איך ליצור שפה? ח' - התפתחות סמנטית

חלק ו' - התפתחות פונולוגית

כל השפות הטבעיות משתנות עם הזמן - חלקן מהר, חלקן לאט (זה תלוי בעיקר ברמת הבידוד של הדוברים), אבל שום שפה לא קופאת על שמריה. אם אתם רוצים ליצור שפה ריאליסטית עבור הדוברים הבדיוניים שלכם, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לדמות את השינויים הפונולוגיים (צליליים) שעברו עליה במהלך השנים.

הערה מקדימה - שימו לב שחשוב מאוד לעקוב אחרי הסדר שוב מופיעים השינויים, כיוון שזה יכול להיות קריטי מאוד לתוצר הסופי.
הערה נוספת - השינויים קורים בכל המילים, ללא קשר לדקדוק. אי אפשר להחליט שהתנועה/a/ נעלמת, אבל רק בשמות עצם.
הערה אחת אחרונה - הפרק הזה ממש ארוך. עמכם הסליחה. השתדלתי להזכיר כמה שיותר נושאים. בשביל לסדר אותם בצורה נוחה מספרתי כל סעיף.

אז... בואו נתחיל עם פיתוח השפה שלנו!

1

בתור התחלה, עיצור שנוטה פעמים רבות להיעלם, הוא /h/ - כמו שקרה בספרדית, צרפתית, כמה ניבים אנגליים, ואפילו עברית מודרנית. עבור השפה שלנו, בואו נגיד שהעיצור /h/ נעלם לחלוטין.
כך, לדוגמה...

2

מה אם נמאס לי מהעיצורים המנושפים שלנו בשפה (ph, th, kh)? ברוב המקרים, לעיצורים הללו קורה אחד משני הדברים:
הם יכולים להפוך לרגילים (ph -> p). זה לדוגמה מה שקרה בגרמאנית עתיקה ובלטינית.
הם יכולים להפוך גם לחוככים (ph -> f). זה מה שקרה, נניח, ביוונית.

לשפה שלנו, נבחר באפשרות השנייה. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את המונח מעתק הגאים - מצב שבו הגיית צלילים מסויימים משתנה באופן עקבי בכל המילים בשפה. אנחנו עוד ניתקל הרבה במושג, אז כדאי לזכור אותו. מעתקי הגאים קל ונוח לייצג בטבלאות, ובמקרה שלנו:
הסימן /θ/ מייצג חוכך שיני אטום - כמו th במילה האנגלית think. הסימן /x/ מייצג חוכך וילוני אטום - כמו חי''ת במבטא ארגנטינאי.
בכל פעם שאתם מוסיפים צלילים לשפה, חשבו איך תכתבו אותם בכתב לטיני. x ו-f נמצאים במקלדת אז לא נסתבך במקרה הזה, /θ/ לצורך העניין ייכתב th - כמו באנגלית. וכך בשפה שלנו...

3

ממשיכים. במקרים רבים, בדיבור מהיר נעלמות תנועות - בעיקר בהברות לא מוטעמות (every, vegetables, intersting).
לצורך השפה שלנו, נגיד שתנועות נעלמות בין עיצורים אטומים (p, t, q, s...) בהברות לא מוטעמות (כי לא סביר שתשמיט הגייה של הברה מוטעמת, עליה אתה שם דגש). וכך לדוגמה...
שימו לב - בעזרת השינוי הזה שינינו גם את הפונוטקטיקה של השפה שלנו, והפכנו את מבנה ההברה שלה מ-CV ל-CVC, עם אפשרות לצרורות עיצורים (שני עיצורים שבאים ברצף)! שימו לב שמכיוון שהתנועות נעלמו רק בין עיצורים אטומים, רק עיצור אטום יכול לסגור הברה.

4

עכשיו, בואו נחזור קצת אחורה - זוכרים שהעלמנו מהשפה את העיצור /h/? כתוצאה מכך, הרבה תנועות באו במגע זו עם זו (qiusia, siawapa). ובכן, התנועות הללו יכולות להישאר כמו שהן (מה שקרה נניח ביוונית עתיקה), אבל בדרך כלל, תנועות במגע זו עם זו עוברות שינויים - אחד נפוץ במיוחד הוא שהן הופכות לעיצורים שיש להן זיקה אליהם (מונח קצת מסובך. בקצרה - לצלילים u-w, i-y יש זיקה, כלומר דמיון - השוו hai, hay). שימו לב שהתנועות הללו נוטות להישאר כפי שהן אם הן מוטעמות - לא סביר שתקצר הגייה של תנועה מודגשת, אחרי הכל.

אז בשביל השפה שלנו, בואו נגיד שהתנועות i, u הופכות בסמיכות לתנועות אחרות לעיצורים j, w (שימו לב ש-j מייצג צליל יו''ד עיצורית, לא גימ''ל גרושה) בהתאמה, כשאינן מוטעמות. וכך לדוגמה...

5

אז קיצרנו את המילים שלנו, אבל מה אם אנחנו רוצים להוסיף עוד צלילים לשפה שלנו, כאלה שלא היו לנו בשפת הפרוטו? לדוגמה, שימו לב שאין לנו הרבה עיצורים קוליים בשפה שלנו (j, w, l, m, n, r ו... זהו). אין עם זה בעיה עקרונית - הרבה שפות פולינזיות ואסיאתיות לא כוללות הרבה עיצורים קוליים - אבל במקרה הזה, אני רוצה להוסיף לשפה שלנו כמה.

צורה טובה לעשות את זה היא הידמות (מלשון דמיון) - תהליך בו צליל משתנה כדי להפוך דומה יותר לצלילים שסביבו. כשעיצור מופיע בין שני צלילים קוליים - לדוגמה, תנועות - יש סבירות גבוהה שהוא יהפוך לקולי כדי להיות דומה יותר לצלילים סביב ולהקל על ההגייה. התהליך הזה קורה בהרבה מאוד שפות מכל רחבי העולם - עברית, אנגלית, ספרדית וטורקית, בין השאר.

בשביל השפה שלנו, נניח שעיצורים פוצצים אטומים (p, t, k, q) הופכים לקוליים בין תנועות (b, d, g, ɢ). וכך לדוגמה...

6

ובכן, הוספנו לטבלת הצלילים שלנו עיצורים קוליים חדשים ונוצצים! אממ... לא בדיוק. בכך שהחלטנו שפוצצים אטומים הופכים לקוליים בין תנועות, בסך הכל שינינו את הצורה שבה צליל נהגה בהתאם לסביבה מסוימת, ולא באמת יצרנו משהו חדש. במונחים בלשניים, זה נקרא אלופון (alliphony). לא יכול להיות בשפה שלנו מצב של שתי מילים, epa ו-eba, שרק נושא הקוליות מבדיל ביניהן. וזה בסדר, אבל מה אם אנחנו מאוד-מאוד רוצים להוסיף את הצלילים הקוליים הנוצצים האלו לטבלה שלנו?

