נפתחה הגשת המשחקים לדרקוניקון 2020
עוד שלושה חודשים לדרקוניקון, ומערכת הרישום להגשת משחקים לכנס נפתחה! הריצו את משחקי התפקידים האהובים עליכם, ארגנו אירועי משחקי לוח, תגישו משחק תפקידים חי וכל משחק אחר. https://www.dragoncon.co.il/dm-login.aspx

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1903
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק ארבע-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 27 נובמבר 2019, 00:58

פרק טוב, מספק כמה תשובות מעניינות לדברים מפרקים קודמים.
החלק השלישי קצת פחות ברור, כלומר לא ממש ברורה הסיבה למהומה ומה בדיוק עורר את זעמו של ההמון ולמה הם מוחים מול מול בית הספר והקשר שלו לדוואמירן..
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק ארבע-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 27 נובמבר 2019, 20:49

תודה על התגובה. :D

למען האמת, הרגשתי שמשהו חסר בהפגנה. תודה ששמת את האצבע על מה שהיה חסר. ערכתי מעט את מה שהם צעקו להאוואנהאר. בעקרון, כפי שערכתי עכשיו, זה פשוט אזור השייך לתאגיד של השר האוואנהאר. נראה להם הגיוני שהוא ישמע אותם אם יפגינו במקום. מדובר בקוסם ולכאלה יש דרכים לדעת דברים כאלה.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמש-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 28 נובמבר 2019, 23:38

שמיר מספרת: "ברשת הזמן"
חלק ראשון: "הלוחש למלכות"

אחרי שהסתיימה החתונה, שמחתי שאני לא זו שמתחתנת. החנקתי כמעט פיהוק לקראת הטבעת האחרונה. מרנה והגבר שלה פשוט נעלמו כדי לנוח מטכס הנישואין המשמים. נראה לי שזה מה שאני הייתי עושה במקומם. אני לא מבינה מה מרנה מצאה בגבר ההוא. אני מודה שהוא לא זקן כמו הארו הצעיר. הוא פשוט נשמע לי כמו אחד שמלקק נעליים. למרנה יש סדר יום משונה ביותר.

ת'מדן החליקה בטבעיות למקומה בינינו כשהחליטה לשוב איתנו לחתונה. סטיק התנדף. דארגורד, שעדיין חייב לי כמה הסברים, נעלם עם התינוקות המשונים. ואדון המנגינה... "אני צריך לחשוב." אמר אדון המנגינה לפני שעזב אותנו. הלירד קאהין הייתה אישה גבוהה ורחבה עם שיער בלונדי מסולסל ועיניים כחולות שנראו כמו הפנינים בשרשראתה. שמלתה, שנלבשה מלמעלה למטה, נראתה לי כמו שק לעומת הגלימות ההרבה יותר מגניבות שהיו באופנה בממלכה בימים אלו. הייתה לה איזו דוגמה מורכבת שלא הבנתי. משהו שקשור לבית האם שלה.

"חשבתי על מה שהצעת." התחילה הלירד לדבר כשיצאנו מכניסת האצילים של ההיכל, "אולי עדיף כבר שתשיא את בתך לאחד מבני משפחתי. זה יהיה קל יותר, ואנימת'אר."

אבי חייך בעדינות ואמר, מסתכל לעבר משפחתה של מרנה העוזבת דרך כניסת המשרתים, "למרות שהקצבה לא הייתה מספיקה לקבצן, עדיין מצאת מקום למממן את הממזרה הזו."

נזכרתי שאבי ניסה לשכנע את הלירד קאהין להשקיע בעסקיו. כנראה שמשהו ממה שאמר נגע ללבה אם הסכימה לדבר על זה עכשיו לפני שכולם מתפזרים לעסקיהם. זה לא טוב. כשת'ארויאנים מתמקחים, רק הם מבינים, לכל הרוחות, על מה הם משחיתים את זמנם. ואת זמנם של כל אלה שמקשיבים להם.

"אמר מי שאמר: השלטון הוא המשא ומתן בין השליטים והנשלטים. נעדרת זמן רב מדי מהמולדת, ואנימת'אר. אני לא יכולה לקחת סתם כך את הארודים של בית קאהין ולהשקיע אותם איפה שאני רוצה. האזרחים שלי יתבעו אותי בפני המלך." הציגה הלירד קאהין רעיון שאני מצאתי אותו, מכל זמן, מוזר ביותר. הרגשתי שזו הייתה רק אחת הסיבות לזה.

"אז, באופן עקרוני, את לא מתנגדת להצעתי." טען אבי כנגדה בערמומיות. באותו הרגע, יכולתי לשמוע למה אנשים קראו לו הרחק מאחורי גבו 'הלוחש למלכות'. הלירד קאהין בעטה באבני המדרכה ואמרה: "איך אוכל להתנגד שיקראו בתי ספר על שמי, כבוד השר?"

"מה האזרחים שלך יהיו מוכנים כדי להיפרד מהארודים של בית קאהין?" שאל אבי, מביט כמעט מוכנית לעבר המקום בו שכן הרסיס של ת'ימאהי שעל אדמתו נולד לפני נצח נצחים.

"ארודים של בית האוואנהאר." ענתה הלירד קאהין "קוראים לך האיש השני בעושרו, כבוד השר. אני כמעט בטוחה שאתה מבקש שאשקיע רק כדי שתוכל לקרוא על שמי בית –"

אבי הרים אצבע חיוורת, עוטת טבעת, וסירת רקיע חשבה שהוא מסמן לה לרדת לעברנו.

"הלירד, אני מציע לך את האפשרות הבאה: ארודים תמורת סדרה על תולדות בית קאהין." אמר אבי, מסמל לסירת הרקיע לשוב לחפש לקוח אחר. הלירד הצרה את עיניה הכחולות. "כמו כל המתעשרים החדשים, אתה קמצן, ואנימת'אר," סיננה הלירד קאהין בבוז אצילי.

"ממלכה חזקה צריכה אזרחים משכילים ואוריינים." אמר אבי "כך האמין המלך קורדרוי."

ואז הרשיתי לעצמי לפהק. הם היו כה מרוכזים אחד בשני עד שלא שמעו אותי מפהקת. הפיהוק היה על החתונה. על השיחה הזו שאני לא מבינה למה אבא רוצה שאשמע אותה. הוא לא תמיד מערב אותי בענייניו. הפיהוק הקיף את הכל ולא הביע שום דבר במיוחד. הייתי משועממת.

הלירד קאהין החווירה למשמע השם. הגבר של אמי רצח אותו ואת משפחתו על השינוי. "אם אתמוך ביוזמה שלך, האזרחים שלי יתבעו לדעת על מה הארודים מוצאים החוצה." הודתה הלירד קאהין לבסוף "וכבר מספיק שהיועצים שלהם מתחילים להתערב בנישואינו, כבוד השר. אם הם יתחילו לקרוא ולכתוב, לא יהיה סוף לתוהו ובוהו שיפרוץ בת'ימאהי."

ואני חשבתי שהלירדים הדראינרים שנאו אותם. אבי עמד לענות לה כשהטבעת הזדהרה. "ייסכנה! ייסכנה! ייסכנה!" שמעתי קולות בוקעים מהטבעת. שמעתי מישהו לוחש ממנה. מישהו שקולו הזכיר לי את קולו של אדון המנגינה.

"בכל סיבוב של הזמן, זה אותו סיפור, האת'ן פראכן." ענה אבי, ברכו שחה תחת משקלו "תן להם להשתולל ליום אחד. כשהשקרים של הלירד טרסור יכו שורש, הם יתגעגעו, האת'ן פראכן."

"גם את זה אני לא מבינה." התערבה הלירד קאהין "למה אתה נותן לאיש הזה לנשום? אדם שמאשים קבוצה שלמה מתוך האזרחים של הממלכה בצרות של שאר הקבוצות צריך למות על מה שהוא עושה. כך היו עושים במולדת, ואנימת'אר."

"איך נוכל לפתח בקרב אנשי הממלכה תודעה אזרחית אם נענה על השאלות שלהם?" השיב אבי "זו הסיבה שצריך להשקיע בחינוך, הלירד קאהין, כדי שהם ילמדו לחשוב, גבירתי."

משעמם! לא המהומות, הדיון ברום העולם! כבר עברתי את הבחינה בנתינות, האוך!

"הם ילדים, ואנימת'אר." אמרה הלירד קאהין "אתה חושב עליהם כמבוגרים שהם יהיו. כרגע הם ילדים."

"אני מודה לך על עצתך, תלמידי." נשמע קולו הצונן של פראכן מהטבעת "אך הסיבה שהתקשרתי אליך היא ללחוש באוזני מלכתנו להיות רגועה כשאשלח את בחורינו לשם."

ואחרי שהתנתק, הרגשתי שהלירד קאהין רוצה, ואיתה אני, לשאול מה זה בדיוק עניינו. "השר האוואנהאר," התערבה ת'מדן ברגע הכי פחות מתאים, סמוקה וזהובה מתמיד, "איבדתי את ספר חוקי המלכים שאני צריכה לצורך לימודיי בחצר החוק."

"כמובן," אמר אבי ושפשף את הטבעת שלו. הספר התגשם בידיו לאחר כמה רגעים, משאיר את הלירד משתאה. ת'מדן ביקשה לפני שלקחה אותו שהשר יחתום לה על הספר. אבי חתם עם טבעתו.

"אני חושב שהגיע הזמן שאני והלירד קאהין נדבר על כמה עניינים של מבוגרים, שמיר." אמר אבי בקדרות "ת'מדן, האם את מוכנה לקחת את בתי לסמטת הזרים בדרגאלות'?" כמובן שת'מדן הסכימה. ת'מדן תמיד צריכה להיות מושלמת. רציתי לדעת את התשובה. למה חשוב לקוסמים שניאנק בסבל בבתי הספר המזופתים כשאנחנו צעירים ומגניבים? כמובן שצייתתי לאבי. שמחתי להשאיר אותו ואת הלירד הזאת שישעממו זה את זה למוות.

חלק שני: "הד מהעבר"

יצאנו לצוד סירת רקיע שתרד לנו.

חתונה כזו מושכת סירות רקיע כמו זבובים לגופה. הן גם מתפזרות באותה המהירות. אבא מאמין שאני צריכה ללמוד להזמין סירת רקיע ולא לצפות שסירת רקיע תעמוד לרשותי. הוריי אפילו לא מוכנים לשמוע על האפשרות שאקבל רשיון לסירת רקיע. לדארגורד יש. כמובן שלמר אחראי והגון יש רשיון. לא הבנתי אפילו למה שקלתי את הרעיון לשכב איתו.

אז ציפיתי שסירת רקיע תרד לת'מדן. אישה יפה כמוהה תמשוך סירת רקיע ממרחקים. האדם שנענה לקריאתה לא היה אחר מרב האומן סאנסגארד, מנאמני בית רואדרת'. האיש השיט את סירת הרקיע בעצמו למרות שהייתי מצפה מרב-אומן להחזיק משרתים במעמדו. כשזיהיתי את הנוצות השחורות שעל ראשו, תהיתי אם הילד שהצלנו במזבלה היה שלו.

"ברכות," אמר רב-האומן סאנסגארד בחיוך "סאנסגארד."

לקח לי רגע להבין שהחיוך מופנה אליי ולא אל ת'מדן. אבי לא נהג לקחת אותי לנשפים. ובטח שלא הסתובבתי בחברתו. ובכל זאת, הוא זיהה אותי על סמך סיפוריו של אחד מבניו. לא שהוא ידע את שמי. ובכל זאת, הוא הצליח לנחש כיצד אני נראית מסיפור מיד שניה. ועוד מיד שניה של ילד.

רק זה שיפר לי את מצב הרוח. נכון שאני בלתי נשכחת?

"שמיר ייראת'." עניתי בחיוך. ת'מדן החליטה לבטוח בו ואמרה: "ת'מדן הוֹקִינְדַווֶי."

רב-האומן הסתכל על ת'מדן במבט שניסה להבין אם עיניו רואות את מה שהן רואות עתה. כמעט חטפתי שוב דכאון עד שהבנתי שהמבט לא היה מעריץ. הוא חשב שהיא מתחזה. לבסוף הוא הבחין בראש הנץ שעל חגורתה ובנרתיקים ובכיסים הרבים אשר היו בבגדיה. "יצא לי פעם לפגוש אישה בשם ת'מדן בנשפים. היא הנציגה של הלירד קור מהרינאם." הסביר רב-האומן את הסתייגותו מקביעתה של ת'מדן "למרות הדמיון ביניכן, יש גם שוני."

