• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 תוכן עניינים

ווירדת' מספר: "זכרונות של האתמול"
חלק ראשון: "השיבה אל המגדלים"

כמעט לא הלכתי לנשף.

אחי קיריד זכה לתמיכתו של הלירד גנאריד. על מנת לחגוג את הברית ביניהם, קיריד הוזמן לנשף במגדלי-נימוי בו יכריזו רשמית על המהלך. אם הייתה הוכחה שלא היה לאיש אכפת מחברי, זו הייתה ההוכחה. אני לא מאמין שחלף מספיק זמן כדי לערוך את הנשפים. נכון, העונה הגשומה הייתה בשיאה אבל עדיין...

התרציתי רק לאחר שאשתי הסבירה לי שחאדגוואר יהיה אחד מהאורחים. חאדגוואר היה אדון הרכבת של הממלכה ולקוח אפשרי של אחי. מישהו צריך לייצר את הקרונות שלהם, לא?

אני הייתי צריך לשכנע אותו בכדאיות הכלכלית של הקמת תחנת רכבת במים ירוקים. בינינו, זה נתן לי הסחת דעת מלשמוע את יבבות הרפאים של בתי שלא נולדה מעולם. הודיתי לאשתי בכל יבבה שהצליחה להתגנב לאוזניי למרות מאמציי. זה האפיר את ימיי – כאילו שהם לא היו אפורים בכל מקרה. העונה הגשומה הייתה בעיצומה. אני שונא גשם. שוטף את הצבע מהשיער שלי.

העיר מגדלי-נימוי איננה רחוקה במיוחד מהיכל ניבויר. הגעתי לשם לפני שירד הערב. ורגע לפני שהתחיל לרדת גשם. המגדלים שממנה קיבלה את העיר את שמה חוצים אותה – כמעין עמוד שדרה של חיה מרושעת במיוחד. בעוד שהאחרים מנחים ספינות רקיע מבחוץ, אחד מהם נועד להתקיף ספינות רקיע עוינות מבחוץ, להעיד שהיו אויבים גם כשבנו אותה. רצה הלירד גנאריד והנשף נערך במגדל האוויר כפי שנקרא המגדל היושב על הכיכר המשולשת, האדומה, שממנה תצא המתקפה במקרה שהממלכה תותקף אי פעם מהאוויר. לא שהוא עבד מאז ימיו של ת'אוון המאחד. היות והוא עצמו הוגדר כאיום, המגדל נסגר. ועכשיו הוא נפתח מחדש לעסקים.

השומרים בדקו את התעודות שלי לפני שנכנסתי. שאלתי אותם אם חאדגוואר כבר הגיע. לא קיבלתי מהם תשובה. לא הייתי מספיק חשוב כדי שהם יתעכבו לענות לשאלתי בטרם קיבלו את האורח הבא אחריי. נותר לי לגלות בכוחות עצמי אם חאדגוואר הגיע כבר לנשף.

עוד בטרם ירדתי במעגן, שמעתי את אמי מכינה את אחי קיריד לפגישה עם הלירד גנאריד. "זכור שהעסקה אתו זמנית. זו דרכו להעניש את הלירד טרסור. ברגע שהוא יסלח לו, העסקים ישובו להתנהל כהלכה." הסבירה אמי בכובד ראש לאחי קיריד שהקשיב בריכוז.
הסיפור על הדרך בה הלירד טרסור השתולל באזכרה לרגל מה שכיניתי נשף התעתועים והתעמת עם השר האוואנהאר הגיע עד לאוזניי בהיכל ניבויר. היו להתנהגות הזו השלכות.

אולם העגינה היה יצוק מהרד זהוב, עדות לעובדה שהמגדל היה חלק ממכונת מלחמה. יכולתי להרגיש את האש פועמת בעורקיו של המגדל, מתחננת שיירקו אותה בפני האויב. "אחי!" קראתי במלוא ההתלהבות שיכולתי לגייס לקולי כשקראתי לאמי ולאחי קיריד. אנשים שעברו לידינו לחשו בינם לבין עצמם כמה שאנחנו נראים כתאומים.

"שמעו, שמעו, מי זו היפהפיה הנמה כאן?" קרא קיריד בעקיצה אחאית "מתי התעוררת, זקן?"

נזכרתי שהייתי תמיד חולני אפילו לפני שהתחתנתי עם הלירד ייראת'. כשהתחתנתי, החלפתי את אמא בה. הצלחתי להעלות חיוך על פניי כאילו לא נעלבתי מהקריאה זקן. אחרי הכל הייתי רק כפול ממנו בגיל. הייתי בגיל של אבינו החורג.

"הייתי עד להתפרעות ההיא בדרגאלות'." השבתי בחיוך חצי מבודח. פני אחי התקשחו. הוא גנח ואמר: "... וזה משהו שאני מעדיף לא להזכיר באוזני הלירד גנאריד כשנגיע אליו. אחד מהמועצה שלי, גילום, השתתף בה. גיליתי את זה רק אחרי שהחרא הגיע לישיבה."

לפי הגניחה הבנתי שראשו לא התגלגל רגע לאחר מכן על הרצפה. לאחי היו מגבלות. קשה להיות יזם עסקי, מה שהזכיר לי לשאול: "האם שמעתם שחאדגוואר הגיע כבר לנשף? אשתי טוענת שהוא עמד לבוא. אני מעוניין לשכנע אותו להקים תחנת רכבת ליד האחוזה."

"לקוח אחד בכל פעם." אמר אחי קיריד "למה אין במים ירוקים תחנת רכבת, למעשה?"

הפעם היה תורי להפגין חוכמה ולומר: "היא נחשבת לחלק מהעיר של שמיים נופלים. אנחנו באמת לא רחוקים משם למרות שהיישובים שייכים לשתי נחלות שונות בפירוש. וזה, כמובן, ההסבר הרשמי. אין שם אוכלוסיה נעלה דיה כדי להצדיק הקמת תחנת רכבת."

"ברצינות, בנים, אל תיתנו לבני גנאריד לחכות." אמרה אמא שהחליטה שהשיחה הספיקה.

ובעודנו הולכים לעבר האולם, הרצפה הזהובה צרבה את רגליי מבעד לנעליים היקרות שנעלתי. משרתים של בית גנאריד עברו על פנינו עם צידניות הרד אבן אפורות מהודרות. אחדים מהם אף עיקמו את אפם בחשד כלפי אחי קיריד. יכולתי לשמוע אותם
מלחששים: "הסאית'ה יכול להסתיר את צבע דמו אך לא הדם יסתיר את צבעיו האמתיים של הבוגד."

כמובן שעל פניו הם לא אמרו כלום. קיריד היה אורח בבית אדוניהם והם היו מסורים לו.

"הרגליים כואבות לי," הרשיתי לעצמי לומר, זורק מבט לעבר המשרתים. נזכר ברגליים, רגליים אחרות לחלוטין.

חלק שני: "רגליים"

הרגע הראשון שאני זוכר הוא רגע של כפור מצמית.

הייתי רגליים שנותקו מגופם והתגלגלו על פני רצפת כסף עד שנפלו דרך אשנב למטה. רגליים שבותקו בזדון על ידי המלומד פראכן ומאה הזרועות המקפיאות של שיתופן איש העננים שלו. במשך זמן מה הייתי חסר מודעות. אחרי הכל, הייתי רק רגליים ואז התחילה פעילות אצלי. הרגליים התחילו להתפתח כשהן שואפות לשוב למצבן הראשוני: מערבולת קרח. מי זו? ניסיתי להבין. זכרונותיי מעבר לרגע הכפור לא היו מעורפלים אלא פשוט הוסרו כפי שהבנתי בהמשך. הדבר היחיד שעלה לי בראש לשמע השם היה עולם ללא אור השמש. עולם בו רק אור הכוכבים האיר מעל לקפאת עד. זכרתי שידעתי יותר יותר משמה כשרגליי צומחות, מתפתחות. ידעתי מי אני רוצה להיות כשאסיים להיות יותר מהרגליים.

גם המדרגות במגדל האוויר נוראיות. לא מתאימות למדרך אדם. נשמע כאילו המלכים העליונים בנו אותם עבור גמדים בגמדים. גם שמעתי את הבכי של בתי שלא נולדה מנסה להילחם על תשומת לבי על הזכרונות הללו. העפתי מבט בליסבת' וזה העיר את הפתיל הבא של הזכרונות שהתעוררו עכשיו. כעת אני מאמין שהמגן גס הרוח שלי פגע בזכרונות הללו בדרך שבלתי ניתן לתאר במילים – תחושה שהצלחתי לתאר רק ככאב בלתי נתפס. לא רציתי להיזכר בזכרונות הללו. והזכרונות עשו עמי חסד והגיעו לאן שהם לא הומסו ברעל.

גבר ואישה במדים ירוקים של אקדמיית נמל גאל רצים על פניי. אין לי מושג למה ולא משנה לי למה. מה שזכרתי היה שגופי רתח בכאב. גופי עדיין התהווה, קרומי למראה, מהרגליים והרגיש כאילו הגיע לגבול מבחינת המשאבים שהוא יכול להקצות להתחדשות. עם כל רגע ידעתי שיהיו שניים ממני כשאסיים להתחדש. שניים יותר מדי. זה דיכא. ההתחדשות התישה אותי מכדי שאוכל לחשוב בצלילות. פחדתי שאיבלע במערבולת קרח. הפחד והרעב חברו יחד לשגע אותי. יכול להיות שהמגן ההוא לא אשם שהזכרונות הללו צבועים בכאב בלתי נתפס מבחינתי. יכול להיות שזה היה מאז ומתמיד טבעם. הדבר הבא שאני זוכר הוא שתקפתי את הצמד. רציתי להוכיח לעצמי מי חיית הטרף האמתית מבינינו. היו לי טפרים אפורים וחדים כמחטים בזכרון הזה אבל טפרים הם כלום מול קוסם אמתי.

אמי התוותה בידיה את קסם המגן. השלשלאות שהוטלו על גופי החליפו את צורתי הנוראה – והחלשה – בצורה בריאה יותר שהייתה הצל של אמא. הפחד נעלם אך לא הרעב. אפילו בגופי החדש הייתי רעב ובמיוחד שעתה ידעתי את טעמו של אחד מהגופים אישית כל כך.

"למה את לא הורגת אותה?" שאל ברגאת' שהביט לאחור כשהוא יודע שלא ירדפו אחריו. הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים עם כל סיבוב של הזמן עד שהרגע הזה היה צפוי להם. רק הופעתי הייתה משהו חדש ברגע, שמכל היבט אחר, היה משעמם וצפוי. אמא אמרה: "המגן לקח את המתת שלי."

צורתי החדשה, כפי שהשתקפה בעיניה האפורות, הייתה כמוהה, צעירה למראה, נערה. והרעב לקח פיקוד על הגוף הזה, שרק השתנה, ואני התנפלתי על אמא. הרגשתי כמעט צורך לעשות את זה בעודנו קרבים לאולם כשמי שאני מכיר כהאוואנהאר הופיע בזיכרון.

"חשבתי שקרה לכם משהו." אמר האוואנהאר, בקיא כמוהם בנדבכי אותו רגע לעוס, והדף אותי עם הטבעת שלו. הוא לא היה חזק כמו אמא אבל הוא יכל עדיין להשתמש בכוחותיו.

"הוא זוכר, ואן. קח ממנו את הזכרון של מה שהוא באמת." אמרה אמא בעודי נאבק לקום. נאבקת לקום שכן גופי היה הצל של אמא. השר האוואנהאר איננו קוסם חזק במיוחד. האקדמיה לא הייתה משחררת אותו לעולם לו הפגין ולו שמץ של הבטחה להיות קוסם עוצמתי יום אחד בעתיד. עם זאת, האהבה שרחש לאמי העניקה לו באותו הרגע עוצמה. עוצמה לקחת ממני את זכרוני.

"ווירדת' ייראת'." קרא אחד המשרתים של בית גנאריד כשחציתי את הגבול לאולם הנשף.
חלק שלישי: "ילדי היער"
היות וזה היה נשף של בני גנאריד, הונחו צלעות חזיר וכוסות שיכר דם לאורחים.

אני מודה שהזכרון הזה עשה אותי רעב. בשר חזיר הספיק לי כשאמי נועצת בי מבט קר. "נזכרת, אהא." אמרה אמא בעודה בוחנת בעין אחרת את בנה שעמל על ההכנות האחרונות לקראת מגע ראשון עם ראש אצולת ההון "הגיע הזמן, לא?"

משהו במילים שלה הוציא לי את התאבון. ובינתיים, איש יער בעל נוצות זהובות הוציא את ראשו מקנו שהיה תלוי מעל לראשנו. אביו של גנאריד השלישי הצביע עליו בגאוות אב. האורחים שלו הנהנו ברובם בנימוס וקומץ היו שותפים להנאתו. לאי נוחותי, כמה מבני מינה של חמותי – אם כי לא מהקלאן שלה – הסתובבו כאן, סוקרים בסקרנות את הנשף.

"חיפשתי אחריו כשלקחתי ממך את השאר." המשיכה אמי לומר בנימה צוננת וחסרת רגש "בסופו של דבר החלטתי שאני בוטחת בך."
ובכן, הזכרון לא הפך אותי למפלצת מריירת וצמאת דם, לא? קצת רעב לבשר חזיר, כן. לא הרבה מעבר לזה.

"נכון שזו צביעות." אמרה אמי והבנתי שהיא מסתכלת לעבר איש היער התלוי מעלינו. מהמעט שידעתי עליהם, ידעתי שהם נוהגים לבנות קנים כאלו ביערות דרארי ויארווירת – קנים קצת יותר גדולים מזה שהיה תלוי מעלינו, קנים למשפחות שלמות. ובכן, לאיש היער היו נוצות אבל לאשתי היו נוצות והיא הייתה חצי אנושית בפעם האחרונה שבדקתי, לא? והגשמים האדומים הצליפו בחוץ, שרים את השיר של חיי.

"זה מה שעבר לי בראש כשראיתי אותך לראשונה. למה שיצור שהתהווה זה עתה לראשונה מהתוהו הראשוני ילבש דווקא צורת אדם מעוותת?" שאלה אמי שאלה מוזרה. "נדמה לי שהרגליים ניסו לשוב לצורתה של מערבולת קרח. זה מה שהן הכירו עד אז, אמא."
הרשיתי לעצמי לענות על שאלה שלא הייתי אמור לענות. היא מעט הופתעה מזה. היא זכרה את וירדת' החולני, לא אותי. לא שהבנתי עדיין מי זו מערבולת קרח, למעשה. הזכרון לא היה שלם. אמי אמרה הרגע שהסירה כל זיכרון שלא אמור להיות שם: מערבולת קרח, גבירת הצללים, ואני מניח, שגם את זיכרונותיה של וירדת' האמא מהתקופה שהיא הייתה רק הצל של אמא.

ובינתיים זיהיתי את חאדגוואר בין המוזמנים. הוא היה גבר בנוי לתלפיות עם שיער כתום. הוא לבש חליפה אפורה כהה ועליה סמל הקור וקרון הרכבת. יותר יצירתי מנוצות כחולות, זה בטוח...

התנצלתי בפני אמי ולאחר שהרגשתי שהפסקתי לעניין אותה, התפניתי לחאדגוואר. היא, בינתיים, חזרה לקיריד שהיה באמת בנה. לחאדגוואר היה, במבט מקרוב, פרצוף עקום, פרצוף של שודד רקיע. השמועות באמת אמרו שאביו היה שודד רקיע ששכב עם אמו. וכשהדבר התגלה, אמו טענה שהוא אנס אותה כדי לשמור על שמה הטוב. לדעת אשתי, הוא היה אדם טוב. הוא הוציא את בנה הייבנסקאר ואת חברו קורדרוי, ראדפאת'ה כיום, ממחנות העבודה בקצה דרארי רק משום שקורדרוי היה הבן של אדון יער החזירים כיום – המקום בו נולד. עמדתי לפנות אליו בדברים כשענה: "ווירדת', הייבנסקאר כבר סיפר לי."

החלטתי לגבש דעה על הקשקשנות של הייבנסקאר אחר כך. בינתיים אמרתי: "וכמובן, אני –"

"באתי עבור אחיך, ווירדת'." אמר חאדגוואר, מעיף מבט לעבר אמי העומלת על בנה "לגביך, ניהול תחנת רכבת זו עבודה קשה. ולפי מה ששמעתי, אתה לא בדיוק אדם בריא."

להודות באמת, לא חשבתי לנהל את התחנה. חשבתי שזה יהיה מאמץ רק להקים אותה שם. חאדגוואר לקח בקבוק שיכר דם ומזג לתוך גביע כשהעיר: "ובכן, הנחתי שהתעוררת יום אחד והחלטת שאתה מבזבז את החיים שלך. ואחרי שאשתך אמרה לך לא לגעת בעסקיה, החלטת ללכת על מה שאני עוסק בו."

הייתה תבונה וחריפות באיש הזה.

"צריך עדיין לשכנע את הלירד טאלות'. חשבתי שאם אבוא איתו עם התמיכה שלך, הוא –" התחלתי לומר וזכיתי לצחוק חם מהאיש לאחר שלגם מכוס השיכר שלו. לאחר שנרגע, הוא אמר: "מה שהלירד טאלות' רוצה הוא שאפסיק להוביל את הסחורות של טֶרַאווִיתֶ'ר – בני משפחתה של אשתי. תבין, הוא וליוואגור רואדרת' אחים לכל דבר פרט לדם עצמו. וכל אדם שפוגע בעסקי רואדרת', פוגע בעסקיו."

עכשיו הבנתי למה לא הוקמה במים ירוקים תחנת רכבת מעולם. הכל חזר לבני רואדרת', לכל הרוחות. היו עוד סיבות לכך שחאדגוואר בחר לא לבזבז על זה את מאמציו הטובים. עברו בראשי אפשרויות שונות. לאחר שעברתי על כל האפשרויות השונות ששיקללתי, שמתי לב שהלירד גנאריד הקיש באצבעו על הגביע. ואז הוא התחיל לנאום על יום המחר. במהלך נאומו נזכרתי שאצילי הון מתייחסים לעשיית רווחים כמו שאצילי חרב מתייחסים למלחמה. זה אמצעי עבורם לצבירת כבוד אך לא המטרה. זו הסיבה שאשתי דחתה את הצעתי לעשות אותנו עשירים יותר. חיכיתי עד שהלירד גנאריד יסיים לנאום ושמעתי אותו ואת אחי משיקים גביע. לפני שחאדגוואר הצליח לתפוס שיחה עם אחי כפי שתכנן מקודם, פניתי אליו עם הרעיון.