זכרו, שכשהעלמנו את התנועות בין עיצורים אטומים, הרבה פוצצים באו למגע אלו עם אלו (כמו במילים suqtu, yagqitki). אתם מוזמנים לנסות בעצמכם - לא כזה נוח להגות שני עיצורים פוצצים ברצף (אם כי מדובר במאפיין של עברית מודרנית - זה די נדיר בשפות אחרות). עקב כך, שפות רבות נוטות לשנות את הגיית העיצורים הפוצצים בצרורות (סמוך לעיצורים אחרים). יש כמה דרכים לעשות זאת...

• הפוצץ הראשון בצרור עשוי ''לדהות'' לעיצור פוצץ סדקי (אל''ף עיצורית - /ʔ/). במקרה כזה, המילה suqtu תהפוך ל-/suʔtu/.
  שימו לב שבמקרה כזה, העיצור /ʔ/ הופך לאלופון של פוצצים אטומים בסוף הברה.
• הפוצץ הראשון יכול להיעלם, כשזה שאחריו מוכפל. נניח, במקרה כזה suqtu יהפוך ל-suttu. עיצורים כפולים לא קיימים כל כך בעברית, אבל נניח באנגלית יש את המילה unnamed.
• דרך נוספת היא היבדלות (מלשון ''הבדלה'', ההפך מ''הידמות''), כשהעיצור הראשון משתנה כדי שנוכל להבדיל אותו ביתר קלות מהראשון. הצורה הנפוצה לכך היא שהפוצץ הראשון בצרור יהפוך לחוכך (לדוגמה, p יהפוך ל-f). זה קרה, בין השאר, בכמה ניבים עבריים מזרחיים, כמו גם בדות'ראקית (כן, ממשחקי הכס).
• השיטה האחרונה והפשוטה ביותר, היא שהפוצץ הראשון בצרור פשוט... יעלם. שימו לב שבמקרה כזה סביר שהתנועה שלפניו תתארך, כי הזמן שהוקדש בעבר להגיית העיצור יוקדש כעת להגיית התנועה שלפניו.

לשפה שלנו, נבחר בשיטה האחרונה. ועכשיו, t, p, k ו-q כן יכולים להופיע בין תנועות - ובעצם, יכולות להיות שתי מילים, api ן-abi, שרק עניין הקוליות מבדיל ביניהן! יוהו! הוספנו רשמית צלילים קוליים לטבלה שלנו!
שימו לב, שתוך כדי הוספנו לטבלת התנועות שלנו את האפשרות של הארכת תנועה - תנועה שנהגת פעמיים מהאורך הרגיל שלה. זה קיים, בין השאר, באיטלקית ובערבית. תנועות ארוכות, במקרה שלנו, הן אלופוניות (יכולות להופיע רק לפני פוצצים אטומים), ולא יכולות להבדיל בין מילים.

נשאלת כמובן השאלה איך נסמן אותן... יש כמה דרכים - אפשר לכתוב פעמיים את האות (aa, ii, uu), אבל זה מעט מסורבל. אפשרות אחרת, נפוצה למדי בבלשנות, היא להוסיף להן סימן דיאקריטי (סימן שמשנה את משמעות האות) - בדרך כלל משתמשים בקו עילי (macron), וזו האפשרות שבה נשתמש. וכך יש לנו ā - a, ī - i, ū - u.

וכך לדוגמה בשפה שלנו...

7

שוב נחזור אל סעיף 3 - היעלמות תנועות בין עיצורים אטומים. כתוצאה מכך, נוצרו לנו הרבה צרורות עיצורים שלא כל כך נוח להגות... malapxa, yabiqfi. לא כל כך נוח להגות פוצץ ואחריו חוכך. עקב כך, דבר שקורה בהרבה שפות הוא שיכול הגאים (מטאתזיס בלעז), כלומר העיצורים מחליפים ביניהם מקום. כך נניח בעברית הבניין הרגיל הוא התפעל, אבל אנחנו אומרים השתכר, הזדקן, הסתפר כדי להקל על ההגייה.

אנחנו יכולים להחליט שזה קורה גם בשפה שלנו, כדי להקל על הגיית המילים. ואז...

8

בואו נסתכל לרגע על טבלת התנועות של השפה שלנו - דלה למדי, לא? 3 תנועות - u, i, a, וזהו. אנחנו יכולים להשאיר אותה ככה, אבל אם אני רוצה להוסיף לה תנועות - אך נעשה את זה? ובכן, יש כמה דרכים.

• מעתק הגאים - פשוט להחליט שתנועה כלשהי הופכת לאחרת, בכל המקומות או רק בנסיבות מסוימות. כך לדוגמה בהתפתחות של העברית מפרוטו-שמית, התנועה /a/ הפכה בהברות בלתי מוטעמות ל-/o/. קרה במידה רבה באנגלית (great vowel shift, חפשו). דרך קצת עצלנית, לטעמי
• כיווץ - גם זה קרה בעברית, כשהצירוף aw הפך ל-o ארוכה (השוו - yawm בערבית, yom בעברית).
• תזוזת תנועות - קיים, בין השאר, בגרמנית. במהלך זה, התנועות במילה זזות כדי להתקרב לתנועה האחרונה במילה, או לחלופין לתנועה המוטעמת. כך נניח alu יהפוך ל-olu, ו-ina ל-ena. המהלך מתרחש כדי להקל על ההגייה.

לצורך השפה שלנו, נשתמש בתזוזת תנועות. אנחנו נעזר לשם כך בטרפז התנועות:
https://en.wikipedia.org/wiki/International_Phonetic_Alphabet_chart#Vowels

בשפת ההדגמה שלנו, בואו נגיד שהתנועה השנייה לאחרונה זזה לכיוון זו האחרונה. כמו הרבה מעתקים, גם את זה נוח לסכם בטבלה:
* הסימן /ɛ/ מייצג צליל אֵ, כמו בעברית. הסימן /ɔ/ מייצג צליל אוֹ. בשפה שלנו נייצג אותם בעזרת e ו-o בהתאמה.
והנה לנו שתי תנועות חדשות לשפה שלנו! בין השאר, המילים שלנו ישתנו כך...

9

תנועות הולכות לאיבוד בהרבה מקומות, ויותר מפעם אחת בהיסטוריית השפה. בשפה שלנו, בואו נגיד שתנועות נעלמות בין עיצורים אפיים לבין פוצצים / חוככים, בהברות בלתי מוטעמות. כך לדוגמה...

שימו לב, ששוב נקלענו לבעיות הגייה. לא כל כך נוח להגות ברצף עיצור מכתשי כמו /n/ ומיד אחריו עיצור וילוני כמו /g/, או שפתי כמו /f/. מסיבה זו, כמעט כל שפה שמתירה צרורות כאלו, נוטה למצוא לבעיה פיתרון אלגנטי שנקרא ''הידמות אפית'' - העיצור האפי ''עובר לעמודה'' של העיצור שאיתו בצרור. כך לדוגמה באנגלית אנחנו אומרים impossible למרות שהתחילית הרגילה היא in; וביפנית התחילית הרגילה היא san, אבל בצירוף עם המילה ban היא samban. וזה ללא ספק פיתרון אלגנטי, אבל יש אחד נוסף...

