, "בעוד אתם חייתם לכם כאן בשקט והנהאה, עורכים מסיבות ומאמינים שאתם חופשיים, אנשי גלקוס ורעגיה נשחטים ומתים, אתם כל כך מלאים בעצמכם שאתם לא בוחנים אפילו את מצב הפליטים שאתם אוספים, ונותנים להם לסבול רק קצת פחות משהם היו סובלים אם היו ממשיכים להתנגד לנו בגלקוס." היא מנידה בראשה, "אבל זה לא בגלל שהאדמירל האוהב עליכם הגן עליכם, אין לו מספיק כוח להתנגד לי, קל וחומר להתנגד לאימי. למעשה." היא מחייכת לראשנה, "אסטל שלנו פה מסוגלת לחסל את כל החדר הזה במחשבה בודדת."

אסטל שותקת, ברור לה שהמצב הזה חדש לה והיא המומה. כל חייה היו שקר. והיא לא מוצאת זמן לפעול. "ולפני אלפי שנים." ממשיכה קירה, "האדמריל שלכם היה לו יותר מרוח פראית של צייד, צייד ומלוכה." היא מסבירה, "מלוכה של שבט ברברי חסר מעצורים שחושב שהוא מוסגל להתמודד מול יורשי הארץ הזו." היא מביטה בזולג'ין בחיוך זדוני. "אבל גם הם למדו לכרוע ברך, מלכם עשה זאת, וכך גם שאר השבטים." היא חוזרת לפנות לאדמריל, שכמעט ומתחנן שלא תמשיך. "ואדונם של הטרולים ביקש מאימי רחמים על השבטים, ואימי ברחמיה הרבים הסכימה, ודרשה ממנו משהו. היא דרשה ממנו לשמור על אחת מבנותיה. היא נתנה לו את האדמה הארורה הזו והבטיחה לו שכל עוד ימשיך וידאג לביתה, וישמור על הסוד שלה. הוא ואנשיו יזכו להגנה." היא חוזרת לדבר לקהל, "אתם יודעים מה האירוניה? הסיבה שבגללה אתם זוכים להגנה ולא הטרולים? כי השבטים הקדומים התכחשו למלך שלהם אחרי שהוא קרע ברך בפני אימי, ולא רק שהם לא סגדו יותר לרוח שלו, הם לא רצו בהגנה שלו. ראזן, אדון המלכים היה צריך לברוח בבושת פנים מהמאמנים שלו, ולחיות לבדו באי חסר האל הזה במשך אלפי שנים." קירה אומרת בקור, "אם אימי לא הייתה מביאה לפה את אסטל כשביאה, יחד עם סירואנים נוספים שנשלחו ליישב את המקום, האדמירל היקר שלנו היה עדיין היה חי לו לבד וגלמוד על האי הזה." היא מנידה בראשה. ואתם מרגישים את האחיזה שלה משתחררת, היא רוצה שתגיבו, היא רוצה שהקהל יפחד וידבר. היא רוצה שמישהו יעשה משהו. כל דבר.

אבל למה?
 
נל מחווירה כאשר מבטה של קירה ננעל עליה ומחווירה אף יותר כאשר היא מזכירה שארבעת הכתרים הן בנותיה של סירונה כשבראשה רצות כמה מילים ששמעה מהאביר מהלהבה. היא מתאוששת מעט במחשבה שפיות לא יכולות להיכנס לצלקת, אבל עיניה עדיין סוקרות את החדר שוב ושוב כשמבטה משתהה על כל להבהב חוששת שהאביר יחשוב שזה זמן טוב להופיע..
"ואם היא לא רוצה לחזור איתך?" נל שואלת, עדיין מבולבלת וחוששת, אבל לא יכולה להימנע מלשאול אחרי שמבטה נתקל באסטל.
 
״את קוראת לראזאן טיפש״ חוזר אחריה זולג׳ין, ״אבל הוא עשה כל שיכל, עשה מה שאף אחד לא יכל לעשות. ראזאן הוא לואה המלכים המהולל עד היום, תחתיו שלטנו בחוכמה באימפריה הטרולית״ זולג׳ין סוקר את החדר, סוקר את ראזאן. ״הם לא שלחו אותו לכאן כי לא רצינו את זה שכרע ברך. הוא כאן כי הטרולים ידעו שנשרוד, אנחנו עדיין שורדים בקרב מולכם, עוד לא הושמדנו!״ צועק זולג׳ין. ״ועכשיו גם פה יש אנשים שלא נגעתם בהם, עוד כוחות שיכולים להצטרף לשלנו! הסוד במלחמה הזו היא לצוד, לדעת מתי לחכות, לדעת מתי לשחור לטרף, וראזאן הוא אל הציד!״ קורא הטרול.
״וביתו של הים, היא לא מי שאת רוצה שהיא תהיה. היא ביתו של האדמירל, היא אסטל! אולי היא באמת תגיע לאחר-נא-נוג, אבל האם זה בהכרח אומר שהיא תהיה אתכם? אלו שקרעו אותה מחיק אביה בגלל המשחק שאתם משחקים?״
״את רוצה למלא אותנו בפחד? לעשות את המלחמה הזו יותר משעשעת? בהצלחה מאן, את תצטרכי את זה. כי על כל טיפת דם שהולכת ליפול על הקרקע, כל צעידה שהולכת להיות בשדה הקרב, כל נשק שיורם באוויר. פיה תחת סירונה תמות. פיה תחת סירונה תיפול. פיה תחת סירונה תושמד. ואני לא מדבר על החרא שאתן נשברות לזכוכית. אנחנו נדאג ליותר מזה, הרבה יותר מזה״.
 
