• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [ס] כאב ויאוש (PG13) פרק 7

אז עבר המון זמן מאז הפרק האחרון. מתנצל על זה.
פרק רביעי
הטירה עצמה לא הייתה מרשימה. חומות האבן המפוחמות לא היו גבוהות במיוחד, המגדלים העתיקים היו רעועים וגוף הטירה הקטן היה אפור ומשעמם. צמח מטפס כיסה לחלוטין את אחד הקירות החיצוניים של הבניין. הכרכרה עצרה מול דלתות הכניסה, שנפתחו לפני אדונן כמו במטה קסם. פנים הטירה היה גדל מספיק בשביל להכיל משחק בייסבול חובבני, ונברשת גדולה דולקת נתלתה מהתקרה הגבוהה. נירוויד הוביל את הור לחדרו. החדר הקטן, שאובזר במיטה ושולחן עבודה בלבד, בתוספת כיסא עץ פשוט, היה חם ונעים. החלון הפתוח שימש פתח לרוחות הדרום, להכנס לתוך החדר.
"כאן אתה תישן," קולו של נירוויד מילא את הדממה. "בינתיים, תתלבש ותבוא למבואה. אחכה לך שם. הבגדים שלך נמצאים מתחת למיטה."
הור הסתכל מתחת למיטה, וגילה גלימת צמר שחורה ועבה, חגורה פשוטה מעור ופגיון קטן מפלדה. אחרי שהתלבש, ניגש לחדר הכניסה. נירוויד עמד שם, בגלימותיו הלבנות, בגבו אליו. רק עכשיו הור שם לב למראהו המצמרר. גפיים ארוכות, גוף רזה במידה מגוחכת וראש ארוך וצר, שכוסה בשער לבן מסודר ומסורק לאחור.
"אני אלמד אותך את סודות הכישוף והנקרומנציה, אבל גם קסמים פשוטים. נתחיל בתרגיל פשוט. תפוס." הוא אמר, בעודו משליך להור כדור קטן של אש. הור שלח את ידו, נזכר איך גקם לימד אותו את הטריק הזה. כדור האש ריחף לכיוונו, ואז שינה כיוון בפתאומיות ופגע גם בקיר. "תמיד תהיה מרוכז. גם אם מענים אדם לנגד עיניך, גם אם מעליבים אותך, גם אם מענים אותך. ריכוז הוא הכלי החזק ביותר
של הקוסם. עכשיו, תפוס." כדור האש ריחף לכיוון הור, ושינה כיוון כלפי מעלה. הור היה מוכן. הוא שלח את ידו וניסה לשלוט באש, ולהביא אותה אליו. כדור האש החל לרדת לאט לאט, אך פתאום, בתגובה למבטו של נירוויד, טס למעלה והתפוגג במגע עם התקרה.
"אתה עוד צעיר, והכוח שלך לא גדול כמו שלי, אבל אתה תגדל. אני אתן לך כמה תרגילים כדי לשפר את הריכוז שלך ואת העוצמה שלך. בינתיים, בוא איתי.