10

...פיצ'ר מעניין שקיים בהרבה שפות, ובהן לא מעט שפות רומאניות ואינדיאניות, ובראש ובראשונה - בצרפתית, הוא ''תנועות מאונפפות'' - תנועות שנהגות בחלקן מהאף (נסו עד שתצליחו, ועצה שלי - אל תכלילו בשפות צלילים שלא למדתם להגות). למקרה שלמדתם להגות אותן ובא לכם לכלול כמה בשפה שלכם - איך בדיוק נעשה את זה?

ובכן, בדרך כלל, תנועות הופכות למאונפפות כחלק מהידמות (הקלה על ההגייה) לפני עיצורים אפיים - כך לדוגמה vent הלטיני הפך ל-vẽnt הצרפתי (הסימן ~ מעל האות מסמן שהתנועה מאונפפת). בהרבה מקרים העיצור האפי שגרם לאנפוף נעלם מאוחר יותר, וכך נותרנו עם vẽt. אנחנו יכולים לכלול את השיטה הזו גם בשפה שלנו - וככה גם נפטרנו מהעיצורים האפיים שלא נוח להגות.

אנחנו יכולים להשתמש בשיטה הזו גם בשפה שלנו - תנועות הופכות למאונפפות לפני עיצורים אפיים, כשהעיצורים האפיים שגרמו לאנפוף נעלמים (אלא אם יש אחריהם תנועה, כי לא נוח להגות תנועה מאונפפת ורגילה ברצף).
בשפה שלנו, נסמן תנועות מאונפפות באמצעות ~ (טילדה) מעליהן, ואם הן ארוכות נכתוב את האות פעמיים (כי לא נוח לכתוב שני סימנים מעל האות). וככה...


11

שימו לב, ששפות נוטות לאבד צלילים ממש כמו שהן מקבלות אותם. בשפה שלנו, נניח שנמאס לי מהעיצורים הענבליים שלנו (q, ɢ). איך אני יכול להיפטר מהם? ובכן, יש שלוש דרכים אפשריות.

• אני יכול לומר שהעיצורים הענבליים פשוט נעלמים. פיתרון קצת עצלני ולא לגמרי סביר.
• אפשר לומר שכמו בערבית מצרית, העיצורים הענבליים הופכים לפוצץ סדקי /ʔ/ (אל''ף עיצורית).
• או מה שקרה בעברית - העיצורים הענבליים התמזגו בוילוניים (q -> k). זו השיטה שנבחר לשפת ההדגמה שלנו. וככה...

12

אז איבדנו עמודת צלילים שלמה, אבל מה אם אנחנו רוצים להוסיף אחת? ובכן, דרך מוצלחת לעשות את זה היא באמצעות חנכוך - מצב בו תנועה קדמית (i ולפעמים גם e) גורמת לעיצור שלפניה לזוז לכיוון החך כדי להקל על ההגייה. חנכוך יכול לנבוע גם מצרור בין עיצור כלשהו לעיצור /j/.

כך לדוגמה באנגלית, הצירוף /tj/ הפך ל-שי''ן, כמו בסיומת tion-. באיטלקית, הצירוף /kj/ הפך לצד''י גרושה, כמו בצ'או (ciau). ברוסית כל העיצורים מחונככים לפני תנועות קדמיות, ולכן יש לה מאגר עצום של עיצורים מחונככים (''רכים''), מה שגורם לכך שהיא נחשבת ל''חמודה'' בעיני חלק מהאנשים. בדרך כלל, בחנכוך:

• /t/ ו-/k/ הופכים ל-/t͡ʃ/ (כמו ב-צ'ק).
• /d/ ו-/g/ הופכים ל-/d͡ʒ/ (כמו ב-ג'ק).
• /s/ ו-/x/ הופכים ל-/ʃ/ (שי''ן עברית).
• /z/ ו-/ɣ/ (חוכך וילוני קולי - קיים בספרדית) הופכים ל-/ʒ/ (כמו ב-ז'ק).

עבור השפה שלנו נבחר באפשרות השנייה - יש חנכוך רק בצרור עם /j/, כשהעיצור עצמו נעלם. היתרון של השיטה הוא שהחנכוך הופך לצליל של ממש בשפה שלנו, לא בתור אלופון. אז עבור השפה שלנו, בואו נגיד ש:

• /tj/, /kj/ -> /t͡ʃ/
• /sj/, /xj/ -> /ʃ/
  שימו לב שעקב ההיסטוריה הפונולוגית של השפה שלנו, צרורות /dj/ ו-/gj/ לא יכולים להתקיים.

והנה, הוספנו לנו שני צלילים חדשים ונוצצים לשפה! נסמן /t͡ʃ/ עם ch, ואת הצליל /ʃ/ נסמן כ-sh.
וככה אנחנו מקבלים...

13

אובדן תנועות נפוץ נוסף, שקורה בלא מעט שפות (בין השאר - רוסית מודרנית), הוא אובדן התנועה האחרונה. בואו נעביר אותו, ככה לסיום, גם על השפה שלנו - עם יוצא דופן של מילים חד הברתיות כמו ko:

ובכן, הנה זה! סיימנו את ההתפתחות הפונולוגית של השפה שלנו! בהצלחה לכם עם השפות שלכם, ואתם תמיד מוזמנים לבקש עזרה אם יש בעיה. בהצלחה!

נ.ב.: רק בשביל הקטע - בואו נשווה בין כמה מילים בשפת הפרוטו לאותן המילים בשפה המודרנית:
עריכה: הנה העיצורים והתנועות של השפה המודרנית:

חלק ז' - התפתחות דקדוקית

בדיוק כפי שצלילים משתנים עם הזמן, הדקדוק משתנה גם הוא - השוו ''ויאמר ה' ויהי אור, ויהי אור'' ל''ה' אמר יהיה אור, והאור נוצר''. היות ואנחנו שואפים ליצור שפות ריאליסטיות - והיות וגם ככה הדקדוק הנוכחי שלנו דל מאוד - הגיע הזמן לפתח את השפה שלנו גם בתחום הדקדוק.

שימו לב - חשוב מאוד לציין מתי מתרחשים השינויים הדקדוקיים בהיסטוריה של השפה, ביחס לשינויי הצליל, מכיוון שהדבר משפיע על התוצאה הסופית - בין השאר על צורת המוספיות ועל קיומם או אי קיומם של חריגים (irregulars, אותם הפעלים הלא רגילים שהאנגלית מלאה בהם). בואו נזכר לרגע בהיסטוריית השפה שלנו, נכון לעכשיו:

ובכן, עכשיו, בואו נתחיל!

שינוי דקדוקי 1

בתור התחלה, בואו נגיד שסימן הרבים שלנו (התואר ra) החל להיות בשימוש בצורה כה תדירה, עד שהשתלב במילה והפך לסיומת. כך קיבלנו סימן ריבוי מורפולוגי (חלק מצורת המילה), במקום מילה נפרדת. ומה אם נניח שהדבר קרה גם עם המספר 2 (thi), וכך קיבלנו ריבוי זוגי - שלא היה קיים בשפת הפרוטו שלנו!