קירה מחייכת, "ראזן, נראה שאחד המאמינים האחרונים שלך בא לתת כבוד." היא מנידה בראשה. מתקרבת לאדמירל, "פעם הוא היה לואה המלכים, לואה הצייד. היום?" היא מושכת כתפיים. "אתה בכלל זוכר איך נראית? איך רוחו של מלכם של הלואה נראה?" היא מצביעה על גווין, "ככה נראה צייד," היא מוסיפה "ואני שמחה לראות שאתה מסכים איתי בניסיון העלוב שלך לחכות אותו." היא מציירת את הדמיון הקל בין גווין לאדמירל. "לא אכפת לי מה ראזאן וגנוק ניסו לעשות, זה נגמר." היא אומרת, "עכשיו ראזן," היא מוסיפה ומתעלמת מזולג'ין, "אני רוצה להראות למאמין הקטן שלך שכאשר אתה דוקר פיה היא מדממת, אבל כאשר פיה דוקרת אותך." היא נוקשת באצבע והאביר מאחוריה שולף את החרב. "היבשת שלך תובעת בדם."

האביר צועד לעבר הקהל, וראזן שואג בזעם על קירה, "את הבטחת, אמרת שאף פייה לא תרים יד על מי שאני לוקח תחת חסותי, זו ההבטחה של סירונה, ואת חייבת לעמוד בה." הוא אומר בזעם שלא ראיתם בו קודם, וכמעט נראה שהוא גדל. "את כבולה, אסור לך לשקר." הוא מוסיף וקירה רק מחייכת.

"שיעור ראשון בסירואנים ראזן," היא מוסיפה, "ושיעור שבן מחצית מעצבן טרח לציין בפני יותר מידי פעמים בחיים הארוכים שלו, פיות אולי לא יכולות לשקר אבל מומחיות בלומר את האמת באופן שכל אחד ממבין ממנה מה שהוא רוצה." אף רם-דם לא יכול להרים ידו על מי שתחת כנפיו של ראזן." היא אומרת, "זו אכן השבועה. אבל לצערך, אביר הדמעות שלי לא רם דם." היא נקשת באצבעותיה והאביר מזנק לעבר הקהל, חרבו קוצרת באנשים אשר מתחילים לרוץ בבהלה, חלק מהשומרים ממהרים לנוע לעברו, חלקם אף יורים בו. אבל לא נראה שזה משפיע או מתקרב להשפיע.

"מספיק" צועקת אסטל, אבל קירה מתעלמת מתחינות שלה, במקום זאת היא פונה שוב לזולג'ין, "אתם בנחיתות מספרית, ונחיתות איכותית, האיומים שלך כל כך חסרים מתוכן, שאני אפילו לא מרגישה צורך להעניש אותך." היא מפנה את גבה לטרול, "ועכשיו אסטל, אם את רוצה שההרג הזה יפסק, כל מה שאת צריכה לעשות זה להיות אחות טובה ולחזור הבייתה." היא נוקשת שוב באצבע והאביר קופא במקומו, מוקף גופות. אין טיפת דם אחת על חרבו.

חמתו של ראזן מלאה, אבל נראה שהוא מנוע לפעול מסיבה מסוימת, קירה מצאה לה פרצה נוחה בהסכם שלהם, אבל היא לא לוקחת חלק בלחימה, ברור שהיא מסוגלת למחוק את האי אם תרצה.

אסטל קופאת, מבטה פוגש בכל אחד ואחד מכם, ואז היא נראית בבהלה גדולה יותר, נראה שהיא מחפשת דמות באולם הגדול, אבל ללא הועיל.
מבטה מצטלב לרגע עם נל, שמרגישה חיבור לא ברור לסירונאית באותו הרגע. נראה שהיא מחפשת עצות, וכרגע האלפית היא הגורם שאליו היא פונה.

האם אסטל צריכה לתת לאנשים למות בשבילה.
או שהיא צריכה ללכת עם קירה.
 
נל עדיין חשה אי נוחות ובלבול למשמע תשובתה של קירה שגברה בעקבות מה שבא לאחר מכן. אולם, כשעיניה של אסטל נשארות עליה היא משתדלת להתמקד ולחשוב בהיגיון, אך מהלחץ אותו היא חשה היא עושה זאת בקול "אם את תצטרפי אליהם את תוותרי על הגנתו של אביך ורמי הדם יוכלו לפגוע בך, אבל אם את לא תצטרפי אליהם הדרך היחידה למנוע מאביר הדמעות להרוג את כולם היא שאת תלחמי בו... ואת לא נראית כאילו את יכולה להילחם כרגע.."
נל עוצרת רגע כדי לשקול את מה שהיא אמרה ואומרת בקול חזק שמיועד לאסטל "אם את לא יכולה להילחם באביר הדמעות תלכי איתם, תני לכולם הזדמנות לחיות ולהילחם כשהם יהיו מוכנים לכך."
 
אסטל שותקת, ואז פוסעת לעבר קירה. "ניצחת." היא אומרת לה, "רק שהוא יפסיק." היא מוסיפה. דמעת זכוכית זולגת מעיינה בעודה צועדת לעבר אחותה.

קירה בתגובה נוקשת שוב באצבעות שלה והאביר קופא במקומו, מחזיר את חרבו למקום בתנועה חלקה. הוא הספיק להרוג הרבה מהאורחים באולם, ובמבט נוסף אתם מבינים שהוא הרג רק את בני התמותה, ולא אף אחד מהסירונאים. "אני מניחה שזה יהיה מסר הולם" אומרת קירה, "שידעו שגם נמל חירות לא מוגן, שאלה אשר בגדו באימי לא יזכו להגנה מאיש, לא מהאלים, לא מהרוחות, ובטח לא ממלכים לשעבר."

מבטה של אסטל ממשיך להביט לעומק בחדר, היא מחפשת משהו, או מישהו. קירה מבחינה באחותה ומחייכת, "מישהו שאת רוצה להיפרד ממנו אחות?" היא שואלת בעודה שולחת יד למשוך אותה אליה, "אין פה אף אחד שראוי לזכור אותך." היא מסבירה, "לפחות בנתיים." היא יורקת.

ואז לרגע הרן רואה את זה, את התזוזה הזו בשטח המת של קירה, את גווין שבכלל לא טורח לשים לב לזה. אף אחד פרט אליו לא מבחין בהלנה נעה בשקט בצד החדר, הרחק מנתיב ההרג של אביר הדמעות, היא זולחת בשקט מחוץ לטווח הראייה של הנוחכים בשיחה.
ואז, לפני שהוא היה מספיק להגיב לזה, הוא רואה אותה רצה קדימה, היא שולפת חרב ברזל מגופה של אחד השומרים ורצה לעבר קירה, בחרישות שכמעט לא מתאימה לבת אנוש, היא מנסה לדקור את נסיכת הפיות בגבה.

וזה דווקא האדמריל שמנסה להגיב לאירוע, כנראה כדי למנוע מקירה לחזור להרג, "לא!" הוא שואג בקול לעבר הלנה, אבל זו נעה להציל את אסטל ולסיים עם הסיפור הזה, עיינה אדומות מזעם בעודה מזנקת, ובועד קירה רק מפנה את מבטה קלות לעבר בת התמותה.

הלנה מזנקת, מנסה לגמוע את שארית המרחק שנשאר לה בתקווה שקירה לא תספיק להגיב. חרבה בהוקת באוויר, תקווה חמה ממלאת לרגע את גופה, מחשבה על זה שהיא תוכל לסיים את זה, לסיים את המלחמה הזו, לפגוע בסירונה במקום הכי כואב, ולהציל את אסטל. היא רק צריכה מכה אחת נקייה.

חרבה פוגעת בכתפה של קירה, ומתנפצת לרסיסים.
"לא קר מספיק." אומרת קירה בחיוך כמעט מרושע, ואוחזת את הלנה ההמומה בגרון, מרימה אתה לאוויר.
"לא!" צועקת אסטל.
"אני מניחה שעכשיו ההסכם נשבר." אומרת קירה ומרימה את הלנה גבוה, קולות חנק נשמעים מבת האנוש.
"לא!" זועקת אסטל, "אל תפגעי בה."
קירה מביטה לרגע באחותה במבט מלא חמלה. "מצטערת אחות."
חרב בדולח מופיה בידה השנייה ומפלחת את ליבה של הלנה.
"אני צריכה לעמוד במילים שלי."