נירוויד הוביל את הור למרתף הטירה. 2 חביות יין עמדו באפלוליות החדר, ושולחן אבן שעליו שוכב אדם היה במרכז החדר. הור נרעד שהבין שהאדם היה גוויה. הוא התקרב לשולחן/ הגוויה הייתה משומרת בקסם, ופניה השלוות היו מרוחות באיפור לבן.
"זה... מי זה?" שאל הור ברעד.
"זהו בנדיאן. הוא נער צעיר שמת במלחמה על ביתו." קולו של נירוויד היה מלא בבוז. הוא הביט בהור. "המשימה שלך היא להחזיר אותו לעולם, בלי נשמתו. זה לא קשה במיוחד, אבל תצטרך ללמוד כמה דברים בדרך לשם. כרגע, אני רוצה שתמשיך להתאמן לבדך לאזור ריכוז. תנסה... קח שעון, תמתח אותו, תן לו לעבוד כמה שניות, ואז תעצום עיניים. תנסה לספור את השניות עד שהשעון מתכווץ בחזרה. תשתמש בזה," נירוויד הושיט לו שעון נחושת קטן, שיכול להימתח עד דקה. הור ראה כמה כאלה בשוק הקטן בכפר מולדו, אבל הדברים האלו היו יקרים מדי. הוא לקח את השעון והלך לחדר שלו. הוא שם לב לכמה דלתות בהמשךך המסדרון. קולות צחוק בקעו מאחד מהם, קרעו את הדממה והבהילו את הור. הוא נחפז להכנס לחדרו, אבל הדלת הייתה נעולה. הוא הרכיב במוחו לחש פשוט לפתיחת דלתות נעולות ופתח את הדלת. בפנים עמד אדם, חזהו עלה וירד במאמץ, והוא חיטט במגרות השולחן.
"מי אתה?" שאל הור בטון כועס. האדם הסתובב אליו. זקן שחור כיסה את פניו המיוזעות.
"לך מכאן, ילד. אתה לא רצוי כאן."
"אתה זה שלא רצוי כאן. זה החדר שלי!" צעק הור, והעלה אש בידו. "צא מכאן עכשיו!" האיש הביט בפחד באש הקסומה, ונס לכיוון החלון. קרס ברזל נתלה מאדן החלון, וחבל עבה היה קשור אליו. האיש החל לרדת במאמץ, אך איבד את אחיזתו ונפל למטה. צעקת הכאב הדהדה במישור הרחב. הור נרכן מהחלון, והסתכל למטה. לא היה אף אדם מזוקן פצוע על האדמה. במקומו היה רק חבל עבה מגולגל על הרצפה, וקרס ברזל קטן. אדם בעל זקן שחור עמד למטה, ואמד את המרחק בין הרצפה לחלון. מבטו קפא באמצע הדרך. ציפור שחצתה את האוויר עצרה בעודה באוויר. רק עכשיו הור שם לב לזוהר שיוצא ממנו.

אז זהו. עד כאן הפרק הרביעי. תודה לכל התגובות שהיו עד כה, ולאלה שיבואו בעתיד.


אולדמן- אתה כנראה צודק, אבל "להתנגד לקוסם ולגלות את הכוחות" נשמע... קיטשי מדי. זה קטע, בהעדר מילה אחרת, חרוש.
אני יודע שהריב בין גקם לנירוויד קצת דליל, יש לזה סיבה. היא תיכנס לפרקים הבאים.
 
lonewolf אמר/ה:
משחק בייסבול חובבני,
יש להם בייסבול? נשמע קצת מודרני. אתה יכול לשנות כאן גם למשחק מיוחד לעולם שלך, אם אתה רוצה.
lonewolf אמר/ה:
מה זה "מולדו"?

שאלה - הור הניח משהו בחדר שלו? מהסיפור משתמע שלא, אבל מצד שני מישהו חיפש שם משהו כאילו הוא יודע שאמור להיות שם.

בכל מקרה, כתיבה נחמדה מאוד, אני מחכה להמשך!
 
הבייסבול יותר מזיק מאשר תורם, אתה יכול לתת מידה - מגרש באורך של 40 צעדים למשל, או מטרים אם ממש בא לך.
הסצנות שלך קצת קצרות וקופצות, שלפעמים אין מעברים ביניהם וזה גורם לי לאבד לעתים את ה"חוט" של הסיפור.
 
פרק זורם וחלק, הכתיבה הרבה יותר טובה (הוספת תיאורים), אבל העלילה רזה מאוד, אתה קופץ מסצנה לסצנה במהירות רבה מאוד, חותך סצנות באמצע בלי הסבר וזה נראה מוזר.

אין לי מושג למה הרב-מג סומך מספיק על הילד כדי לתת לו פגיון.