שימו לב שיש לציין באיזה שלב של התפתחות השפה השינוי הזה קרה. אם הוא קרה בתחילת ההתפתחות שלה, לדוגמה, אז הסיומת שתתקבל לבסוף תהיה r- (עקב אובדן התנועה האחרונה במילה), ואילו אם השינוי קרה ממש בסוף ההיסטוריה של השפה, הסיומת תהיה ra- (כי עד לא מזמן היה מדובר במילה חד הברתית). לצורך ההדגמה נניח שהשינוי קרה ממש מוקדם בהיסטוריית השפה שלנו, עוד לפני שאיזשהו שינוי צלילי התרחש. וכך קיבלנו את המילים...

שינוי דקדוקי 2

מאפיין דקדוקי אחר שנפוץ בהרבה שפות הוא תוויות - תוספות שמגיעות עם המילה כדי להבהיר את המוגדרות שלה. רוב השפות כוללות שני סוגי תוויות - מוגדרת ובלתי מוגדרת. מובן ששפה יכולה לכלול רק סוג אחד של תווית:

• מוגדרת - אנחנו מכירים אותה בתור ה''א הידיעה. מבהירה שמדובר באובייקט ספציפי (''הספר'' - מדובר על ספר ספציפי). לרוב נובעת מהתואר ''זה'' או ''הוא'' (אפילו קיים בעברית - ''ספר זה'').
• בלתי מוגדרת - מוכרת לנו מאנגלית כ-''a''. כך לדוגמה, a book יכול להתייחס לכל ספר שהוא. לרוב נובעת מהמספר אחד (גם זה קיים בעברית במידה מסויימת - ''איש אחד הלך...'').

התוויות יכולות להיות מילה נפרדת (כמו באנגלית) או מוספית (כמו בעברית). שימו לב שהשפה ממש לא חייבת לכלול תוויות - נניח רוסית, לטינית וסינית. אבל בשביל הדגמה, נכניס אותן לשפה שלנו. בואו נגיד שהמספר אחד (wa) הפך אצלנו לסמן התווית הבלתי מוגדרת, בזמן שהמילה ''זה'' (tha) הפך לסמן התווית המוגדרת. השאלה האם התווית תופיע לפני או אחרי המילה תלויה בסדר המילים שלנו. במקרה שלנו, היות ו''אחד'' ו''זה'' הם תארים, ותארים מופיעים בהתאם לתחביר שלנו אחרי הפועל, גם התוויות יופיעו אחרי המילה.

שוב, צריך לקבוע באיזה שלב של היסטוריית השפה התוויות התפתחו בה. לשפה שלנו, נגיד שהן התווספו אליה בתור מילים נפרדות אחרי שלב 3. ובוא נגיד שהן גם הפכו לסיומות לקראת סוף ההתפתחות שלה, אחרי שלב 11. וכך קיבלנו...

שינוי דקדוקי 3

זוכרים שדיברנו בפרק על אוצר המילים על נגזרות דקדוקיות (מילים שאין להן משמעות משל עצמן, אך בצירוף עם מילה אחרת הם יוצרים מילה חדשה)? בואו ניצור עוד כמה.

צורה טובה ליצור מילים חדשות היא בעזרת גדלים דקדוקיים - רוב השפות כוללות את שני אלו או אחד מהם:

• הגדלה - מוספית שמעניקה למילה גודל, משמעות או עוצמה גדולים יותר. לא קיים בעברית, אך בשוודית לדוגמה - sten זה אבן, bautasten זה סלע.
  נוסף למשמעותה הרגילה, ההגדלה יכולה להעניק למילה קונוטציה מסוכנת ומאיימת, או לחילופין מעוררת כבוד.
  ההגדלה לרוב נובעת מהתואר ''גדול'', ''עצום'', ''אדיר'' וכו'.
• הקטנה - מוספית שמעניקה למילה גודל, משמעות או עוצמה קטנים יותר. קיים בעברית, לדוגמה - ילד -> ילדון, ילדה -> ילדונת.
  נוסף למשמעותה הרגילה, ההקטנה יכולה להעניק למילה קונוטציה ילדותית וחמודה, או לחילופין נלעגת וחלשה.
  ההקטנה לרוב נובעת מהתואר ''קטן'', ''זעיר'' או אפילו ''ילד'' או ''תינוק''.

בשפה שלנו, שימו לב שבמידה רבה כבר הוספנו שלא ביודעין הגדלה - זוכרים שהשתמשנו במילה ku (''גדול'') בשביל ליצור כל מיני מילים שונות? עם זאת, קחו בחשבון שאחרי כל שינויי ההגייה שהשפה שלנו עברה, המילים ה''מוגדלות'' הפכו לשונות לחלוטין ממילות הבסיס, עד כדי כך שהן כמעט ולא ניתנות לזיהוי כיום:

מסיבה זו, גדלים דקדוקיים, גם אם יעלמו עם הזמן, יעילים ביותר ליצירת מילים חדשות. לשפה שלנו, נניח שעם הזמן התפתחה הקטנה - בשלב מאוחר מאוד של היסטוריית השפה, אחרי שכל שינויי הצלילים כבר התרחשו. בשפה שלנו ההקטנה נובעת מהתואר ''קטן'' (lu), והיות שבשפה שלנו תארים מגיעים אחרי שמות עצם, יהיה מדובר בסיומת. כך לדוגמה...

שינוי דקדוקי 4

התעסקנו לא מעט בשמות עצם - אבל מה בנוגע לפעלים? בואו ניזכר בזמני הפועל שלנו (ובערך הפועל):

ובכן, מה אם עם הזמן, דוברי השפה שלנו החלו להזכיר את פעלי העזר בתדירות כה גבוהה לצד הפעלים הרגילים, עד שפעלי העזר השתלבו בתוך הפועל? תוסיפו לזה את שינויי הצלילים שלנו, והנה - קיבלנו זמני פועל מורפולוגיים (מובנים בצורת המילה)! בואו נגיד שהשינוי הזה התרחש אחרי שלב 8 (תזוזת התנועות - כי כמה חריגים אפשר להעמיס על השפה?*).

* למעשה התשובה היא ''כמה שבא לכם'' - לדוגמה בנאוואחו, כמעט ואין שני פעלים שמקבלים את אותן ההטיות. אבל כדי לא להעמיס על מתחילים יותר ממה שצריך, נוותר על זה להפעם.

וכך קיבלנו את טבלת זמני הפועל החדשה שלנו (ועוד כמה משפטים דוגמה):
[spoiler title=משפטי דוגמה]
Mu yōk tigifũn.
אני אצוד לוויתן.

Hlog nost kosul.
ניבתן אכל כלב ים.

Ni misiar xewik.
הוא עומד לראות גרעיני דגן.