ת'מדן הקשיחה את פניה הנאות ואמרה: "לפי אדון המנגינה, מדובר בשלושה אחים שכל אחד מהם עוטה את דמותה בתורו. אין לי מושג מה בדיוק מצא בסיפור שלי הלירד קור. אני כשלון."

בכל יום לומדים דברים חדשים. הרגשתי את הקנאה לופתת כששאלתי: "למה את כשלון?" על מנת להבחין אותה מההצלחה המסחררת (שאף אחד לא שמע עליה עדיין בממלכה.) ששמה שמיר.

ת'מדן לקחה את הזמן לשקול אם לספר לנו את כשלונה. הרגשתי שהערב עמד לעוט עלינו.

"אתה נשמע לי כאחד שמסוגל להאמין לסיפורי." אמרה ת'מדן בעצב כשהיא מתעלמת ממני. למה היא מאמינה שאאמין בכל סיפור שהיא תבחר לספר? מה נותן לה לחשוב ככה? למה גם, כשהיא בשפל, היא מבאסת אותי?

"אני משנת שש מאות עשרים ושש." פתחה ת'מדן את סיפורה, משלבת את זרועותיה " – אבל לא שנת שש מאות עשרים ושש שלכם. שנת שש מאות עשרים ושש כפי שהיא הייתה אמורה להיות אם הקוסמים לא היו מושכים את רוחו של הא'קאיב דווקא לתקופה הזאת – ואיתו את אויביו מתקופתי."

"סלחי לי שאני קוטע את סיפורך אבל איך נראית שנת שש מאות עשרים ושש שלנו?" שאל רב-האומן סאנסגארד. התחלתי להרגיש את העניין שלו זולג ממני שוב לעבר ת'מדן.

"עולם שנחרב." אמרה ת'מדן את המילים שחזרו במחשבתי "עולם שיובס בעתיד הקרוב."

מצאתי את עצמי רועדת. זכרתי את אכזבתה של ת'מדן מכך שהיא לא הגיבורה בסיפורה.

"בשנת שש מאות עשרים ושש שלי נבחרתי להיות התגלמות אחד ההיבטים של הא'קאיב. האחד שנלחם. היות ומסעי לא הסתיים בטרם הושמד קו הזמן שלי, אני נודדת מאז, אדוני. אין לי מה להסיק מהעובדה שמסעי לא הסתיים אלא רק שאני כשלון גמור." ענתה ת'מדן.

הכבוד להיות התגלמותו של הא'קאיב בקו הזמן הזה היה שמור למישהו אחר. לרגע אחד חשתי כאב. קודם למדתי מה זה פחד. עתה למדתי מה זה רחמים. הרגשתי בושה בלבי. התנהגותי הייתה מחפירה. לא הייתי רוצה להיות במקומה. להיות הרחק מהבית שהכירה. לא שהיה לי אכפת לפגוש אנשים חדשים.

" – אבל לפחות קיבלתי חומר קריאה חדש." אמרה ת'מדן שנשמה עתיקה הביטה מעיניה. קודם חשבתי שהיא קצת יותר מבוגרת ממני. עתה הבנתי שהיא הרבה יותר עתיקה ממני. ממני, לא מהרוח ששכנה בגופי. רב-האומן סאנסגארד בחר לשאול: "מה הסיפור כאן? ספר החוקים הזה זמין בכל ספרייה."

"לא בשנת שש מאות עשרים ושש שלי." אמרה ת'מדן "לפחות משהו טוב יצא מזמן זה."

חלק שלישי: "התבנית"

לפני שנגיע לדרגאלות', רב-האומן סנסגארד הציע לנו לאכול בביתו. לא שהייתי מבוהלת. מעולם לא פחדתי מאיש ולא התכוונתי להתחיל בזה עכשיו. חוץ מזה, הייתי עם ת'מדן. והיו לי את כוחות אבירת הלהבות.

ועדיין הזעתי כשהגענו לביתו. הוא לא היה בצד האדם של מים ירוקים אלא שכן בצלה של כיכר הפרעושים שאליה באו בני החילופין כדי להיוולד. שמעתי את שיראך נואם בכיכר. הוא נשמע לי אחרת לחלוטין מהצעיר שדיבר עם מרנה עם כל "הנביא הדגול בדורו!" שצעק כל משפט שני. ובני חילופין בהחלט הקשיבו. תהיתי מה דעתו על הלירד טרסור. נשמע כמו משהו שהוא יאמץ ללבו. הריח שלו בהחלט הגיע לנחיריי גם כשעגנו ליד הבית.

הוא לא היה מגיר צהוב כי אם מהרד אף על פי שהיה גדול מההרדונים שהקיפו אותו. הוא היה גם מרוהט היטב כשנכנסנו אחרי רב-האומן סאנסגארד ומאוכלס בעיקר בבתו, טינקארה. הילד שהצלתי, כך הסתבר לי, היה נכדו. בתקופה הזו הוא היה פרוד מאשתו – לא משהו שגרם לי לבטוח בו.

טינקארה כבר הספיקה לסיים את העוגה שהיא הכינה עבורנו: עוגת דם עם בצק ירוק מבפנים והמון אבל המון מלח מבחוץ. נדמה לי שהיא השתמשה בכל מלאי המלח בבית. יצא לי לאכול עוגות דם בעבר. הן יותר טובות כשנותנים לציפוי קצת זמן לעמוד ולתסוס. לא שתראו אותי מבשלת.

כשנכנסנו, ת'מדן הסתכלה לעבר הכוננית שלו. אחד מהספרים שם "לאן המארה עפה." עניין אותה במיוחד. פרט לזה היו שם תמונות חרט בהרד של רב-האומן סנסגארד והקלאן – היו שם המון פרטים בתמונות.

"אני במקור מהעיירה לווי טאל." אמר רב-האומן סנסגארד כשהבחין שאני בוהה בתמונות, מצביע לעבר ההרים הרחוקים, "השקעתי המון ארודים כדי שהתמונות הללו ייחרטו נכון."

בינתיים טינקארה שמה את העוגה שלה על משטח האכילה. היא הייתה קרומית עם עורקים של ירוק כהה שהשתרגו בתוך הבצק המוצק של העוגה. הריח, גם אם היה מהול במלח, גירה את תאבוני למרות שהיה משהו מעיק במקום שגרו בו רק שני אנשים ליד הכיכר. דרשותיו של שיראך ברקע לא עזרו לי להרגיש שם בנוח.

"טינקארה סיימה בהצטיינות לימודים בגליט. היא עובדת כפקידה בשירות הוד מלכותה." אמר רב-האומן סנסגארד בגאווה אף על פי שהייתה לי דעה לגבי בת שעדיין גרה עם אבא.

התיישבנו ורב-האומן סנסגארד שאל: "האם יש לך אבן טבור, שמיר? אני עומד להתחיל."

אף פעם לא השתתפתי בטכס ברכת המזון. הייתי צעירה כשאבא שלח אותי למר ואהור. אמי נהגה לומר שאבן הטבור היא התזכורת בת האלמוות שאבותינו היו פעם עבדים. ועתה, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו בני חורין.

"משונה." אמרה ת'מדן, כאילו מעבירה יד על שערי הזהוב. הצלחתי לומר: "כשנשים אחרות מגלחות את בית השחי, אני מגלחת את מעט הנוצות שקיבלתי מהצד של אמא שלי. אני בת אדם, לא ציפור."

" – אבל יש לך אבן טבור. מה הצבע שלה?" אמרה טינקארה בחיוך.

הא'קאיב, איזו שאלה מביכה! וגרוע מזה, לא ידעתי את התשובה. העניין הוא שכדי להראות את אבן הטבור, אני צריכה להתפשט לחלוטין. לבשתי גלימה שחורה שנרכסה בחגורה פשוטה. שמתי לב שהשניים האחרים לבשו בגדים שאפשר להסיר יותר בקלות. "לאמי יש אבן טבור שחורה." אמרתי, נזכרת בטכס בו העניקה לאחי הקטן את שמו – ניבויר. נזכרתי שלאחי ולאחיותיו של הילד היו אבני טבור אדומות. האם פספסתי משהו? אני יודעת שלהאנובן היו גזעים שונים. היו האנובן אפורי עור והיו האנובן כחולי עור. לרב-האומן סנסגארד היה עור לבן-צהבהב כמו הגיר ולבתו היה עור חום שזוף יותר ממנו.

לא שרציתי להודות שאני מפחדת. רק אמרתי: "הגלימה שלי לא בנויה לברכת היום, אדוני."

"חי השלווה," מלמלה טינקארה "בוא נשב."

אני התיישבתי ליד ת'מדן, מרגישה את הסכין קהה הלהב שלקחה מהמזבלה. ועוד כמה... דברים. רב-האומן סנסגארד התחיל להמות כשאבני הטבור שלנו התחילו לדבר זו עם זו. שלהם היו אדומות מתחת לבגדיהם ולו מצחה של ת'מדן זהר באור רך ומוזר שלא הבנתי. "ביסודו של דבר, אנחנו דומים. את כולנו יצרו. את אבות אבותיי יצרו. לאבות אבותיך הם העניקו את הרסן." אמר רב-האומן סנסגארד, מפנה את מבטו לעבר ת'מדן. זכרתי את מירדוראן וחשתי את הקולות שלנו משתלבים באוויר שמעל לעוגת הדם לאחדות מרתיעה. באותו הרגע ידענו כל אחד את מה שהאחר ידע.

אחדות שנמשכה לרגע.

"האם כבר חשבת מה את רוצה, שמיר?" שאלה ת'מדן בעוד טינקארה פורסת לנו מהעוגה. לא היה דבר שהקדשתי לו מחשבה יותר מהעניין הזה. מה שאמר אבי מקודם תרם לדעתי. גם תמיד אהבתי ריגושים וסיכונים ומה היה יותר מסעיר עכשיו מהעסק שאבא בנה עבור הקוסמים? הרגשתי כאילו החלטתי את זה פעם ואני לא זוכרת את הסיבות לכך שהחלטתי.

"אני עומדת ללמוד את העסק של אבא מהיסודות. אני חושבת שאתחיל עם בתי-הספר. כן, אני אהיה מורה." אמרתי ונגסתי מהעוגה. מתחת לציפוי המלוח והיבש, היא הייתה טעימה. מאד טעימה!

לבסוף רב-האומן סנסגארד לקח אותנו בחזרה לדרגאלות'. ציפיתי שנגיע לשם ביום שלמחרת. מדובר במסע ארוך לכל אחד. חשבתי לישון במגדלי-נימוי במהלך הלילה הקרוב. בפועל לרב-האומן היה את העוצמה של פועל. הוא סירב לעצור במגדלי-נימוי.

וכשהתעוררתי, כבר היינו ליד אחד משערי העיר דרגאלות'. רב-האומן סנסגארד שפשף את עיניו. ת'מדן נראתה מופתעת לחלוטין כשהיא עדיין איתי בסירת הרקיע. כששאלתי איך הוא הצליח למשוך את סירת הרקיע, הוא אמר שדאה על רוחות חמות מההרים. אני מודה שאף פעם לא שמעתי מישהו שביצע את התעלול הזה ונשאר בחיים כדי לספר זאת. ככל שהתקרבתי לסמטת הזרים, הרגשתי שמשהו רע פשוט עבר על המקום. המדרכות היו שחוקות והסריחו מזיעה, שתן ופה ושם רוק. סיור עטלפים דרש מרב-האמן סנסגארד להציג את מסמכי הזיהוי שלו. לא לי ולא לת'מדן היו מסמכי זיהוי. עדיין לא הייתי נתינה. האדון או הגבירה שלי הם אלה שאמורים לסדר לי את מסמכי הזיהוי. לא הבנתי איפה מסמכי הזיהוי של ת'מדן בכל התוהו ובוהו של נרתיקים וכיסים שהיה על גופה. צל אחר, שהתגנב מאחוריי, דיבר בשמי ואיש הצללים נתן לנו לעבור אחרי שהתרצה לגבי זהותנו. לבסוף רב-האומן סנסגארד עגן לא הרחק מסימטת הזרים. לפי המסורת, אסור לו לרדת לפני שיעבור טיהור במקווה כדי שרוחו תפעם ביחד עם רוחות האדמה של עיר הבירה.
היות והוא היה אדם עסוק, קיבלתי את העובדה שהוא היה צריך לעזוב אותנו אל עיסוקיו.