הקטע עם הבייסבול - קודם כל, בתור ישראלים לרובנו אין מושג באיזה גודל זה באמת מגרש בייסבול, מילא כדורגל. בכ''מ גם זה וגם זה נשמע לא מתאים לכפר ימי ביניימי, כמו גם מכירת שעוני נחושת שלאף אחד בכפר אין כסף לקנות... הגיוני יותר שהוא יראה אחד כזה בנסיעה ליריד איכרים בעיר הקרובה או משהו.

וממליץ להבא לעשות הגהה, יש כאן שגיאות הקלדה ודקדוק.
 
פרק חמישי ושישי (מחולקים לשניים כדי שהפרק החמישי לא יהיה ארוך מדי.
פרק חמישי:
הור הביט בידיו. הן עדיין זהרו. לאט לאט הזוהר התחיל לדעוך, ולבסוף נעלם לגמרי. להקת הציפורים המשיכה לעוף. הור הביט למטה, לאדם הזר. האדם החזיק בידו קשת מוצלבת, שעליה הותקן הקרס, וירה אותו. הקרס נתקע באדן החלון, והאיש התחיל למשוך את עצמו למעלה, תוך כדי שריקה. לא הפורץ הטוב ביותר, מן הסתם. כשהוא הגיע למעלה, הוא משך את עצמו במאמץ לתוך החדר, ועמד שם דקה והתנשף. הור רק עמד והביט בו. כשהאיש ראה אותו, הוא קפץ בבהלה.
"ומי אתה, אם יורשה לי לשאול?" שאל הור בטון קשה ושילב את ידיו.
"מי אתה, ומה אתה עושה במקום הארור... הנהדר הזה?" לחש האדם. הוא נראה מפוחד מאוד, אבל הור לא הבין למה, עד ששמע את נירוויד מאחוריו. "ומה אתה עושה כאן, במקום ארור כזה?"
"אני באתי לקחת..." הוא בלע את רוקו. "באתי לקחת משהו, פיסת אוכל למשפחתי."
"אז למה לא נקשת בדלת וביקשת?"
האיש נשאר אובד עצות.
"אתה פרצת לביתי, ניסית לגנוב חפצים, שנראה שלא חסרים לך, וציפית לצאת מכאן כמות שבאת? אני מתפלא." נירוויד נקש באצבעותיו, ושני שומרים חסרי בינה נכנסו פנימה בעינים מזוגגות, תפסו אותו וגררו את האיש למקום אחר.
"מי זה היה?" שאל הור, אך נירוויד התעלם או לא שמע אותו. להפתעתו של הור, דמותו התחילה להתפוגג באוויר, ועד מהרה הור נשאר לבד בחדרו.

השמש בחוץ התחילה לשקוע, כשנקישה בדלת נשמעה. הור פתח את הדלת, ונירוויד עמד שם, מביט בו. "ארוחת הערב מוכנה. אתה מוזמן לגשת לחדר האוכל בשביל לאכול. תחזור לחדר שלך מיד אחר כך, ותנסה לחזור על התרגילים שנתתי לך. לך עכשיו." הור יצא מהחדר, והלך למבואה. משם הוא ניגש לפתח שמתחת לחדר המדרגות. הדלת הייתה נעולה. הוא עלה חזרה למעלה, אך לא היה שם אף אחד שיעזור לו. הוא הלך לקצה המסדרון, ושם ראה ירידה כלפ מטה, שממנה בקעו ניחוחות נעימים של אוכל. הור ירד למטה במדרגות האבן, שהיו לא מסותתות כל כך טוב, ונראו כמעט טבעיות. כשנכנס לחדר האוכל, ראה עוד 3 נערים, יושבים ומדברים וצוחקים בזמן האוכל. הוא ניגש אליהם, והם, כשראו אותו, הביטו בו בחשד, אך פינו לו מקום לידם. עדם מהרה השתלב הור בדיבורים ובצחוק, ויצא מחדר האוכל שבע ומרוצה.