Malokuth yabifk.
הצ'יף מתחתן.
[/spoiler]

שינוי דקדוקי 5

אתם מוזמנים להשאיר את זמני הפועל שלכם כפי שהם, אך עם הזמן, הדוברים שלכם עשויים להיות יצירתיים יותר. אפילו זמני פועל בסיסיים עלולים ללכת לאיבוד (כמו שקרה במעבר בין לטינית לספרדית). כך לדוגמה, נפוץ מאוד שהעבר המושלם יהפוך לזמן עבר בסיסי. בואו נניח שהדבר קורה גם בשפה שלנו, וכך קיבלנו את הסיומת l-, שמייצגת את זמן העבר, ללא הבדלה בין מושלם למתמשך.

דבר נוסף שעלול לקרות הוא אובדן ההבדלה בין מושלם למתמשך בזמן עתיד - אחרי הכל, לא כזה רלוונטי לציין את ההבדלה הזו (זה לא כזה משנה אם אני ''אשב לאכול תפוחים באופן מתמשך'' או ''אשב לסיים לאכול תפוחים'', לעומת זמני ההווה והעבר, בהם ההבדלה הזו כן משנה). גם את השינוי הזה בואו נעביר בשפה שלנו. שוב, צריך לחשוב מתי קרה השינוי הדקדוקי הזה - בואו נגיד שאחרי שלב 10.

והנה כך קיבלנו טבלה יפה ונקייה של הזמנים שלנו, ללא הבדלה בין מושלם למתמשך כלל:

שינוי דקדוקי 6

ובכן, אומנם אנחנו דוברי העברית רגילים לחוסר הבדלה בין מושלם למתמשך, אבל האמת היא שהדבר מאוד, מאוד נדיר ברוב השפות - וסביר מאוד שמרגע שנעלמה ההבדלה הזו, דוברי השפה שלנו יתחילו להשתמש בדרך אחרת לסמן את האספקט של הפועל. דרך נפוצה לעשות זאת היא באמצעות הפועל ''להיות'' (ראו נניח באנגלית - was, am, were, כולם בסופו של דבר מסמלים הטיות של השורש ''להיות'').

חלק מהשפות, כמו טורקית, כלל לא כוללות מילה כזו ''להיות'' (כמו שבעברית אין באמת מקבילה ל-have). עם זאת, בשפות שכן כוללות אותה, היא בדרך כלל התפתחה ממילה שמציינת תנוחה גופנית - נניח ''לשבת'', ''לעמוד'' או ''לשכב''. ברגע שלשפה שלכם יש פועל כזה ''להיות'', סביר מאוד שהיא תשתמש בו כפועל עזר - אפילו כמה סוגי פעלי עזר (נניח באנגלית, בעזרת המילה am אפשר ליצור הווה מתמשך, צורת סביל, ואפילו סוג של צורת עתיד).

בואו נגיד שבשפה שלנו, המילה ''להיות'' נובעת מהפועל ''לשבת'' (tihi בשפת הפרוטו, ti בשפה המודרנית). בשלב כלשהו, אחרי ההתפתחויות האחרונות בזמני הפועל שלנו - בואו נגיד, מיד אחרי השלב הקודם - הפועל הזה מתחיל לשמש כפועל עזר שמסמן את ההיבט (אספקט) המתמשך. וכך אנחנו מקבלים את טבלת זמני הפועל החדשה שלנו (שוב):

שינוי דקדוקי 7

אוטוטו ואנחנו מסיימים עם הפעלים לזמן הקרוב...

ובכן, יצרנו את טבלת זמני הפועל המעודכנת שלנו, אבל גם המצב הזה בהחלט סביר שישתנה. תחשבו על איך שדוברי השפה שלכם עשויים עם הזמן לשנות את משמעות זמני הפועל. כך לדוגמה משמעותו של זמן ההווה המתמשך (''אני עושה משהו בצורה מתמשכת''), במקרים רבים (נניח באנגלית) הופכת לזמן ה''רגיל'' (habitual) - כלומר, לעשות משהו בצורה קבועה ושגרתית, או פשוט כאמת כללית (נניח כדי לומר ''דובים אוהבים דבש'', או ''אני הולך לבית הספר'').

או נניח, קחו את העבר המושלם שלנו (''אני סיימתי לעשות משהו''). במקרים רבים, הזמן הדקדוקי הזה הופך ל''פרפקט'' (מושלם) - זמן אחר, דומה לו, שמתייחס לפעולות מהעבר שהסתיימו - בעוד שה''עבר המתמשך'' לשעבר הופך ל''עבר'' באופן כללי. בואו נגיד ששני זמני הפועל הללו הופיעו אחרי סיום שינויי הצלילים בשפהץ
ואם אתם תוהים מה ההבדל בין ''עבר מושלם'' ל''פרפקט'' - אל תרגישו רע, גם אני לא הבנתי עד שלא קראתי את זה:
https://www.perfect-english-grammar.com/present-perfect-or-past-simple.html

ולבסוף, בואו נבדוק את שני זמני העתיד שלנו. כבר אמרנו שההבחנה בעתיד בין מושלם למתמשך היא לא כזו נחוצה, ולפיכך סביר מאוד שדוברי השפה שלנו פשוט מלכתחילה לא יצמידו להם את הפועל ''להיות'' (ti), שכל תפקידו היה הבדלה בין מושלם למתמשך... וכך בעצם נשארנו עם הטבלה היפה הזו - ללא הבדלות בין מושלם למתמשך, עם שני זמני פועל חדשים ונוצצים:

בשפות שלכם, אתם יכולים גם להחליט שפעלי העזר של הפעיל והסביל הפכו גם הם למוספיות, וכך להפוך את זמני הפועל שלכם למורפולוגיים לחלוטין! אבל בשביל השפה שלנו, נעצור כאן. הידד (אני לא מאמין שאני משתמש במילה הזו)! סיימנו את זמני הפועל שלנו!

שינוי דקדוקי 8

נושא מעניין נוסף שכדאי לעבור עליו הוא ה''מודוס'' (מצבי הפועל). בהסבר די נהיר מויקיפדיה:

מונח בבלשנות שמתייחס למעמדו של מצב או אירוע בתודעתו של הדובר, כפי שהוא מביע אותו במשפט בשפה. המודוס מסומן באמצעות נטיית הפועל או באמצעות תואר הפועל. באמצעות סימון המודוס קובע הדובר האם המצב או האירוע התרחשו במציאות או שמדובר ברצון או במשאלה, האם הוא מעוניין שהאירוע או המצב יתרחשו או מקווה שלא יתרחשו, האם הם התרחשו במציאות לדעתו או לדעת אחרים, האם הוא מעוניין שהנמען יפעל כדי שיתרחשו וכיוצא באלה.

יש ללחוץ כדי להרחיב...

חלק מהשפות כלל לא כוללות מודוסים, נניח אנגלית. בעברית מודרנית (להבדיל ממקראית) יש רק מודוס אחד - ציווי. רשימה חלקית לנוחיותכם:

כמובן שגם במקרה הזה, חשוב לזכור באיזו נקודה בהיסטוריית השפה שלכם המודוס הפך לחלק מדקדוק השפה שלכם.

עבור השפה שלנו, כדי להדגים את הנושא, נסמן את מצבי הפועל הבאים - לצורך העניין, הם הפכו לחלק מהשפה אחרי שלב 6:

• חיזוק - נובע מהפועל ''לדעת'', ומסומן בסיומת them-.
• ציווי - נובע מהמילה ''את/ה'', ומסומן בתחילית -ti (היות ומדובר בנושא, מדובר כאן בתחילית, כי S מגיע לפני V בתחביר שלנו).
• איסור - נובע מהמילה ''לא'' ומסומן בסיומת nay-, כשהתנועה לפניו הופכת למאונפפת (עקב היסטוריית השפה).
• יוסיבי - נובע מהפועל ''לתת'' ומסומן בסיומת mog-, כשהתנועה לפניו הופכת למאונפפת.
• קוהורטטיבי - נובע מהפועל ''לרצות'' ומסומן בסיומת (wã(na-, כשה-n עשוי להיעלם בנסיבות מסוימות בהתאם להיסטוריית השפה שלנו, ראו הסבר.

שימו לב שמשנה מאוד באיזה שלב של היסטוריית השפה המוספיות התווספו לשפה. אם הדבר קרה רק לא מזמן, ושינויי הצלילים לא הספיקו למחוק את ההבדלים בין המוספיות השונות, אז נקבל מילים ארוכות מאוד בעלות רצף של מוספיות נפרדות, לכל אחת משמעות כללית (''נקבה'', ''עבר'', ''סביל''). מצב זה נקרא ''שפת מדבק'' והוא קיים בטורקית, הונגרית, גיאורגית וסוואהילי, בין השאר. לעומת זאת, אם המוספיות התווספו הרבה לפני שינויי הצלילים הגדולים שלנו, אז סביר שהרבה מוספיות שונות התמזגו ביניהן למוספית קצרה וספציפית (נניח הסיומת הלטינית as, שפירושה ''נקבה-רבים-נשוא''). השפה שלנו, כך נראה, נופלת יותר לכיוון הסוג הראשון, אבל שזה לא יגביל את השפות שלכם!

שינוי דקדוקי 9

כעת, בואו נעבור מפעלים לסימון תפקידים במשפט. עד עכשיו הסתמכנו לחלוטין על סדר המילים במשפט כדי לדעת מי הנושא ומי הנשוא - וזה בסדר וקיימות שפות שמסתמכות רק על כך, כמו סינית ובמידה מסוימת אנגלית. עקב כך, יש להן מבנה משפט קבוע ונוקשה מאוד. עם זאת, די נפוץ דרך נוספת תתפתח לסימון הנושא והנשוא - אחת מהדרכים הללו היא היחסות הדקדוקיות - להוסיף לשם העצם מוספית שמבהירה את תפקידו במשפט.

כמה שפות כוללות רק 2-3 יחסות (כמו הינדי), כמה לא כוללות בכלל (כמו סינית ואנגלית) וכמה כוללות 64 (!) יחסות (כמו השפה הקווקזית צז), אך רוב השפות כוללות 5-7. בדרך כלל היחסות מתפתחות ממילות היחס (ב-, אל, ל-, על). רשימה מועילה של רוב היחסות הנפוצות:
https://he.wikipedia.org/wiki/יחסה

בשביל השפה שלנו, בואו נגיד שמילות היחס שלנו (שכזכור מופיעות לפני השם) השתלבו בשם העצם עוד בשלב מוקדם של השפה - אחרי שלב 2 בהתפתחות הפונולוגית שלה. ניצור לה trcg יחסות:

• יחסת מושא עקיף - מסמנת השלמה עקיפה של הפועל (נניח, נתתי לילד). נובעת ממילת היחס ''ל-'', yaqi.
• יחסת שייכות - מסמנת שייכות (של האיש, לילד יש). נובעת מהמילה ''של'', luqi.
• יחסת נשוא - מסמנת את הנשוא במשפט. במקרה שלנו נובעת ממילת היחס ''אֵת'', kasu.
• והיחסה הרביעית, יחסת מושא ישיר - מסמנת השלמה ישירה של הפועל (את הכדור). במקרה שלנו נובעת ממילת היחס ''אֵת'', kasu.

רגע רגע, המילה kasu משמשת לשתי יחסות? ובכן, זה לא בלתי סביר - למעשה עברית משלבת שלוש יחסות (מקום, כלי / אמצעי, אבלאטיבי) תחת המילה ''ב-'' (אני בבית, כתבתי בעיפרון, נושענו בחסד). אל תהססו לעשות דברים כאלו בשפות שלכם.
כך שטבלת היחסות הסופית שלנו נראית כך:

שינוי דקדוקי 10

דרך נוספת לסמן תפקידים במשפט היא בעזרת הסכם הפועל (אני לא בטוח מה המונח הרשמי לזה; באנגלית זה נקרא verb agreement) - סימון התפקידים (מענה על השאלה ''מי עושה למי מה?'') בהטיית הפועל. אם זה נשמע מוזר, עברית כוללת הסכמי פועל (סוג של) - נניח המילה ''אהבתי'' תתורגם בהרבה באנגלית כשתי מילים, I loved. בעברית מקראית היתה אפשרות לסמן משפט שלם בפועל יחיד - נניח המילה ''אהבתיהם'' שתתורגם לאנגלית כ-''I loved them''. הסכם הפועל עשוי להיות פשוט ולסמן רק את מבצע הפעולה (כמו בעברית מודרנית), או להיות מורכב ולסמן גם את הנשוא (כמו במקראית). די נדיר לכלול גם את הסכם הפועל וגם יחסות דקדוקיות - כי זה מסמן את את התפקידים במשפט פעמיים ולכן מעט מיותר - אבל עובדתית זו בהחלט אפשרות.

הדרך הסבירה ביותר ליצור הסכמי פועל היא פשוט להניח שכינוי גוף הפך למוספית - נניח המילה ''אני אהבתי'' תהפוך ל''אניאהבתי''. לצורך הדגמה, נכלול הסכם פועל פשוט בשפה שלנו. נניח שהוא התווסף אחרי שלב 13 בהתפתחות הפונולוגית שלנו. וקיבלנו את זה:

שינוי דקדוקי 11

חלק מהשפות מסמנות על שם העצם למי הוא שייך (כמו בעברית - ''כלבו'' כלומר ''הכלב שלו''). כמו הסכם הפועל, הדבר סביר שינבע מכינוי הגוף שהפך למוספית (''כלב+אני'' -> ''כלבאני'', כלומר ''כלבי''). שוב, די נדיר שהדבר הזה יתקיים בשפה שכוללת יחסות דקדוקיות, אבל זה יכול לקרות, כמו בטורקית ועברית. לצורכי הדגמה, אני אכלול את זה בשפה שלנו. אם המאפיין הדקדוקי הזה התווסף לנו גם הוא אחרי שינוי 13, אז אפשר להשתמש בטבלה ממקודם גם עבור מערכת השייכות שלנו:

שינוי דקדוקי 12

דבר מגניב שאתם יכולים לעשות אחרי שהבהרתם מעל לכל ספק את התפקידים במשפט, הוא מבנה משפט חופשי - המילים יכולות להופיע בכל סדר שהוא בלי שהדבר יהיה לא נכון דקדוקית (כלומר, המשפטים ''הכלב ראה ילד'', ''ילד ראה הכלב'' ו''ראה ילד הכלב'' יהיו נכונים באותה המידה).

