לאנה שותקת לרגע, תוהה אם לספר לו את סיפורה או לא. היא לא דיברה על מה שקרה על אותה ספינה עם אף אדם, מעולם, אך לבסוף היא לצורך לפרוק, אולי מתוך עייפות, ומביטה בפלורו בעיניים נוצצות. "זה קרה על הספינה הראשונה עליה שטתי. הוחזקתי עליה שלא ברצוני. בלב שלי התחוללה סערת רגשות שלא חוויתי אי פעם - מצד אחד, זעם אדיר ושנאה על החוטפים שלי, ותשוקה לברוח משם. מצד שני, שלווה פנימית שבחיי לא הרגשתי. משהו בים משך אותי, נתן לי עוצמה."
היא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה. "לילה אחד, סערה הטביעה את הספינה שלנו. רוחות אדירות, ברקים שכמעט שרפו את הסיפון. אני לא יכולה להוכיח את זה, ואולי זה גם לא ישכנע אותך, אבל... אני חושבת שהסערה שאני חוויתי התממשה בתור הסערה האמיתית. הרגשתי איך בכל יום מסע הרגשות שלי מתעצמים, איך הם משפיעים על הכוח שלי. אני חושבת שחוסר שיקול הדעת שלי יצר כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה הרס. אני יודעת את זה כי אני מרגישה - מרגישה איך בכל פעם שאני כועסת, או פוחדת, או עצובה, הסערה שבתוכי מתגברת, גועשת, מבקשת לצאת ולהשמיד כל דבר בדרכה."
היא עוצרת שוב, מבינה שסיפרה מעט יותר משתכננה לספר. "כך או כך, מישהי שאהבתי טבעה באותו לילה ביחד עם הספינה. אני ניצלתי בנס, אך מאז נשבעתי שלא אאבד שליטה על עצמי בשנית."