"איזה גבר." אמרתי אחרי שהייתי בטוחה שהוא לא שומע אותי "חשבתי שנעצור בדרך."

"הוא שינה צורה כשישנת." אמרה ת'מדן כשנכנסנו לבניין "כך הוא שמר על ערנותו. מסתבר שלהיות עייף בצורת האדם שלך לא אומר שאתה עייף בצורת המארה שלך, שמיר."

מארה. עמדתי במקום כשקלטתי כשכל הרמזים היו לפניי ולא חיברתי אותם עד עכשיו. המארות היו מלכות הרקיעים. יצורים מפלצתיים ואגדיים שילדיהן העניקו לבני החילופין את נשמותיהם האנושיות. הוא היה נחמד יחסית ליצורים שנאמר שאכלו בשר אדם לשעת בוקר.
הצלחתי ללכת בעודי מעכלת את גודל טיפשותי ולעלות אל הדירה של בני ואהור. לא אהבתי את העובדה שת'מדן עלתה על זה הרבה לפניי. לא פלא שהיא החליטה לבטוח בו. זה סוד מהסוג שאתה מעדיף לשמור. לא חשבתי לרגע שהיא מותחת או משקרת לי בפנים. זה פשוט לא היה היא.

גאמוייר קם לעברנו, שמח לראותי. "בית הספר שלמדנו בו חרב." אמר גאמוייר, פניו נראו זקנות בעשר שנים כשסיפר לי על זה, "הפורעים נכנסו אליו לפני שהפרעות פוזרו."

"על מה היו הפרעות?" שאלתי בעוד ת'מדן נכנסת למקום בו אמו של גאמוייר סעדה את אחיו ואנידר. שמעתי את האמא קוראת: "אל תתקרבי. אבעבועות השני מדבקות ביותר!"

"אני מחוסנת." אמרה ת'מדן בעוד גאמוייר מספר לי מה הסאית'ה דרשו מאבי שיעשה. הוא אמר שהרבה הופתעו מהכמות שהצליחו לאסוף להתפרעות הזו. אפילו הוא חשב עד אז שהיו מעט מאד מבני גזעי. עתה כמה חושבים שאולי היה משהו בשקריו של הלירד טרסור.

"האם גם את רואה עטלפים?" שאל ואנידר בקולו הילדותי "הם כל הזמן משחקים איתי."

ככל שגאמוייר דיבר, הבנתי יותר למה פראכן התקשר לאבי בכזו דחיפות. האם שיקרה: "ואני, העטלפים שאתה מדבר עליהם כבר חזרו מזמן לאורוותיהם."

"כמה זמן הוא חולה?" שאלה ת'מדן "אבעבועות שני איננה ידועה כמחלה סבלנית מדי."

"לא, הם לא. הם משחקים איתי עכשיו!" התעקש הילד "העטלפים מאיימים שאם אפסיק את המשחק, אני אמות. אל תרגיזי אותם, אמא."

"גם אני שמעתי על העטלפים הללו." אמרה ת'מדן "עטלפאבן הוא אחד מילדי המנגינה. הוא שומר על אלה שמוכנים לשחק איתו במשחקים. האם אני יכולה להשתתף במשחק?" יכולתי להיות בטוחה שששמעתי אותה רומזת שלא ברור שעטלפאבן משחק דווקא עם הילד. יכול להיות שהוא משחק עם מחוללי המחלה. אחרי הכל, אבעבועות שני לא הייתה ידועה כמחלה סבלנית. או שהיא הרגה אותך תוך כמה ימים או שהחלמת תוך כמה ימים.

"אלה עטלפים! לא בני חילופין מזופתים!" צעק ואנידר בכל העוצמה שסיפקו מיתרי קולו.

ואז שמעתי את ת'מדן נוגעת בו ואת ואנידר עונה: "אז גם את רוצה לשחק איתי, ת'מדן?"

האוך, כל הקנאה מקודם שבה. לא אתן לה להתעלות עליי במקום שאני הייתי המגניבה. הצלחתי להתרכז מספיק כדי לשאול: "האם התכוונת לשוב לבית הספר למסגרת גבוהה?"

"כן." אמר גאמוייר. חשבתי עוצמה מפעמת מבעד לרקותיו כאילו רק עכשיו הצליח לבחור. הוא הוסיף: "עכשיו אני נחוש יותר מתמיד להיות פקיד הוד מעלתה, שמיר." ונזכרתי שרב-האומן סנסגארד סיפר שבתו סיימה בהצטיינות את לימודי הפקידות בגליט. אולי היא תוכל לעזור לגאמוייר להחזיק מול אביו ושאיפתו שהוא יילך בעקבותיו. שמעתי את רוחות הזמן נושבות בפראות בחדר השני. גאמוייר נשמע כאילו הוא לא שומע אותן. רצתי לשם רק כדי לראות את אמו יושבת עם ואנידר, בריא. לת'מדן היו את כוחות אבירת האוויר.

יכולתי עתה להרגיש שמחוללי אבעבועות השני פשוט מתו כשהילד רצה להבריא. הילד הביט אל חלל האוויר ואמר: "אם הייתי יודע שזו המשמעות של להיות בריא, עטלפים, לא הייתי מקשיב לה. אני נשבע!"

גאמוייר בא אחריי ורעד כשהבין שאחיו סוף סוף בריא. אמו של גאמוייר נישקה את מצחו של ואנידר. למרות שהיא הייתה שמחה, ראיתי שהיא מחתה דמעה, דמעת עצב, ואמרה: "הא'קאיב שלח אותה אלינו."
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 11 דצמבר 2019, 00:37, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1903
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק חמש-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 10 דצמבר 2019, 23:57

פרק טוב, כתוב היטב ונהניתי מהקריאה שלו.
שני דבר קטנים ששמתי לב אליהם במהלך הקריאה הם:
א. אולי מרגיש שחסר מעט הקשר בשיחה הראשונה עם הלירד קאהין.
ב. קצת לא ברור למה האמא עצובה אם הילד שה הבריא בפסקה האחרונה.
מעבר לזה, ממש נהניתי לקרוא את הפרק.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמש-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 11 דצמבר 2019, 00:38

תודה על התגובה. :D

ערכתי מעט את הפרק על מנת לחדד את הנקודות המעורפלות.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שש-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 11 דצמבר 2019, 21:50

גבירת הצללים מספרת: "עסקה עם המוות"
חלק ראשון: "תפנית"

מי היה מאמין שאתגעגע לחיי כמערבולת קרח?

הממלכה של גבירת הצללים לא שקטה לרגע. ההתגלמויות שלה היו רק החלק הכי נאמן. היו לה תחת שלטונה בני אדם אמתיים. היא לא שיקרה כשהיא דיברה על פולחן הא'קאיב. בקושי מצאתי זמן למה שבאמת רציתי: התכנית להציל את קואין.

מצאתי שגבירת הצללים העדיפה להמטיר על האוכלוסיה האנושית שלג במקום לתת לה ללקק גלידה. זה עבד לה רוב הזמן. העוצמה שלה הפכה אותה לבלתי פגיעה עבור נתיניה. העניין שהיה גבול ליכולת ההתגלמויות שלה לעזור לה. העובדה שהם עברו לצדי מרגע שהדברתי את גבירת הצללים אמרה לי הכל. אז חשבתי שאני צריכה לגייס משתפי פעולה. מה שדרש עבודת מודיעין על מנת לבחור את אלה שיתאימו. זה מה שהסיח את דעתי. בינתיים הוריתי להעמיק את מערכת האולמות.

היות והייתי גבירת הצללים, המועמדים עמדו להתכנס בעיר ושמה תפנית.

העיר ישבה על צומת נתיבי סחר שעברו לא רחוק מאולמותיה של גבירת הצללים. העיר צמחה במידה רבה כדי לשרת את צרכיהן של ההתגלמויות שהיו להן צרכים משלהם. הליכה ברחוב בעיר הזו הזכיר לי הליכה במעמקי בקע באדמה. הבניינים אפורים וצפופים. מיליונים אם אני לא טועה. הייתה זו העיר הכי צפופה בעולם הודות למעמדה כמקור כח. נסיך השוק הציע את אחוזתו רחבת הידיים ליד הקיר המערבי. הוא היה בן אדם רב עוצמה – היחיד שהורשה להחזיק בכח בתפנית – והוא ציפה שאמנה אותו לנציב הדמדומים עתה. כשהייתי מערבולת קרח, לא הייתי מושא לציפיותיהם של אנשים כה רבים, רק של אחת. אסור לי להפגין חולשה בפניו.

האנשים שכינסתי היו שרי מוות, שכירי חרב וקוסמים אפלים.

מפקד משמר הצללים מסר לי שהאחוזה מאובטחת. בני האדם שהעסיק בנוסף להתגלמויותי סרקו את הפינות המוארות של האחוזה בהם נטה נסיך השוק להסתיר דברים. לא שהם מצאו משהו שהיה ראוי שאיזהר מפניו. לנסיך לא היה שווה לנסות להתנקש בחיי כרגע. הוא לא היה טיפש.

כמה מהם כבר אכלו מהתקרובת שהונחה באולם הישיבות כשהגעתי. החלטתי לחכות מעט. הייתי צריכה לספוג את מהותם בטרם אחליט סופית איך אפתח בדברים. הם לא חשו בי. הבחנתי ששרי המוות, שהיו מרגישים בי, עדיין לא הגיעו.

ואז גל כבידה פגע בעיר הזו. מה שהיה רק לפני רגע אחוזתו של האיש החשוב בעיר הפכה לעבר. האיש עצמו וכל משפחתו היו עתה בין המתים וכך האנשים שהספיקו להגיע למקום.

גל כבידה הוא לא הדבר שיכול להרוג אותי. הצלחתי לרחף מבעד להריסות האחוזה. מעלי עמדה לא אחרת מספינת עולם של שוכני העולם ועתה שילחה גל כבידה נוסף בעיר הזאת.

ספינת העולם באה בכיוון האולמות. הבנתי כשהעמקתי את מערכת האולמות אל העבר, דברים שהיו בעבר עלו דרכה להווה. ובינתיים גל כבידה נוסף החריב את העיר עוד יותר, משאיר רק דם ואפר במקום שבו פעם עמד הכרך. התחושה שהרגשתי הייתה ניתנת לתיאור כהקלה של המשא שלקחתי על עצמי כשהשתניתי לגבירת הצללים. רגש רגעי. התגלמויותיי שרדו. עתה משמר הצללים התחיל להיערך לדבר שאליו התאמן מאז ייסודו: להחריב את אויביי.

חלק שני: "היריב"

להבדיל מהתגלמויות רגילות, למשמר הצללים היה שריון ומניפה שיכלה לשמש כמגן. קשה לחשוב על נשק שמטיל צל גדול יותר ממניפה. וכמובן, הם יכלו לעוף לעבר הספינה.. אבל קודם הם התכנסו באיזור היערכות כפי שהתאמנו. מפקד משמר הצללים עף לשם. כמובן אחרי שווידא שאני שרדתי את ההתקפה. אחריו הגעתי אני כדי לסקור את צבאותיי. צבאות שציפיתי לגוון בהתוועדות הזו.
בינתיים כמה מהתגלמויותיי פתחו ביוזמתם – שהפתיעה אותי – בחדירה לתוך הזמן. אני מתכוונת כשהם נכנסו לתוך זרימת הזמן עצמה שהיא נפרדת מהזרימות האחרות ביקום.

באותו הרגע השתחררו מספינת העולם ספינות קטנות דמויות קליע שהשתגרו אחרי ההתגלמויות. יכולתי לשמוע אותם כואבים בדממה כשחזיתות גלי הכבידה השמידו אותם. ספינות של שוכני עולם לא משתגרות.הם לא היו מבזבזים יכולת כזו על ספינות זעירות. ספינת העולם אולי, הספינות הקטנות יותר לא.

"ממקמים." פלט מפקד משמר הצללים שלי את המילה הראשונה שפלט בנוכחותי עד כה "הוא הביא ממקמים או, כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם, הזקיפים השומרים על הארץ." ואת זה היה יורק אם היה לו פה.

