הזעקה של היצור, העדות האחרונה לאנושיות שכבר איננה, נבלעת ברעש המחריש של מפולת הסלעים. האיום הסופי של ג'ק הלבן, יחד עם הסימביוט - ורדי הדם האחרונים - נותרים הרחק מאחור, נקברים לעד במכרה הקורס. לא יעבור זמן רב לפני שהאימה שהטילו תפוג, ואותן זוועות יהפכו ללא יותר מסיוט שהיה, וחלף. סיום ראוי לדברים שהיה עדיף אם לא התקיימו מלכתחילה.
סיום שכל אחד מהשלושה לקח בו חלק. למזלם, הוא איננו הסיום לסיפור שלהם. אלא רק כמעט.
הקבוצה שועטת לעבר היציאה בעוד העולם שואג וקורס מכל עבר. הם נותרים רק מטרים ספורים לפני המפולת, האבק והרעש חוסמים את חושיהם, רסיסי הסלעים ניתזים על קרונות הפלדה. האור בקצה המכרה דועך כשהיציאה קורסת תחת העומס. ברגעים האחרונים, לאחר שהקריבו כל כך הרבה והגיעו רחוק כל כך, נראה שזה לא הספיק. ראייתם נלקחת מהם כשהכל מחשיך, והייאוש חודר.
אפלה.
התקרה המתרסקת מעליהם, וחריקת הגלגלים שמתחת, הם הדבר היחיד שנשמע למשך רגע ארוך. אך הרגע חולף.
הם יוצאים לחופשי, מחושך ואבק לאור וערפל. המחזה המרהיב של חן הסערה מברך אותם, הספינה האימתנית, תותחיה עוד מעשנים מההתקפה על המכרה, עוגנת במים הזהובים של הזריחה. הקרונות מאטים לכדי עצירה, לא רחוק מהרציף. אנשים בטורקיז אוחזים בעורבים המועטים שהצליחו להימלט בזמן, מובילים אותם אל הספינה. אך הסוכנים של מוראו לא ניגשים אליהם, אלא נשארים ניטרליים. אחרי הכל, הם הצילו שניים משלהם, ועל טובות יש לגמול בהתאם. דקות השקט הארוכות, בהן השמש עולה בעצלתיים וקור הלילה מתפוגג לאיטו, מתקבלות בברכה. קשה לומר שלא הרוויחו אותן.
מתברר שת'יריאל מוראו היא לא אחת שנוטה לשמור טינה. מה שהיא כן, ללא צל של ספק, היא אישה שפתוחה להצעות. אך העסקה שנחתמה באותו יום, שעצרה באופן רשמי את עסקי הוורדים והחזירה את השבויים בשלום, היא ההתחלה של סיפור שונה. נכון לעכשיו, רו, גארט ולאורי עברו די והותר.
כך, בין ערפל הבוקר המוקדם לקיטור הספינה, נעצרו אחת ולתמיד העורב הלבן והפרחים האדומים כדם. שם נמצאים גיבורינו. ושם, נמצאת גם התקווה.
---