בדרך כלל שפות עם סדר מילים חופשי ישתמשו בסדר המילים כדי לסמן את ה''פוקוס'' של המשפט - נניח בבסקית, במשפט ''כלבים עצמות-אוכלים'' הפוקוס הוא על הכלבים (''ככל שהדבר נוגע לכלבים, הם אוכלים עצמות''), ואילו במשפט ''עצמות כלבים-אוכלים'', הפוקוס הוא על העצמות (''ככל שהדבר נוגע לעצמות, כלבים אוכלים אותן''). לצורך ההדגמה וכי זה מגניב, נכלול בשפה שלנו מבנה משפט חופשי, שהתווסף מן הסתם אחרי הוספת היחסות, מערכת השייכות והסכם הפועל. נגיד ששם העצם הראשון שמופיע במשפט הוא זה שעליו מתמקד המשפט, כמו בבסקית.

חריגויות

כל השפות הטבעיות כוללות איזשהי רמה של חריגויות. כמה, כמו טורקית, כוללות רק כמה מקרים בודדים; באחרות, כמו אנגלית, יש די הרבה. חריגויות נוצרות בגלל שינויי ההגייה - כך לדוגמה במקור המילה האנגלית mouse היתה muus, והריבוי שלה היה muusi - דבר רגיל לחלוטין - אך בהמשך שינויי ההגייה טשטשו לחלוטין את הדימיון והשאירו אותנו עם המילים mouse ו-mice, כביכול חסרות קשר נראה לעין.

בשפה שלנו, כבר ראינו שיש הרבה מאוד חריגויות בכל מה שקשור לריבוי - בעצם, כמעט כל מילה... לדוגמה:

נגיעות קטנות כאלו יהפכו את השפה שלכם למסובכת ומורכבת יותר, אבל גם להרבה יותר טבעית ואמינה.

ועכשיו, אנחנו יכולים בגאווה רבה להכריז שסיימנו את הפיתוח של הדקדוק של השפה שלנו - החלק המסובך מאחורינו! כל מה שנשאר לנו הוא ההתפתחות הסמנטית, ועוד אחד אופציונלי - המצאת כתב.
בהצלחה עם השפות שלכם, ומוזמנים לפנות עם כל שאלה!

נקודה ששכחתי לציין היא נושא הסימטריה בצלילים. צלילים מתחלקים בכלליות ל-obstruents ו-sonorants (אין באמת מונח עברי מקביל). כל השפות הטבעיות כוללות צלילים משתי הקטגוריות.

הקטגוריה הראשונה כוללת פוצצים, מחוככים וחוככים. כל השפות הטבעיות כוללות obstruents אטומים (p, t, s) אך לא כולם כוללים מקבילים קוליים (b, d, z). כמעט תמיד, אם שפה כוללת עיצור קולי מהקטגוריה הזו, היא תכלול גם את המקביל האטום שלו (אישית אני מכיר בדיוק שתי שפות שחורגות מהכלל הזה). כל השפות כוללות פוצצים וחוככים, מחוככים נדירים יותר.

הקטגוריה השנייה כוללת רוטטים, מקורבים, אפיים ומקישים. כל השפות כוללות sonorants קוליים, אך מקבילים אטומים הם מאוד נדירים, אם כי קיימים - נניח בטיבטית ובוולשית. כל השפות כוללות מקורבים ואפיים, כשרוטטים ומקישים כמעט שלא מתקיימים זה לצד זה.

כמו כן, כמעט תמיד, אם שפה כוללת עמודת צלילים כלשהי, יהיו בה יותר מצליל אחד. שפה עשויה לכלול חריגות אחת לכך, אבל לעולם לא נצפה לשפה טבעית עם שתיים או שלוש עמודות בהן יש רק עיצור אחד.

מקווה שעזרתי להפוך את השפות שלכם לטבעיות יותר

הערה נוספת - אם אתם מתקשים בבחירת צלילים, אל תהססו לקחת השראה משפות קיימות ואפילו להעתיק טבלאות צלילים שמוצאות חן בעיניכם (למרות שעדיין עדיף להרכיב בעצמכם - אחרי הכל זו השפה שלכם).

חלק ח' - התפתחות סמנטית

גם משמעות של מילים אינה קבועה, ומשתנה עם הזמן. לפעמים אותה המילה מופיעה בשתי שפות עם משמעות שונה לגמרי - כך נניח הסימניה היפנית ל''מסמך רשום'' מסמלת בסין ''נייר טואלט'', והמילה הצ'כית ל''יפהפיה'' היא המילה הרוסית ל''מכוערת''. בכל נושא הסמנטיקה - משמעות המילים - אין ממש נוסחאות לעבוד לפיהן, אבל יש קווים מנחים כלליים מאוד.

כהתחלה, בואו נחזור למטאפורות המושגיות ולניבים של שפת הפרוטו שלנו (לצורך ההדגמה הוספתי כמה נוספים):
[spoiler title=ניבים]

• Ka khuluqi phita.
  ''להילחם מול הר''.
  לעבוד קשה ללא תוצאה.
  
• Khu sihlipha phi.
  ''לשחות במי קרח''.
  לעשות מעשה טיפשי ונמהר שיוביל לאסון.
  
• Hlisa qihusiha kasu.
  ''לאכול שלג צהוב''.
  בורות מוחלטת.
  
• Yaqiku tipa pha hlu.
  ''לחזור (מהדיג) עם עשרה לוויתנים''.
  לנחול הצלחה מדהימה.
  
• Phitahlipha.
  ''להילחם במים''.
  להשקיע מאמץ ועבודה לשווא.
  
• Thakirusiha.
  ''לב קש''.
  אדם פחדן וחלש, חסר רצון ואומץ.
  
• Thakiluqi.
  ''לב אבן''.
  אדם חזק, אמיץ ובטוח.
  
• Thakiphusa.
  ''לב קרח''.
  אדם קר, לא נעים וחסר אכפתיות.

[/spoiler]
[spoiler title=מטאפורות מושגיות]
בעלי חיים הם כמו תכונות אנושיות.

• thaya (דוב לבן) - חזק ואכזרי.
• ruhli (כבש) - טיפש, פתי.
• hlaku (ניבתן) - אמיץ, חסר פחד.
• ruhliku (איל) - מנהיג וכריזמטי.

מצב הרוח הוא כמו מזג האוויר.

• hlisa (שלג, מושלג) - עצוב, קודר.
• iniku (שמש, שמשי) - שמח, עליז.
• phusaku (סערה, סוער) - זועם.