"תמיד חשבתי שאפשר לעשות יותר עם גלגל המים הזה." אמר חאדגוואר כשסיימתי "בהצלחה עם הלירד טאלות'. גם לי נראה שהלירד גנאריד ינטוש את אחיך מרגע שיחליט שהלירד טרסור למד את השיעור שלו. אני פשוט חושב שהלירד טאלות' הרבה יותר... עקשן."

וכך קיבלתי את ברכתו של אדון הרכבות בממלכה. עכשיו רק נותר לי לשכנע את אדון החיטים שרכבות הנושאות סחורות יקרות ערך מטחנת המים שוות הקמת תחנה שם. העיירה הייתה המקום אליו זרקו אנשים שלא היה מקום אחר לזרוק אותם. אם הלירד טאלות' יהפוך אותה למכניסת רווחים עבור החברה שלו, זה יגרום לו להיראות כאיש חזון.
 
פרק מעניין, אם כי קצת לא ברור.
מאחר ולפרק הזה לא קדם "ווירדת' מספר" אחרי הפסקה הראשונה הנחתי שבאמת מדובר בו, אבל האיזכור של מערבולת קרח, רוחות תוהו וכל מיני דברי כאלה בפרק השני גרמו לי לפקפק בזה מעט ואפילו לתהות אם היה מעבר דמות בחלק השני (מצד שני, אני בכל זאת קורא את זה בלילה ויכול להיות שאני לא מרוכז מספיק, אבל חשבתי שיעזור לדעת שזו החוויה מהקריאה הראשונית שלי)... כלומר לא חושב שיזיק לפרק השני מעט הרחבה.

מעבר לזה, נהניתי מהפרק.
 
שמיר מספרת: "לשון של אש"
חלק ראשון: "המלומד ותלמידיו"

לא כך דמיינתי את הרגעים האחרונים שלי לפני הבגרות: לעמוד בכיכר עשרת המלכים מול אדון המנגינה ולקבל ממנו תעודת זהות חתומה בכל המקומות הנכונים שאומרת שאני הנאמנה שלו. האחרים קיבלו את זה ברוח טובה יותר משלי פרט לסטיק שבהה במסמך זה.

מאז שהלירד סייבור לקח את מגדל שמיים נופלים, חצר ההרד וכיתותיו של אדון המנגינה נדדו ממקום למקום. היות והוא לא עמד להחזיר אותו בעתיד הנשמע לאוזן, היה צריך... לבנות אחד חדש. בממלכה המילה חדש היא מילה נרדפת לקללה. הגבר המנוח של אמי, בודוי השני, רצח מלך שרצה לחדש. אני בטוחה שנשפך דם בקרב המלומדים הגבוהים. כמובן שאת העבודה הטילו עלינו, התלמידים. זה סדר העולם. המלומדים מלמדים, התלמידים לומדים.

לא שהיה לזה זכר במילים הרכות שבחר אדון המנגינה כדי להסביר לנו מה עלינו לעשות. הוא פרש את התוכנית על הנייר הצהוב שהמלומדים באקדמיה מעדיפים על פני הנייר הירוק שייצר אבי במפעליו כשהם תכננו את התוכנית להיכל החדש של שמיים נופלים.
"האם אי אפשר לקרוא לזה לפחות היכל שמיר? למה לדבוק בשם הישן?" שאלתי במלוא הרצינות. סאראגיאר עמד, בעורו האפור, ביחד עם קבוצת תלמידים סקרנים וסימן לי ביד. אדון המנגינה חייך כאילו סיפרתי בדיחה ואמר: "מאותה הסיבה שזה לא היכל הורווינד."

"תפסיקי להתלונן. את הולכת לעשות את מה שאת הכי אוהבת לעשות: להחריב דברים." אמר דארגורד. נאבקתי בסומק בוגדני שעלה על לחיי בדיוק כשסאראגיאר צופה ומעודד. ואני לא אוהבת להחריב דברים!

"ועדיין יש פי אי צדק יסודי. אתה מאהין – " עמדתי לומר כשנזכרתי במה שראיתי שם, במזבלה. לא הייתי בטוחה לגבי גזעה של ת'מדן כרגע. דארגורד אמר: "התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו חשוב. תסתכלי על יצירת העצם, לדוגמא. בלי הכוחות שהורסים אותה, לא היינו מקבלים את צורתנו הנוכחית."

"הנקודה היא שאתה יוצר את התבנית." הסברתי קצת יותר לפרטים את מה שהפריע לי "אנחנו צריכים לעבוד איתה. זה מה שקורה עם המאהין – "

"שמיר," אמר סטיק, מבריש את שיערו השחור, "האם את מסוגלת לדמיין סדר הפוך? קודם מנהרות באוויר ואז השלד של ההיכל מתהווה מסביבם. לא את בחרת ביסוד האש."

הרגשתי את הטפרים שלי מתקשים בתוך הכפפות. אני לא רציתי להיות השנייה במקום.

אדון המנגינה רק הביט בנו ונתן לנו להוביל את הדיון במחשבה שיצא ממנו משהו מעניין.

"אני בכלל יסוד המנגינה." סיננתי בארסיות "האם לא ברור מאליו? לא אש ולא אוויר –" ואז לכסנתי מבט לעבר ת'מדן. היא משכה בכתפיה העדינות והעדיפה לא לתחוב את אפה לדיון הזה. רק ששום לכלוך לא ידבק בשיערה הבהיר.

"ברצינות, שמיר, החיים לא הוגנים." סינן סטיק "בלי יסוד האבן, אני לא יותר מרוח. אנשים מזכירים לי מאחורי גבי את עימות המלומדים ומאשימים אותי בהקמת מגן העם, לכל הרוחות."

"אני לא אשמה שאתה אידיוט." השבתי ושבתי לדארגורד "מה היה הקטע ההוא במזבלה?"

"ההבדל בינך לביני הוא שהיקום יצר למטרה מאד מדויקת את בני מיני." ענה דארגורד "אנחנו מתקנים דברים."

וברגע הבא סטיק החטיף לי אגרוף בפרצוף והפיל אותי אל רצפת האבן. ואז עוד אגרוף. ואז עוד אחד בטרם סאראגיאר ודארגורד, ברגע של אחוות בנים, תפסו אותו בזרועותיו והניפו אותו מעליי, הזבל. הטפרים שלי קרעו את הכפפות באותו הרגע, הורסים אותן. אפילו הקרמריטים לא אהבו אותו. ואז הבחנתי שהטפרים לא מתארכים כדי לתקוף אותו. באותו הרגע, חשבתי עד כמה השיער הכהה הלם אותו. זה היה צבע שזוהה עם האדמה. עם כל מה שהיה מנוגד לרוחות האוויר שמשפחתו סגדה להן. ואז נזכרתי שלאביו היה בדיוק אותו צבע שיער. דווקא הזהוב של אחיו חיירסאן היה נדיר.

"תתנצלי." אמר אדון המנגינה שהיה, כמובן, גבר, אז, כמובן עמד לצדו של סטיק בעניין. סאראגיאר אמר, מרכין את ראשו בפני המלומד האציל, " – אבל הוא היכה אותה, אדוני. למה היא צריכה להתנצל?"

"משום שאני רואה פה מגמה שלילית שאני רוצה לקטוע אותה בתחילתה. רק למנהיג מותר להרים יד על המונהגים שלו. אחרי שאת תתנצלי, אני מצפה גם מסטיק להתנצל." השיב. האש בדבריו הלמה את שיערו האדום זהוב שנראה לרגע כלשון של אש המלקקת את כתפי גלימתו השחורה למרות שהיה קצר כיאות לאיש ירא אדמה.

טוב, החבורה שלנו לא מגובשת. הוא לא צריך להתנהג כמו רודן. ואז נזכרתי שאנחנו תלמידים והוא מלומד ולא מלומד רגיל כי אם מלומד עם תואר אצולה. הצדק היה איתו. הבנתי שמעולם לא התנצלתי על משהו שעשיתי אי פעם. הוא זיהה שלי יהיה יותר קשה. "אני צריכה לשרוט." אמרתי בהתחמקות, מצביעה לעבר הטופרים שלי. אדון המנגינה הצר את עיניו התכולות ואמר: "הסיבה לכך שהטפרים יצאו החוצה היא משום שהתרגשת. משכי אותם פנימה, שמיר, וחסל סדר תירוצים עלובים. את נשבעת לי אמונים וזו פקודה." יכולתי להריח עשן עולה מזקיקי השערות האדומות-זהובות שלו.

ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שהסיבה לכך ששרטתי כל הזמן הייתה כדי להשחיז אותם. כדי שיהיה לי משהו שייגן עליי אם אקלע לצרה. אפשר היה למשוך אותם פנימה כפי שאמא עשתה כל הזמן. לא שרציתי זנב אבל הבנתי עתה שזו הייתה הבחירה שלי להיות... מסכנה. גם הרגשתי שהקרמריטים עשו מעשה שהיה נדיר עד כה: הם הסכימו ביניהם. סטיק מצא חן בעיני הפראים מהיערות שנשאתי בתוכי. ידעתי שאביו היה אדם מסוכן. האוך, האיש הרעיל את אדון המנגינה הקודם בעת חתונתו של מזכיר נחלת אדמונית! כשחושבים על זה, תחושת המקום השני בטח באה אליי מהעימות בין הקרמריטים הקטנים.

עתה כשהם הגיעו ביניהם להסכם לבבי, יכולתי להתנצל בפני סטיק.

וזו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה.

חלק שני: "האמצעים העדינים"

עתה שיושרו ההדורים והוסכם ביני לבין סטיק שלא נהרוג אחד את השני עד סוף היום, אדון המנגינה אמר לנו לשבת ולהקשיב לו. כדרכם של מורים, האיש התאהב בקול שלו. וכאן אחרי, נדמה לי כמעט שנה של שירה בארידית, הוא הגיע להסבר לגבי כוחותינו: הכוחות של אבירי היסודות עובדים בצורה שדומה לוויכוחים שלי עם אמא. אביר היסודות מעניק לתודעה – קיימת או נעורה – אפשרויות לבחירה. ברגע שהתודעה בוחרת, המעשה... נעשה. ואז כבר אפשר לשלוח בחזרה את התודעה הזמנית בחזרה אל החידלון. את זה הוספתי בהערת שוליים ללהג שלו. ובאותו הרגע, התביישתי בעצמי משום שתפסתי שאימצתי את נקודת המבט של אותם יוצרים חסרי בושה שרצו להשמיד את יצירתם. ועדיין...

"מישהו לקח סם חזק מאד פה או ביצע מסע לעולמות התחתונים משם ובחזרה. אחרת –" לחש סאראגיאר באוזני כשהרגשתי שהוא בעצמו לא הבין חצי ממה שאדון המנגינה הסביר " – אין לי הסבר איך הוא מסוגל לדבר בלי לנשום בכלל לרגע."

לסאראגיאר היה עור אפור ושיער שחור שהשתלבו עם גלימת התלמיד האדומה כהה שלו. לדארגורד היה שיער אדום כהה ועור לבן שהשתלבו עם החליפה והמכנסיים הכהים שלו. יכול להיות שזה היה מתאים יותר אם הם היו אפורים כעורו של סאראגיאר. האוך, שמיר!

ובאותו הרגע אדון המנגינה קרץ לסאראגיאר והוציא אותו משיווי משקלו. לפחות הוא לא קרא לזה שירה בארידית בפרצוף שלו. למרות שלא יצא לי מעולם לשמוע שירה בארידית, אימצתי את הביטוי המגניב הזה שעיקרו עוסק במנהגם של הבארידים לשיר ימים שלמים. לתינוקות של הקלאן של סבתוש יש יותר יופי ממה שניתן למצוא בבית אחד בשירה כזאת. לא שסבלתי כל כך. הייתי מחוסנת הודות לשנים של הקשבה למורים שסבלו מבעיה דומה.

רק עכשיו הבנתי שמרנה לא הייתה איתנו. אדון המנגינה, שהבחין שאני מבחינה שהוא... "היום מהרוניסה לא תתשתף בתרגיל."
הסביר אדון המנגינה, קוטע את נסיונו בשירה בארידית, "הסיבה לכך ששכנעתי את עמיתיי המלומדים לתת לכם הזדמנות הייתה עצם העובדה שאנחנו יכולים לעשות את זה בהרבה פחות זמן מהמתחרים שלנו. העניין הוא... כמובן שאני רוצה להיות בטוח שלא יהיו הפתעות כמו מה שמהרוניסה סיפרה לי עליה."

"איזו הפתעה לא נעימה?" שאלה ת'מדן בהיסוס, שוברת שתיקה. אדון המנגינה העביר משקל מרגל לרגל כאילו עוררה בו רגש נשכח וענה: "אתם תגלו עוד מעט לבד בעצמכם."

דארגורד שמע מאחורי זה את האות להתחיל. עד עכשיו התעלמתי מהחגורה שהייתה עליי. היא נעשתה בולטת כשקימט את מצחו. האדמה רעדה מתחתינו כשהאבן התחילה להיסדק. יסוד ההרד הוא יסוד התנועה. אני מניחה שהוא יכול להתייחס לכל סוג של חומר ביקום. לא רק הרד. אני זוכרת מזכרונותיה של המקבילה הזמנית שהקייה קראו לו יסוד המתכת.

והרד התחיל לזרום מעל בגדיו של דארגורד כשהוא מנסה להפעיל את התודעות שבאבן. "עור הרד." זיהתה ת'מדן אותו מייד אחרי שהתחיל להשתנות לעור "דיבוק עור זה נורא."

"התעפרות." תיקן אותה סטיק "התעפרות עור." כשהוא מנפנף בידיו לדארגורד בהצלחה. היו כוכבים בעורו של דארגורד. אף פעם לא ראיתי אותם קודם, בוערים כמו חמות קטנות, מכאיבים לעור הרד הגוהר מעליו. סטיק צעק: "אתה צריך לשכנע אותו שאתה ראוי להם. הם היו פעם שלו לפני הרבה זמן. אם הוא יסכים, ההסכמה של הילד תחייב גם את יורשו."

אכן. סטיק התעמת עם עטלפאבן מכח העובדה שבלי יסוד האבן, הוא לא היה מוחשי יותר. אין לי מושג איך הוא שכנע אותו. הגוף שלי עדיין כאב מהמכות שהוא נתן לי בפנים. הכוכבים על עורו של דארגורד זהרו כשענה: "עור הרד, מאז שהייתי ילד, הוריי סיפרו לי על המטרה לשמה נבראנו. מינים אחרים מתפתחים באקראיות כדי לקדם את חוק היקום. אותנו היקום יוצר בלי הקדמות מיותרות. פעם גם אתה נלחמת בדרכך למען אותה מטרה."

העור על בגדיו של דראגורד פעם במה שנשמע לי כתשובה. רק אדון המנגינה קלט משהו.

"האם אתה לא זוכר את החדווה בלדעת שלקיומך יש תכלית?" שאל דארגורד, אש ניצתת. שכבת העור המעוותת נחרכה בקצוותיה כשהיא פועמת בצורה דוחה מדי לטעמי. ושוב, אדון המנגינה היה היחיד שהבין משהו.

"אני רוצה לגלות חומרים חדשים." אמר דארגורד "הייתי רוצה לעבוד עם משהו יותר שאפתני מהאבן שמתחתינו."

ואפילו לי היה ברור ששכבת העור המעוותת רעדה בצחוק כשענה, והפעם בצורה ברורה, "אני, טַאקַאנוֹת', אביר המתכת, נותן לך את רשותי להשתמש בכוחות אלה שזרקתי מזמן."

ודארגורד רעד כשעור הרד השאיר אותו מול כיכר עשרת המלכים הסוערת כשרסיסי אבן, מודעים לעצמם, תועים באוויר בניסיון להחליט מה הם עושים עם עצמם עכשיו. הסחת הדעת של עור הרד הרסה את מעט הסדר שהכניס דארגורד ועתה הוא התפנה לעשות סדר.
"מה היו הכוכבים בעור שלו?" שאל סטיק את אדון המנגינה את מה שלא העזתי לשאול. ת'מדן הביטה בדארגורד אוכף את רצונו בוויכוח על רסיסי האבן כשענה: "נוגדנים, סטיק. כנראה שהגוף שלו נתקל בעבר בדיבוק עור. וכשעור הרד תקף, הגוף שלו היה מוכן לזה."
והכוכבים התחילו לדעוך אחד אחרי השני, כבים מתחת לבגדיו שנראו כהולכים להתפורר.

חלק שלישי: בגני השמש

ואז הרסיסים הקפואים נפלו מן השמיים.

אדון המנגינה עיקם את גבתו הזהובה אדומה. דארגורד משך בכתפיו ואמר: "הם מותשים."

"אלה רסיסי אבן." העיר סטיק "איך הם יכולים להיות מותשים?" עושה תנועות בידיו. דארגורד סימן אגרוף בידו הנחה על חגורת אביר ההרד וענה: "היה להם קצת כח בגופם. אנחנו צריכים לתת להם עוד כח."

אדון המנגינה הביט בנו. סטיק אמר, מנענע את ראשו שחור השיער, "אני משמר דברים."

"הכח שלי לא מתאים לזה." אמרה ת'מדן בעדינות "הם עדיין לא נמצאים במקומותיהם."

ואז כל המבטים נפלו עליי. לפתע ראיתי את קרני האור נופלות על הכיכר המרוסקת, נפרדות לחלקיקיהם שרקדו זה מסביב לזה בעדינות. הרגשתי את המשיכה של הכוח שלי. העניין הוא שהאור בא מהשמש.

והיה לי יותר מחשד שאסב בכך את תשומת לבו של סִילְאָרְסַט, אביר הלהבות.

מתחתי את כפפותיי השחורות, הקרועות בקצוותיהן, ואמרתי: "אז אני לא אהיה המחריבה, דאר."