ממקמים היו הניסיון האחרון של היקום לפני שכרע בפני כוחות התוהו. הם תיקנו אותו. היו יותר מדי מהם בעבר. הייתה לי תחושה משונה שעצם הקיום של גבירת הצללים הוא שמביא את היקום ליצור אותם. פשוט לא הצלחתי להבין מה מפחיד כל כך בגבירת הצללים לעומת כוחות תוהו אחרים. ועתה הם תקפו את התגלמויותיי. לא הבנתי למה אני מצדיקה התקפה של ממקמים בחיי. נזכרתי שהתגלמויותיי עמדו לחדור לתוך זרימת הזמן.

"האם אתם יכולים להיכנס לתוך הזרם של ספינת העולם?" שאלתי בחדות את המפקד. אם ההתגלמויות יכלו להיכנס למערכת הזרמים של היקום, יכול להיות שזה נתן לי הסבר. כוחות תוהו אחרים השפיעו לכל הפחות רק על זרם אחד באותו האופן שקוסמים בני תמותה רבי עוצמה השפיעו. ואז קלטתי שאני יכולה לעשות יותר מזה: אני יכולה לחדור לתוך התארנים שבהם היקום שומר את הזכרונות של מה שהינו. בכל פעם שהאירועים הסתדרו בתבנית שנשכחה מזמן בגלל נוסע בזמן שלקח את הסיבה ליצירת התבנית במקור, זה היה היקום ששלף אותה מזכרונו. יכולתי למחוק את הזכרון וזו הסיבה שאני הותקפתי.

"זה רעיון רע." הפתיע אותי המפקד בחשיבה עצמאית "ספינת העולם נשלטת על ידי רוח תוהו. הוא פשוט יבלע כל מי שינסה בכלל להסיג את גבולו, גבירתי."

ספינת עולם שנשלטת על ידי רוח תוהו? היחידה שהכרתי הייתה אמורה להיות בעבר... עבר שאני הוריתי להרחיב אליו את מערכת האולמות. עדיין לא הבנתי למה הוא התקיף. האם הוא עד כדי כך חסר ריגושים עתה שמלכתי לשעבר שבה לרמת האיום הקודמת? הבנתי שאני לא צודקת. מלכת הקרח נעלמה בשלב מסוים במהלך תולדות העולם הזה. הכוחות ששיחררו הממקמים השמידו כל רוח תוהו חזקה מספיק. הייתה סיבה שגבירת הצללים בחרה לא להתקרב לזמן שלי בצורה קבועה. אני מבינה שהוא היה בודד בלעדיה. ספינת העולם הגנה עליו מגורל דומה.

"אָרַאגוֹנַה, דבר אליי." אמרתי, מטה את טפרי הברזל שלי כלפי מעלה "מה אתה רוצה?"

"שתחזירי את מה שגנבת למקומו." גנח אראגונה מלמעלה, מספינת העולם, בעודו משגר גל כבידה נוסף לעבר העיר תפנית, "יש סיבה לכך שהיא השאילה לך את הכוחות שלה."

"השאילה?" אמרתי ומצאתי שביטאתי את המחשבה בקול. אראגונה היה מטורף לחלוטין. ביליתי איתו מספיק זמן כדי להבין שאני מעדיפה את מלכת הקרח כגבירתי. לא ייתכן שהוא הבין את מלכת הקרח יותר טוב ממני. מצד שני הוא בהחלט בילה איתה יותר זמן. ויריבות דומה לידידות אם חולף מספיק זמן.

"למה היא השאילה לי את הכוחות שלה?" שאלתי בעודי מסמנת למפקד משמר הצללים. התגלמויותיי ייערכו להתקפה בעודי מדברת איתו. יכול להיות שהוא מסוגל להגיב להתקפה ולשגע אותי אבל באותה המידה אפשרי שלא. לא יכולתי לדעת לפני שניסיתי.

"כדי לפגוע בי." ענה אראגונה "אני מתקיים מחיזיונות מהעתיד לבני אדם מהעבר. חישוביה הביאו אותה שהדרך היחידה ליצור עתיד שבו לא נהיה יריבים הוא הדרך הזאת."

היה משהו מעורר רחמים בהשערה שלו. היא שלחה אותי לעבר כדי שתהיה רבת עוצמה. עם קואין, כוחה יוכפל. מה שלא הבנתי הוא למה אראגונה רוצה שאסיים את המסע שלי. אם הוא יושלם, הוא ייפגע.

"פעם הייתי כמוך. בגלל מעשי הזדון של בני האדם, הופרדתי מהגוף שלי." ענה אראגונה "אני מוכן להיות שוב שלם. אהיה יריב טוב יותר."

כאן החישובים שלו התחילו להישמע לי הגיוניים. ייתכן שהוא היה צלול יותר ממה שחשבתי מקודם. חתירה לעוצמה הייתה מניע שיכולתי להבין עתה. הורדתי את כף ידי. "עמדתי לשוב לעבר בקרוב." אמרתי בטון קפוא.

"כן, בטח. יש לך כבר צבא. את סתם נהנית מהזמן הזה שבו את גבירת הצללים. מתי התכוונת לזוז? אחרי שמערכת הזרמים הייתה קורסת מרוב שהיקום משקשק בגללך?" השיב אראגונה, ספינת העולם שולחת גל כבידה חדש מבעד לחורבות העיר. תהיתי אם הוא הסיח את דעתי באותה המידה שאני ניסיתי להסיח את דעתו. השבתי: "לאחר מחשבה רבה, הבנתי שאני צריכה לשכנע את שר הצבא של אחוות אלף כרי הדשא. הוא לא ייקח אותי ברצינות אם אביא איתי את הצבא הזה. רק הוא יכול לעצור מתקפה זו, אראגונה."

"התבנית של האירוע הזה מורכבת יותר ממה שאת חושבת." גנח אראגונה.

האם שמעתי ממטורף הטלת ספק בתוכנית שעבדתי עליה?

"ובכן," אמרתי, חורקת את טפרי הברזל שלי, "מה אתה היית עושה במקומי, אראגונה?"

במקום לענות לי, אראגונה שלח אותי אל העבר. קלטתי שבכל פעם שאמרתי את שמו, יצרתי קשר בינינו. יכול להיות שהוא לא היה הכי חזק שבעולם אבל היה לו יתרון: ההפתעה.

חלק שלישי: "איש החיל"

התעוררתי מול חומותיה של העיר גליית'.

מסביבי, בכר הדשא המרהיב שלמרגלות חומותיה של גליית', נחו כל התגלמויותיי. אראגונה שלח אותי עם צבא שירצה את איש החיל העיקש הזה. בזמנו תכננתי שיהיו לי גם אנשי ביניים אנושיים שישמשו כפניי. עתה התחלתי לחשוב.

"האם אתם יכולים להתחזות לבני אדם?" שאלתי במבוכה את מפקד משמר הצללים לידי.

"כן."

הייתה לי גם צורה להחליף אליה. עבדתי עליה במשך הזמן שהתכוננתי להתוועדות. הפעם לא הייתה אישיות מקומית. הצורה הייתה בטוחה והחלפתי אליה עתה: אישה גבוהת קומה, בעלת שיער בהיר כמעט על גבול הלבן, עם פנים בעלות עצמות לחיים גבוהות וארוכות. לבשתי את אחת מהשמלות הללו שלמדתי ללבוש בעת הנשפים של מלכת הקרח. הייתי רגילה אליהן להבדיל מהאופנה ששלטה במקום זה. לצורה היו את כל הנתונים המשופרים.

ועד מהרה קלטתי שאראגונה ידע בדיוק לאן לשלוח אותי. גרוע מזה, הוא הדביק אותי. הדביק אותי לתוך זרם הזמן. לא יכולתי לנוע עתה בחופשיות במעלה ובמורד זרם הזמן. הייתי חייבת לנוע בדרך נעו כל שוכני היקום הארור הזה. בינתיים החיל שלי החליף צורה.
איש החיל שחיפשתי נמנם וספר צהוב דפים היה מונח על פניו האפורות כמו המוות. מהמעט שראיתי בזווית עיני, היו סמלים מוזרים מותווים בשילוב עם אותיות שנראו לי כמו חישוב חשבונאי. כמובן שידעתי לעשות חישובים.

"האם את בטוחה שזה האיש?" הרשה מפקד משמר הצללים לעצמו לשאול אותי בפירוש. הוא מישש את הפנים שלו עם הסנטר החד. לא היו לו פנים כהתגלמות וזה היה חדש לו. הם ידעו שאני לא גבירת הצללים מכלתחילה. הם החליטו לתת לי הזדמנות להנהיג אותם. כמוהה רק אני יכולתי ליצור פרטים חדשים מהם. זה הסביר את הנאמנות הנצחית שלהם. הם פשוט עדיין לא החליטו איך לעבוד איתי. השאלה הזו לא הייתה נשאלת במצב אחר. אני הייתי הגבירה והוא היה מפקד משמר הצללים שלי. במקום לענות לו, החלטתי לפעול.

"ברכות," אמרתי בנימה העדינה ביותר שיכולתי להפיק "האם אתה הייבנסקאר דרויר?"

האיש שחור השיער הסיר את הספר מעל פניו האפורות. אחת מידיו נשלחה לעבר חרב שהוא ישן עליה. לא בדיוק התגובה שציפיתי מהנימה העדינה שבחרתי. גבירת הצללים הייתה משעבדת אותו או מורה להתגלמות שלה להתחזות אליו. אני הלכתי על יחסים עמו. הוא השיב: "מי... את?"

"קירונה." אמרתי את השם הראשון שעלה לי בראש "באתי להציע את הצבא שלי, הייבנסקאר."

הוא קם. הרגשתי אותו עורך חישובים מהירים לאחר שהבחין בצבא שלי שחיכה מאחוריי. החישובים הללו לא גרמו לו להירדם כמו החישובים שערך על גב הספר. לאחר מחשבה, שיכול להיות שעזרתי לה, הוא נהם להסכמה ואמר: "אז איך אני יכול לעזור לך, קירונה?"
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 14 דצמבר 2019, 14:48, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 19206
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 16
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

גבירת הצללים 2 פרק שש-עשרה

שליחה על ידי The oldman » 14 דצמבר 2019, 12:27

אחלה פרק, החלק השני קצת מרגיש מוזר - כלומר מה היה משתנה בעלילה אם אראגונה לא היה תוקף? בכל מקרה היא הייתה חוזרת לעבר עם צבא.

ותהיה - כשאתה משתמש במסע בזמן זה יקומים מקבילים או פשוט כל הזמן משכתב את ההיסטוריה? מסע בזמן באופן עקרוני הוא מבלבל ואצלך זה שגרתי. אז קשה להבין איך ההיסטוריה נשמרת אם בכלל.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שש-עשרה (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 14 דצמבר 2019, 13:45

תודה על התגובה. :D

אחד הכוחות של גבירת הצללים הוא לשכתב את ההיסטוריה (מערבולת קרח לא מודעת לזה). עד כה כל שינוי במציאות יצר קו זמן נפרד. מה שהיה חשוב בפרק הוא המתקפה של הזקיפים. נאמר שהם נוצרו במיוחד בגלל קיומה והיה צורך להראות שהם עושים משהו בעניינה. ולצורך העניין, ערעור היציבות של יסודות הזמן היא בדיוק הסיבה ליצירתם. ייתכן שאני צריך להבהיר את הנקודה שהיקום מפחד ממנה. מספיק מפחד כדי להסתכן בקריסה של עצמו מרוב שהוא יוצר את הזקיפים.
לגבי אראגונה, למען האמת, במקור, זו סתם ספינת עולם אבל חשבתי שלהכניס ספינת עולם אקראית יהיה פחות טוב מלהכניס את ספינת העולם של אראגונה שיש לו יחסים אישיים עם מלכת הקרח. לא ברור כמה זמן מערבולת קרח שהתה בעתיד. חוץ מזה, כפי שניתן להבין, לא היה לה צורך בצבא נוסף פרט לצבא שגבירת הצללים יצרה כבר. היא דחתה את החזרה לעבר בגלל שהיה נוח לה.

נ.ב.
הפרק נערך.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1903
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק שש-עשרה (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי ג'וני » 29 דצמבר 2019, 01:15

פרק טוב, שיה כיף לקרוא.
כנראה אחד הפרקים היותר טובים של מערבולת קרח.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שש-עשרה (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 29 דצמבר 2019, 13:59

תודה על התגובה. :D
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שמונה-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 29 דצמבר 2019, 20:21

ווירדת' מספר: "זכרונות של האתמול"
חלק ראשון: "השיבה אל המגדלים"

כמעט לא הלכתי לנשף.