בדרך חזרה לחדרו, הוא שמע צרחה מאחת הדלתות שבמסדרון, ואז קול עמום צועק במבטא גרוני, ולאחר מכן עוד צרחות. הור נעצר, לפני הדלת, אך לא פתח אותה. היו כמה דקות של שקט, אבל אז צרחה שכולה כאב ויגון נשמעה, והור קפץ בבהלה. צעדים מעבר לדלת נשמעו, והור רץ לחדרו. הוא הספיק לסגור את הדלת לפני שמשהו, או מישהו, פתח את הדלת הסגורה, שמאחוריה נשמעו הצרחות. הור התנשם והתנשף ארוכות. זה בהחלט היה מבהיל. הור התיישב על המיטה.

אור הירח האיר את החדר באור צהבהב, והור התעורר. הוא לא זכר בכלל שנרדם, אבל כנראה שזה מה שקרה. כל רחש מתחת למיטתו הבהיל אותו. הוא העלה אש בידו, והביט אל מתחת למיטה. ילד קטן, אוזניו מחודדות ועורו אדום, שכב מתחת למיטה. הור קפץ וצעק מבהלה.

צעקה החרידה את נירוויד משנתו, והוא קם. הוא הלך במסדרון, מנסה להבין מאיפה הגיעה הצרחה, והגיע לדת של הור. נירוויד נכנס לחדר. הוא ראה את הור, אש בידו, ומה שנראה כמו שד קטן, בעל קעקועים שחורים על ידיו, מתכווץ בפינת החדר. נירוויד סימן בידו להור, וזה כיבה את האש. השד הקטן הביט בו במבט מפוחד.
"מי אתה?" קולו של נירוויד מילא את הדממה.
"אני ברויאר. באתי לשרת את מ… מג הצללים." לחש השד. "מי מכם הוא זה?"
נירוויד התבלבל, לראשונה זה עשרות שנים. "מג… מג הצללים? אני הייתי השולייה שלו. הוא מת לפני שנים רבות!"

"כנראה שלא, נירוויד." אמר קול חדש בחדר. דמות הופיעה מבין הצללים. זה היה אותו פורץ, משעת הצהריים. לנגד עיניו הנדהמות של הור ושל נירוויד הוא השיל את דמותו. במקומו עמד אדם. הוא היה חיוור לחלוטין, עיניו אדומות, אבל מוקפות שחור, וברדס אדום-דם וארגמן נתלה על כתפיו הדקות.
"חזרתי, ואני מתכוון לתבוע את השייך לי, נירוויד. האם תשלם את המחיר?"
"תיאלץ להילחם בי, ובפעם האחורנה שזה קרה, אני ניצחתי." נירוויד אמר. הור יחל בכל ליבו שמלחמה לא תקרה בחדר שלו, כשהוא נימצא בסביבה. "לא תוכל לנצח אותייי…" נירוויד חירחר וירק דם כשהטפרים של השד הצעיר פילחו את ליבו.

פרק שישי:
הור, שראה את המוות בפעם השנייה ביומיים הקרובים, התרחק בבהלה מהשד, ומאותו אדם מבורדס. האדם הסתכל עליו, בעינים לא רואות, ונעלם באוויר הריק. השד הסתכל על הור.
"אני מניח שזה אתה?" הוא אמר. "אתה מג הצללים?"
הור הניד בראשו. "לא. אין לי מושג מי זה מג הצללים, אבל זה לא אני." הוא הסתכל בגופתו של נירוויד, ונקש באצבעותיו. הוא ציפה לראות זומבי נכנס ולוקח את הקוסם, אבל דבר לא קרה. הוא הסתכל החוצה מדלת חדרו, וראה זומבי בודד, שרוע על הקרקע, לא זז. נראה שהזומבים האלו זכו במוות אחד אחרון. קול צהלה נשמע מאחת הדלתות, ו-3 הנערים, ששמותיהם היו ברוס, לורין וראד, יצאו ממנה. 2 זומבים היו בחדרם, שרועים על גבם ודוממים.
"מה לעזאזל קרה כאן, הור?" קרא לורין, אבל הור רק הינהן בהלם לכיוון חדרו וישב במסדרון, גבו אל הקיר.
"הוא מת! התפלץ מת!" קרא לורין בצהלה ורץ לחגוג עם חבריו. באמצע קריאות השמחה והעליצות ראד שם לב שהור אינו מצטרף אליהם.
"גם עליך הוא עבד? לא מפתיע. הייתה לו מין הילת קסם כזו, שמונעת מאנשים להתווכח איתו. זה די מעצבן. אלב עכשיו הוא מת, ושום דבר לא יפריע לנו לחיות בטירה הזאת כמו פעם."
מהזאת אומרת 'כמו פעם'?" שאל הור.
"לפני שהנבלה בא והרג את אבא שלנו, אנחנו חיינו כאן. וזה היה מאוד נחמד, אבל אז הוא בא. הוא רצח את אבינו וכלא אותנו בחדר הזה." הוא הצביע על החדר שממנו יצאו השלושה. "הוא לא נתן לנו שום דבר לעשות, אז לא יכולנו שלא לשמוח כשהוא מת. אתה יודע כמה משמעם זה לשבת שלוש שנים בלי לעשות כלום?" וראד חזר לחגוג עם אחיו.

הור לא ידע מה לעשות. לחזור לאקדמיה זו לא אופציה, כי הוא לא יודע איפה הוא נמצא, וגם לא איפה האקדמייה נמצאת. הוא יכול לשאול את האחים, אבל לא נראה שהם מעוניינים לשמוע אותו כרגע. הור נזכר במשהו שרצה לעשות. במהלך שיטוטיו בחיפוש חדר האוכל, הוא נתקל בזוג דלתות נעולות מתחת למדרגות. עניין אותו לדעת לאן הן מובילות, ועכשיו, כשאין אדון לטירה, הוא הניח שהוא יכול לעשות קצת נזק בלי להענש. הור ירד למבואה הענקית, וניגש לזוג הדלתות. הן עדיין היו נועולות, ולכן הור הניח שנעילה אין מקורה בקסם, אלא בנעילה פיזית. הוא יצר כדור של אש בידו הימנית, וידה אותו בכל כוחו על הדלתות. הם התפוצצו במגע עם כדור האש, ונוצרה פרצה שמספיקה לכמה בני אדם. אנור נכנס פנימה. מאחורי הדלתות היו 3 ארונות. אחד מהם, ראה הור, היה עשוי מעץ מהגוני צבוע בשחור. השני היה גס מאוד ובנוי מאלון לא צבוע, והשלישי היה רעוע למדי, ונבנה ממתכת. מסביבם הי מעגל גיר שחור, שהיה מסורטט מהמון קווים זעירים. רונות זעירות, קלט הור. הוא נכנס למעגל, וגופו נשטף אנרגיה.הוא מצמץ וניסה לשלוט בדחף לשבת. הוא ניגש לאחד הארונות, וראה כמה אותיות כתובות על הדלת. אותו כיתוב היה על כל שלוש הדלתות, וכך הוא הלך:

אחת משלוש, שלוש מאחת,
זה לא משנה. כל אדם אלף
או דרקון, כל גמד, ננס ואורק
ירצו בחפץ שמאחורי הדלת
השאלה הגדולה היא
איזו דלת?

הור לא הבין את הכוונה במשפטים האלו.
"זה אומר שאפשר לפתוח דלת אחת, ומאחוריה יש חפץ כלשהו שכולם רוצים." אמר קול לידו. השד הקטן עמד לידו והביט בו.
הור הסתכל בו בחשד, וניגש לאחת הדלתות. הוא פתח את דלת המתכת, ומאחוריה היה מטה מתכת דקיק, שבקצהו להבת בדולח ירוקה. הור לקח את המטה. רוח נשבה פתאום, והוא עמד במקום שונה לחלוטין. אופק אדום ושחור השתרע מכל הכיוונים, ושמיים אפופים בענני עשן. כמה בורות לבה התפרצו מדי פעם. הור עמד שם, בבגדים שונים לגמרי. גלימה שחורה משחור עיטרה את גופו ושובליה עפו ברוח שעדיין נשבה, ובגדי קטיפה שחורים ונוחים החו עליו, ופגיון קטן, עשוי אבן געשית, נתלה מחגורתו. המטה, שבראשו כבר לא הייתה אש בדולח, היה בידו. לידו עמד השד הקטן.
"איפה אנחנו?" הור שאל בפליאה.
"בביתי, בגיהנום." ענה ברויאר. "השאלה עכשיו איך אנחנו חוזרים לבית שלך.
הור הביט בשד הקטן. הוא אמר "לשם. מאיפה שנושבת הרוח."
 
הבסיס של העלילה הוא נחמד, והרחבת יותר בפרקים האחרונים.
אבל עדיין זה מרגיש מהר מדי וחד מדי לעתים.
בנוסף, אתה צריך לבנות את הדמויות התומכות שישארו לצד הור, כרגע כל דמות תומכת חדשה שאתה מציג מתה/נעלמת תוך פרק שניים, זה לא יוצר המשכיות בין הפרקים.
 
פרק נחמד. לא מלוטש, אבל בהחלט רואים שיפור. ח''ח.
lonewolf אמר/ה:
שימוש במספרים במקום בכתיבה, כמו נניח כאן, קוטע את רצף הקריאה. ממליץ לעבור לכתיבה במילים (''שלושה'' וכו').

הסיפור משלב בצורה קצת מוזרה שפה גבוהה (''שחור משחור'', ''יידה'', ''אבינו'') עם נמוכה (''נחמד''). ממליץ להחליט על משלב אחיד.

התגובה של שלושת הנערים היתה ממש מוזרה, אלא אם יש להם הפרעות נפשיות כלשהן. נירוויד הרג את אבא שלהם. הייתי מצפה ליותר מ''הוא שיעמם אותנו ולא הביא לנו כלום לעשות, עכשיו כשהוא מת נעשה חיים!''.

להרוג דמות זה כלי שצריך לדעת להשתמש בו. כשכל דמות שלישית מתה זה נותן זילות למוות (ולחיים), וזה משהו שלא התייחסת אליו בספר. בנאדם לא רואה אנשים מתים סביבו על ימין ושמאל ומגיב לזה ככה ברוגע. מעבר לזה, כשדמות מתה כעבור פרק וחצי, למוות שלה אין ממש משמעות מבחינת הקורא - לא הספקנו להיקשר אליה או לשנוא אותה. היא פשוט מתה לפני שהספקנו לפתח אליה רגשות.
 
פרק 7
האדמה הקשה והלא מתפשרת השאירה את הור עם כפות רגליים נפוחות ואדומות. הוא והשד הקטן הלכו כבר כמה שעות, ועדיין, לא נראה שיש סימן למקום כלשהו באופק. ברויאר העייף נגרר אחרי הור בעודו מתנשם ומתנשף ממאמץ. השד הקטן לא עמד בקצב של הור, והור, עד כמה שרצה לחזור הביתה, ריחם על השד, והציע לו מנוחה קלה. השניים התיישבו בצד הדרך, והור מישש את כפות רגליו חסרות התחושה. ברויאר היטיב את תנוחתו על הקרקע.
"אז מה עושים עכשיו, אדון?"
"אני לא יודע. נמשיך ללכת עד שנגיע לאיזשהו מקום."

אחרי כמה דקות מנוחה הור קם, נחוש בדעתו למצוא משהו. ברויאר קם אחריו באנחה מתוסכלת, והתחיל ללכת. נדמה שלחום הקרקע ולמוצקות שלה אין השפעה עליו. הם המשיכו ללכת, ונראה שבאופק השטוח והחד גוני מתחילה להיווצר צורה. צורה כהה אומנם, אבל בעלת צורה ברורה. שני קווים משני הצדדים של מלבן. הור וברויאר התקרבו לאט לאט, ומקרוב, שני העמודים התבררו כשני פסלים, שניהם עשויים אבן שיש לבנה. שני זוגות קרניים,שתי חרבות, גלימות מתנפנפות קפואות, שני שומרים חצובים באבן, עומדים לפני לוח קפוא עצום ממדים, ובו דלת אחת קטנה, פשוטה ולא מיוחדת. דלת עץ תלויה משני צירי ברזל. הור פתח את הדלת, והעולם הפסיק לזוז. הפסיק להיות. בבת אחת הור הופיע במקום אחר. ראשו הסתחרר, ובטנו התכווצה. הוא הצליח לעצור בעצמו, ולא הקיא. ברויאר הופיע לידו, ונפל על ברכיו, מסוחרר. הור הסתכל על השד הקטן.
"אתה יכול להמשיך?" הוא שאל.
"כ- כן. אני חושב." ברויאר בלע רוק וקם על רגליו.

רק אחרי שהסחרחורת עברה, הוא הביט מסביב, והבחין בסביבתו המוזרה. הוא עמד במערה עגולה כמעט לגמרי, מכוסה עד לתקרה בגבישים לבנים שאנרגיה חולפת בהם כל כמה שניות. הוא עמד על במה לבנה וזוהרת, שהתחברה בגשר עשוי מאבנים לאי מרחף במרכז החדר. על האי היה מתקן שנועד להחזיק מטות. הוא התחיל ללכת לכיוון המתקן, אך מן העבר השני מטה לבן ובראשו אבן טורקיז התחיל להתנועע בקצב לא אחיד למעלה ולמטה. כשהור הגיע למתקן, מישהו עמד מולו. נער צעיר, לבוש בלבן, מחזיק מטה לבן, בעל עור חיוור ועיניים כחולות.

ברויאר נשאר מאחור. הוא רק ראה את הור עובר את הגשר, ואז עוצר. הוא לא ראה למה.

הור עמד בלי לזוז לכמה שניות, ואז הנער השני דיבר. קולו הרך והמתגלגל מילא את החדר, וחזר מהקירות מכוסי הגבישים.

"אז, מי אתה?" הוא שאל. ההד האריך את מילתו האחרונה.
"הור. מי אתה ומה אתה עושה כאן?" הור החזיר שאלה, אך קירות החדר החזירו קול אחר לגמרי. קול קר, מאופק, מלא כעס.
"וואו, מה עשיתי? בסך הכל הגעתי לכאן, אחרי שלקחתי את המטה הקדוש של פלסוורת', ושוגרתי לכאן." הנער אומר. "איך אתה הגעת לכאן? ולמה לקחת את המטה הזה?"
"מי זה פלסוורת'? ולמה זה משנה? אני לקחתי את המטה הזה בשביל… האמת שאני לא יודע למה, אבל הגעתי לכאן." המטה בידו של הור התחיל להימשך לכיוון המתקן הפשוט, וכך גם המטה של הנער הזר.
"איך קוראים לך?" שאל הור. קולו חזר לטטון הרגיל שלו. נעימה הססנית הדהדה מקירות החדר.
"איירו פוקס."
"נעים מאוד." המשיכה של המטות נעשתה חזקה מאוד. הור היטיב את אחיזתו במטה.
"יש לך מושג מה זה המקום הזה?" שאל איירו.
"לא, אבל יהיה מעניין לברר." ענה לו הור. הוא באמת חשב כך.
"אני בטוח" המשיך איירו, "אבל איך אפשר…" בבת אחת המטות של שניהם נמלטו מאחיזתם, טסו לכיוון המתקן, והתחברו אליו. האש הירוקה חזרה לשכון בקצה המטה של הור.
קרן אור ירוקה וקרן אור כחולה, זוהרות כמו השמש ניתזו מאבן הטורקיז ומגוש האש הירוקה, פגעו במרכז גביש שירד מהתקרה כמו נטיף קרח, והעבירו דרכו אנרגיה. קול רעם מהמם ועמוק נשמע בחדר, ואחריו מילה שלא אמורה להתקיים באף שפה, ושני הנערים נעלמו, כל אחד למקומו. הור חזר לטירה המאובקת של נירוויד, ואיירו חזר לאקדמיה של פלסוורת'. שד אחד קטן נעלם גם הוא מאחת משתי הבמות שהיו מחוברות לאי שמתוכו זרחו שתי קרני אור כעת.