"זו אשמתי." הודה אדון המנגינה "כשדמיינתי את זה, לא לקחתי בחשבון שברגע שמכניסים את ממד הזמן, יש סיכוי שרסיסי הסלע יותשו. אם מהרוניסה הייתה איתנו, הרסיסים היו כבר במקומותיהם."

יופי שהוא מודה שהוא אידיוט. בינתיים, אני זו שתצטרך לספוג את זעמו של סילארסט. הנחתי את קצוות אצבעותיי על החגורה וחשתי בחלקיקי האור. הם נעו כל כך מהר עד שלא יכולתי לפנות לאחד מהם אלא רק לרבים מהם שעברו מעליי בנשימה אחת שלי. "חלקיקי אור, אני מציעה ש – " ושמעתי התפוצצות אדירה שניתן היה לתרגם אותה כ – "אני מרגיש את זה טוב טוב, אחי. זה בוער בגופי להיות קרן אור."

לא דיברתי עם החלקיקים. דיברתי עם הקרניים. נדמה לי שזה נעשה קצת פחות משונה.

"האוך, בחורים!" אמרתי, מנפנפת בכפפותי השחורות, "האם אתם רוצים לעשות טובה?"

"היא קראה לנו בחורים, הגברת. בחורים!" קרא אחד מהקרניים בקול שנשמע גברי וגס. נשמע לי שהם היו פתוחים להמשך דבריי. קרני האור האיטו מתנועתן המהירה מנשימתי. יכולתי להבין את זה מהעובדה שגם סאראגיאר ואחרים ראו אותם, נוצצות על פני הכיכר.

"אני צריכה שתתמכו ברסיסי האבן שנחים מתחתיהם. יש להם עבודה חשובה לעשות." אמרתי, מנסה לשמור על רצינות בדברי אל קרני האור הנוצצות, מופתעת שאני נושמת. "את יודעת שאנחנו לא באמת קרני אור, גברת. השמש של העולם הזה מזייפת אותנו." ענה אחד מקרני האור "אנחנו להבתונים."

בני החילופין של האש. אם הם יעשו את מה שציוויתי, האבנים פשוט יהפכו לאבנים חמות. הם לא הביאו איתם שום כח מהשמש אלא רק חום ועוד משהו קטן. חשבתי לשאול מישהו. ואז פשוט הצבעתי לעבר התוכנית על האבן. היא נותרה שלמה בכל מערבולת הסלע פה.

"לבנות?" שאלו הלהבתונים כגבר אחד "יש לנו דברים לעשות, גברת."

נזכרתי במשהו שסבתוש אמרה: היקום מאזן בין תוהו לחוק. עם כל ישות תוהו שנבראת, קיימת גם ישות חוק ההופכית לה. הנחתי את אצבעותיי על סנטרי ושאלתי, בעדינות, "כמובן, רק שאלה אחת לפני שאתם ממשיכים. האם אתם יודעים איפה התואמים שלכם?"

"את מסתכלת עליהם." שמעתי את הלהבתון מגחך, הילותיהם הקטנות של אנשים זוהרות.

טוב. אני אבקש מההילה שלי. כמה זה יכול להיות מסובך? שחררתי את הלהבתונים. שרבבתי את שפתיי ועמדה מולי בבואת הראי הכסופה שלי, ההתגלמות המודעת של הילתי, ששפתיה מתוחות ונוקשות. היא נשמעה לי מיוסרת כשענתה: "לזה הוא מחכה, שמיר."
שמעתי על מה שקרה לווירדת' רגע אחרי ששילח את מגיניו הבוהקים לעבר הערפילים. הייתי מודעת לרגש ששמו פחד. עם זאת, ידעתי שאני צריכה להתעמת עם סילארסט עתה. היה לי חשד שהוא יכל כמו אחיו טאקאנות' להסתנן דרך הפערים בתוך ההילה שלי לתוך גופי ולתפוס אותי כשאני לא מוכנה לו. עדיף עכשיו כשאני יודעת שהוא עומד לתקוף. "אני מוכנה." השבתי בטרם ירדה לשון עצומה מהשמיים והניפה אותי אל עבר השמש. הלהבות היו מעוותות כל אחד למפלצת שאפילו אמא שלו לא תזהה אותו פרט לי, המופלאה. ההילה שלי נעלמה לפני שהספקתי לומר מילה. שכחתי שהיא הייתה אני, בעצם. כשקיבלתי את ההחלטה, היא קיבלה את ההחלטה.

עברתי על פני להבתונים כהי עור טובלים את גופותיהם בלהבות ונמוגים לקרני אור. ראיתי דורות על גבי דורות של להבתונים חיים עד שהגעתי למקום בו הלהבתונים נולדו: גני השמש.
בין פרחים מוזהבים ניצבו להבות בפיותיהם של נחשים מוכספים. מפעם לפעם, אחת הלהבות התגבשה לתינוק או לתינוקת שזחלו אל הגנים ומשם אל השכבה הבאה במסעם. אני מודה שהשמש הייתה מעט מפחידה מתחת ללהבותיה היוקדות.
הלשון הניחה אותי בין הפרחים בעדינות.

"טוב. יש לך מקום מגניב לחלוטין. למה אתה צריך את הכוחות האלה, סילארסט?" שאלתי, מתחילה לנסות לשכנע אותו. סילארסט, שהתעקש להישאר בצורת לשון מגודלת, ענה, בקולו העמוק שאין לטעות בו שהיה קולו של גבר, "אני זוכר רק במעומעם, שמיר. זוכר שפעם היו לי את הכוחות הללו ואני וויתרתי עליהם."

"כן. הענקת לאביר הלהבות של הא'קאיב רשות להשתמש בהם." אמרתי בהתלהבות, מנסה לבסס תקדים לכך שהוא וויתר על הכוחות. תשמעו, יש יתרונות לחיים בבית ואהור.

"לא. הזכרונות הללו קדומים יותר. אני זוכר שהייתי משוכנע שאם אמשיך בדרך הזאת, אקח מהאנושות את עצמאותה." אמר סילארסט בנימה מהורהרת. הוא באמת ידע להיות מבאס ברמות. יכולתי לשמוע מאיפה הוא יכל להגיע למסקנה שהכוחות הללו יגרמו לזה. לא שהייתי טובה ממנו.

"אני מניחה שזו הסיבה שאנחנו משרתים בגלגול הזה." אמרתי בכנות. יכול להיות שהרעיון שאנחנו נשמור את אדון המנגינה והוא ישמור אותנו. לא חשבתי על זה בצורה זו.

"- אבל מה ימנע ממך לקחת מהאנושות את עצמאותה?" שאל סילארסט, לשונו מתקתקת. "בשלב מסוים, את תרגישי שהם איטיים מדי, נרפים מדי, ובאופן כללי, לא יזיק להם שיפור קטן פה ושיפור קטן שם. ועד מהרה את תהפכי ממורה ויועצת למשהו אחר לגמרי."
וואו, פשוט וואו. או שהיה לי הרבה מה ללמוד על הכוחות הללו או שהוא הגזים מעט. התחושה שלי הייתה, בשמץ תקווה, הייתה שהוא צדק. אף פעם לא הייתה לי סובלנות. תמיד הייתי צריכה להיות הראשונה.

" – אבל זה מי שאני. אין לי סובלנות לאלה שלא מסוגלים להדביק את הקצב שלי." אמרתי בכנות. ובדיוק אז סטיק הדביק את הקצב שלי ונחת בפראות בתוך גני השמש. עיניו הכחולות היו סוערות מהריצה אחריי וגופו התחיל להתמממש, נדחף על ידי הלהבות מעלה.
"אתה מחפש את הפרח של אחיך." אמר סילארסט. תהיתי אם התכוון אליי או למשהו... אחר. סטיק התנשף, מנגב את הזיעה מעל פניו הסמוקות ואמר: "מדי שנה, בעת תחרות נגני הנבל, אתה לוקח מהמצטיין או, במקרים נדירים, מצטיינת את הסיבה לכך שהם הצטיינו. אני רוצה את מה שלקחת מאחי בחזרה. אולי זה יגרום לכולם קצת להעריך אותי שם, בסומימור."

ואני אוויר?

"למרות, שלמען האמת, באתי להשיב את שמיר." הודה סטיק " – אבל לא אתנגד לפרח."

אני מודה, שלמרות שנאתי הטרייה לסטיק, זה ניגן על אחד ממיתרי לבי בצורה עמוקה ממה שעשו אי פעם כל שאר החברים שלי ביחד. לרדוף אחריי לשמש? כמה אמיץ מצדו! לבקש עוד משהו בנוסף לזה? פחות אהבתי...

ואז, כמו עם ת'מדן, חשתי את הכאב שאפף אותו. זה לא היה הכאב על אומללותו האישית. הוא אכן הרגיש שהוא עשה טעות בעימות המלומדים שהובילה את בני גזענו למקום רע. הייתה בו שאפתנות שיכולתי לכבד. הוא גם רצה עתיד טוב יותר למרות שהתעורר באיטיות מההבנה שהוא עדיין צריך ללמוד מה זה עתיד טוב יותר לפני שיחתור לאחד כזה. אני שונאת חמלה! היא מפריעה לי לכעוס בצורה צודקת על הפרחח שהיכה אותי הרגע! ועדיין...

"אני יכולה להרגיש את הכאב שלהם." אמרתי בצער "כפי שאתה לא יכולת, סילארסט."

לשון אש קטף פרח מוזהב ואמר: "קחי את זה לחיירסאן."

סטיק הציע לי את ידו. כששבנו במעלה השכבות של השמש, הסתכלתי בפרח המוזהב. התכוונתי בדרך זו או אחרת לקחת אותו. פשוט לא חשבתי על זה כשעמדתי בגני השמש. כשירדנו לבסוף אל כיכר עשרת המלכים, הרגשתי שלא חלף כמעט זמן מאז שהלכנו. הסימן היחיד היה שהמסד היה גמור.

אדון המנגינה חיכה לי ליד המסד. נתתי לסטיק את הפרח המוזהב כדי שייקח אותו לאחיו. הרגשתי שפספסתי הזדמנות לתבוע ממנו חוב. מאידך, אם סטיק אדם טוב כפי שחשדתי, הוא יודה שהייתה לו מעט עזרה בהשגת הפרח.

חשתי את ההילה שלי שבה. ואז חשתי את הקרמריטים מושכים את עיניות הגביש שלהם. קלטתי שעד שההילה שלי חזרה, הייתי אמורה להיות עיוורת. העיניות לא רק קולטות אור, הן גם פולטות אור. ובהתחשב במקום בו הן היו ממוקמות, סטיק בטח ראה את החזה שלי מואר כמו המגדלים במגדלי-נימוי. נדרשה כל המשמעת שלי כדי לא להסמיק כלפי העולם.

"אני חייב להודות שלא חשבתי שמה שעשית זה אפשרי." אמר אדון המנגינה "לקוסם, ההילה זה הדבר החשוב ביותר. זה מממקד את המתת שלהם. אם תרצי, שמיר, ואם תרצי, אני יכול ללמד אותך איך למקד את המתת שלך כדי שבפעם הבאה תהיה לך יותר ברירה."
סטיק כבר נעלם דרך הערפילים עם הפרח. הבטתי באדון המנגינה והבנתי שזהו אכן רצוני.
 
פרק טוב שנהינתי לקרוא. הלוואי והיה לי זמן לקרוא אותו לפני זה...
משהו שאולי קצת הפריע לי (ממש בקטנה) זה:
האגרוף של סטיק שפשוט לא ממש מסתדר ברצף האירועים, כלומר הוא חיכה ששמיר תפנה לדארגורד ושהוא יענה לפני זה? אני מבין את הכוונה מאחורי זה, אבל הייתי צריך לקרוא שוב את השורות מעל כדי לשייך. יכול להיות מה שהפריע לי זה המילים "ברגע הבא" שמקשרות את זה לתשובה של דארגורד מאשר למה ששמיר אמרה לפני זה.
שוב יכול להיות שזה יותר קשור לשעה שאני קורא...
 
גבירת הצללים מספרת: "ספינת המתים"
חלק ראשון: "הקוץ בעינה"

הייתי עצובה. יכולתי לומר שכעסתי אבל זה מה שלא הרגשתי. הייתי עצובה שכך הסתדרו הדברים. אף פעם לא הייתי הרגשנית מבינינו. השארתי את הרגשנות לאחותי צינת ליל. מסיבה זו אני הייתי בחיים והיא הייתה בין המתים הרבה זמן. כשמישהי יוצרת התגלמות, ההתגלמות בדרך כלל נוטה להיות שכפול מדויק של המקור אלא אם כן הושקעה מחשבה. כל עוד ההתגלמויות היו צללים מבורדסים, העובדה הזו לא הייתה כזו ברורה לי שמרביתם היו, ובכן, מרביתן. חלק מההתגלמויות לקחו פיקוד על גורלם והפכו את עצמן לגברים כמו מפקד משמר הצללים שמצא שכך קל לו יותר, גם בתקופה הזו, להטיל מרות על אנשים. כך יצא, שבפועל, השימוש הטוב ביותר שהיה להייבנסקאר לצבא הנשים שלי היה עבודה בספינת המתים. אם הייתי יודעת את העובדות האלו מראש, הייתי משנה אותן לגברים. לא מדובר בנושאת הרקיעים ששימשה כבית חרושת עבור אחוות אלף כרי הדשא כי אם ספינה צנועה יותר ששימשה למחזור ולטיפול באשפה. כשאתה ארגון מחתרת, בזבוז זה... מותרות. גם כשמדובר בבני אדם שהוצאו כנגדם צווי מעצר בממלכה על מעשים שונים. במילים אחרות, כמעט אותו סוג אנשים שניסיתי לגייס בעתיד לפני שאראגונה הפריע לי.
וכך הנחתי את ראשי על דרגש הרד נוקשה.

ושמעתי רחש של חיפושית שחורה זוחלת. עמדתי למחוץ אותה ולא לשמוע את לחשושיה.

"לא הרגתי אותו בסוף." אמרתי, ממצמצת בגבותיי האדומות, "אז למה אתה עדיין כאן?" ונזכרתי בטעות שעשיתי עם ההתגלמויות שלי והוספתי: "או למה את כאן למקרה ו - ?"

"אני גם זכר וגם נקבה כך שכל פנייה שתפני אליי תהיה בסדר גמור." ענה האדון כבידה.

במחשבה שנייה, כן הייתי נרגנת מעט. השבתי: "תן לי סיבה אחת למה לא לאכול אותך."

"האם תהית למה נתתי לך את השם גבירת הצללים?" השיב האדון כבידה בתשובה לא כל כך משכנעת. עמדתי לחפון את גוף החיפושית של ההתגלמות שלו כשענה: "בתרבות הזו, גבירת הצללים הוא פשוט שם ליריב. את היריבה שהצבתי כנגד קנת'ן הורווינד הארור."

גנחתי ושמעתי את החיפושית נעה במהירות רבה ממה שהיד שלי יכלה לתפוס אותה. כשאסיים כאן, אעבוד יותר על ההתאמות של הצורה הזו. היא לא מספיק מהירה כדי לתפוס התגלמות של ישות כזאת. הוא ענה, נוקש באיברי פיו, "את צריכה אבירי יסודות."

"מה?!"

"אבירי יסודות משלך כנגד אבירי היסודות שלו." ענה האדון כבידה. נדמה לי שהאהבה של בני מינו למעגליות עברה פה גבול. ובכל זאת הרעיון שתהיה לי אבירת קרח משלי קסם לי כמעין סגירת מעגל קטנה. הנחתי את ידי ואמרתי: "יסודות טובים מול יסודות... רעים, נכון?"

"לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו. כל מפתח יכול להסתובב לכיוון טוב ויכול להסתובב לכיוון רע. מה שבעולם הזה קוראים לו יסודות רעים הוא מערכת היסודות של אמונה מתחרה." התחיל האדון כבידה להסביר את הרעיון שלו. התחלתי לשקול לא לאכול אותו. הוא נשמע ראוי לחיות עוד רגע.

"המפתח שמשתמשים בעולם הזה עובד על תיאום בין רכיבים שונים. ככל שהתיאום טוב, אתה חזק יותר. כך עובדים הכוחות שלך ככובלת תוהו ומתעלה בו זמנית." המשיך לומר "העניין הוא שאפשר להשיג כח גם על ידי חוסר תיאום. ככל שחוסר התיאום בין הרכיבים חזק יותר, כך... –"

"אתה חזק יותר. הבנתי אותך." אמרתי וחשבתי לעצמי שזה נשמע מעט מסוכן לביצוע. "אם להתעלם מהשאלה למה אתה רוצה שיהיו לי אבירי יסודות משלי, למה אני צריכה?" שאלתי בקור "זה לא ישכנע את הייבנסקאר הזה מהר יותר לקחת אותי ברצינות."

"מדובר באותו אדם שתמך בהחלטה לעצור את ההתנקשות במלכה העליונה רק משום שזה לא התאים ללוח הזמנים של אחוות אלף כרי הדשא. מעבר לכך, הוא רק גזבר האחווה." הבהיר האדון כבידה את כוונותיו. זכרתי שמנהיג האחווה היה פלוני בשם קורדרוי דרויר. הדחף לאכול אותו שב ועניתי, מגששת בעזרת ידי השמאלית אחרי החיפושית המרשעת, "הייבנסקאר הוא המנהיג הצבאי."

"אני חושב שאני מבין מאיפה הטעות שלך. בקית'רה, ראשת משמר העם שקולה למלך. לאור העובדה שהמלך שלהם נבחר על ידי אזרחי עיר הבירה, אני מבין את הצורך שלהם להסתמך על מישהי שעלתה הודות לכשרונותיה ולא מכח גחמה אזרחית." לחששה בזדון. עצרתי את החיפוש ואמרתי: "אז אני צריכה להשליך את כל התוכניות שלי לספינת המתים ולהתחיל מחדש רק משום שאתה טוען שהדרך שלך תעבוד יותר טוב."

"ואחר כך תעבדי על תוכנית גיבוי למקרה וזו תיכשל." הסכים האדון כבידה בנימה אפלה.

חלק שני: "ריקוד הצללים"

ואז החיפושית נעלמה לפני שהספקתי לאכול אותה.