נראה שבאותו רגע העולם נשבר,גלי מיים אדירים פוגעים בחלונות האולם ומציפים את החדר פנימה, מים ממלאים את החדר במהירות לא טבעית, מטיחים רהיטים, גופות ואנשים חיים אחת בשני בעוצמה, זרמי המים כולם פונים לעבר קירה.
הדבר האחרון שאתם רואים לפני שהכל מחשיך זה את קירה רוקעת ברגלה, והאדמה נפרעת מתחת לרגלים שלכם, בניסיון להדוף את המים ממנה.
ואתם? נופלים לחשיכה.


אין לכם מושג כמה זמן עבר כשאתם מתעוררים, חשיכה מקיפה אתכם ורעשי פכפוך מים נשמע בכל עבר. בדרך נס שרדתם את זה. ולא בדיוק ברור לכם איפה אתם. האדמה נענקת מעליכם, כאילו מישהו מזיז אותה בכוח.

ואז אתם שומעים שיעול, הלנה נמצאת איתכם, מדממת למוות. אבל בהכרה.
"אסטל..." היא לוחשת.
 
זולג׳ין עצבני, עצבני כמו שלא ראיתם אותו בחייו. על הפיות, על ראזאן, על כל מי שהיה בנשף חרא הזה, על עצמו.
הוא מתקדם להלנה, לא רוכן להחזיק את ידה במוות או לנסות לעזור. ורק צעקה אחת נשמעת בכל ריאותיו. ״בונסמנדי!!!!!!!!!!!!!״ הוא קורא לחלל הריק.
 
הצחקוק נשמע בעוד האפלה מתגבשת לרגע, ואדון העצמות מופיע מתוך החישכה. "תראה מה זה מאן" הוא אומר, "יש פה כל כך הרבה מוות שאתם מסוגלים לראות אותי שוב." הוא מצחקחק. עורו האפור כמעט וזוהר בחשיכה, עיניו בורקות להבות כחולות מפיקות עשן, והעצמות שהוא לובש על גופו מקרקשות בעודו נע באוויר. "מה אתה רוצה מבונסמדי קשישה?" הוא שואל.
 
אדון העצמות מביט בהלנה. "היא?" הוא מצקצק. "לב שבור. וזה עוד לפני שמדברים על החרב שפילחה אותו" הוא צוחק בקולי קולות כמו משוגע, כאילו הבדיחה הזו הייתה מוצלחת וכולם היו צריכים לצחוק ממנה. "והיא עוד בת אנוש חסרת תועלת. " הוא חוזר לרחף לפניכם. "אבל אם היא חשובה לכך כל כך." הוא בוחן אתכם, ידו מגרד בסנטרו בעודו חושב. "אני יודע!" הוא אומר ומרחף קרוב לזולג'ין, עובר קרוב מידי ליד כל אחד ואחד מכם. "אני רוצה את ראזן מאן." הוא צוחק, "אני רוצה שראזן ימות." הוא אומר, "אני אציל אותה, אבל אם ראזן ישאר בחיים עד סוף היום, החיים שלה. ושלך." הוא מוסיף לזולג'ין. "שלי."
 
"אני לא אוהב את העסק הזה." אומר האקושין, משלב ידיים. "למה אתה רוצה את ראזן? מה הוא עשה לך? הבן אדם השאיר את המעוז האחרון של חופש מהפיות, מאיזו סיבה אנחנו אמורים להרוג אותו בכלל?"
 
"הבן אדם?" שואל בונסמדי, מרחף לעבר האקושין במהירות שכמעט מפחידה אותו, "ראזן הוא רוח!" הוא צועק, "לואה!" הוא מוסיף בקולו הכעוס, "והוא גירש אותי, הוא לקח את הטרולים לעצמו, וגירש אותי. גירש את בונסמדי קשישה כאילו הוא היה אבק ועפר." הוא אומר בעכס גלוי. "ואז הוא ברח לעבר האי הזה והשאיר את כולנו לכודים מחוץ לו. בנה לו עיר חדשה של זהב"
בונסמדי כועס, ובאופן גלוי. "כשהוא מלך אתה חושב שמישהו התייחס לאדון המוות? מישהו הקריב מנחה בפני? לא, הם הלכו ללואה המלכים שלהם, או ללואה הצורות, או קרנף הרעמים או לציפורי השמיים אבל בונסדמי? מי רוצה להקריב מנחה לאדון המתים?" הוא מניד בראשו בזלזול. "רק הבזויים והחלשים, רק אלה שאין להם כלום." הוא מרחף מעל הלנה. "ולזו אין כלום. היא מתחננת כבר זמן רב שיקרה משהו. אז אני אגיד לך ככה מאן." בונסמדי נעלם ומפויע מחדש לפניכם. "אם אתם לא תיקחו איתי את העסקה, אני עלול להציע לה עסקה. אתם בטוחים שאתם רוצים לשמוע מה אני אציע לה?" הוא שואל, מקרב את ראשו קרוב להאקושין ומטה אותו קלות, כמעט כמו אדם סקרן.
 
חזרה
Top