אחי קיריד זכה לתמיכתו של הלירד גנאריד. על מנת לחגוג את הברית ביניהם, קיריד הוזמן לנשף במגדלי-נימוי בו יכריזו רשמית על המהלך. אם הייתה הוכחה שלא היה לאיש אכפת מחברי, זו הייתה ההוכחה. אני לא מאמין שחלף מספיק זמן כדי לערוך את הנשפים. נכון, העונה הגשומה הייתה בשיאה אבל עדיין...

התרציתי רק לאחר שאשתי הסבירה לי שחאדגוואר יהיה אחד מהאורחים. חאדגוואר היה אדון הרכבת של הממלכה ולקוח אפשרי של אחי. מישהו צריך לייצר את הקרונות שלהם, לא?

אני הייתי צריך לשכנע אותו בכדאיות הכלכלית של הקמת תחנת רכבת במים ירוקים. בינינו, זה נתן לי הסחת דעת מלשמוע את יבבות הרפאים של בתי שלא נולדה מעולם. הודיתי לאשתי בכל יבבה שהצליחה להתגנב לאוזניי למרות מאמציי. זה האפיר את ימיי – כאילו שהם לא היו אפורים בכל מקרה. העונה הגשומה הייתה בעיצומה. אני שונא גשם. שוטף את הצבע מהשיער שלי.

העיר מגדלי-נימוי איננה רחוקה במיוחד מהיכל ניבויר. הגעתי לשם לפני שירד הערב. ורגע לפני שהתחיל לרדת גשם. המגדלים שממנה קיבלה את העיר את שמה חוצים אותה – כמעין עמוד שדרה של חיה מרושעת במיוחד. בעוד שהאחרים מנחים ספינות רקיע מבחוץ, אחד מהם נועד להתקיף ספינות רקיע עוינות מבחוץ, להעיד שהיו אויבים גם כשבנו אותה. רצה הלירד גנאריד והנשף נערך במגדל האוויר כפי שנקרא המגדל היושב על הכיכר המשולשת, האדומה, שממנה תצא המתקפה במקרה שהממלכה תותקף אי פעם מהאוויר. לא שהוא עבד מאז ימיו של ת'אוון המאחד. היות והוא עצמו הוגדר כאיום, המגדל נסגר. ועכשיו הוא נפתח מחדש לעסקים.

השומרים בדקו את התעודות שלי לפני שנכנסתי. שאלתי אותם אם חאדגוואר כבר הגיע. לא קיבלתי מהם תשובה. לא הייתי מספיק חשוב כדי שהם יתעכבו לענות לשאלתי בטרם קיבלו את האורח הבא אחריי. נותר לי לגלות בכוחות עצמי אם חאדגוואר הגיע כבר לנשף.

עוד בטרם ירדתי במעגן, שמעתי את אמי מכינה את אחי קיריד לפגישה עם הלירד גנאריד. "זכור שהעסקה אתו זמנית. זו דרכו להעניש את הלירד טרסור. ברגע שהוא יסלח לו, העסקים ישובו להתנהל כהלכה." הסבירה אמי בכובד ראש לאחי קיריד שהקשיב בריכוז.
הסיפור על הדרך בה הלירד טרסור השתולל באזכרה לרגל מה שכיניתי נשף התעתועים והתעמת עם השר האוואנהאר הגיע עד לאוזניי בהיכל ניבויר. היו להתנהגות הזו השלכות.

אולם העגינה היה יצוק מהרד זהוב, עדות לעובדה שהמגדל היה חלק ממכונת מלחמה. יכולתי להרגיש את האש פועמת בעורקיו של המגדל, מתחננת שיירקו אותה בפני האויב. "אחי!" קראתי במלוא ההתלהבות שיכולתי לגייס לקולי כשקראתי לאמי ולאחי קיריד. אנשים שעברו לידינו לחשו בינם לבין עצמם כמה שאנחנו נראים כתאומים.

"שמעו, שמעו, מי זו היפהפיה הנמה כאן?" קרא קיריד בעקיצה אחאית "מתי התעוררת, זקן?"

נזכרתי שהייתי תמיד חולני אפילו לפני שהתחתנתי עם הלירד ייראת'. כשהתחתנתי, החלפתי את אמא בה. הצלחתי להעלות חיוך על פניי כאילו לא נעלבתי מהקריאה זקן. אחרי הכל הייתי רק כפול ממנו בגיל. הייתי בגיל של אבינו החורג.

"הייתי עד להתפרעות ההיא בדרגאלות'." השבתי בחיוך חצי מבודח. פני אחי התקשחו. הוא גנח ואמר: "... וזה משהו שאני מעדיף לא להזכיר באוזני הלירד גנאריד כשנגיע אליו. אחד מהמועצה שלי, גילום, השתתף בה. גיליתי את זה רק אחרי שהחרא הגיע לישיבה."

לפי הגניחה הבנתי שראשו לא התגלגל רגע לאחר מכן על הרצפה. לאחי היו מגבלות. קשה להיות יזם עסקי, מה שהזכיר לי לשאול: "האם שמעתם שחאדגוואר הגיע כבר לנשף? אשתי טוענת שהוא עמד לבוא. אני מעוניין לשכנע אותו להקים תחנת רכבת ליד האחוזה."

"לקוח אחד בכל פעם." אמר אחי קיריד "למה אין במים ירוקים תחנת רכבת, למעשה?"

הפעם היה תורי להפגין חוכמה ולומר: "היא נחשבת לחלק מהעיר של שמיים נופלים. אנחנו באמת לא רחוקים משם למרות שהיישובים שייכים לשתי נחלות שונות בפירוש. וזה, כמובן, ההסבר הרשמי. אין שם אוכלוסיה נעלה דיה כדי להצדיק הקמת תחנת רכבת."

"ברצינות, בנים, אל תיתנו לבני גנאריד לחכות." אמרה אמא שהחליטה שהשיחה הספיקה.

ובעודנו הולכים לעבר האולם, הרצפה הזהובה צרבה את רגליי מבעד לנעליים היקרות שנעלתי. משרתים של בית גנאריד עברו על פנינו עם צידניות הרד אבן אפורות מהודרות. אחדים מהם אף עיקמו את אפם בחשד כלפי אחי קיריד. יכולתי לשמוע אותם
מלחששים: "הסאית'ה יכול להסתיר את צבע דמו אך לא הדם יסתיר את צבעיו האמתיים של הבוגד."

כמובן שעל פניו הם לא אמרו כלום. קיריד היה אורח בבית אדוניהם והם היו מסורים לו.

"הרגליים כואבות לי," הרשיתי לעצמי לומר, זורק מבט לעבר המשרתים. נזכר ברגליים, רגליים אחרות לחלוטין.

חלק שני: "רגליים"

הרגע הראשון שאני זוכר הוא רגע של כפור מצמית.

הייתי רגליים שנותקו מגופם והתגלגלו על פני רצפת כסף עד שנפלו דרך אשנב למטה. רגליים שבותקו בזדון על ידי המלומד פראכן ומאה הזרועות המקפיאות של שיתופן איש העננים שלו. במשך זמן מה הייתי חסר מודעות. אחרי הכל, הייתי רק רגליים ואז התחילה פעילות אצלי. הרגליים התחילו להתפתח כשהן שואפות לשוב למצבן הראשוני: מערבולת קרח. מי זו? ניסיתי להבין. זכרונותיי מעבר לרגע הכפור לא היו מעורפלים אלא פשוט הוסרו כפי שהבנתי בהמשך. הדבר היחיד שעלה לי בראש לשמע השם היה עולם ללא אור השמש. עולם בו רק אור הכוכבים האיר מעל לקפאת עד. זכרתי שידעתי יותר יותר משמה כשרגליי צומחות, מתפתחות. ידעתי מי אני רוצה להיות כשאסיים להיות יותר מהרגליים.

גם המדרגות במגדל האוויר נוראיות. לא מתאימות למדרך אדם. נשמע כאילו המלכים העליונים בנו אותם עבור גמדים בגמדים. גם שמעתי את הבכי של בתי שלא נולדה מנסה להילחם על תשומת לבי על הזכרונות הללו. העפתי מבט בליסבת' וזה העיר את הפתיל הבא של הזכרונות שהתעוררו עכשיו. כעת אני מאמין שהמגן גס הרוח שלי פגע בזכרונות הללו בדרך שבלתי ניתן לתאר במילים – תחושה שהצלחתי לתאר רק ככאב בלתי נתפס. לא רציתי להיזכר בזכרונות הללו. והזכרונות עשו עמי חסד והגיעו לאן שהם לא הומסו ברעל.

גבר ואישה במדים ירוקים של אקדמיית נמל גאל רצים על פניי. אין לי מושג למה ולא משנה לי למה. מה שזכרתי היה שגופי רתח בכאב. גופי עדיין התהווה, קרומי למראה, מהרגליים והרגיש כאילו הגיע לגבול מבחינת המשאבים שהוא יכול להקצות להתחדשות. עם כל רגע ידעתי שיהיו שניים ממני כשאסיים להתחדש. שניים יותר מדי. זה דיכא. ההתחדשות התישה אותי מכדי שאוכל לחשוב בצלילות. פחדתי שאיבלע במערבולת קרח. הפחד והרעב חברו יחד לשגע אותי. יכול להיות שהמגן ההוא לא אשם שהזכרונות הללו צבועים בכאב בלתי נתפס מבחינתי. יכול להיות שזה היה מאז ומתמיד טבעם. הדבר הבא שאני זוכר הוא שתקפתי את הצמד. רציתי להוכיח לעצמי מי חיית הטרף האמתית מבינינו. היו לי טפרים אפורים וחדים כמחטים בזכרון הזה אבל טפרים הם כלום מול קוסם אמתי.

אמי התוותה בידיה את קסם המגן. השלשלאות שהוטלו על גופי החליפו את צורתי הנוראה – והחלשה – בצורה בריאה יותר שהייתה הצל של אמא. הפחד נעלם אך לא הרעב. אפילו בגופי החדש הייתי רעב ובמיוחד שעתה ידעתי את טעמו של אחד מהגופים אישית כל כך.

"למה את לא הורגת אותה?" שאל ברגאת' שהביט לאחור כשהוא יודע שלא ירדפו אחריו. הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים עם כל סיבוב של הזמן עד שהרגע הזה היה צפוי להם. רק הופעתי הייתה משהו חדש ברגע, שמכל היבט אחר, היה משעמם וצפוי. אמא אמרה: "המגן לקח את המתת שלי."

צורתי החדשה, כפי שהשתקפה בעיניה האפורות, הייתה כמוהה, צעירה למראה, נערה. והרעב לקח פיקוד על הגוף הזה, שרק השתנה, ואני התנפלתי על אמא. הרגשתי כמעט צורך לעשות את זה בעודנו קרבים לאולם כשמי שאני מכיר כהאוואנהאר הופיע בזיכרון.

"חשבתי שקרה לכם משהו." אמר האוואנהאר, בקיא כמוהם בנדבכי אותו רגע לעוס, והדף אותי עם הטבעת שלו. הוא לא היה חזק כמו אמא אבל הוא יכל עדיין להשתמש בכוחותיו.

"הוא זוכר, ואן. קח ממנו את הזכרון של מה שהוא באמת." אמרה אמא בעודי נאבק לקום. נאבקת לקום שכן גופי היה הצל של אמא. השר האוואנהאר איננו קוסם חזק במיוחד. האקדמיה לא הייתה משחררת אותו לעולם לו הפגין ולו שמץ של הבטחה להיות קוסם עוצמתי יום אחד בעתיד. עם זאת, האהבה שרחש לאמי העניקה לו באותו הרגע עוצמה. עוצמה לקחת ממני את זכרוני.

"ווירדת' ייראת'." קרא אחד המשרתים של בית גנאריד כשחציתי את הגבול לאולם הנשף.
חלק שלישי: "ילדי היער"
היות וזה היה נשף של בני גנאריד, הונחו צלעות חזיר וכוסות שיכר דם לאורחים.