ידעתי שעל מנת להציל את קואין, אצטרך כל עוצמה שאוכל לגייס לצורך זה. הרגשתי את אותו חשש ישן נושן שבגללו כמעט לא נהייתי גבירת הצללים. אחותי הייתה הרגשנית. אני, אני הייתי המחושבת. הרגשתי את המתח מחליק כסכין לתוכי בעודי חושבת על זה. הרגשתי את גופי מתחלחל.

החצאים השונים שלי התחילו לרקוד מבלי שכמעט נתתי על זה את דעתי. התחושה הראשונית שלי הייתה חולשה כאילו חליתי במחלה נוראית שאין לה מרפא ואין לה מזור. למרות שלמיטב זכרוני זו לא הייתה הפעם הראשונה שחליתי, הפעם הזו התעלתה עליהם.
חשתי את המערבולת האפלה נולדת בתוכי. צלילה היה מחריד באוזניי שלא היו רגילות. היא הייתה אלימה ורעבה, כל כך רעבה. תהיתי אם כך התקיימה גבירת הצללים למעשה.

המערבולת לא גרמה לי להרגיש רבת עוצמה. היא גרמה לי להרגיש חלשה ומאוימת. האדון כבידה שיקר לי וידעתי, באותה הנשימה, שזה הכח שהוא דיבר עליו: כח השנאה. השנאה, כפי שידעתי מחיי תחת שלטונה של מלכתי, הייתה כח רב עוצמה כמעט כמו האהבה. חפצתי להרגיש מוגנת ומוערכת. יכולתי לוותר על האהבה עצמה אם ארגיש כך. המערבולת לא נתנה לי את ההרגשה הזו.

ועדיין לא הייתי מספיק רבת עוצמה על מנת להציל את קואין. ידעתי שאני חלשה מדי. הייתי צריכה את העוצמה שהמערבולת הזו תיתן אם היא תוזן מספיק ברוע של האנושות. החולשה התחילה לדעוך. הרגשתי את הסחרור של המערבולת והוא העניק מסגרת לחיי. למה אני מתחננת כשאני יכולה לקחת?

הייבנסקאר צריך לעבוד בשבילי. הרגשתי את הזעם שלא הרגשתי מקודם, מכה בי בכח. קמתי מהדרגש והבטתי בזכוכית. בחרתי בתא הזה בגלל חלון הזכוכית שהזכירה לי את הקרח של העבר. המבט שהשיבה לי גבירת הצללים שהשתקפה מבעד לחלון היה מורעב.
קראתי למפקד משמר הצללים שלי ואמרתי, בקור, "הרוג כל גבר ואישה בספינה הזו." הרגשתי שמעט שביעות רצון התגנבה לעמידתו כשפנה לאחור ועמד לבצע את פקודותיי.

באמת הגיע הזמן. ידעתי שאני יכולה לעשות יותר מזה. אני יכולה לחדור למסד הזכרון של המציאות ולקחת מהאנשים שעמדו למות את אנושיותם. הם יכלו להזין את המערבולת. עמדתי לעשות את זה ששמעתי את צינת ליל אומרת: "לא, מערבולת קרח. זה לא נחוץ." לא הפחד עצר אותי כששמעתי את התגלמויותיי רוצחות כל גבר ואישה בספינה הארורה. האהבה. למרות שהחשבתי את בחירתה של צינת ליל לבחירה הלא נכונה במשך שנים, אהבתי אותה.

לאנשים מגיע למות. זה יותר ממה שמלכת הקרח עשתה לצינת ליל בסוף. יותר ממה שאני, גבירת הצללים, עשיתי לה. הצלחתי רק להיזכר בקושי שאכלתי אותה ובתיאבון רב מאד. וכשאני חושבת על זה, התגלמויותיי התחילו להביא אליי את קורבנותיי הראשונים בזמן הזה. האנשים היו אפורים ומבועתים כשרכנתי מעליהם ואמרתי: "חשבתי לשנות אותכם. בת קול טובה לחשה באוזני לתת לכם למות."

ולא שבעתי עד שכל גבר ואישה בספינה היו מתים. הייתי תפוחה כמלכת כוורת אפלה. ומפי בקעו התגלמויותיי החדשות, נולדות מהמוות. היו אלה חמש התגלמויות לבסוף. אבירותיי החדשות.

חלק שלישי: "מחיר הכבוד"

ישבתי בכיכר הספינה כשההתגלמויות שלי הביאו אליי את הייבנסקאר דרויר, מושפל. ספינת המתים תחת שליטתי תקפה את גליית' כשהוא היה בתוכה. אביריי תפסו אותו עם ספר החשבונאות של אחוות אלף כרי הדשא. כשהוא הגיע, עסקתי בניסיון להבין איך להפוך חול לזכוכית באותו הרגע. חשתי את הזהירות דוחקת בי להשתלט על תודעתו. האיש צריך ללמוד לציית לי.

"אני לא מפחד ממך, קירונה." התגרה בי הייבנסקאר "מה כבר תוכלי לעשות לי שישתווה למה שעשו שוכני העולם לבני מינם באוגאור?"

"אתה תציית לי בזיעת אפך." סיננתי וחשתי את צל התמנון שלו מפנה לי דרך לעולל לו. אפילו עתה הרגשתי שהאדון כבידה דוחק בי. שיחקתי את המשחק שלו משום שזה היה נחוץ. אני הייתי צריכה שהוא לא יורה לאנשיו לתקוף את אקדמיית נמל גאל כעבור שנים.
ואז הוא ענה: "מי את באמת, קירונה?"

"אני גבירת הצללים." אמרתי וקמתי, טופרי הברזל שלי נשלפים מתוך כפות ידיי הלבנות.

"אם תתני לי את מה שאני רוצה, אני שלך." אמר הייבנסקאר, מרכין את ראשו בפניי, "האוגרי."

אני סיימתי לתת דברים. קירבתי את טפרי הברזל שלי לבשרו הרך ואמרתי: "המילים, הייבנסקאר."

הרגשתי את הייבנסקאר עורך את חישוביו באותה מהירות שערך בעת פגישתנו הראשונה. כמעט הרגשתי אותו אומר לעצמו: "אני אשכנע אותה בהמשך לעשות את מה שאני רוצה."

הייתי צריכה להרוג אותו. במקום זה נתתי לו לומר מילים שהוא התחייב להם בנפשו אך לא בלבו. לבו היה שייך לשממות האוגרי ולדם שהוא השתוקק לשפוך שם בשם סיוטיו. הזהירות שינתה את דעתה. עתה היא הזכירה לי שהוא איש כבוד גם לטוב ולא רק לרע כפי שהעידה תאוות הדמים שהרגשתי אצלו זה עתה. לא הגעתי לכאן משום שהקשבתי לה. עתה החלטתי שלקחתי מספיק סיכונים ליום אחד. קואין הייתה מוגנת.

אם כאן היה נגמר המסע, הייתי שבה לעמוד מול גופתו של ליוואגור בקצה הזמן. טעיתי במשהו. קואין עדיין לא הייתה מוגנת.
 
וירדת' מספר: "האדם הזקוף"
חלק ראשון: "מנגינת החיים"
לא ידעתי מה יותר מוזר: חמותה של אשתי עזבה סוף סוף את היכל ניבויר או שאשתי הלבישה אותי בעדי של הגבר המנוח שלה. הידיעות המשמחות על סוף המגיפה הלבנה נמהלו בידיעות המעציבות על ההתקפה האכזרית של גבירת הצללים על העיר גליית'.

המלכה העליונה הכריזה, מאז מרד אלף כרי הדשא, על מצב חירום כללי. המשמעות של זה הייתה שכל הספינות הוחרמו ואצילים נדרשו לצייד, לאמן ולשלוח חיילים להגנתנו. היות ולנו לא היו נתינים ולא ספינות, מצב החירום היה אמור לחלוף כרוח אפלה מעלינו. בינתיים כל עוד לא החרימו גם את הסירות, העסקים המשיכו כדרכם.

"מדובר בפריט מבורך ביותר." אמרה אשתי, סוגרת את סוגרי הכסף האחרונים שלה, "החגורה הזו הייתה ברשותה של אישה שמתה בלידתה למען בתה."

כל אישה אחרת הייתה חושבת שהעדי מקולל. האם הזכרתי שאשתי אנושית רק למחצה?

לא ששמעתי את בתי. משהו בנוכחותה של אשתי השתיק את היבבות המצמררות שלה. צעירי הקלאן של אשתי, שקצת התבגרו, שימשו כמשגיחים לבננו ניבויר שעדיין לא זחל. אם הייתה לי ילדות, הייתי אומר משהו על כך. עתה ידעתי שדילגתי על הינקות ונחתתי ישר אל הנערות. עד לשם הגיע זכרוני. לא יכולתי לשפוט אותם על כך שהתבגרו מהר. לפחות הם עברו את שלב דילול הצאצאים. לא נשארו שם הרבה מהשגר הגדול ששמעתי כשהגעתי לביקור עם גנאריד לא מזמן. האוך, הזמן חולף כשנהנים...

"הוא לא הציל אותה." העזתי לצנן את התלהבותה של אשתי. היא הרימה את אוזניה. במקום זאת, היא אמרה, בגאווה, "פעם אחת לפחות אני לא בוחנת אפשרות של דילול צאצאים כשאני שומעת על מעלליה של שמיר."

עדיף לאשתי להשאיר את עסקי הבדיחות לאחרים.

לבסוף היא סיימה לחגור אותי. לבשתי חליפה אפורה דהויה ומכנסיים שהייתי צריך לכווץ את ברכיי כדי להיכנס לתוכם. הכותונת הייתה צעירה ורעננה לעומת החליפה שלבשתי. להבדיל מהחגורה, אשתי לא העדיפה לומר למי הייתה שייכת החליפה. לא היה צורך בזה. הרחתי את המוגלה מהזמן שבהם אביה לבש אותה בעת חייו כצייד אדם מורשה.

לבסוף צעדנו לעבר המעגן. הקלאן של אשתי נלחם זה בזה כדי לעלות על סירת הרקיע הצנועה שהותיר לנו משטר החירום. הם לא הפגינו אותה התלהבות כשחמותי ניסתה לשכנע אותם להצטרף אליה לגבירת הצללים כדי שיוכלו סוף סוף לשוב לביתם בחוץ. מסתבר שלרובם היכל ניבויר היה הבית מספיק כדי שילמדו מדרכו של טוצה הגיבור ויתקוממו כנגד העריצה שהנהיגה אותם מאז שהגיעו לממלכה זו. ניסיתי להבין מה קורה.

"זה הכי קרוב שמישהו מבני מיננו יהיה מתעלה." הסביר אחד מהמבוגרים בחברי הקלאן – גם הלא קסומים בקרבם חיו המון זמן אם כי פחות מהקוסמים – "ואנחנו רוצים להתרשם."

"שמיר צעירה מדי מכדי להיות ראש הקלאן שלכם." אמרה אשתי שניחשה את כוונתם. "ראשות קלאן לא יורשים. עם זאת, סיכוייה באמת ישתפרו בהרבה אם נהיה מרוצים מהמגדל." ענה זקן הקלאן שמונה חגיגית להיות הדובר של האספסוף חסר המנהיג הזה. הפתיע אותי שהם מחפשים מנהיג. חשבתי שהם יצורים קשוחים, עצמאיים וגאים. וקלטתי שהם גם יצורים של הרגלים בדיוק כמונו. הם התרגלו להיות מדוכאים בטלף שמיר נאווה.

"אז אני אקח אותך ואתה תדווח לאחרים." הציעה אשתי ואז פרץ וויכוח נוסף בקרבם. הנטיות הקשוחות, העצמאיות והגאות שלהם מנעו מהם לסמוך לחלוטין על זקן הקלאן. הם רצו להיות שם בעצמם. החלטתי לעזור לאשתי ואמרתי: "אשתי רק מנסה לגונן עליכם. יהיו שם עוד קלאנים שירצו לצפות."

האם הזכרתי, שלדעתי, הם גם פחדנים? לאחר שהזכרתי את עובדות החיים, הם השתכנעו.

והסירה המריאה כשזקן הקלאן נח על ברכיה של אשתי. היצור היה גדול מחמותי במקצת. עורו היה אפור יותר מתחת לזקיקי הגביש של פרוותו הצמרירית ועיניו הזכוכיתיות. הוא נראה כמו סלע כשזנבו העצום מקיף את גופו העגלגל. בעוד הסירה יוצאת בדרכה, היצור הרים את ראשו לעברי ואמר: "כבר נפגשנו, ווירדת'. אתה נכנסת לי לראש לפני זמן מה."

אז זה היה הוא שהתכרבל מתחת לדיוקן האציל.

"לא שיש שם משהו. הקרמריט בבטן, נכון?" שאלתי בעוד הסירה מתחילה להיחלץ מהיכל ניבויר, משאירה את האספסוף לבן הפרווה מאחורינו. זקן הקלאן ענה: "הוא לא ריק, וירדת', רק שמוחי הוא כמו שיערך."

היות והיה לנו זמן עד שנגיע לשמיים נופלים, אמרתי: "גם אצלנו המוח כמו השיער שלנו. הלב שלנו הוא המושל בנשמתנו."

ושמעתי קול מחאה שבא מתוכי. הזר החליט לא לכבד את ההצהרה הזו בתשובה ונרדם. "מה אתם רוצים?" שאלתי את הקטנטנים שהיו רכיבי הגוף שלי "האם אני לא צודק?" אשתי הרימה גבה שחורה לעברי בעודה מדרבנת שייט בלתי נראה להאיץ לעבר שמיים נופלים. שמעתי אותם עונים: "לא רצינו להטריד אותך. אנחנו חשים צרות צרורות, תודעה."

ואז שטף אותי חיזיון על עולם שנחרב בעוד שאבירי היסודות נלחמים באבירי היסודות. מתחתי את כפות ידיי כשהבחנתי בשמיר בין אבירי היסודות. האם היא לא יכולה, פעם אחת, רק להביא גאווה למשפחתה? היא תמיד צריכה לעשות איזה תעלול שהורס את הכל.

חלק שני: "זמן לאויבים"

לפי כמות סירות הרקיע בכניסה לשמיים נופלים, אשתי צריכה הייתה להעניק רצועת זרוע כחולה לשמיר. סירה של משמר האקדמיה ניתבה את התנועה הסואנת שלא כהרגלה לעבר המקווה שם יכווננו את עצמם עם מנגינת רוחות האדמה המקומיות. שאלתי את אשתי אם הסירה יכולה לבצע עיקוף מסביב לעיר ולגלות אם הסירה של הלירד טאלות' עדיין בחוץ. אשתי נהמה משהו לישות הבלתי נראית ושינינו כיוון.

"זכור רק שבאנו בשביל המגדל." אמרה אשתי ברכות "לא בשביל תחנת הרכבת שלך."

הזר עדיין ישן בעודנו מיטלטלים בין סירות רקיע. התפעלתי מכישורי השינה של הזר. "אחי לא חולם." ציננה אשתי את התלהבותי "בני מינו בנויים אחרת מבני האדם. בשינה, אחי מכין את גופו לפגישה עם הקלאנים האחרים."

כל יום מגלים משהו חדש. אשתי דיברה עליו כאחיה כאילו היה זה פרט שכבר ידעתי... ולא משהו שגיליתי עכשיו. ההיגיון אומר שחמותי התרבתה לפני שהגיעה להיכל ניבויר. פשוט לא חשבתי שהיא הביאה איתה צאצאים. לקח לי רגע להבין שאני מסתכל על זה... לא נכון. היא הייתה הצאצא של הקרמריט ששכן בגוף לפניי. איכשהו, ידעתי את העובדה. אני מושך את ידיי מניסיון להבין אילנות יוחסין של זרים. מספיק לי לפענח אצילי הון. מדובר בעבודה לכל החיים.

הרוחות נשבו לצדנו והספקנו לתפוס את סירתו של הלירד טאלות' בטרם הפליג לעיר, או ליתר הדיוק, שלוש הסירות שלו שהיו עמוסות במשרתיו, נאמניו ואנשי צוות הסירות. הלירד טאלות' אדום השיער היה שפוף בתוך גלימתו השחורה שנראתה כאילו נתפרה למישהו יותר גדול ממנו. אשתו רוכסאנה, עם שיערה האדום-זהוב, ישבה לצד הגבר שלה. לא פעם אני וחבריי צחקו על נישואי הקרובים המקובלים בקרב קלאן טאלות'. גם לה וגם לנאמניו מהקלאן הזה הייתה איכות מסוימת שזיהיתי בעצמי אך לא הצלחתי להגדיר אותה.
הסירה תמרנה בכשרון על מנת להיצמד לסירתו של הלירד טאלות'. אחד ממשרתיו, אדם עצבני שחשף חרב קצרה, זהובת להב, על ברכו, העיר את תשומת לב הנוסעים לנוכחותנו.

הלירד טאלות' יישר את גלימתו השחורה והפליט יבבה מעונה על כך שמצאתי אותו עוד לפני שהספיק להגיע לשמיים נופלים. הוא בהחלט שמע מסוכניו על השאפתנות שלי. רכלני נשפים לא נחשבים לסוכנים בעולם שלנו. הם יפטפטו גם אם לא תשלם להם, הלירד.
"וירדת' ייראת'," אמרתי, קם ומחווה קידה נאותה, "לשירותך ולשירות הקלאן שלך." החלטתי לנסות משהו קצת יותר מקורי מ-'ברכות!' המקובל בשיחות מאין אלו. הוא שקע בוויכוח עם אשתו שקשה לו להפנות את גבו לליוואגור ביודעו שזה יפגע בעסקיו קשות. רוכסאנה רק ענתה: "החברות שלך עם ליוואגור נשענת על יסודות איתנים יותר מזה, ריוואן."

דווקא כשנדמה שמצב רוחו של הלירד נטה לטובתי, אחי אשתי החליט להתעורר משנתו. הבחנתי שזקיקי הגביש שלו היו כתומים במקום לבנים. במבט חד יותר, נראה שהם החשיכו את האוויר מסביבם וטענו אותו. לא ידעתי שהם יכולים לאכול גם בדרך הזאת. "אני מרגיש סכנה לפנינו." אמר אחי אשתי, רושף בקצוות אוזניו הכתומות. כמובן, גיס, אמרתי במקום אשתי, אנחנו מפליגים ליד אציל הון מוקף במשרתים חמושים ורצחניים. כמובן שיש סכנה לפנינו!

"הוא חולה." הסביר אחי אשתי כשהבין שאנחנו לא מבינים למה הוא התעורר משנתו בכזו פתאומיות "כשרוח תוהו ורוח אדם רבות זו עם זו, הגוף חולה. כשהרוחות ממשיכות לריב, רוח התוהו דולפת."

התחלתי לשמוע כיצד הוא ואשתי היו אח ואחות למרות היותם שונים כל כך למראה.

"עוד פעם אתה וסיפורי המלחמה שלך." סיננה אשתי "אם הוא היה מידבק, למה האנשים סביבו לא נדבקים, אח?"

האח התחיל להטות את גופו הכתום בצורה עוינת לעבר הסירה ואמר, דווקא בנימה רגועה, "הם נשאים."

"אני צריך להתייעץ עם ליוואגור." אמר הלירד טאלות' כאילו הגיב לרמיזותיו של גיסי "העניין משפיע על העסקים של שנינו."

ואשתי הורתה לנוכחות הבלתי נראית שהשיטה את סירתנו להיפרד מסירתו של הלירד. "אני מקווה שאתה לא גאה בעצמך, אח." סיננה אשתי "בית ייראת' לא צריך אויבים."

אחיה התחיל להתכנס לצורה המנומנמת שהיה בה קודם וענה: "אני דווקא חושב שהם יכולים להיות משאב אם הם יבשילו נכון. הקוסמת היא זו שתופסת אותם כאויבי מיננו. המלחמה ההיא לא הייתה מחזה מלבב, אחותי."
וחזר להכין את עצמו לקראת הפגישה עם הקלאנים האחרים.

לבסוף קרבנו אל גבולה של העיר מכיוון מערב. שיירתו של הלירד טאלות' נכנסה לפנינו. אשתי נעשתה עצבנית כשהתחלתי לשמוע את הצלילים של הכח שהגן על העיר הזו בשם גבירתה. חשתי אותו מנסה להחליט לגבי טבעי – האם אני ידיד או אויב?
ואז הכח עצר על החגורה שלי והסמל המחומש במרכזה הכסיף כאילו הוא זיהה את החגורה ואז הפסקתי לשמוע את הצלילים. הכח החליט שאף אחד שנושא את החגורה איננו יכול להיות אויב. מחיתי את הזיעה מעליי כשהסירה הפליגה לתוך העיר ופקפקתי בעצמי.

חלק שלישי: "החיים מוצאים דרך"

לקח לי זמן למצוא את הלירד טאלות' שוב.

דבר אחד בטוח שניתן היה לומר הוא שהחיים מצאו דרך. היו רוכלים אחרים שגררו את הסחורות שלהם, כמה מכובדות יותר וכמה מכובדות פחות. אחד מהם אפילו הציע בסתר עפר חלומות למי שחיפשו לחלום. סירבתי להצעתו הנדיבה. מעולם לא העמקתי מעבר לו. גנאריד השלישי נהג לצחוק על כך שאני עדיין רגיש לזה. היה לי משהו קרוב לראיה כפולה כשהעליתי את זכרון עפר החלומות. מערכת העצבים שלי התחלחלה כאחת מהסם.

"אני זקן מדי מכדי להבשיל." שמעתי את הלירד טאלות' גונח "בכל זה אשם קנת'ן הזה."

הוא ליד גבר בחליפה ארודה עם שבע כפתורים שייצגו את שבעת היסודות. ידעתי מזכרונה של ווירדת' האמא שזהו ליוואגור עוד לפני שנפלו עיניי על שערו הארוד הגזור בצורת יהלום שהיה כהה לעומת שערו האדום של הלירד טאלות'. הוא היה היורש לבית. בית רואדרת'.

"החיזיונות שהוא הציג על העתיד היו אכן... מחרידים." ענה האת'ן ליוואגור, מסדר את כפתוריו, " – אבל לא באת לשמוע ממני עצה שתוכל לשמוע גם מאשתך היקרה, רוכסאנה. לעומתך, אני חי בשלום עם מורשת הנחש של אבות אבותיי וזה מה שאציע לך."

"וירדת' ייראת'." אמר הלירד טאלות' "הוא רוצה להקים תחנת רכבת במים ירוקים." עיניו של ליוואגור העכירו כשנפשו הרהרה באפשרות לתת לבני טראווית'ר, שלהם ייחס חשיבות רבה יותר מבית ייראת', קצת ארודים ממה שהגיע להם. הרגשתי שעצר את נשימתו ואמר: "זוהי החלטה שלך, ריוואן. אם תבחר להסכים להצעה, לא תהיה רצוי בעמק אבן הדם עד שדודי ימות ואני אירש אותו."

"למה לך אין בעיה עם זה?" שאל הלירד טאלות' ואני איתו. האת'ן ליוואגור אמר, נאנק, "אתה הלירד טאלות', אדון השיבולים, הרביעי בעושרו בממלכה. אני מצפה, כשאהיה הלירד, שאיש מידידיי לא ינסה להצר את דרכיי. זו תהא צביעות מצדי להצר את דרכיך."

יכולתי באותו הרגע להבין למה ווירדת' האמא לא שנאה אותו. כמובן שחמקתי משם. הלירד טאלות' עמד לתת לי משהו לעסוק בו ולא אהיה טיפש בכך שאיתפס מצותת לו. אצילי הון במעמדו עשירים דיים לבחור תמיד בכבוד על פני הון בכל פעם שעליהם לבחור. גם היה עליי לעכל שהוא מחליף צורה.

אשתי ואחיה היו, כמובן, עם שמיר והחברים שלה. גם בראנדלות', אחיה בעל ריח העשן של שמיר, הצליח להתפנות מעסקי המשפחה בנימוי. תחת מסכת הכסף שלו, הוא מי ששימש כאיש הקשר בין אשתי לבין קרוביה המלשנים בעיר הבירה. אלה ניהלו עבור אשתי את בתי המלאכה של ייראת' שיכלו לשווק לכל מקום שהכיר במרות המלכים העליונים של נימוי שזה אמר כל מקום בממלכות התיכונות. שניהם היו עסוקים בתכנון לפחות כמה שנים טובות של כל האפשרויות העסקיות שיכולות לנבוע מהעובדה ששמיר וחבריה סיימו לבנות תוך מחזור את המגדל. אחיה הייבנסקאר לא יכל להגיע בשל עוד החלטה מטופשת שקיבל: להישבע אמונים לרוע. מה יהיה איתו, אה?

אחיה של אשתי התחפר במרווח בין המחצלות שלנו שהיו בשורה הראשונה. אשתי הייתה שקועה בשיחה עם השר האוואנהאר שלא יכל להחמיץ את יצירת המופת של היורשת שלו.

"אז מצאת את הלירד טאלות' בסוף?" שאל השר האוואנהאר שהבחין בי מתקרב מרחוק. משהו במבטו התעכב על החגורה עם המחומש הכסוף. כבר אמרתי שהעדי הזה מקולל, לא?

"תזמון." עניתי בנועם, נועץ מבט זעוף באשתי, "הוא היה בשיחה עם האת'ן ליוואגור. שיחה אישית מאד. האם ידעתם שהלירד טאלות' לא בקו הבריאות?"

"שזה באמת לא עניינך, וירדת'." השיב השר האוואנהאר "יפה עשית."

לקבל מחמאה מהמאהב של אשתי? ידעתי, שמעשית, הוא הסיבה ששנינו היינו נשואים. ולא שקינאתי לאשתי. אני פשוט הרגשתי משהו אפל מאד בדרך שבה הוא שיבח אותי כאילו... הוא מנסה להיות מנומס במקום שברצונו לומר או לעשות מעשים בוטים בהרבה.
"אני זוכר שהייתי פעם מערבולת קרח." השבתי, מחליט להעלות את הנושא על דעת עצמי, "מי היא הייתה? הזכרונות שלי אינם ברורים פרט לכך שהיא או הייתה כמוני, מחליפת צורה."

אשתי לטשה את מבטה לעבר שנינו בתהייה מי מבין שנינו יהרוג את השני ראשון. היא הייתה גבוהה כמעט כמוני אף על פי שגימדה את מאהבה. לבסוף, השר האוואנהאר אמר: "אלה מסוג הדברים שאני לא צריך לדעת, וירדת'."

ואז הוטל צל על השמיים. מגן המנגינה של העיר נשמע כשגבירת הצללים במלוא תפארתה המבורדסת ריחפה מעלינו. אחיה של אשתי התעורר כשנשמע טפטוף התוהו משולי גלימתה האפורה כצל, עדות לכך שהיא לא הייתה בקו הבריאות כפי שלמדתי רק עכשיו. ועם זאת, הרגשתי שהכרתי אותה כאילו היינו פעם חלק ממשהו גדול יותר. לא ידעתי מה.

"ברכות," קראה גבירת הצללים, טפרי רגליה מופנים לעברנו באיום, "מאז שכבשתי את גליית', הממלכה אוספת חיילים וספינות כדי להילחם בי ובנאמניי. על מנת לחסוך השפלה, אני מציעה קרב אלופים בין אבירות היסודות שלי לבין אבירי היסודות שלכם. אם שלכם ינצחו, מה שאני בספק גדול אם יקרה, אסכים לפתוח במשא ומתן. אם הם ינוצחו, וזה מה שיקרה, אתם תיענו לדרישותיי מבלי להשפיל את עצמכם בשדה הקרב."

כמה שאני אוהב נשים שיודעות מה שהן רוצות. כך או כך, נצטרך להיענות לדרישותיה.
 
פרק טוב, אם כי אני מרגיש שלא תזיק לו הגהה נוספת למשל המשפט: "הם לא רגילים להיות לא מונהגים בטלף שמיר."
נחמד לקרוא איך הסיפורים השונים מתחילים להשתלב ועכשיו כל הדמויות הראשיות באותה נקודה.. מניח שזו הכנה למשהו דרמתי.
 
שמיר מספרת: "כנגד סוף כל הדברים"
חלק ראשון: "המלכה איננה מצייתת, המלכה מצווה"
המגדל היה מגניב. העובדה שהייתה לי רגל ביצירתו עשתה אותו לעוד יותר מגניב.

הייתי צריכה להודות לשורה ארוכה של אנשים שבגללם אמא שלי הגיחה מהיכלה האפל. ולא! כוונתי לא לגבירת הצללים, איכס! הייבנסקאר ידע כמה המגדל חשוב לי ועדיין לא עצר אותה מלחרב את היום החשוב ביותר בחיי עד כה. למרות שהוא עדיין עומד על תלו, שכמובן עם השנים יהיה צורך לשפץ פה, לתקן משהו שאני לא אחראית עליו שם, הוא היה מגניב מיום השלמתו. במקום העמוד המשעמם שעמד פה מאז ניתוץ העולם, בנינו קלשון – מגדל שהתפצל לשלושה מגדלונים קטנטנים בצבע אדום אוכרה שלכל אחד מהם מדרגות משלו שיצאו מחדר הכניסה של המגדל. המדרגות התפצלו בהמשך למסדרונות – יחי הקדמה! – שהתפצלו לחדרי הוראה וסדנאות מלאכה. כל אחד מהמגדלונים היה בגודל העמוד המשעמם ההוא והבסיס היה כה רחב עד שכמעט חסם את כיכר עשרת המלכים לפני שהזזנו את הבניינים כדי לתת לגדולה מקום.

הסלעונים ישנו עכשיו. אפילו עם כוחות אבירת האוויר של ת'מדן, הסלעונים היו חסרי מנוחה. הדבר היחיד שמנע מהם לזוז הוא שהם היו תשושים. התנהל וויכוח בינינו ומעלינו, במועצת המלומדים, אם להשיבם למצבם הדומם והבלתי מזיק או למצוא דרך להרגיעם... וזו הייתה הבעיה הכי גדולה שלנו עד שגבירת הצללים הגיעה.

גבירת הצללים הייתה לבושה בטעם רע עם ברדס שחור מסריח שהסתיר את פניה, המכוערות בלי שמץ של ספק, וטלפיים מפחידות מברזל. הקול שלה עשה את העבודה. רק נוכחותם של אנשי הצללים ואנשי משמר האקדמיה מנעה מהאנשים המכובדים שבאו לראות את המגדל שלי (!) לשכוח שיש מעלינו כיפת מנגינה ולנוס לכל עבר כחפרפרות. טוב, טוב, הייתה הלירד ורמינת'רה קאהין שבאה עם החרט האהוב עליה לצייר את נכדתה על רקע המגדל. מעניין שלא תבעה שיקראו למגדל מגדל ורמינת'רה כתנאי להשקעתה בעסקים של אבא. גם כל אינספור הקרובים של דראגורד הגיעו כדי לראות את המגדל. המלומדת הגבוהה פשוט השמיעה אנחת עונג למראה המגדל הגמור.

בינתיים המלכה העליונה הרימה את נוצותיה הלבנות, הסרוגות בתספורת קצרה הדוקה, והציעה: "למה שלא נתחיל במשא-ומתן עכשיו?"

באותו הרגע הרגשתי פגועה עד יסודותיי. הבנתי שציפיתי להילחם באבירות היסודות שלה ולהוכיח לעצמי שאני המגניבה מכל. חשקתי את שיניי כשגבירת הצללים ענתה: "שיהיה. אני מעוניינת לפרוש את חסותי על קואין הורווינד."

גבות הורמו בחשדנות בכל הכיכר. לא ייתכן שאלו היו כל הדרישות שלה.

"אל תתני לה אותה." התערב אבא, גבוה ומרשים בצורה מוזרה, טבעתו נוצצת על ידו, "היא גנבה את כוחותיה של גבירתה, מלכת הקרח. כוחות אלו קשורים לילדים הללו. היא... –"

"לא יאונה לילדה רע." הבטיחה גבירת הצללים כשאני לא מאמינה למילה שיצאה מפיה. המלכה העליונה עפעפה בגבותיה האפורות ואמרה: "הבטחתי לתמוך בקנת'ן הורווינד. זוהי החלטתו אם למסור את בתו או לא."

פחדנית. המלכה אינננה מצייתת, היא מצווה!

אבא איבד משיעור קומתו כשהביט לעבר אדון המנגינה. הוא אמר לי שהוא דמה כמו גרגר אדמה למורה שלו. אדון המנגינה שילב את אצבעותיו, כשהוא נדרש להכריע בגורל בתו. אם יש מישהו שלא ידע לקבל החלטות בזמן, זה היה הוא. זכרתי כמה זמן לקח לו להחליט שהוא לוקח אותנו לשיעור ראשון. תמיד הערכתי את יכולתו של אחי הייבנסקאר לקבל החלטות ברגע גם אם לא תמיד חשבתי שאלו היו החלטות חכמות כמו לתמוך ברוע ההוא.

סטיק כמעט הבהב לתוך הערפילים כשת'מדן הניחה יד על כתפו. היא הצביעה בסנטרה לעבר אנשי הצללים מוציאים להבים ונעלמים. "ברצינות?!" קרא סטיק, חיוור מאימה, "כשאנחנו צריכים אותם יותר מכל?"

"סטיק," אמרה ת'מדן, אצבעותיה מתחפרות בכתפו, "תאמר שהם נטשו אותנו. תאמר." וסטיק ניסה לומר את זה ולא יכל. הרגשתי אותו מנסה כמה אפשרויות עד שהצליח לומר: "הם הלכו לנקות את נבגיה של גבירת הצללים ברובדים של המציאות שאתם לא חשים."

"בדיוק." אמרה ת'מדן "כל עוד החגורה עליך, אתה לא יכול לומר משהו שקרי, סטיק. לחשוב, כן. לומר, לא."

האם הזכרתי שאני מתעבת את הוד מושלמותה? למה אני לא הגעתי למסקנה הזו בעצמי? הסתכלתי בידיי והבחנתי ששערותיי מכתימות כמעט כמו שערותיו של דודי. קרמריטים! שמעתי את קולה של האוצרת הראשונה אומר: "עליכם לפעול בתואם. עליכם לפעול בהבנה. עליכם לפעול בחוכמה." כשאני חושבת שהקרמריטים הרבה יותר מפוחדים ממני.

ואז קלטתי למה הקרמריטים התחילו לשנן מדברי האוצרת הראשונה. יצוריה כבר הסתננו.

"בזמנו הילדים נמסרו לחסותו של גספר הומאיון. הוא צריך להיות חלק מההחלטה שלי." מצא אדון המנגינה דרך להשהות את החלטתו. גבירת הצללים, המרחפת מעלינו באיום, ענתה: "וגספר הומאיון ימצא דרך להעביר את עול ההחלטה למישהו אחר וכך הלאה. המשא ומתן הזה הסתיים."

"לפחות תערכו את הקרב במקום אחר. אנחנו נמצאים ליד נקודת היצירה של הרסיס הזה." התחננה המלכה העליונה "בפעם הקודמת, כשאביר האדמה הפעיל את כוחותיו בקרבתה, נוצרה סערת זמן מסביב לתקופתנו כתוצאה מההתנגשות בין כל קווי הזמן שהוא איפשר."

הסתכלתי לעבר אבא. האם אין לאישה הזו גרגר של קווארץ בכל הגוף המלכותי שלה?

חלק שני: "אבן, נייר ולהבה"

"שלהבת כפור, אני האדון כבידה."

הקול הבלתי נעים הזה הנשמע בירכתי התודעה היה מוכר לי מהחיזיון. שם הוא היה משולב עם קולם של שניים אחרים. פה הוא היה נפרד. לא אהבתי שנתן לי שם חדש. שמיר זה שם מצוין ותודה ששאלת. סבתי אמרה שהאדון כבידה מדבר אליך דרך פחדיך. הקרמריטים מפחדים, לא אני!

אז למה גם אני שומעת אותו?

"עזוב אותי, יצור מאוס. אני לא פתוחה להצעות." סיננתי בשקט בעוד גבירת הצללים מעכלת את תחינתה הרכרוכית של מלכתנו העליונה. שמעתי את נקישות הגפיים שלו, מזכירות לי שהוא חרק ענקי. האם הזכרתי שחרקים, ובעיקר חרקי ענק, מגעילים אותי?

"את מפחדת שאת תיעלמי בתוך הקבוצה. כשאנשים ידברו על הישגיך, אנשים ידברו על אבירי היסודות, לא עליך." הסביר האדון כבידה בנימה שנשמעה לי היגיונית להחריד. סירבתי להודות אבל היה משהו בדבריו. זה עדיין לא הסביר למה אני צריכה לקבל את השם המזופת שהוא נתן לי.

"מה אתה מציע, האדון כבידה?" שאלתי ולא האמנתי שאפילו שקלתי לקבל את הצעתו. שמעתי את אחי בראנדלות' רוכן לצדי ומנסה לשאול אם הכל בסדר. בטח נראיתי מנותקת. ריח העשן שלו עלה בנחיריי. הסיפור במשפחה היה שהגבר של אמא שלי רצה שלפחות לאחד הילדים שלו תהיה מתת. למרות שהאש בוערת בתוך אחי, ומכאן ריח העשן שלו, מתת לא ניעורה בו. זה הזכיר לי לאיזה תהומות אדם מפוחד יכול להתדרדר אם נותנים לו. אמא סיפרה לי את זה למקרה שאפתח הערצת גיבורים לאיש מכל הדיבורים של אחיי, ובעיקר אחי הגולה, טאנגנס. אני מודה ,שלמרות כל הדיבורים שלי על כמה אמא מרושעת, היא רוצה שנישאר בחיים אחריה. היא פשוט יכולה להיות כזאת חלוק אבן ברגל.

"מה שאת רוצה: שתילחמי באלופיה של גבירת הצללים. היא חייבת לי את המעמד שלה. והיא מסרבת לשלם את המחיר – " וכאן התגנב לנקישות פיו רעד שפירשתי כזעם קר. נזכרתי במה שת'מדן אמרה. הוא לא יכול לשקר לי. עם זאת, כפי שנוכחתי פעמים רבות, אמת זה עניין שפתוח למשא ומתן. הוא עדיין יכול להציג את העובדות באופן שהוא רוצה. זה מה שנקרא בעולמנו ערמומיות. "אם תביסי אותם בעצמך, אנשים יזכרו אותך לנצח, שלהבת כפור."

החלטתי ששניים יכולים לשחק במשחק הזה. אם הוא היה טיפש דיו לתת לגבירת הצללים כוחות בלי אפשרות לקחת אותם בחזרה במקרה של חוסר נאמנות, גם אני יכולה לשחק. לא זלזלתי בו. ידעתי שהוא היה רב עוצמה דיו לברוא ביחד עם שותפיו את היקום הזה. פשוט הרגשתי שאני צריכה להוכיח לעצמי שאני הטובה. אם אסדר את הרע במשחק שלו, אוכיח את הנקודה שלי. הבנתי שאני צריכה לומר את המילים בקול כדי שאהיה בטוחה. "בריט," אמרתי, משפשפת את כפפותיי השחורות "האם זה הדבר הנכון -?"

לא הצלחתי להשלים את המשפט. בראנדלות', שהחליט להשלים על דעת עצמו את המשפט, אמר: "אל תלכי שולל אחרי העמדת הפנים שלה. היא מעמידה פנים שהיא עדינה. אדם עדין לא היה מחזיק את ילדיהם של נאמניו בני ערובה בארמונו."

ואז הבחנתי באחיו של ווירדת', קיריד, בקרב האנשים. הוא נשא את פניו לעבר גבירת הצללים בלי אימה. ידעתי שאמו העניקה לו את שמו האמיתי של האדון כבידה ומכאן את כוחותיו. גם כך רציתי להצטרף לחברה שקיריד ייסד. עמדתי ללכת ששמעתי אותו לוחש: "אל תרגיזי אותי, שלהבת כפור. לפני הרבה זמן, בני האדם בעולם הזה גנבו את מה ששייך לי. הבנתי כבר מי את, מירדוראן. את העדה שראתה את מרת'ין מקים את המחסום. האם את לא חושבת שאני לא יכול לשלוח מישהו שיוציא את החוט שלך מרשת הזמן, מירדוראן?"

פעמיים הוא חזר על שמי האמיתי ובכל פעם הרגשתי את המשקל על כתפיי מכביד יותר.

"מגן המנגינה מגן עלינו." ניסה בריט להרגיע את חששותיי. לא מגבירת הצללים פחדתי.

"אז למה אתה לא עושה את זה כבר?" סיננתי כנגד הרשע.

שמעתי אותו חוכך בגפיו האדירים, שוקל אם למחוק אותי מהקיום. שמעתי את האוצרת. הפעם הבנתי יותר את דבריה על תיאום, הבנה וחוכמה. הם היו מרגיעים בצל הטירוף הזה. לבסוף הוא אמר: "אתן לך הזדמנות אחרונה, שלהבת כפור. זה לא היה כזה רע לשרת אותי. שנינו רוצים את אותו הדבר במקרה הזה רק מסיבות שונות."

"אני לא חזקה מספיק."

בכל פעם שאמרתי את זה לאדון המנגינה, הוא דרש ממני לחפש את הכח בתוכי. האדון כבידה חכך בגפיו בנימה שהעידה שהוא לא עמד לנהוג כך. קלטתי שזה היה מהלך נואש. להפנות כנגד האדון כבידה את חוסר רצונו להעניק עוצמה. האדון רעם נתן לנאמניו עוצמה לפי הסיפורים ששמעתי. האדון כבידה לא נתן לאף בן אדם עוצמה. הוא העדיף לתת עצות, לא כוחות.

"מעניין מאד. את מפעילה עליי את כוחות אבירת הלהבות שלך." ענה, בוחר לא להחליט, "ובשמו של אדון העולמות, את אפילו לא מודעת שאת עושה זאת."

והוא לקח את הזמן. בינתיים דאר הבחין באבירות היסודות שהסתתרו בקרב הקהל מולנו.


חלק שלישי: "סלעים ורוחות"

לא. דארגורד לקח נשימה עמוקה והחליט לגלות לאחרים שאבירות היסודות כבר הגיעו. "לצערי, קשה לי לראות כמה רחוק אוכל לקחת את הקרב כדי שזה לא ישפיע על הבאר מתחת לשמיים נופלים. אני עומדת על כך שהקרב ייערך בשמיים נופלים במלוא הדרו." השיבה גבירת הצללים, נוקשת בטלפי הברזל שלה. המלכה העליונה רקעה ברגליה. ומאומה לא קרה.

היא רקעה שוב, כנראה מנסה לזמן משהו שלא יכל לעלות מבעד לרובדי המציאות. המגן עבד לשני הכיוונים. הוא מנע מדברים להיכנס לתוך העיר מתוך רובדי המציאות האחרים. אז איך אבירות היסודות של גבירת הצללים נכנסו? ואז נזכרתי שקיבלנו את אותם כוחות. אם לנו הורשה להיכנס, גם להן הורשה להיכנס. המגן לא יכל לבצע את ההבחנה בינינו.

"אני הרגליים שלך." אמר וירדת' את המשפט המוזר ביותר שהוא אמר אי פעם באוזניי "אם אמות, גם את תמותי."

אני לא חושבת שאותו המלכה העליונה ניסתה לזמן. גבירת הצללים הישירה מבט מתוך ברדסה השחור כלילה לעבר ווירדת, ששיערו היה בהיר כמו היום, והתחילה לומר משהו, עצרה בדבריה, ואז שאלה: "למה צריך להיות אכפת לי? אני מתחילה לאבד את סבלנותי."

"זה פשוט." אמר וירדת', לוחץ על החגורה הכסופה שרק עתה הבנתי למי היא שייכת: אבירת המנגינה. אני חוזרת מכל דבר טוב שאמרתי על אמא מעודי. החגורה הזו הייתה ברשותה כל הזמן הזה ולי, הצאצאית שלה, היא לא סיפרה כלום ולאפס המייבב הזה היא...

ולפני שהספקתי לחשוב, מצאתי את עצמי מסתערת במלוא הכח על וירדת'. אנרגיה נקוותה מסביב לידיי המכתימות והפכה לאגרופים שבהם היכיתי את מה שהתגלה כקסם מגן חזק. לא שהוא מנע ממנו ליפול. הוא רק מנע ממנו לחטוף ממני את מלוא זעמי. אני... אני... אבירת המנגינה!

ומעליי גבירת הצללים איבדה משיווי משקלה עם כל אגרוף שהצל שלה עלי אדמות חטף. אנשים בקהל התחילו להסתכל על ווירדת' בצורה אחרת. מגבירת הצללים הם פחדו. מווירדת' לא כל כך. די היה בהמון עם סכינים שלופים כדי לגמור אותו בסופו של דבר. "שלי! החגורה הזו שלי!" קראתי בעודה מכה את ווירדת', שהיה אחד הגברים החלשים ביותר שהכרתי, "החגורה הזו –"

ואז בבת אחת ווירדת' תפס את אגרופיי והרים אותי באוויר. הוא היה יותר גבוה ממני. ועתה התברר לי שהיה יותר חזק ממני. עמדתי לבדוק מה קורה עם האדון כבידה כשאמר: "הקרב הזה יהיה סוף כל הדברים."

"למה?" קראתי לעבר השמיים הצהובים "למה לנערה לא יכולים להיות דברים מגניבים?"

גבירת הצללים השפילה את מבטה לעברי. חשתי את העוצמה מתפשטת במעגלים מכיוונה. היא ביצעה בחירה באותו הרגע. העוצמה לא עשתה אותי חזקה יותר או חלשה יותר. העוצמה פשוט נספגה ביקום, מחזקת אותו עוד יותר כנגד התוהו. הרגשתי משהו נרגע בו. הוא הפסיק לייצר את בני מינו של דאר לעת עתה.

"אני שומרת לעצמי את הזכות לתבוע את הקרב הזה. בינתיים דאגו שקואין תהלך בדרכי החיים או שיהיה לכם עסק איתי." אמרה גבירת הצללים ונעלמה מבעד לעננים האדומים. אבירות היסודות נמוגו כלא היו, משאירות אותי לא מסופקת בעליל מהתנהלות הדברים. אמי רצה לעברי ונדמה שהיא מתלבטת אם להכות אותי או, למרבה הפתעתי, לחבק אותי. אני מעדיפה שתכה אותי. אני לא רוצה את החיבוקים שלה אחרי שהסתירה ממני את זה. "הורד אותה לקרקע." אמר אדון המנגינה "היא שלי אחרי הכל לטוב ולרע."

וירדת' הישיר מבט לעבר עיניו הכחולות של אדון המנגינה. אחר הוא הניח אותי בעדינות על הקרקע כפי שהתבקש וביקש מחילה בעיניו מאמא על כך שנהג בי באכזריות שכזאת. לרגע אחד ובלבד לא היה לי אכפת להיות שלהבת כפור. לא הרגשתי שום קשר לעולם זה.

"את האדם החכם ביותר שהכרתי והאדם הטיפש ביותר שהכרתי." סינן אבא, עומד ליד הלירד ורמינת'רה קאהין. יכולתי כמעט לשמוע גאווה אבהית נמהלת בקמצוץ זעם ודאגה. אדון המנגינה בינתיים התקרב אליי והושיט לי את ידו. הבטתי לעברו בקור
ואמרתי: "החגורה הזו שלי."

"אנחנו לא בוחרים את היסודות. היסודות בוחרים אותנו." ענה אדון המנגינה, מושך אותי, "היסודות משקפים את אישיותך. את התנהגת עכשיו כמו אש ואדמה בלי שמץ מהמנגינה."

עמדתי לשאול מה בווירדת' משקף את המנגינה עד שהבנתי בעודי מדברת למה הוא נבחר: הוא היה בנה של השמש. בדמו זרם דם המלכים העליונים. כפי שהמלכים העליונים איחדו, כך המנגינה מאחדת.
 
פרק טוב, נהניתי לקרוא. מסביר חלק מהדברים אם כי אני לא הכי בטוח שזה הכי תואם את האופי של ווירדת' לעמוד מול גבירת הצללים, אבל כן מסתדר במחשבה שנייה. אהבתי איך שהאופי של שמיר בא לידי ביטוי בפרק ואני מחכה לפרק הבא כדי לקרוא את ההסבר להתנהגות של מערבולת קרח (מעניין כמה זה לא רחוק משלהבת כפור).
 
גבירת הצללים: "איחוד משפחתי"
חלק ראשון: "סיבוכים"

להיות גבירת הצללים לא היה מה שציפיתי לו.

מרגע שכבשתי את גליית' לא הייתי צריכה לגייס או לאיים, הם באו אליי מקצוות הממלכה, מגיעים ממקומות שאפילו כוכב הא'קאיב לא האיר מעליהם. היו אלה חיילים קטנים שהתמרמרו על סוף המגיפה הלבנה. הם אמרו שכבר מזמן לא הייתה להם אפשרות לעשות כרצונם בלי שהמגינים יפריעו להם במזימתם. אני מדברת על מחוללי מחלות. והחיילים הללו האמינו שאני אהיה המגיפה הבאה שתסלול להם את הדרך בחזרה לגדולתה של המגיפה הלבנה. כל מה שרציתי בשמיים נופלים היה להפיץ את הנבגים למגיפה הבאה.

אם אשלוט במגיפה, קואין תהיה מוגנת. מה שלא יקרה אם מישהו אחר ישלוט במגיפה הזו. זה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי. גם לא אתעלם שחשבתי כמה הם יהיו טעימים כשאזלול. מתים מהלכים לא הידסו לעברי בהמוניהם. לא היה להם מקום בתוכניותיי מכל מקום. הם פשוט יהיו יריבים על הגופות שיישארו אחרי המגיפה. כבר חשבתי איך להיפטר מצרתם.

בינתיים הפכתי את גליית לתפנית החדשה. אפילו שמעתי את התגלמויותיי קוראים לה כך. העיר אכן נעשתה צפופה יותר בכל פעם שהלכתי בה כאילו המרחב עצמו מתכווץ על מנת לא להשאיר ולו פינה מוארת אחת בעיר. התגלמויותיי אהבו את העובדה שעיר זו מקורה. בכל פעם שהייתה לי הזדמנות, הייתי מטיילת עם הייבנסקאר. רציתי ללמוד על האחווה. והייבנסקאר רצה להטות אותי לדרך מחשבתו צמאת הדם.

כך שהיינו צמד מושלם.

הייבנסקאר החזיק בידיו את הגיליון של "רצון העם". הופתעתי כמה הזמן חלף. הגיליון יצא פעם במחזור כך שהעובדה שהופעתי בשמיים נופלים סוקרה בו העידה על חלוף הזמן. כשהייתי בעתיד לא ממש התייחסתי למעבר הזמן. הייבנסקאר הסביר לי איך הם מחשבים. ימים הם הסיבוב של הרסיס סביב עצמו. הימים מצטברים לעשורים ובכל מחזור היו עשרה עשורים. השנים היו ארוכות, ולמרות שהייבנסקאר אמר לי מה היה אורכן, הוא אמר שהן מעניינות רק פקידים ומלומדים. הוא עבר בשביעות רצון על מודעת הגיוס. ידעתי שהוא הוריד לפעילי האחווה הוראה: התגייסו לגיס המלכה.

"אנחנו צריכים לשכנע אותם שאת עובדת ביחד עם שוכני העולם." אמר הייבנסקאר, מגלגל את העיתון הירקרק בידיו, "מהלך זה יהיה קשה היות והמלכה העליונה באמת... עובדת איתם."

הרעיון של המגיפה לא מצא חן באוזניו. גם מפקד משמר הצללים הביע התנגדות נדירה. הזהירות אמרה לי להקשיב לאזהרותיהם. לא שמיהרתי. פחד טוב הוא משהו שדורש זמן. ושנאה.

"... או שאני פועלת מהאוגרי. גייס המלכה פשוט יפגע ביישוביהם של שוכני העולם." הצעתי אפשרות שנשמעה לי יותר מתקבלת על הדעת. הפצת שמועות כאלו הייתה סבוכה. הייבנסקאר חיבר את גבותיו בהבעת פליאה והתחיל לומר: "נזק היקפי – "

" – אבל זה בתנאי שאני הולכת על מתקפה כנגד שוכני העולם. לא עבורם שבתי לזמן." השבתי להייבנסקאר. בכל פעם שאמרתי את זה, הייתי פחות ופחות משוכנעת בדבריי. השנאה של הייבנסקאר הייתה מאד משוכנעת. לא אחת הרגשתי פשוט רצון לחבק אותו. זכרתי את הפעמים שצינת ליל חיבקה אותי והרגיעה אותי. לא היה לי ניסיון עם מחזרים. או מחזרות. אני זוכרת שבנשפים שערכה מלכת הקרח, הייתי מנסה את כוחי בריקוד. הייתי גרועה בזה.

"זה עדיין רעיון טוב, קירונה." אמר הייבנסקאר, מתייחס אליי בהיסח דעת בשם שבחרתי.

ושוב שמעתי את שירת הרפאים המצמררת הזו. כל אחד שואף להיות בחברת הדומים לו. העימות עם ווירדת' הזכיר לי עד כמה הייתי בודדה. מאותו יום התחילתי לשמוע את הקולות קוראים לי לבוא אל שדה מעוז. קולות עתיקים.

הייבנסקאר זיהה את הפעמים ההם ונזכר לומר: "שדה מעוז היא בשטח האויב, קירונה." ועדיין תהיתי מה הקשר ביני לבין בית טאלות'. להייבנסקאר או לאחרים, מבני הממלכה, שפעלו עבורי לא היה מושג או שהם בחרו לשמור את זה לעצמם. הרמז היחיד שמצאתי היה יצירה עתיקה שייחסה לסירדרת' טאלות', אביו הקדמון של אדון הנחלה בימים אלו, טבע של מחליף צורה.

לפתע נזכרתי שאני גבירת הצללים ואני חייבת רק לעצמי תשובות למה אני עושה משהו.

חלק שני: "זכרו את המים ותודה על לא כלום"

הייבנסקאר עמד על כך שילווה אותי בדמותי האנושית לשדה מעוז. לא היה מקובל בחברה הזו שאישה תלך לבדה. מפקד משמר הצללים ואנשיו יתחזו לאנשי הצללים וישמרו עליי. כשהוא הסביר את העניין, שאלתי אותו אם אנשי הצללים לא עשו את הדבר בכיוון הפוך. מפקד משמר הצללים צחק בנימה שלא השתמעה לשתי פנים.

כמה אנשי צללים לא שבו הביתה לנשותיהם וילדיהם בסוף היום.

הדבר הראשון שהרשים אותי בשדה מעוז הוא הפתיחות שלה. יחסית ליישוב עתיק יומין, העיר הייתה פתוחה לשמיים. היא לא הייתה צריכה את החומות כשאבירי הדם היו בשיאם. שדה מעוז לא צמחה בצורה מסודרת כתפנית אף על פי שהיא הייתה מעט יותר מרווחת ממנה. יותר מזה, הבניינים נראו כאילו הדגם שלהם תוכנן לתחרות ואז נבנה בפועל פעם. היו שם פירמידות שנישאו אל השמיים. היו שם מבנים שעוצבו בתכליתיות עד כדי כך שנראו כמעט חיים. אחרים היו מעוטרים בעיטורים שונים עם מוטיב חוזר של שיבולים...

ובמבט קרוב, נראה יותר כלהבה יציבה ולוהטת כאילו היא נאבקת לבעור כנגד כפור עז. לא השתגעתי על המוטיב האמנותי הזה שהם בחרו לבנייניהם.

ובמובן אחר, היה זה מוצב. כל דבר בשדה מעוז נועד לשרת בסופו של יום את האדונים: אבירי הדם. לא היו שם היכלות בהם אנשים צפו בהצגות אבל היו שם סדנאות מלאכה בהם אנשים חישלו כלי נשק ושיריונות כה מצועצעים שהלמו את תקופת השלום שבה חיו. אנשים הרימו מבט לעברנו כשטיילנו להנאתנו במקום. המילה הנאה בשדה מעוז הייתה כרוכה בצפייה במצעדים של אבירי הדם, שלפי מה שהבנתי מהייבנסקאר, היו מחזה נפוץ.

השוק שלהם, שאליו מצאתי את עצמי נמשכת אליו, היה מסביב לכיכר, שנקראת בשם היצירתי מאד, כיכר הדמים. לא במובן של הדם הנשפך בשדה הקרב אלא הדם העתיק והמפואר של תושבי המקום. היו שם סוחרים ("צמיתי הון!" נחר הייבנסקאר בשנאה.) שעל חזיתות חנויותיהם היו משורטטים בעדינות סמלי בתי אצולת ההון שאת סחורתם הם מכרו לתושבי המקום. ובמרכז יצאו מים משבעה פתחים מתחת לפסל ההרד של אישה יפה. האישה אחזה בכל אחד מידיה מטה שממנו התעקל נחש באופן שנראה כאילו הוא נושך את זנבו. אני כמעט קפאתי במקום כשהבנתי שאני צופה בסמל עתיק של אויבי התוהו בעולם. מתחת לקילוחי המים הייתה הכתובת:
"כאן ניצבת גופתה המאובנת של טאל שלהבת החורף שם הציב אותה אחיה הנסיך האדראת' דראגדר."

הפסל הזה היה ההעתק. הייבנסקאר אמר לי שהמקור נמצא בהיכל טאל בדרגאלות'. פושטי רגל שתו מהמים במזרקה בעודם נעים בצורה מעורפלת בין נותני חסדם בכיכר הדמים.

"חיות מחמד." העיר הייבנסקאר "צמיתי ההון מחזיקים אותם על מנת שידעו על נדיבותם. מעניין מה היה קורה אם נזקק אמתי, שדם של צמיתי חרב זורם בעורקיו, היה בא אליהם?" והוסיף חיוך שהאהבה הייתה הרחק ממנו. הוא לא הבחין במשהו מוזר בקבצנים. מפעם לפעם העיניים של כמה מהם נעשו צהובות אחרי ששתו מהמים במזרקה. הרגשתי אותם כמעט נלחמים להחזיר את עיניהם לצבען הרגיל. אחד מהם, אדם מרופט להחריד, נהם: "הטוב, הרע והמכוער לא השתנו מאז ימי טאל ואפילו פושט רגל יודע להבחין בינם." ועיניו שבו לצבען הרגיל העכור. העניין שזכרתי מאבק פנימי עז דומה בקרב הלירד. הלירד טאלות'.

האם הם כל כך נכספו להיות בני אדם עד שהתעלמו מהאפשרויות במורשתם הנשגבת? והרגשתי את הקולות עתיקי היומין קוראים לי מבעד למים היפהפיים. הרגשתי שאני צופה במים שנולדו מקרח שנמס ולא במים שעמדו זמן רב בין קירות האבן של המזרקה הנושנה.
ולפני שהספקתי להבין מה קרה, שתיתי ממי המזרקה החמוצים. כל הקסם שלה נמוג לה. ובלי לאבד רגע אחד מיותר, איבדתי את הכרתי. מעניין של מי הייתה התוכנית המחורבנת. כך חליתי בפעם הראשונה בחיי.

חלק שלישי: "יחי הגזבר החדש"

כשהכרתי שבה אליי, התעוררתי ליד ספר רפואה שנשא שם בשפה העתיקה – בנו טאליס ("היסודות") והייתה לי תצפית למקום שנראה כאילו גגותיו היו שדה שבער לאור השמש. ידעתי עוד בטרם קמתי שפעם השאירו פה מתים לחסדי הרוחות. תהיתי למה הובאתי לשם.
הרמתי את הספר הכבד וקראתי בו. בעודי קוראת בו, תמונות עלו לנגד עיניי. אלה היו... זכרונות. הרגשתי כאילו אני חווה את המסע מההתחלה מהרגע בו מצאתי את נערת העכביש ועד לרגע בו שתיתי ממי המזרקה כשמישהו מספר את הסיפור שלי בצורה מוטה.

שכחתי לחלוטין שצינת ליל לא הייתה קיימת מאז ומעולם. אם היה חולף מספיק זמן, הייתי שוכחת שהייתה קיימת אי פעם מערבולת קרח. ואז הבנתי שעשיתי משהו שטרם עשיתי: חלמתי.

... אבל למה שאחלום שאני נמצאת במקום שלא הייתי בו מעולם?

הקול סיפר ברקע שהייתי צריכה לשתות מהמים כדי להיות מוגנת. מחליפי הצורה היו שולחים את אלה מביניהם שרוחותיהם רקדו ביניהן אל המזרקה הזאת. אחרי שהחלמת, רוח התוהו השתמשה בידע של המחלה כדי להידבק אליך. אני דווקא הרגשתי שהמערבולת האפלה נתנה מסגרת לחיי במובן ששום דבר אחר לא נתן. לא הרגשתי שאינני מוגנת כלל.

שמעתי את הקול אומר שהעובדה שהאנשים נהנים מכאב לא הופך אותו לפחות כואב. ובהתחלה הרגשתי שאני חולה. חלק ממני עדיין הרגיש את זה. פשוט התעלמתי ממנו. התכוונתי לצחוק כשהספר התפוגג לנגד עיניי. רסיסי כסף ניפוצו באוויר צורבים את עורי כאילו הייתה אחרונת מחוללי המחלות ולא מחליפת צורה. לא נהניתי מהכאב בצורה הזאת.
ואז התעוררתי.

"בטח." שמעתי קול שזיהיתי מזכרונותיי, צמרמורת עוברת בי, "הנה הארודים שלך, ברית'ומיר."

שמעתי מטבעות נופלים באוויר כשגבר צעיר עם עור כסוף כמו חלקיקי הכסף שהכאיבו לי בחלום ושיער שחור כמו הלילה שהיה נכנס אל החדר והסתיר את אור השמש מהחלון. לטשתי בו מבט כשהוא השעין את גבו לקיר ואמר: "בזמן שישנת, גבירתי, חלו שינויים. אני טנגנס דרויר ואני הגזבר החדש של אחוות אלף כרי הדשא."

"מי אתה ומה עשית עם הייבנסקאר?" שאלתי ברוגע לא אופייני. שמעתי את זנבו זוחל מבעד לבגדיו הכחולים הצמודים.

הוא ענה: "הייבנסקאר הוא כבר לא גזבר האחווה, גבירתי. הורשיתי לשוב אחרי שקופת האחווה נמצאה ריקה אחרי ה... מהלכים של אחי." הוא התכוון לומר 'שטויות'. טוב, זה הוכיח שהם באמת אחים. רק אח יכול לבוז לאחיו בצורה כזו תהומית. גנחתי ותהיתי כמה זמן ישנתי כך שהדברים הללו הספיקו להתרחש. הזנב הפסיק לזוז, סימן שנרגע, כשענה: "השנה עכשיו שנת שלוש שמונים ושלוש, גבירתי."

אם כן, חלפה שנה בעת שישנתי.

"אני מניחה, שבדומה לאחיך, אתה מלא רעיונות." השבתי, רומזת שאני מעוניינת לשמוע. החלטתי שארשה לטנגנס לחיות בינתיים. מהתנהגותו, מי שהוחלף היה גזבר האחווה. עמדתי בראשה עדיין עד כמה שזה היה משמעותי עבורי.

הוא הוציא את ספר החשבונות של האחווה מתיק על חגורתו שרק עתה הבחנתי בקיומה. הוא שם את הספר על אדן החלון, נותן לאור השמש להאיר עליו, והצביע על ספרות, טורים ומילים כשהוא מתחיל להציג את השגותיו השונות לגבי ההוצאות השונות. כשסיים, יכולתי רק לומר שהתרשמתי שהוא היה יותר חכם מאחיו. לא פלא שהוא כבש את העולם.

ועכשיו הוא עובד עבורי.
 
תודה על התגובה. :D

הוספתי הסבר לגבי שיטת חישוב הזמנים שלהם. מחזור שקול לחודש אצלנו. הסיבה לכך שלא הזכרתי את אורך השנה היא משום שקיימים שניים - השנה הריוואנית הקצרה יותר (בה הייבנסקאר ואחרים משתמשים.) והשנה לנצחון הא'קאיב הארוכה יותר שהינה, למעשה, השנה שאני משתמש בה בספר רק ליתר הנוחות והפשטות.

האם היו דברים ספציפיים שאהבת בפרק?
 
וירדת' מספר: "בנפול ההרים"
חלק ראשון: הרגליים

אחרי מהלך כה מבריק כפי שעשיתי בכיכר עשרת המלכים, למה בדיוק ציפיתי מהעולם? הכרת תודה? מדליה? הזונה הכי טובה שניתן לקנות את שירותיה בארודים? לא. כמובן, הושלכתי לתא מואר ומהודר שנועד לשבויים רמי מעלה מתחת לעיר הבירה נימוי עצמה. לפחות העניקו לי אפשרות להעסיק את עצמי בכתיבת שירה. מלכתנו העליונה עשתה את מה שהיא הכי טובה בו: לשקול את כל הצדדים בעניין, לשנות את דעתה בערך אלף פעם ואז לדחות את זה לטובת עיסוק פחות בוער מחירותו של וירדת'... אבל השירה זרמה כיין. כבר שנים שלא הייתה לי כזו השראה.

למרות שלא הבנתי מאיפה בא לי השם "בנו טאליס" (מאוחר יותר גיליתי שמשמעותו בשפה של העולם העתיק 'היסודות') חשבתי שזה שם מתאים ליצירה הכי מוצלחת שלי. בחיי שזה היה קל לכתוב אותה. לא הייתי צריך אפילו לבזבז ניירות על טיוטות עלובות. הטור הראשון עסק במסעה של מערבולת קרח מעולמה האפל והקפוא. רשמתי לעצמי לשאול את השר האוואנהאר אם הפרטים לגבי החלק שמתרחש בת'ימאהי היו מדויקים. בטור השני עסקתי במסעה של גבירת הצללים בבואה לעולם בעקבות הבטחה טמירה של עוצמה. לעוצמה היה מחיר: היא לא יכלה לחזור לעירה בצללי העולם. היות והייתי כלוא, מעט ריחמתי עליה. כמוני, נאמניה נטשו אחד אחרי השני, משאירים אותה עם יצירותיה. היחיד שנשאר היה מפקד משמר הצללים שלה.

בדיוק ברגע שסיימתי בית מבריק על הרגע בו גבירת הצללים החליטה לשוב בזמן, הסתכלתי לתוך האפלה בתוך ברדסו של מפקד משמר הצללים. הוא נראה בדיוק איך שדמיינתי אותו. קיוויתי שהוא פחות מרושע מאיך שדמיינתי אותו. לא בכל יום אתה נתקל במשהו שיצא ישר מהדמיונות הפרועים ביותר שלך. לפחות אני מתפלל שזה מה שהם היו.

"כשהחולם יעקוב אחריך בחלומו," בירכתי אותו בברכה המסורתית של בני עמו. המפקד משך בכתפיו, העוטות אפור, וענה, בלי הרבה מאד יומרות מיותרות, "ברכות, ווירדת'." סימן היכר נצחי לרשע. מקמץ במילים, אהא?

"בהנחה ואני לא הוזה אותך, איך אני יכול לעזור לך כמידת יכולתי המוגבלת, אדוני?" השבתי, משתדל להצביע על האורך הרצוי של השקעה בדיבור. מפקד משמר הצללים ענה: "האם אתה יכול לדלג הלאה על פני מספר בתים בטור על גבירת הצללים?"

לא סיימתי את השיר וכבר היה לי עורך. עמדתי לומר שאני כותב כמו שהמילים מכתיבות לי. החלטתי לא לומר את זה ולשאול: "ומה אתה רוצה שאכניס לשם?"

"על נפילתה של גבירת הצללים." השיב מפקד משמר הצללים. זכרתי שהוא היה הנאמן. הוא היחיד שלא הפנה לה גב כאשר שאר נאמניה שבו לעיר שבצללי העולם. החלטתי לאזור אומץ ולומר: "אני עדיין בחלק שאתה היחיד שלא נטש את גבירת הצללים, אדוני."

"גבירת הצללים מתה." ענה מפקד משמר הצללים "היא אף פעם לא הייתה משתטה כל כך והולכת אחרי הקולות הפנימיים שלה ושותה ממי המזרקה המתועבים... ועוד שסוף סוף, המתיימרת שלקחה את מקומה התחילה להפגין מעט ממה שעשה אותה לבריה... דגולה."

"קול פנימי." תיקנתי אותו וניסיתי לחשוב איך לכתוב את הבית. אם היו למפקד עיניים, הייתי עתה בין המתים לפי הצינה בשפת גופו.

לאחר מכן הוא השמיע אנחה משועשעת. נדמה לי שיש דבר כזה: אנחה משועשעת. זה נכנס לרשימת הדברים שאבדוק כשיבוא יום.
"אם נדמה לכם שתודעות העל שלכם הם פסגת ההתפתחות – " רוב האנשים היו מתחלחלים מהרעיון שהם חלק מתודעת על אבל לא מפריעים למפקד משמר הצללים עם עובדות באמצע נאומו המרושע " – הרי שאתם טועים. בשלב מסוים, תודעת העל מתכנסת ולובשת גוף. וככל שהמין עתיק יותר, כך כמות הסבכים גדולה יותר."

"במילים אחרות, אתה אומר שהיא יצאה מדעתה. כשאנשים מקשיבים לקולות פנימיים, אנחנו נוהגים לומר שהם מטורפים. כשהם נוהגים להקשיב לקולות חיצוניים, אנחנו – " אמרתי והוא קפץ את אגרופו כשענה: "וירדת', אם תכתוב שגבירת הצללים השתגעה, אני –"

"מה היא עבורך?" שאלתי. הרי לא בכל יום יוצא לך לפגוש דמות מהשיר שכתבת עכשיו.

"אני קורא את מחשבותיך, ווירדת'. הן לא כאלו עמוקות ומורכבות כפי שאתה חושב. עבורי היא הבריה המבריקה ביותר שפגשתי מעודי. למרות שהתודעה שלנו עמוקה יותר, לא כולנו מבריקים באותה המידה." ענה מפקד משמר הצללים. יכולתי להבין מדבריו שהוא לא חושב שאני מבריק באותה המידה.

"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו כשגבירת הצללים מתה?" שאלתי, נוקש בעטי הארוך. מפקד משמר הצללים חייך לעברי מבעד לצללי ברדסו וענה: "כפי שהמלכה העליונה שלכם, בתבונתה, אמרה לגבירתי – ישנה סופת זמן מסביב לעולם זה. אישאר כאן, ווירדת', אבל ברגע שהיא תחלוף, אני אעזוב."

ואז, ברגע המותח ביותר, נשמעה דפיקה על הדלת. וברגע הבא הייתי לבד כמו מקודם. "ברכות," אמרתי לשומר, שהפסיד בהתערבות, "זה עתה סיימתי לחקור דמות בשיר שלי."

"כן, שמענו." אמר השומר בלעג קר "לא ידעתי שאתה יודע לדבר בשני קולות, רגליים." לאחר מכן, כחכח והביט לאחור אל חבריו השומרים, המריעים לו על אומץ לבו האגדי, "המלכה העליונה קראה לך."

חלק שני: "הזרועות"

החיילים ענדו על זרועם סרט כחול שקווקו בדרך מתפתלת כמו נחש. סמל בית דרויר. החיילים היו מגיס המלכה שהוקם רק לאחרונה וכבר התנהגו כאילו היו חיילים מאז ומעולם לפי הדרך בה אחזו בשרביטיהם ואיזנו את הסכינים בחגורותיהם. שיריונותיהם הממורטים נצצו לאור הפנסים שהאירו עלינו בלהבותיהם מבעד לקירות האבן הקרירים. אבירים של משמר המערבולת עמדו בכניסות וביציאות מהאולמות הצוננים. הקסדות המכונפות שלהם הסתירו אוזניים ארוכות תנוך שהעידו שהם קייה אם לא הרחת נוצות. החיילים הסתדרו כך שמי שהפסיד בהתערבות יהיה הקרוב ביותר אליי. היה לי חשד. מהעובדה שליוותה אותי רק כיתת חיילים, שהיו עוד כיתות חיילים שזכו לכבוד לחכות בצללים למקרה שיקרה המקרה והם יצטרכו להשתלט עליי. כדרכם של אנשים מבועתים, החיילים התחילו לדבר על נושא בטוח מבחינתם: הגיליון האחרון של מגן העם.

מדהים שהמלכה העליונה נותנת לחיילים שאמורים להילחם בגבירת הצללים לקרוא את העיתון.

"אין ספק שהפרחחית ההיא הראתה לגבירת הצללים את זעמם הצודק של המאהין." הצליחו כמה מהחיילים להרים גבה זהובה מעל עיניי הירוקות. אז כך זה יתנהל מעכשיו: כל הכשלונות והאסונות ייוחסו לסאית'ה וכל הנצחונות והחדשות הטובות ייוחסו למאהין? סיבוב חוזר עם שמיר היה בראש הרשימה שלי. אם לא הייתי נותן לה להרביץ לי בזמנו, אבירי היסודות היו מחריבים את העולם. עכשיו, כשגורל העולם לא עומד בינינו, הקרב... יהיה מעניין. האוך, על מי אני עובד? לא ייתנו לי להתקרב אליה במרחק יריקה מחורבנת. החלטתי לשמור את כוחותיי למה שיקרה באולם. למרות שאני משוכנע ששמיר תהיה מרוצה, ולו באופן חלקי, מהדרך בה האגדה שלה צמחה בקרב החיילים הנבערים מדעת, אני מאמין שהייתה מעדיפה שיתייחסו אליה לפי הזהות שתמיד הייתה גאה בה באופן דוחה.

"אתם יודעים שהיא בת תערובת." אמר אחד החיילים "הטלפיים שלה... –"

החיילים טפחו על ראשו של אחיהם לשרביט ואחד מהם אמר: "אף אחד לא מושלם, אח. לפחות ברגע הנכון, היא כבשה את טומאת הסאית'ה ששכנה בה ודבקה בטוהרת המאהין."

מיששתי את מתניי. כן, החגורה של אבירת המנגינה עדיין הייתה ברשותי. זו הסיבה, חיילים. אני מאמין שאפילו האבירים של משמר המערבולת גלגלו את נוצות גבותיהם למשמע דברי הטמטום שהחיילים השמיעו אחד אחרי השני בשבחה של שמיר המופלאה. כמה שהם יהיו מאוכזבים!

נדהמתי לראות את אמי היקרה מחליפה דברים עם הלירד גנאריד במעמד כס המערבולת. ליד משענו הימני הבחנתי בשר האוואנהאר, מלווה בשני חוליגנים שריריים ביותר, מדבר עם אדם שחשבתי שלא אשמע ממנו לעולם. אם לשפוט מהמילים הקשות שטנגנס דרויר אמר על המלכה, אמו החורגת, הוא היה מעדיף לשחק עם אחיו הייבנסקאר באחד ממשחקי הלוח האהובים עליו על פני להיות פה. שלא לדבר על שיחה עם השר האוואנהאר הנכבד, האדם שרצח את אביו ולקח את מקומו.

"אז הגעת." שמעתי את קולו הקר של נציב יער החזירים, הלירד מוסוואג הורגראל, נכון להיום, בכיר אצילי החרב בממלכה. האיש שתה מגביע שהדם שנמזג לתוכו היה מתוצרת הנחלה שלו. ואף על פי שעדיין לא היה שיכור, הרגשתי שהיה מעדיף להיות במקום אחר. אחרי הכל, הוא וארוסתו הנצחית לא היו ביחסים טובים מאז שנטש אותה לחסדי החוליגנים של בודוי השני.

האם אתם מבינים עד כמה בלתי סביר המחזה ששמעו אוזניי?

תהיתי אם הוא מדבר אליי ואז קלטתי שהוא אכן מדבר אליי. הוא נתן את הגביע למשרת. המזכיר של המלכה, קלסת'רו, הודיע לאחר חילופי דברים קצרים עם גבירתו, שהמתינה בכס המערבולת, בתחילת הישיבה. אני הושבתי בין הלירד גנאריד, ראש אצולת ההון, לבין הלירד הורגראל, ראש אצולת החרב המקומית. מה שהפתיע אותי הוא שלא נבהלתי. ואז כשנחו עיניי על המלכה, הבנתי ששאפתי גירסה שמימית של עשב האחווה והשלום שלקח מהאדם כל רצון להילחם (ומצד שני, כל רצון לברוח שזה דווקא משהו טוב עבורי.)

אנשים פירשו את ההתנהגות תחת השפעתו כרגועה, ולעיתים, אפילו כרופסת. המלכה העליונה הייתה ידועה בלהיטותה אחרי העשב. תוצאת לוואי ידועה של העשב היא שברגע שהוא הפסיק לעבוד, כל הרגשות שהוא עצר התפרצו בבת אחת. תהיתי מה יהיה אז מצבי.
"התכנסנו פה היום כדי לדון בגבירת הצללים." פתח מזכיר המלכה בדברים. הוא רשם את הדברים בספר שדפיו היו שקופים ורק אלה שידעו לקרוא את לשון הריק ידעו לקרוא בו. היו מסורות שאפילו המלכה העליונה לא יכלה להחליף אותן במסורות יותר נוחות לאדם. לי הדפים היו בלתי נראים.

"גבירת הצללים, לפי העדויות שגבינו, שקעה בתרדמת בשדה מעוז. הייבנסקאר, הגזבר של אחוות אלף כרי הדשא – " הבחנתי בעווית בלתי נשלטת בזווית פניו האפורות של טנגנס, עווית שהייתה אמורה לבטא את רגשי הוקרתו העמוקים לאח זה שתפס את מקומו " – ולקח אותה לברית'ומיר לואר, מרפא וידיד של האחווה. עד כאן זה מה שידוע לכולם."

"ברשותך," אמרה אמי, עומדת מול חמישתנו שכן טנגנס התיישב בין הלירד גנאריד לבין השר האוואנהאר. למרות הדיבורים של טנגנס על עבר מפואר, מקומו הוא באצולת ההון. ושום עשב של אחווה ושלום לא יגרום ללירד הורגורל לשבת לידו בישיבה.

המלכה העליונה נתנה לאמי את הרשות לדבר.

"כפי שידוע לכם, בני וירדת' הינו תאום הצללים של גבירת הצללים. כוונתי הוא שנשמתם, רוחם וגופם הם גוף אחד שחולק לשניים. ואלמלא מאמצים ניכרים שהושקעו, הגופים הללו היו מתמזגים לאחד." התחילה אמי להפחיד אותי כהרגלה. העשב הזה מצוין. לא הרגשתי שום רצון לבדוק נתיבי מילוט. גם לא האחרים כשהסתכלתי לימיני – לעבר אציל החרב – ולא לשמאלי – כשהסתכלתי לעבר אצילי ההון. האחרים הקשיבו בעניין. טנגנס הקשיב בריתוק של מישהו הלומד לקראת עימות עם אויב.

"אם כן, מהי גבירת הצללים, רבותיי?" שאלה אמי " – וגבירותיי." תיקנה את עצמה, כשהיא מתייחסת למלכה ובנות לוייתה שעמדו משני צדדיו של כס המערבולת, מאזינות. "שמה המקורי של הישות הוא מערבולת קרח. מדובר במחליפת צורה שתשרת את מלכת הקרח בעתיד. מלכת הקרח היא דרוארגר, מה שנקרא בקית'רה צלם שלג, יצור השוכן בין עולם הגופים לבין עולם הרוחות. עם זאת, מערבולת קרח היא מחליפת צורה, יצור חי שנולד מאיחוד בין נשמתו הרגילה לנשמת בן האדמה ומכאן בא טבע מחליף הצורה שלו."

"מערבולת קרח היא בתה של קואין הורווינד מקו זמן אחר הנמצאת תחת חסות אקדמיית נמל גאל. מלכת הקרח, שהיא סבתה ואביה של קואין, בדרך מפותלת שהלירד גנאריד כבר הספיק לשמוע עליה כשקנת'ן הורווינד סיפר על מסעו בעתיד, שלחה אותה להציל אותה. היות והנושא שלפנינו הוא גבירת הצללים, נתעלם ממניעיה של מלכת הקרח למעשה זה."

אף אחד לא העז להוציא פיהוק.

"בעת מסעה, מערבולת קרח ברחה מהמלומד פראכן. במהלך הבריחה, הרגליים שלה נכרתו. היות והיא מחליפת צורה, הרגליים שלה צמחו בחזרה... וכך הרגליים שלה ניסו לצמוח בחזרה למערבולת קרח. במצב הזה, אני והגבר שלי, ברגאת', התעמתנו איתה לפחות בשני קווי זמן. בנוכחי, מסיבות שלא הבנתי עדיין, קסם המגן ננעל על בני קיריד – ולא עליי. היות וכוחי עוד היה עמי, הסרתי מבני את מרבית הזכרונות ממנה, מגבירת הצללים, וכמובן, זכרונותיי. אני טובה אבל לא כל כך טובה – אז הוא נזכר בפגישה הזו."

"עתה, למערבולת קרח הייתה הזדמנות לקחת את כוחותיה של מלכת הקרח... והיא בחרה לעשות זאת. באופן זה, החוט ששזר אותה לרקמתו המורכבת של הזמן ניתק אך... לא הושמד. החוט נשזר מחדש בעיר שבצללי העולם הנמצאת ברובד האחרון של המציאות – התוהו העליון."

"התוהו העליון נמצא מחוץ לזמן. תושבי העיר שבצללי העולם שואפים להתאחדות התוהו העליון והתוהו התחתון לצורך מטרה שלא נדבר עליה עכשיו. החוט של מערבולת קרח נשזר ברקמתה של העיר שבצללי העולם וכך גבירת הצללים נבראה. הילדים, שהיו מקורות כוחה של מלכת הקרח, משכו אותה לרובד המציאות שלנו וכך היא הגיעה אלינו – הגיעה עד שפגשה את תאומת הצללים שלה, מערבולת קרח, והתאחדה איתה."

"מה המטרה של גבירת הצללים?" שאל השר האוואנהאר "אני לא מאמין שזה רק להגן על קואין. עמיתיי מצאו נבגים קטלניים של מגיפה בשמיים נופלים. השמדנו את מה שמצאנו... אבל יכול להיות שהחמצנו כמה."

"כרגע גבירת הצללים משותקת." אמרה המלכה העליונה " – אבל זה לא יהיה לנצח."

"גיוס הצעדנים הוא לא בדיוק התשובה לאיום הזה." העיר הלירד הורגראל בקרירות "מהסקירה של הגבירה ליסבת', נשמע לי שהמטרה שלך, ארוסתי, הייתה להרגיע אותנו."

"אודה שעניין גבירת הצללים הוא תירוץ. אדון המנגינה חזה שבעתיד יהיה לממלכה צי." אמרה המלכה העליונה "ואם נשוב לעניין הישיבה, אני כאן אחרי התייעצויות מרובות." והבנתי שהאצילים לא נמצאים כאן כדי לייעץ. הם נמצאים כאן כזרועותיה של המלכה. יעדם יהיה להפיץ את דבריה למטה אל הנחותים מהם. זו הסיבה שהחיילים לא גורשו מפה.

"ראשית, אני רוצה לקנות לווירדת' כרטיס בכיוון אחד להקמת תחנת הרכבת במים ירוקים. אנחנו לא יכולים להחזיק אותו בתא ואנחנו לא יכולים לתת לו להסתובב חופשי." המשיכה המלכה העליונה כשדבריה גורמים לפניהם של האצילים להחוויר. עמדתי להעלות התנגדות בעצמי ולהזכיר שאני אב לבן שעשוי לתהות לגבי אביו הנעדר. עצרתי את עצמי. יכולתי להבין בצלילות שהאפשרות האחרת הייתה להרוג אותי, ובאותה ההזדמנות, להרוג , או לפחות, להחליש את גבירת הצללים. מלך הרוחות, מעמיתיה של המלכה העליונה, החליט לפני שנים שלתת לי לחיות ולנשום הוא האפשרות הכי טובה שעומדת לרשותו. עכשיו ידעתי שאני כלוא. אפילו קודם לא הייתי חופשי ללכת.

ליוואגור בקו זמן אחד ואשתי בקו זמן אחר קיבלו על עצמם את האחריות על החיים שלי.

"גבירתי, אנשי הרכבת גובים מחיר יקר על נסיעה מהסוג הזה. יש סיבה לכך שמסע בזמן לא נעשה מעולם לאופנתי אפילו בחוגים שיכולים להרשות לעצמם." העיר הלירד גנאריד, מביע מחאה אחרונה, נרפית. אני מניח שאחת מההתייעצויות שהמלכה התייחסה אליהן הייתה איתו. גם האנשים הכי עשירים בממלכה צריכים לשמור על כבודם כשמדובר בהוצאה כזו נכבדת על אדם אחד. וכבוד היה חשוב עבור אנשים כמוהו יותר מהארודים.

"כל אחד מאצילי ההון ישלם כמיליון ארודים מהונו, הלירד גנאריד." השיבה המלכה, נעימתה נוקשה, ובכן, מלכותית. העשב הזה בהחלט העניק לה את האומץ לעמוד בפניו. הערכתי אותו פחות אחרי שהבנתי שיכל להציל את אחיינו. הוא בחר שלא לעשות זאת. אני לא מאמין שזה היה עד כדי כך יקר מבחינתו.

"אני מבטלת את פקודתי משנת שלוש מאות שבעים ושמונה. כרגע הצעדנים יפוזרו בהתאם לסעיפים באמנת יאנדאר שאוסרים על הממלכה להחזיק צבא אבל... אמור לאצילים שאני רואה אותם כאחראים לספק לי משאבים אם וכאשר אדרוש אותם." המשיכה המלכה העליונה ולטשה מבט לעבר ארוסה "ואחריכם אני גם אכנס את המלכים."

"באשר לך, טנגנס דרויר, אני משערת שהבנת שברצוני שתמשיך לשמש כסוכן עבורי." אמרה המלכה העליונה, פניה נעוות לרגע בחוסר אמון עמוק אם הוא באמת עובד עבורה. אני בטוח כשההשפעת העשב תחלוף, המלכה העליונה תשקשק בפחד. כפי שנהוג לומר, הנתינים צייתו לגבירתם. אני זוכר, כשהשפעת העשב חלפה, רציתי לקרוע את כתלי תאי. האמת היא, שעד כמה שאני זוכר, קרעתי אותם, ומסיבה כלשהי, המעשה הזה הרגיע אותי. לא חלף זמן רב, והייתי אז רגוע בהרבה, ואני עליתי על הרכבת בכיוון אחד לעבר העתיד.

חלק שלישי: "האוזניים"

מפקד משמר הצללים לא הגזים לגבי סערת הזמן.

על מנת שהרכבת תוכל לנסוע בזמן, היא הייתה צריכה להעמיק פנימה לתוך הערפילים. חשתי את גופי משתנה, נעשה אפל יותר, כדי שפשוט לא אותז מהרכבת. הגוף שקיבלתי היה שלב ביניים בין הגוף האנושי שלי – העתק של אחי קיריד – לבין גופה של הגבירה.

מחלת הערפילים שחטפתי מהטלטולים בין הצורות השונות, רובדי המציאות השונים, ולבסוף, יבבותיה של בתי שלא נולדה דחפו אותי לנסות להשלים את "היסודות" הארורים. חשתי את קווי הזמן האחרים גואים לתוך תאי ונסוגים. הופיעו זכרונות מגרסאות של ווירדת' שמעולם לא דמיינתי שהתקיימו אי פעם: ווירדת' שודדת הרקיעים (אהוי!), ווירדת' עובדת האדמה (בסדר, אני מודה להאוואנהאר שסידר לי נישואין לבן זוג עשיר.)

וקווי זמן שבהם נעשיתי מפלצתית למרות קסם המגן והושמדתי. מהם הגיעו רק הזכרונות. הבחנתי שקווי הזמן שבהם הייתי גבר היו נדירים מאד לעומת קווי הזמן שהייתי אישה. והיבבות של מירה ליוו את הגיאות והשפל של קווי הזמן המשתנים כמנגינת רקע קודרת. הזכרונות שלי מהנסיעה אינם שלמים מטבע הדברים. נסו אתם לזכור נזיד של זכרונות מאינספור קווי זמן ולהעלות אותם על הכתב. הדבר היחיד שאני יודע הוא, שבסוף המסע, נשארתי אותו אדם שהייתי בתחילת המסע בלי שמץ של שינוי בטבעי. ייתכן שההתגוששויות עם ווירדת האמא ווירדת' האבא הכינו אותי להתגוששות הגדולה של חיי. לא שאני מתגעגע אליהם כל כך.

ואז המנגינה נפסקה. חשבתי לרגע שהרכבת סוף סוף עלתה אל פני השטח של התקופה. לקח לי זמן לשמוע את התינוקת מגרגרת, זוחלת ומתהפכת על רצפת התא. מי היה מאמין? כשהיא פתחה את פיה, יצאה הלשון המפוצלת של אביה, מרחרחת באוויר.

הרמתי אותה מהרצפה ושמתי אותי על ברכיי המוצללות על מנת שלא תהפוך שוב למנגינת רקע מפחידה. ריככתי אותה עם ליקוקים שהעניקו לה את כל שהייתה צריכה כדי לאכול. אם אני יכול לפתח חושים מחודדים, אני יכול לפתח יכולת להעניק חלב באמצעות לשון, נכון?

הרגשתי עדיין מספיק גבר מכדי להניק דרך השדיים. וביד השנייה השלמתי את "יסודות". אנשי הרכבת מצאו אותי עומד מול יצירתי הגמורה. הם לא התרגשו במיוחד ממראה התינוקת שהחזקתי בידי השמאלית או לפחות היו מנומסים דיים לא להפגין חולשה בפניי. הבחנתי מהשתקפותי במראה שהייתי חיוור למדי ועיניי אדומות. שיערי נצבע בגוון המועדף עליי מבלי שאצטרך לצבוע אותו. אני מניח שכמה ימים בחזרה לעתיד ואיאלץ לצבוע שוב את השיער. אחד מהם לקח את הספר בעודי קם עם התינוקת והולך אחריהם.

המונים חיכו ברציפי תחנת הרכבת של מים ירוקים. רובם היו בני חילופין. שיראך כיבד את המקום בדרשותיו המרטיטות. שמעתי עליו מספיק כדי לזהות את הדרשות של המטיף. אשתי, שנדמה לי שלא הזדקנה ביום מאז שנפרדנו, חיכתה לי עם ניבויר, עומד על רגליו.

הילד פשוט נבהל מעט כאילו הוא רואה מת מהלך. אשתי העדיפה להסתכל על התינוקת שנשאתי בידיי כמבט האומר שלא התבטלתי בזמן שנסעתי ברכבת. היא החליטה לומר: "ברכות, וירדת'. הגעת בדיוק בזמן לחתונתה של שמיר."

לכל הרוחות, כמה זמן נעדרתי?
 
חזרה
Top