אי שם, במקום קרוב אך עם זאת רחוק מאוד, דמות אפלה, יושבת על כס שחור יותר מהלילה האפל ביותר, פקחה עיניים זוהרות בלבן טהור. היא קמה, בעוד הרעם המהדהד שוכך סביבה.

תודה רבה על כל התגובות!
 
הכתיבה שלך בהחלט משתפרת! התחלת להוסיף תיאורים ציוריים ולהעשיר את הכתיבה, שאפו!

הפרקים מרגישים דלים מבחינה עלילתית. אולי קצת ''עלילות צד'', תיאורים כלשהם, או פיתוח מסוים של הדמויות? תיאורים מפורים יותר של הדמות, עברה, תחושותיה? אקשן מסוים מעבר לדרישותיה הצרות של העלילה הגדולה - רצוי לשלב אותו בצורה מסוימת בעלילה עצמה? אולי מקרים קטנים ולכאורה חסרי חשיבות, שיהיו קריטיים לעלילה - מכיר את האקדח של צ'כוב?

הסצנה האחרונה... מבולבלת מאוד. מה קורה? מי? מה? מו? אנחנו רק נכנסים לפורטל הזה ומכירים מלאך כלשהו, ומיד הכל נעלם להשד יודע לאן ועוברים לסצנה אחרת?

מעבר להערות שלמעלה, יש לי רק דברים טכניים.
lonewolf אמר/ה:
האדמה הקשה והלא מתפשרת
מרגיש כמו תרגום לא מוצלח של harsh מאנגלית. עדיף שהיית מתאר את מבנה הקרקע. ''האדמה הקשה, המכוסה שברי זכוכית געשית''? אולי, ''הקרקע הטרשית והסלעית''?
lonewolf אמר/ה:
סימן למקום כלשהו באופק.
נשמע קצת מוזר... מה היתה כוונת המשורר - מקום יישוב? מקור מים? צמחייה? או סתם משהו שישבור את הנוף החדגוני והמשעמם?...
lonewolf אמר/ה:
וואו, מה עשיתי?
נשמע כמו טינאייג'רית פולניה ובכל מקרה משתלב מוזר עם המשלב הספרותי של הפרק.
 
קודם כל, תודה על התגובה.

אני אקרא את החלק הזה שמרגיש מבולבל, ואנסה לשפר אותו.
ומלאך? הלבשתי אותו בלבן כדי שיהיה ניגוד ללבוש השחור של הור, ולא ציינתי בשום מקום שהוא מלאך...

הח׳אן הטטרי אמר/ה:
נשמע קצת מוזר... מה היתה כוונת המשורר - מקום יישוב? מקור מים? צמחייה? או סתם משהו שישבור את הנוף החדגוני והמשעמם?...
משהו שישבור את הנוף החד גוני והמשעמם.

הח׳אן הטטרי אמר/ה:
נשמע כמו טינאייג'רית פולניה ובכל מקרה משתלב מוזר עם המשלב הספרותי של הפרק.
נסה למצוא תגובה אחרת לנער שהרגע הוא התחיל שיחה וענו לו בטון מקפיא.
 
חזרה
Top