אני מודה שהזכרון הזה עשה אותי רעב. בשר חזיר הספיק לי כשאמי נועצת בי מבט קר. "נזכרת, אהא." אמרה אמא בעודה בוחנת בעין אחרת את בנה שעמל על ההכנות האחרונות לקראת מגע ראשון עם ראש אצולת ההון "הגיע הזמן, לא?"

משהו במילים שלה הוציא לי את התאבון. ובינתיים, איש יער בעל נוצות זהובות הוציא את ראשו מקנו שהיה תלוי מעל לראשנו. אביו של גנאריד השלישי הצביע עליו בגאוות אב. האורחים שלו הנהנו ברובם בנימוס וקומץ היו שותפים להנאתו. לאי נוחותי, כמה מבני מינה של חמותי – אם כי לא מהקלאן שלה – הסתובבו כאן, סוקרים בסקרנות את הנשף.

"חיפשתי אחריו כשלקחתי ממך את השאר." המשיכה אמי לומר בנימה צוננת וחסרת רגש "בסופו של דבר החלטתי שאני בוטחת בך."
ובכן, הזכרון לא הפך אותי למפלצת מריירת וצמאת דם, לא? קצת רעב לבשר חזיר, כן. לא הרבה מעבר לזה.

"נכון שזו צביעות." אמרה אמי והבנתי שהיא מסתכלת לעבר איש היער התלוי מעלינו. מהמעט שידעתי עליהם, ידעתי שהם נוהגים לבנות קנים כאלו ביערות דרארי ויארווירת – קנים קצת יותר גדולים מזה שהיה תלוי מעלינו, קנים למשפחות שלמות. ובכן, לאיש היער היו נוצות אבל לאשתי היו נוצות והיא הייתה חצי אנושית בפעם האחרונה שבדקתי, לא? והגשמים האדומים הצליפו בחוץ, שרים את השיר של חיי.

"זה מה שעבר לי בראש כשראיתי אותך לראשונה. למה שיצור שהתהווה זה עתה לראשונה מהתוהו הראשוני ילבש דווקא צורת אדם מעוותת?" שאלה אמי שאלה מוזרה. "נדמה לי שהרגליים ניסו לשוב לצורתה של מערבולת קרח. זה מה שהן הכירו עד אז, אמא."
הרשיתי לעצמי לענות על שאלה שלא הייתי אמור לענות. היא מעט הופתעה מזה. היא זכרה את וירדת' החולני, לא אותי. לא שהבנתי עדיין מי זו מערבולת קרח, למעשה. הזכרון לא היה שלם. אמי אמרה הרגע שהסירה כל זיכרון שלא אמור להיות שם: מערבולת קרח, גבירת הצללים, ואני מניח, שגם את זיכרונותיה של וירדת' האמא מהתקופה שהיא הייתה רק הצל של אמא.

ובינתיים זיהיתי את חאדגוואר בין המוזמנים. הוא היה גבר בנוי לתלפיות עם שיער כתום. הוא לבש חליפה אפורה כהה ועליה סמל הקור וקרון הרכבת. יותר יצירתי מנוצות כחולות, זה בטוח...

התנצלתי בפני אמי ולאחר שהרגשתי שהפסקתי לעניין אותה, התפניתי לחאדגוואר. היא, בינתיים, חזרה לקיריד שהיה באמת בנה. לחאדגוואר היה, במבט מקרוב, פרצוף עקום, פרצוף של שודד רקיע. השמועות באמת אמרו שאביו היה שודד רקיע ששכב עם אמו. וכשהדבר התגלה, אמו טענה שהוא אנס אותה כדי לשמור על שמה הטוב. לדעת אשתי, הוא היה אדם טוב. הוא הוציא את בנה הייבנסקאר ואת חברו קורדרוי, ראדפאת'ה כיום, ממחנות העבודה בקצה דרארי רק משום שקורדרוי היה הבן של אדון יער החזירים כיום – המקום בו נולד. עמדתי לפנות אליו בדברים כשענה: "ווירדת', הייבנסקאר כבר סיפר לי."

החלטתי לגבש דעה על הקשקשנות של הייבנסקאר אחר כך. בינתיים אמרתי: "וכמובן, אני –"

"באתי עבור אחיך, ווירדת'." אמר חאדגוואר, מעיף מבט לעבר אמי העומלת על בנה "לגביך, ניהול תחנת רכבת זו עבודה קשה. ולפי מה ששמעתי, אתה לא בדיוק אדם בריא."

להודות באמת, לא חשבתי לנהל את התחנה. חשבתי שזה יהיה מאמץ רק להקים אותה שם. חאדגוואר לקח בקבוק שיכר דם ומזג לתוך גביע כשהעיר: "ובכן, הנחתי שהתעוררת יום אחד והחלטת שאתה מבזבז את החיים שלך. ואחרי שאשתך אמרה לך לא לגעת בעסקיה, החלטת ללכת על מה שאני עוסק בו."

הייתה תבונה וחריפות באיש הזה.

"צריך עדיין לשכנע את הלירד טאלות'. חשבתי שאם אבוא איתו עם התמיכה שלך, הוא –" התחלתי לומר וזכיתי לצחוק חם מהאיש לאחר שלגם מכוס השיכר שלו. לאחר שנרגע, הוא אמר: "מה שהלירד טאלות' רוצה הוא שאפסיק להוביל את הסחורות של טֶרַאווִיתֶ'ר – בני משפחתה של אשתי. תבין, הוא וליוואגור רואדרת' אחים לכל דבר פרט לדם עצמו. וכל אדם שפוגע בעסקי רואדרת', פוגע בעסקיו."

עכשיו הבנתי למה לא הוקמה במים ירוקים תחנת רכבת מעולם. הכל חזר לבני רואדרת', לכל הרוחות. היו עוד סיבות לכך שחאדגוואר בחר לא לבזבז על זה את מאמציו הטובים. עברו בראשי אפשרויות שונות. לאחר שעברתי על כל האפשרויות השונות ששיקללתי, שמתי לב שהלירד גנאריד הקיש באצבעו על הגביע. ואז הוא התחיל לנאום על יום המחר. במהלך נאומו נזכרתי שאצילי הון מתייחסים לעשיית רווחים כמו שאצילי חרב מתייחסים למלחמה. זה אמצעי עבורם לצבירת כבוד אך לא המטרה. זו הסיבה שאשתי דחתה את הצעתי לעשות אותנו עשירים יותר. חיכיתי עד שהלירד גנאריד יסיים לנאום ושמעתי אותו ואת אחי משיקים גביע. לפני שחאדגוואר הצליח לתפוס שיחה עם אחי כפי שתכנן מקודם, פניתי אליו עם הרעיון.

"תמיד חשבתי שאפשר לעשות יותר עם גלגל המים הזה." אמר חאדגוואר כשסיימתי "בהצלחה עם הלירד טאלות'. גם לי נראה שהלירד גנאריד ינטוש את אחיך מרגע שיחליט שהלירד טרסור למד את השיעור שלו. אני פשוט חושב שהלירד טאלות' הרבה יותר... עקשן."

וכך קיבלתי את ברכתו של אדון הרכבות בממלכה. עכשיו רק נותר לי לשכנע את אדון החיטים שרכבות הנושאות סחורות יקרות ערך מטחנת המים שוות הקמת תחנה שם. העיירה הייתה המקום אליו זרקו אנשים שלא היה מקום אחר לזרוק אותם. אם הלירד טאלות' יהפוך אותה למכניסת רווחים עבור החברה שלו, זה יגרום לו להיראות כאיש חזון.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 14 ינואר 2020, 00:06, נערך 3 פעמים בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1903
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק שבע-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 12 ינואר 2020, 01:58

פרק מעניין, אם כי קצת לא ברור.
מאחר ולפרק הזה לא קדם "ווירדת' מספר" אחרי הפסקה הראשונה הנחתי שבאמת מדובר בו, אבל האיזכור של מערבולת קרח, רוחות תוהו וכל מיני דברי כאלה בפרק השני גרמו לי לפקפק בזה מעט ואפילו לתהות אם היה מעבר דמות בחלק השני (מצד שני, אני בכל זאת קורא את זה בלילה ויכול להיות שאני לא מרוכז מספיק, אבל חשבתי שיעזור לדעת שזו החוויה מהקריאה הראשונית שלי)... כלומר לא חושב שיזיק לפרק השני מעט הרחבה.

מעבר לזה, נהניתי מהפרק.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שבע-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 12 ינואר 2020, 07:40

תודה על התגובה. :D

אכן מדובר בפרק של ווירדת'. בעקרון, החלק השני הוא זכרון ואתה לא רחוק מהאמת כפי שהפרק מבסס את זה. הוא היה חלק ממנה.

נ.ב.
החלק השני נערך.
הלדין
הודעות: 3567
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שמונה-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 12 ינואר 2020, 22:00

שמיר מספרת: "לשון של אש"
חלק ראשון: "המלומד ותלמידיו"

לא כך דמיינתי את הרגעים האחרונים שלי לפני הבגרות: לעמוד בכיכר עשרת המלכים מול אדון המנגינה ולקבל ממנו תעודת זהות חתומה בכל המקומות הנכונים שאומרת שאני הנאמנה שלו. האחרים קיבלו את זה ברוח טובה יותר משלי פרט לסטיק שבהה במסמך זה.

מאז שהלירד סייבור לקח את מגדל שמיים נופלים, חצר ההרד וכיתותיו של אדון המנגינה נדדו ממקום למקום. היות והוא לא עמד להחזיר אותו בעתיד הנשמע לאוזן, היה צריך... לבנות אחד חדש. בממלכה המילה חדש היא מילה נרדפת לקללה. הגבר המנוח של אמי, בודוי השני, רצח מלך שרצה לחדש. אני בטוחה שנשפך דם בקרב המלומדים הגבוהים. כמובן שאת העבודה הטילו עלינו, התלמידים. זה סדר העולם. המלומדים מלמדים, התלמידים לומדים.

לא שהיה לזה זכר במילים הרכות שבחר אדון המנגינה כדי להסביר לנו מה עלינו לעשות. הוא פרש את התוכנית על הנייר הצהוב שהמלומדים באקדמיה מעדיפים על פני הנייר הירוק שייצר אבי במפעליו כשהם תכננו את התוכנית להיכל החדש של שמיים נופלים.
"האם אי אפשר לקרוא לזה לפחות היכל שמיר? למה לדבוק בשם הישן?" שאלתי במלוא הרצינות. סאראגיאר עמד, בעורו האפור, ביחד עם קבוצת תלמידים סקרנים וסימן לי ביד. אדון המנגינה חייך כאילו סיפרתי בדיחה ואמר: "מאותה הסיבה שזה לא היכל הורווינד."

"תפסיקי להתלונן. את הולכת לעשות את מה שאת הכי אוהבת לעשות: להחריב דברים." אמר דארגורד. נאבקתי בסומק בוגדני שעלה על לחיי בדיוק כשסאראגיאר צופה ומעודד. ואני לא אוהבת להחריב דברים!

"ועדיין יש פי אי צדק יסודי. אתה מאהין – " עמדתי לומר כשנזכרתי במה שראיתי שם, במזבלה. לא הייתי בטוחה לגבי גזעה של ת'מדן כרגע. דארגורד אמר: "התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו חשוב. תסתכלי על יצירת העצם, לדוגמא. בלי הכוחות שהורסים אותה, לא היינו מקבלים את צורתנו הנוכחית."

"הנקודה היא שאתה יוצר את התבנית." הסברתי קצת יותר לפרטים את מה שהפריע לי "אנחנו צריכים לעבוד איתה. זה מה שקורה עם המאהין – "

"שמיר," אמר סטיק, מבריש את שיערו השחור, "האם את מסוגלת לדמיין סדר הפוך? קודם מנהרות באוויר ואז השלד של ההיכל מתהווה מסביבם. לא את בחרת ביסוד האש."

הרגשתי את הטפרים שלי מתקשים בתוך הכפפות. אני לא רציתי להיות השנייה במקום.

אדון המנגינה רק הביט בנו ונתן לנו להוביל את הדיון במחשבה שיצא ממנו משהו מעניין.

"אני בכלל יסוד המנגינה." סיננתי בארסיות "האם לא ברור מאליו? לא אש ולא אוויר –" ואז לכסנתי מבט לעבר ת'מדן. היא משכה בכתפיה העדינות והעדיפה לא לתחוב את אפה לדיון הזה. רק ששום לכלוך לא ידבק בשיערה הבהיר.