כל פעולה היא כמו עבודה חקלאית.

• sihawapa (לקצור) - לקחת.
• ruhlikhawi (לרעות צאן) - להנהיג, להוביל.
• tulana (לחרוש) - לעבוד קשה.

[/spoiler]

ייתכן מאוד שעם הזמן, דוברי השפה יפסיקו להתייחס למטאפורות מושגיות ולניבים כאל מטאפורות. הן יאבדו את משמעותן המקורית ויקבלו את המשמעות המטאפורית שלהן כשמשמעות היחידה. כך לדוגמה...
זו דרך נהדרת ליצור מילים חדשות, בעלות גוון ייחודי ששונה מאוד משפת המקור שלכם. שימו לב שאין שתי שפות עם אוצר מילים חופף לגמרי - איזו מילה עברית יש עבור have, לדוגמה? ביטוי שבשפה אחת מקבל צירוף מילים, בשפה אחרת עשוי לקבל מילה משל עצמו.

זכרו שבשפה שלכם השתמשתם במילים שונות למטרות דקדוקיות - כמו פעלי עזר, מילות יחס ותארי ריבוי. במקרה כזה, סביר שהמילה תאבד את משמעותה המקורית ותפוך לרכיב דקדוקי אחרי זמן רב, ולכן מילה חדשה תצטרך לבוא להחליף אותה. זכרו שיש גם מילים שהפכו לנגזרות מורפולוגיות (כמו המילים שלנו ''קטן'', ''גדול'' ו''איש'' שהפכו למוספיות).

כמו כן, תחשבו על התרבות של דוברי השפה שלכם ואיך שהיא התפתחה במהלך השנים: יכול להיות שהרמה הטכנולוגית שלהם עלתה או ירדה? אולי הם למדו לעבד מתכת וייסדו ערים, או שאולי הציוויליזציה שלהם קרסה והם התפזרו ביערות? ייתכן שהנורמות התרבותיות השתנו?

עבור השפה שלנו, בואו נגיד שהויקינגים שלנו למדו לעבד ברזל וייסדו שבטים חזקים ולוחמניים שמונהגים בידי יארלים (כי אם קלישאות אז עד הסוף). התרבות שלהם הפכה לשוביניסטית יותר, והם גם החלו להפליג בים העמוק בספינות גדולות.

מובן שהויקינגים הללו יזדקקו למילים עבור ''ספינה'' או ''ברזל'', שלא היו קיימות בשפתם הקדומה. דרך ליצור את המילים הללו היא בעזרת הלחמה - שתי מילים שמתחברות לאחת. שימו לב שבמקרה כזה, חשוב לדעת מתי בדיוק המילים התחברו לאחת והפסיקו את ההתפתחות הנפרדת שלהן, מכיוון שהדבר ישפיע על הצורה בה ייראו. עבור השפה שלנו נניח שהמילים הללו נוצרו אחרי שינוי ההגייה ה-8. וכך:

דרך נוספת לשנות משמעות מילים היא בכך שלוקחים מילה ומעניקים לה משמעות אחרת, קרובה למשמעותה המקורית דוגמאות טובות לכך הן המילה ''אביר'', שבמקור דיברה על סוסי מלחמה, והמונח ''לשאת אישה'', שהתייחס במקור לטקס החתונה בו החתן נושא את הכלה בזרועותיו. אם זה קורה בשפה שלנו, אפשר לומר נניח ש:

כמו כן, שימו לב שהגדלים הדקדוקיים מאפשרים לכם ליצור מילים חדשות, בערך - כך נניח כבש קטן (rihllu) זה בעצם טלה, ציפור קטנה (sĩflu) יכולה להיות פשוש או דרור, ועץ קטן (siglu) זה שיח.

ובכן, זה היה פרק קצר, ובו הצגתי את הדרכים לפתח את אוצר המילים שלכם.

חברים, סיימנו לפתח את השפות שלנו!! מרגע זה, אתם מוזמנים להמשיך ולעבוד על השפה שלכם. אתם יכולים להרחיב את אוצר המילים שלה, לערוך בה שינויים דקדוקיים ופונולוגיים נוספים, לתרגם אליה את שר הטבעות או לכתוב בה פואמות, אתם יכולים אפילו לפתח מהשפה הזו שפות נוספות ולהפוך אותה לשפה אם בפני עצמה (כמו הלטינית), או לפתח לה שפות אחיות. וכמובן שאתם מוזמנים לשתף עם אחרים את פרי עבודתכם (אני לא בטוח אם הפורום זו הפלטפורמה המתאימה - אשמח לתשובה אם מנהל רואה את זה - אבל גם אם לא תמיד אפשר בערוצים אחרים). המון המון בהצלחה!

רק לפני שנסיים יש רק דבר אחד קטן. זה אופציונלי לחלוטין וממש לא הכרחי, אבל עשוי להיות מועיל. בפרק הבא, והאחרון, נדבר על מערכות כתב... יוהו!

פרק הכתב יעלה מתישהו בחודש הקרוב. בינתיים, איך הולך לכם עם השפות שלכם?

אין לי זמן להשקיע בזה... אם יהיה לי זמן לזה מתישהו אני אתקדם.

שמע מדריך מעולה.הוא מפורט וגם בשפה פשוטה( לאנשים כמוני שלא היה להם מושג מה זה פוצץ ,חוכך וSOV ) ממש תודה רבה
אגב מתי הפרק על הכתב?והאם תוכל לפרסת את השפה שלך?

תודה רבה!
פרק על כתב... אני לא בטוח שאכתוב אחד. אני עכשיו עסוק למדי בפרויקטים אחרים שאני מחוייב אליהם, וכתב זה לא הכרחי לשפה.
השפה שלי היא לא משהו כזה מדהים, זה בסך הכל להדגמה. מכל מקום, הפונולוגיה, הקדוק והתחביר שלה פחות או יותר מופיעים כאן בפרקים שונים.

אני המצאתי את השפה modern khazarit או בעברית כוזרית מודרנית שהיא svo ו cv

אם תשים לב לתאריך, הפוסט הזה הוא מלפני שנתיים וחצי. הבחור שכתב אותו מזמן לא פעיל בפורום ויש סיכוי סביר שברגעים אלה ממש הוא סוגר שבת עתירת שמירות באיזה בסיס נידח.

וואי איזה באסה אני חייב ת'פרק על כתב

מלך כוזר אמר/ה:

וואי איזה באסה אני חייב ת'פרק על כתב

יש ללחוץ כדי להרחיב...

אפשר לעשות המון דברים עם כתב לטיני. תראה מה עשו צרפתית, ספרדית, אנגלית, ואיטלקית - cce, ge, i, ll הן צליל שונה בכל אחת מהן. כלומר אתה יכול ליצור משהו יחודי גם עם כתב קיים. אפילו להוסיף אותיות זה אפשרי - w, u, g לדוגמה לא היו קיימות בלטינית (חוץ מg שנוספה מאוחר, אבל במקור היא לא הייתה).