הסוס עשוי כוכבים נהם קלות, בעוד אור הכוכבים שלו היה הדבר היחידי שהיה ראוי להאיר את החשיכה, להאיר את האוני.
הם לא היו צריכים את אור השמש או את אורה של הלבנה, אלה היו שייכים לבני האור, אלה אשר צעדו על האדמה, אלה אשר התפללו לאלי השקר. האוני לא היו זקוקים לזה, היא לא הייתה זקוקה לזה. אבל היא התעלמה מכך, היא התעלמה מכך כל כך הרבה זמן שזה היה כמעט עצוב. כמעט פתטי, הפרפר הלבן היה כל כך עסוק להסתנוור מהאור, שהוא לא הבין שהוא צד בלילה.
ולכן, היא עצמה את עיינה באותה הלילה, כדי לא לראות את האור, וכדי לראות את החישכה.
ומאז, היא חלמה, חלמה כי ידעה שהיא לא תתעורר בשנית, כי עולמה הפך לסיוט אדיר וחסר גבולות, סיוט של פחד ואימה והרס, סיוט של קללות ואמיתות נוראות, אבל בעוד חייה היו כאלה, היא לא פחדה. שכן היא הייתה הסיוט, והיא הייתה הפחד.
ולכן כשהיא הרימה את ידה בשקט, האוני חדלו באחת מכל פעולתיהם, מפחדים מגבירתם החדשה, מזו אשר לא היה עוד אור בליבה, שיערה הלבן שנחצה בשחור בהק בחשיכה שהיא הפיצה, וכל מי שהביט בה לא היה יכול לעשות דבר מלבד להרכין ראשו בשקט.
והאוני, הם קרעו ברך בפני גבירתם, רכובה על סוס עשוי אור שהיא גנבה מהכוכבים עצמם. גלמית המסעות שלה נוקטה מכל האבק שהצבטר עליה, והפכה ללבנה, לבנה כמעט כמו שהייתה נשמתה לפני כמה לילות. לפני שהיא ויתרה על כל מה שלא הייתה צריכה.
ועל כתפה הוא היה שם, סבסטיאן, נח בשקט עד הרגע שהדרקון יקרא לפעול, זרועתיו התארכו מאז שאכל את יציר הסוד של המכשפה, מאז שספח את כוח הקסם שלה לעצמו, ואפשר לעטלף לבנות מחדש את גופו.
לין-צ'אהיו רכבה לפני צבאה, מנגנת בנבל שלה שיר ערס לגוקה, שולחת את תושביה לשינה אשר ממנה לא יתעררו כל עוד העיר לא תתעורר.
והאוני מקיפים אותה, ושרים את שירה, שרים את שירתה של גבירתם.
והיא? רק רצתה לשאול
מה הם רואים כשהם מסתכלים לה בעיניים?
כי כל מה שנשאר בפנים הוא שטן חשוף שיניים
דם שחור בוורידים הסיבה הוא לחייה
ובפעמית לב שחורה, היא ידע שלא תחזור עוד לתומייה