"ברצינות, שמיר, החיים לא הוגנים." סינן סטיק "בלי יסוד האבן, אני לא יותר מרוח. אנשים מזכירים לי מאחורי גבי את עימות המלומדים ומאשימים אותי בהקמת מגן העם, לכל הרוחות."

"אני לא אשמה שאתה אידיוט." השבתי ושבתי לדארגורד "מה היה הקטע ההוא במזבלה?"

"ההבדל בינך לביני הוא שהיקום יצר למטרה מאד מדויקת את בני מיני." ענה דארגורד "אנחנו מתקנים דברים."

וברגע הבא סטיק החטיף לי אגרוף בפרצוף והפיל אותי אל רצפת האבן. ואז עוד אגרוף. ואז עוד אחד בטרם סאראגיאר ודארגורד, ברגע של אחוות בנים, תפסו אותו בזרועותיו והניפו אותו מעליי, הזבל. הטפרים שלי קרעו את הכפפות באותו הרגע, הורסים אותן. אפילו הקרמריטים לא אהבו אותו. ואז הבחנתי שהטפרים לא מתארכים כדי לתקוף אותו. באותו הרגע, חשבתי עד כמה השיער הכהה הלם אותו. זה היה צבע שזוהה עם האדמה. עם כל מה שהיה מנוגד לרוחות האוויר שמשפחתו סגדה להן. ואז נזכרתי שלאביו היה בדיוק אותו צבע שיער. דווקא הזהוב של אחיו חיירסאן היה נדיר.

"תתנצלי." אמר אדון המנגינה שהיה, כמובן, גבר, אז, כמובן עמד לצדו של סטיק בעניין. סאראגיאר אמר, מרכין את ראשו בפני המלומד האציל, " – אבל הוא היכה אותה, אדוני. למה היא צריכה להתנצל?"

"משום שאני רואה פה מגמה שלילית שאני רוצה לקטוע אותה בתחילתה. רק למנהיג מותר להרים יד על המונהגים שלו. אחרי שאת תתנצלי, אני מצפה גם מסטיק להתנצל." השיב. האש בדבריו הלמה את שיערו האדום זהוב שנראה לרגע כלשון של אש המלקקת את כתפי גלימתו השחורה למרות שהיה קצר כיאות לאיש ירא אדמה.

טוב, החבורה שלנו לא מגובשת. הוא לא צריך להתנהג כמו רודן. ואז נזכרתי שאנחנו תלמידים והוא מלומד ולא מלומד רגיל כי אם מלומד עם תואר אצולה. הצדק היה איתו. הבנתי שמעולם לא התנצלתי על משהו שעשיתי אי פעם. הוא זיהה שלי יהיה יותר קשה. "אני צריכה לשרוט." אמרתי בהתחמקות, מצביעה לעבר הטופרים שלי. אדון המנגינה הצר את עיניו התכולות ואמר: "הסיבה לכך שהטפרים יצאו החוצה היא משום שהתרגשת. משכי אותם פנימה, שמיר, וחסל סדר תירוצים עלובים. את נשבעת לי אמונים וזו פקודה." יכולתי להריח עשן עולה מזקיקי השערות האדומות-זהובות שלו.

ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שהסיבה לכך ששרטתי כל הזמן הייתה כדי להשחיז אותם. כדי שיהיה לי משהו שייגן עליי אם אקלע לצרה. אפשר היה למשוך אותם פנימה כפי שאמא עשתה כל הזמן. לא שרציתי זנב אבל הבנתי עתה שזו הייתה הבחירה שלי להיות... מסכנה. גם הרגשתי שהקרמריטים עשו מעשה שהיה נדיר עד כה: הם הסכימו ביניהם. סטיק מצא חן בעיני הפראים מהיערות שנשאתי בתוכי. ידעתי שאביו היה אדם מסוכן. האוך, האיש הרעיל את אדון המנגינה הקודם בעת חתונתו של מזכיר נחלת אדמונית! כשחושבים על זה, תחושת המקום השני בטח באה אליי מהעימות בין הקרמריטים הקטנים.

עתה כשהם הגיעו ביניהם להסכם לבבי, יכולתי להתנצל בפני סטיק.

וזו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה.

חלק שני: "האמצעים העדינים"

עתה שיושרו ההדורים והוסכם ביני לבין סטיק שלא נהרוג אחד את השני עד סוף היום, אדון המנגינה אמר לנו לשבת ולהקשיב לו. כדרכם של מורים, האיש התאהב בקול שלו. וכאן אחרי, נדמה לי כמעט שנה של שירה בארידית, הוא הגיע להסבר לגבי כוחותינו: הכוחות של אבירי היסודות עובדים בצורה שדומה לוויכוחים שלי עם אמא. אביר היסודות מעניק לתודעה – קיימת או נעורה – אפשרויות לבחירה. ברגע שהתודעה בוחרת, המעשה... נעשה. ואז כבר אפשר לשלוח בחזרה את התודעה הזמנית בחזרה אל החידלון. את זה הוספתי בהערת שוליים ללהג שלו. ובאותו הרגע, התביישתי בעצמי משום שתפסתי שאימצתי את נקודת המבט של אותם יוצרים חסרי בושה שרצו להשמיד את יצירתם. ועדיין...

"מישהו לקח סם חזק מאד פה או ביצע מסע לעולמות התחתונים משם ובחזרה. אחרת –" לחש סאראגיאר באוזני כשהרגשתי שהוא בעצמו לא הבין חצי ממה שאדון המנגינה הסביר " – אין לי הסבר איך הוא מסוגל לדבר בלי לנשום בכלל לרגע."

לסאראגיאר היה עור אפור ושיער שחור שהשתלבו עם גלימת התלמיד האדומה כהה שלו. לדארגורד היה שיער אדום כהה ועור לבן שהשתלבו עם החליפה והמכנסיים הכהים שלו. יכול להיות שזה היה מתאים יותר אם הם היו אפורים כעורו של סאראגיאר. האוך, שמיר!

ובאותו הרגע אדון המנגינה קרץ לסאראגיאר והוציא אותו משיווי משקלו. לפחות הוא לא קרא לזה שירה בארידית בפרצוף שלו. למרות שלא יצא לי מעולם לשמוע שירה בארידית, אימצתי את הביטוי המגניב הזה שעיקרו עוסק במנהגם של הבארידים לשיר ימים שלמים. לתינוקות של הקלאן של סבתוש יש יותר יופי ממה שניתן למצוא בבית אחד בשירה כזאת. לא שסבלתי כל כך. הייתי מחוסנת הודות לשנים של הקשבה למורים שסבלו מבעיה דומה.

רק עכשיו הבנתי שמרנה לא הייתה איתנו. אדון המנגינה, שהבחין שאני מבחינה שהוא... "היום מהרוניסה לא תתשתף בתרגיל."
הסביר אדון המנגינה, קוטע את נסיונו בשירה בארידית, "הסיבה לכך ששכנעתי את עמיתיי המלומדים לתת לכם הזדמנות הייתה עצם העובדה שאנחנו יכולים לעשות את זה בהרבה פחות זמן מהמתחרים שלנו. העניין הוא... כמובן שאני רוצה להיות בטוח שלא יהיו הפתעות כמו מה שמהרוניסה סיפרה לי עליה."

"איזו הפתעה לא נעימה?" שאלה ת'מדן בהיסוס, שוברת שתיקה. אדון המנגינה העביר משקל מרגל לרגל כאילו עוררה בו רגש נשכח וענה: "אתם תגלו עוד מעט לבד בעצמכם."

דארגורד שמע מאחורי זה את האות להתחיל. עד עכשיו התעלמתי מהחגורה שהייתה עליי. היא נעשתה בולטת כשקימט את מצחו. האדמה רעדה מתחתינו כשהאבן התחילה להיסדק. יסוד ההרד הוא יסוד התנועה. אני מניחה שהוא יכול להתייחס לכל סוג של חומר ביקום. לא רק הרד. אני זוכרת מזכרונותיה של המקבילה הזמנית שהקייה קראו לו יסוד המתכת.

והרד התחיל לזרום מעל בגדיו של דארגורד כשהוא מנסה להפעיל את התודעות שבאבן. "עור הרד." זיהתה ת'מדן אותו מייד אחרי שהתחיל להשתנות לעור "דיבוק עור זה נורא."

"התעפרות." תיקן אותה סטיק "התעפרות עור." כשהוא מנפנף בידיו לדארגורד בהצלחה. היו כוכבים בעורו של דארגורד. אף פעם לא ראיתי אותם קודם, בוערים כמו חמות קטנות, מכאיבים לעור הרד הגוהר מעליו. סטיק צעק: "אתה צריך לשכנע אותו שאתה ראוי להם. הם היו פעם שלו לפני הרבה זמן. אם הוא יסכים, ההסכמה של הילד תחייב גם את יורשו."

אכן. סטיק התעמת עם עטלפאבן מכח העובדה שבלי יסוד האבן, הוא לא היה מוחשי יותר. אין לי מושג איך הוא שכנע אותו. הגוף שלי עדיין כאב מהמכות שהוא נתן לי בפנים. הכוכבים על עורו של דארגורד זהרו כשענה: "עור הרד, מאז שהייתי ילד, הוריי סיפרו לי על המטרה לשמה נבראנו. מינים אחרים מתפתחים באקראיות כדי לקדם את חוק היקום. אותנו היקום יוצר בלי הקדמות מיותרות. פעם גם אתה נלחמת בדרכך למען אותה מטרה."

העור על בגדיו של דראגורד פעם במה שנשמע לי כתשובה. רק אדון המנגינה קלט משהו.

"האם אתה לא זוכר את החדווה בלדעת שלקיומך יש תכלית?" שאל דארגורד, אש ניצתת. שכבת העור המעוותת נחרכה בקצוותיה כשהיא פועמת בצורה דוחה מדי לטעמי. ושוב, אדון המנגינה היה היחיד שהבין משהו.

"אני רוצה לגלות חומרים חדשים." אמר דארגורד "הייתי רוצה לעבוד עם משהו יותר שאפתני מהאבן שמתחתינו."

ואפילו לי היה ברור ששכבת העור המעוותת רעדה בצחוק כשענה, והפעם בצורה ברורה, "אני, טַאקַאנוֹת', אביר המתכת, נותן לך את רשותי להשתמש בכוחות אלה שזרקתי מזמן."

ודארגורד רעד כשעור הרד השאיר אותו מול כיכר עשרת המלכים הסוערת כשרסיסי אבן, מודעים לעצמם, תועים באוויר בניסיון להחליט מה הם עושים עם עצמם עכשיו. הסחת הדעת של עור הרד הרסה את מעט הסדר שהכניס דארגורד ועתה הוא התפנה לעשות סדר.
"מה היו הכוכבים בעור שלו?" שאל סטיק את אדון המנגינה את מה שלא העזתי לשאול. ת'מדן הביטה בדארגורד אוכף את רצונו בוויכוח על רסיסי האבן כשענה: "נוגדנים, סטיק. כנראה שהגוף שלו נתקל בעבר בדיבוק עור. וכשעור הרד תקף, הגוף שלו היה מוכן לזה."
והכוכבים התחילו לדעוך אחד אחרי השני, כבים מתחת לבגדיו שנראו כהולכים להתפורר.

חלק שלישי: בגני השמש

ואז הרסיסים הקפואים נפלו מן השמיים.

אדון המנגינה עיקם את גבתו הזהובה אדומה. דארגורד משך בכתפיו ואמר: "הם מותשים."

"אלה רסיסי אבן." העיר סטיק "איך הם יכולים להיות מותשים?" עושה תנועות בידיו. דארגורד סימן אגרוף בידו הנחה על חגורת אביר ההרד וענה: "היה להם קצת כח בגופם. אנחנו צריכים לתת להם עוד כח."

אדון המנגינה הביט בנו. סטיק אמר, מנענע את ראשו שחור השיער, "אני משמר דברים."

"הכח שלי לא מתאים לזה." אמרה ת'מדן בעדינות "הם עדיין לא נמצאים במקומותיהם."

ואז כל המבטים נפלו עליי. לפתע ראיתי את קרני האור נופלות על הכיכר המרוסקת, נפרדות לחלקיקיהם שרקדו זה מסביב לזה בעדינות. הרגשתי את המשיכה של הכוח שלי. העניין הוא שהאור בא מהשמש.

והיה לי יותר מחשד שאסב בכך את תשומת לבו של סִילְאָרְסַט, אביר הלהבות.

מתחתי את כפפותיי השחורות, הקרועות בקצוותיהן, ואמרתי: "אז אני לא אהיה המחריבה, דאר."

"זו אשמתי." הודה אדון המנגינה "כשדמיינתי את זה, לא לקחתי בחשבון שברגע שמכניסים את ממד הזמן, יש סיכוי שרסיסי הסלע יותשו. אם מהרוניסה הייתה איתנו, הרסיסים היו כבר במקומותיהם."

יופי שהוא מודה שהוא אידיוט. בינתיים, אני זו שתצטרך לספוג את זעמו של סילארסט. הנחתי את קצוות אצבעותיי על החגורה וחשתי בחלקיקי האור. הם נעו כל כך מהר עד שלא יכולתי לפנות לאחד מהם אלא רק לרבים מהם שעברו מעליי בנשימה אחת שלי. "חלקיקי אור, אני מציעה ש – " ושמעתי התפוצצות אדירה שניתן היה לתרגם אותה כ – "אני מרגיש את זה טוב טוב, אחי. זה בוער בגופי להיות קרן אור."

לא דיברתי עם החלקיקים. דיברתי עם הקרניים. נדמה לי שזה נעשה קצת פחות משונה.

"האוך, בחורים!" אמרתי, מנפנפת בכפפותי השחורות, "האם אתם רוצים לעשות טובה?"

"היא קראה לנו בחורים, הגברת. בחורים!" קרא אחד מהקרניים בקול שנשמע גברי וגס. נשמע לי שהם היו פתוחים להמשך דבריי. קרני האור האיטו מתנועתן המהירה מנשימתי. יכולתי להבין את זה מהעובדה שגם סאראגיאר ואחרים ראו אותם, נוצצות על פני הכיכר.

"אני צריכה שתתמכו ברסיסי האבן שנחים מתחתיהם. יש להם עבודה חשובה לעשות." אמרתי, מנסה לשמור על רצינות בדברי אל קרני האור הנוצצות, מופתעת שאני נושמת. "את יודעת שאנחנו לא באמת קרני אור, גברת. השמש של העולם הזה מזייפת אותנו." ענה אחד מקרני האור "אנחנו להבתונים."

בני החילופין של האש. אם הם יעשו את מה שציוויתי, האבנים פשוט יהפכו לאבנים חמות. הם לא הביאו איתם שום כח מהשמש אלא רק חום ועוד משהו קטן. חשבתי לשאול מישהו. ואז פשוט הצבעתי לעבר התוכנית על האבן. היא נותרה שלמה בכל מערבולת הסלע פה.

"לבנות?" שאלו הלהבתונים כגבר אחד "יש לנו דברים לעשות, גברת."

נזכרתי במשהו שסבתוש אמרה: היקום מאזן בין תוהו לחוק. עם כל ישות תוהו שנבראת, קיימת גם ישות חוק ההופכית לה. הנחתי את אצבעותיי על סנטרי ושאלתי, בעדינות, "כמובן, רק שאלה אחת לפני שאתם ממשיכים. האם אתם יודעים איפה התואמים שלכם?"

"את מסתכלת עליהם." שמעתי את הלהבתון מגחך, הילותיהם הקטנות של אנשים זוהרות.

טוב. אני אבקש מההילה שלי. כמה זה יכול להיות מסובך? שחררתי את הלהבתונים. שרבבתי את שפתיי ועמדה מולי בבואת הראי הכסופה שלי, ההתגלמות המודעת של הילתי, ששפתיה מתוחות ונוקשות. היא נשמעה לי מיוסרת כשענתה: "לזה הוא מחכה, שמיר."
שמעתי על מה שקרה לווירדת' רגע אחרי ששילח את מגיניו הבוהקים לעבר הערפילים. הייתי מודעת לרגש ששמו פחד. עם זאת, ידעתי שאני צריכה להתעמת עם סילארסט עתה. היה לי חשד שהוא יכל כמו אחיו טאקאנות' להסתנן דרך הפערים בתוך ההילה שלי לתוך גופי ולתפוס אותי כשאני לא מוכנה לו. עדיף עכשיו כשאני יודעת שהוא עומד לתקוף. "אני מוכנה." השבתי בטרם ירדה לשון עצומה מהשמיים והניפה אותי אל עבר השמש. הלהבות היו מעוותות כל אחד למפלצת שאפילו אמא שלו לא תזהה אותו פרט לי, המופלאה. ההילה שלי נעלמה לפני שהספקתי לומר מילה. שכחתי שהיא הייתה אני, בעצם. כשקיבלתי את ההחלטה, היא קיבלה את ההחלטה.

עברתי על פני להבתונים כהי עור טובלים את גופותיהם בלהבות ונמוגים לקרני אור. ראיתי דורות על גבי דורות של להבתונים חיים עד שהגעתי למקום בו הלהבתונים נולדו: גני השמש.
בין פרחים מוזהבים ניצבו להבות בפיותיהם של נחשים מוכספים. מפעם לפעם, אחת הלהבות התגבשה לתינוק או לתינוקת שזחלו אל הגנים ומשם אל השכבה הבאה במסעם. אני מודה שהשמש הייתה מעט מפחידה מתחת ללהבותיה היוקדות.
הלשון הניחה אותי בין הפרחים בעדינות.

"טוב. יש לך מקום מגניב לחלוטין. למה אתה צריך את הכוחות האלה, סילארסט?" שאלתי, מתחילה לנסות לשכנע אותו. סילארסט, שהתעקש להישאר בצורת לשון מגודלת, ענה, בקולו העמוק שאין לטעות בו שהיה קולו של גבר, "אני זוכר רק במעומעם, שמיר. זוכר שפעם היו לי את הכוחות הללו ואני וויתרתי עליהם."

"כן. הענקת לאביר הלהבות של הא'קאיב רשות להשתמש בהם." אמרתי בהתלהבות, מנסה לבסס תקדים לכך שהוא וויתר על הכוחות. תשמעו, יש יתרונות לחיים בבית ואהור.

"לא. הזכרונות הללו קדומים יותר. אני זוכר שהייתי משוכנע שאם אמשיך בדרך הזאת, אקח מהאנושות את עצמאותה." אמר סילארסט בנימה מהורהרת. הוא באמת ידע להיות מבאס ברמות. יכולתי לשמוע מאיפה הוא יכל להגיע למסקנה שהכוחות הללו יגרמו לזה. לא שהייתי טובה ממנו.

"אני מניחה שזו הסיבה שאנחנו משרתים בגלגול הזה." אמרתי בכנות. יכול להיות שהרעיון שאנחנו נשמור את אדון המנגינה והוא ישמור אותנו. לא חשבתי על זה בצורה זו.

"- אבל מה ימנע ממך לקחת מהאנושות את עצמאותה?" שאל סילארסט, לשונו מתקתקת. "בשלב מסוים, את תרגישי שהם איטיים מדי, נרפים מדי, ובאופן כללי, לא יזיק להם שיפור קטן פה ושיפור קטן שם. ועד מהרה את תהפכי ממורה ויועצת למשהו אחר לגמרי."
וואו, פשוט וואו. או שהיה לי הרבה מה ללמוד על הכוחות הללו או שהוא הגזים מעט. התחושה שלי הייתה, בשמץ תקווה, הייתה שהוא צדק. אף פעם לא הייתה לי סובלנות. תמיד הייתי צריכה להיות הראשונה.

" – אבל זה מי שאני. אין לי סובלנות לאלה שלא מסוגלים להדביק את הקצב שלי." אמרתי בכנות. ובדיוק אז סטיק הדביק את הקצב שלי ונחת בפראות בתוך גני השמש. עיניו הכחולות היו סוערות מהריצה אחריי וגופו התחיל להתמממש, נדחף על ידי הלהבות מעלה.
"אתה מחפש את הפרח של אחיך." אמר סילארסט. תהיתי אם התכוון אליי או למשהו... אחר. סטיק התנשף, מנגב את הזיעה מעל פניו הסמוקות ואמר: "מדי שנה, בעת תחרות נגני הנבל, אתה לוקח מהמצטיין או, במקרים נדירים, מצטיינת את הסיבה לכך שהם הצטיינו. אני רוצה את מה שלקחת מאחי בחזרה. אולי זה יגרום לכולם קצת להעריך אותי שם, בסומימור."

ואני אוויר?

"למרות, שלמען האמת, באתי להשיב את שמיר." הודה סטיק " – אבל לא אתנגד לפרח."

אני מודה, שלמרות שנאתי הטרייה לסטיק, זה ניגן על אחד ממיתרי לבי בצורה עמוקה ממה שעשו אי פעם כל שאר החברים שלי ביחד. לרדוף אחריי לשמש? כמה אמיץ מצדו! לבקש עוד משהו בנוסף לזה? פחות אהבתי...

ואז, כמו עם ת'מדן, חשתי את הכאב שאפף אותו. זה לא היה הכאב על אומללותו האישית. הוא אכן הרגיש שהוא עשה טעות בעימות המלומדים שהובילה את בני גזענו למקום רע. הייתה בו שאפתנות שיכולתי לכבד. הוא גם רצה עתיד טוב יותר למרות שהתעורר באיטיות מההבנה שהוא עדיין צריך ללמוד מה זה עתיד טוב יותר לפני שיחתור לאחד כזה. אני שונאת חמלה! היא מפריעה לי לכעוס בצורה צודקת על הפרחח שהיכה אותי הרגע! ועדיין...

"אני יכולה להרגיש את הכאב שלהם." אמרתי בצער "כפי שאתה לא יכולת, סילארסט."

לשון אש קטף פרח מוזהב ואמר: "קחי את זה לחיירסאן."

סטיק הציע לי את ידו. כששבנו במעלה השכבות של השמש, הסתכלתי בפרח המוזהב. התכוונתי בדרך זו או אחרת לקחת אותו. פשוט לא חשבתי על זה כשעמדתי בגני השמש. כשירדנו לבסוף אל כיכר עשרת המלכים, הרגשתי שלא חלף כמעט זמן מאז שהלכנו. הסימן היחיד היה שהמסד היה גמור.

אדון המנגינה חיכה לי ליד המסד. נתתי לסטיק את הפרח המוזהב כדי שייקח אותו לאחיו. הרגשתי שפספסתי הזדמנות לתבוע ממנו חוב. מאידך, אם סטיק אדם טוב כפי שחשדתי, הוא יודה שהייתה לו מעט עזרה בהשגת הפרח.

חשתי את ההילה שלי שבה. ואז חשתי את הקרמריטים מושכים את עיניות הגביש שלהם. קלטתי שעד שההילה שלי חזרה, הייתי אמורה להיות עיוורת. העיניות לא רק קולטות אור, הן גם פולטות אור. ובהתחשב במקום בו הן היו ממוקמות, סטיק בטח ראה את החזה שלי מואר כמו המגדלים במגדלי-נימוי. נדרשה כל המשמעת שלי כדי לא להסמיק כלפי העולם.

"אני חייב להודות שלא חשבתי שמה שעשית זה אפשרי." אמר אדון המנגינה "לקוסם, ההילה זה הדבר החשוב ביותר. זה מממקד את המתת שלהם. אם תרצי, שמיר, ואם תרצי, אני יכול ללמד אותך איך למקד את המתת שלך כדי שבפעם הבאה תהיה לך יותר ברירה."
סטיק כבר נעלם דרך הערפילים עם הפרח. הבטתי באדון המנגינה והבנתי שזהו אכן רצוני.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1903
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

(ס) גבירת הצללים 2 פרק שמונה-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 16 פברואר 2020, 02:20

פרק טוב שנהינתי לקרוא. הלוואי והיה לי זמן לקרוא אותו לפני זה...
משהו שאולי קצת הפריע לי (ממש בקטנה) זה:
האגרוף של סטיק שפשוט לא ממש מסתדר ברצף האירועים, כלומר הוא חיכה ששמיר תפנה לדארגורד ושהוא יענה לפני זה? אני מבין את הכוונה מאחורי זה, אבל הייתי צריך לקרוא שוב את השורות מעל כדי לשייך. יכול להיות מה שהפריע לי זה המילים "ברגע הבא" שמקשרות את זה לתשובה של דארגורד מאשר למה ששמיר אמרה לפני זה.
שוב יכול להיות שזה יותר קשור לשעה שאני קורא...

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה