• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 תוכן עניינים

תודה על התגובה. :D

בפרק הבא יש אזכור לאחד המניעים של האדון כבידה להעברת הכוח קרי הסרתה של מלכת הקרח מלוח המשחק. זה נותן לאחד ממשרתיו לבצע את זממו באוכלוסיות, שבקו הזמן הזה, מלכת הקרח מגנה עליהן מסיבותיה האנוכיות.

מרגע שמערבולת קרח הפכה לגבירת הצללים, צינת ליל הפכה להיות בתה המאומצת כמו שמערבולת קרח וצינת ליל הן בנות חסותה של מלכת הקרח (שהעדיפה להצניע כמידת האפשר את הקשר המשפחתי שלה אליהן.)

והשאלה הבאה לא תיענה בפרק הבא. יש עוד מהמורה אחת שמערבולת קרח צריכה לחצות בדרך לשם.
 
מערבולת קרח מספרת: "לשחרר"
חלק ראשון: "נצחון הכבידה"

העולם שהגעתי אליו היה כבד.

לקח לי זמן אינסופי לזהות את המקום שהגעתי אליו. הפער שבין התודעה החיה לבין הזכרון המת. הייתי בתוך מרובע של סלעים ענקיים וחומים שהזדקרו מהארץ כניבים. המרובע מייצג את הזמן. הייתי בתוך מעגל של תשגור זמן. אור השמש לא הכאיב לעיניי. לא אחת כי אם שתיים.

התאומים. היו לי שניים מאביר הלהבות. שניים מהירח היוקד שלו. עולם הפוך כמעט לחלוטין מהעולם שעזבתי. מים זרמו בשאונם מתחת לאדמה העבה והכבדה אך רק שם. מעליה העולם היה, מה המילה שחיפשתי, אוך, מדבר. חם אבל עדיין מסוגל לקיים חיים. ככלות הכל, משרתיי הציבו את הסלעים הללו לפקודתי. האם הייתי בכלל איפה שהתחלתי? לפי ההסכם ביני לבין האדון כבידה לא היו אמורים להישאר בני אדם בעולם. מכאן שמדובר בעולם אחר. ואז נזכרתי שזה היה מסע בזמן, לא בחלל. הייתי בעולם שלי, כמובן. הייתי צריכה רק לתת לזכרון להדביק את התודעה.

אני אזכר במה שידעה גבירת הצללים.

בינתיים שיניתי את צורתי לצורתה. גלימה שחורה אוורירית נפלה על גוף נטול צורה. הרמתי את כפפותיי השחורות שהסתיימו בטופרי ברזל מנגינה. הרגשתי את נוכחותה. גבירת הצללים הייתה אני למעשה. חשתי את כעסה על הכבלים שכבלו אותה למציאות. היא ביקשה להיות חופשיה. אני חשתי ברצונה מגשש לעברי בתהייה אם אני משקל עודף. יחסית למישהי שלא התקיימה רק לפני רגע, אישיותה הייתה כבר מגובשת כמעט לחלוטין. לרצונה להציל את קואין לא היו מניעים נאצלים. קיומה של קואין ייקדם אותה במטרתה: להשתחרר מכבלי המציאות.

הבנתי שקרחונית לא הייתה קיימת יותר. הכוחות של גבירת הצללים עבדו אחרת משלי. כך שקרחונית לא נוצרה מעולם בקו הזמן הזה. חשתי את גבירת הצללים סורקת אותי. סורקת אותי באותה המידה שסרקתי אותה. הבנתי שהיא לא זזה ממקומה בגלל שחשה בי. היא רצתה להיות בטוחה שהכל כשורה אצלה לפני שתעזוב. תהיתי למה אני עדיין קיימת. הבנתי שזה נבע מהנדר שנדרתי. בכל מקרה אחר, היינו כבר מתאחדות לישות אחת, מרושעת יותר.

"למה שלא אשמיד אותך?" שאלה גבירת הצללים באותה ענייניות שמישהו מוחץ פרעוש.. כלומר מדמיין שהוא יכול למחוץ פרעוש. עניתי: "אני מועילה ברובי."

"אין לי כח להלצות." סיננה גבירת הצללים "אני מבינה שאת תאומה זמנית עלובה שלי, מערבולת קרח. את משרתת את מה שאנוכי הגבירה שלו. למה אנחנו צריכות לחלוק גוף?"

"הסיבה המקורית לשבועתי הייתה להשתמש בכבודו של הא'קאיב כדי להפיץ ייאוש ועצב. האם בתקופתך אין צורך בזה?" השבתי והבנתי כמה רחוק היא העפילה אל מרומי העתיד. הייתי מרוחקת אלפי שנים מהשנה שנולדתי בה או אפילו השנה בה נשבעתי את השבועה... אבל זה הזמן שהיא חשה בו כבית.

"יש משהו בדברייך." הודתה גבירת הצללים "אף פעם לא הבנתי את הטעם באמונה בו."

"משום שאת כל כך חזקה עד שאת לא צריכה להאמין במישהו חזק ממך." אמרתי במאמץ. כל השנים ההם מול מלכת הקרח עמדו להשתלם מול גבירת הצללים. התקשיתי להאמין ששנינו היינו תאומות זמניות. מצד שני, אני וצינת ליל היינו שונות זו ואנחנו היינו... תאומות זמניות אף על פי שנולדנו לאבות שונים.

"האדון כבידה חזק ממני ומלך העולמות חזק ממנו." תיקנה אותי גבירת הצללים ביובש "אמונה היא כבלים. אם מושא האמונה קיים, הוא כובל אותך אליו. אם הוא לא קיים, האנשים שמדברים בשמו כובלים אותך אליהם. אני לא צריכה אנשים שכבולים לאחרים."

אישיותה הייתה מגובשת יחסית למישהי שלא התקיימה לפני רגע. הרגשתי שזממה משהו.

"אז אני מניחה שהסיבה לכך שלא השמדת את הכבלים של אמונת הא'קאיב עד עכשיו הייתה –" שאלתי בזהירות. גבירת הצללים נטלה שליטה על גופנו המשותף ושילבה את זרועותיה כשענתה: "משום שדחיתי את זה. הרעיון שהעלתה מלכת הקרח דווקא מעולה. לכבול את הלחש לשירותה. רק הבעיה היא שהאירוע ששלח אותך מעולם לא התקיים. האדון כבידה קטע את המעגל שדרכו נשלח כוחם של הנותרים בקצה הזמן אל העבר, מערבולת קרח."

חלק שני: "תשורתו של רעם"

כצפוי מגבירה של צללים, ארמונה היה מערכת של אולמות תת קרקעיים מרובעים שתוחמו על ידי מים זורמים. לקח לי רגע להבין שכל אחד מהאולמות היה בזמן אחר – אחרים שכנו בעבר הרחוק ואחרים שכנו בעתיד הרחוק. אף אחד מהאולמות לא היה בזמני. אנשים חיכו לה כשירדה במדרגות לאולמה. הם עטו ברדסים שחורים שהצלו על פניהם. עמודים הטילו אור בדרך שלא הבנתי לגמרי.

"העמודים הם גבישים של אור. הגבישים מעוצבים כך שיתפלגו וייצרו ככה אור תמידי." הסבירה גבירת הצללים בהתנשאות. יכולתי רק להשתאות מול הרעיון חסר התועלת הזה. אני הסתדרתי היטב עם אור הכוכבים בזמני. בינתיים גבירת הצללים הקשיבה למשרתיה.

הם עדכנו אותה שאחת ההתגלמויות של האדון רעם הגיעה ועמה הובאה תשורה לגבירתם: התגלמותו של העולם הזה.

"חשבתי שאת התגלמותו של העולם הזה." הרשיתי לעצמי להחמיא לגבירת הצללים. מחמאות אף פעם לא הזיקו לקידום מטרותיך אצל עריצים. היא ענתה: "אני כבולה אליו."

השליח חיכה באולם העתיק ביותר מבין אולמותיה. גבירת הצללים הורתה למשרתיה שיצוו על השליח לבוא אליה כדי להפגין רצון טוב בפניה. לפני שהספקתי לומר מילה, השליח הגיע כאילו הוא הקשיב לשיחתנו מהעתיק באולמות. ייתכן שכך היה הדבר באמת. חושים מועצמים לא היו רק נחלתן של ישויות כמוני.

הוא נראה כאדם שיצקו אותו לתוך תבנית של זוחל. קרניים התעקלו מתוך הסנטר הגרמי שלו וקשקשיו כחולים בעודו קד בפני גבירת הצללים. היו גלדים חתומים במקום בו היו אמורות להיות כנפיים. לא שתהיתי למה הוא נוצר ככה. משמעות הצבע הכחול בקרב בני מינו של האדון רעם הייתה שהוא היה החושב. מצאתי את העובדה שלבני מינו היו שני זוויגים זכריים – כחול ואדום - וזוויג נשי אחד – צהובה – מכעיסה. זה השפיע על דיבורו.

"צהוב כביר," התחיל לומר השליח כשגבירת הצללים שאלה: "למה אתה כחול, שליח? האם לא עדיף ששתינו נהיה צהובות?"

שמעתי אותו מושל ברוחו ואומר: "צהוב כביר, כחול מרומם שלח אותי להביא צהוב זה." ובחר לא להבהיר שמרגע שההתגלמות חצתה את מחסום המציאות, היא קבועה בפרטיה. אם הוא היה כחול, הוא יישאר כחול.

וההתגלמות הושלכה לתוך האולם. הוא היה גבר בעל שיער אדום זהוב ועיניים תכולות. מצחו היה בולט כאילו גולגולתו הייתה קטנה מלהכיל את מוחו. הוא לבש גלימה שחורה.

"קנת'ן הורווינד." לחשתי בצללים "סבי." הוספתי בנימה מוזרה יותר.

"ברוכה הפגישה." אמר קנת'ן הורווינד, מרעיד את שפתו הסדוקה, "גבירת הצללים."

"תשורה לכריתת ברית בינינו." שיקר השליח בפנים חפות מרגש "קח את עוצמתו, צהוב."

גבירת הצללים חשה במלכודת הפרושה לפניה ואמרה: "המעשה נדיב מכדי להיות נכון, שליח."

"אני מוכן למות. כל האחרים כבר הלכו. כשלתי בהבטחתי להוריי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר." אמר קנת'ן הורווינד, קולו הנואש לא הולם את התקווה שנצנצה בעיניו, "מאז שרכבתי על האלון וזכיתי בכוחות האלה, שום דבר לא הלך לי כפי שביקשתי אותו."

"אני אכן שוקלת לשחרר אותך מכבליך, התגלמותו של הא'קאיב." אמרה גבירת הצללים "ולהעניק אותם לאחרת."

"צהוב כביר, התשורה עבורך." מחה השליח שהפגין ידע רב יותר ממה ששתינו חשדנו. כמובן שהאדון כבידה שיתף את שותפיו ליצירה בתוכניתו. שניהם ידעו על קיומי עכשיו. זו הסיבה שהאדון כבידה לא מסר אותה. בני מינו לא אהבו להילכד במעגלים של אבדון. זה הכאיב להם.

"קיבלתי את התשורה. עתה זכותי להחליט למי אעניק אותה הלאה." ענתה גבירת הצללים "אתה חופשי ללכת."

השליח כחול הקשקשים התפוגג לאפר לוהט כדרכן של התגלמויות אלו. גבירת הצללים הרימה את טפריה והאפר הלוהט זרם מבעד לכפפותיה לתוך גופה, מזין אותה בחומו. "הכינו אותו." אמרה גבירת הצללים לאחר שסיימה לאכול ופנתה לדבר אליי, בצללים, "ואז אני אגמור איתך אחת ולתמיד, מערבולת קרח."

חלק שלישי: "רסיסים של משיכה"

אחרי שגבירת הצללים שבעה, הלכנו לאולם הרחוק ביותר במעלה זרם הזמן. הכבידה הייתה רבה עוד יותר באותו אולם. הבזק מזכרונותיה של גבירת הצללים על רסיסים שנמחצו זה לזה עד שהתחילו למשוך לתוכם עולמות שלמים עד שכדור האדמה תפח ותפח. המדבר הזה היה הרסיס שהרגישה בו הכי נוח. היו דווקא חלקים שלו שהיו יותר לרוחי: קפואים ומושלגים כמו שצריך.

התרשמתי מעמידותם של משרתיה. הם גררו את סבי אל האולם הרחוק ביותר בזרם הזמן. נאמנותם הייתה ללא היסוס. לא יכולתי להתאפק ולשאול: "האם המשרתים אמתיים?" גבירת הצללים כיווצה את כפפותינו השחורות באי נוחות שהצביעה על ששאלתי שאלה אחת יותר מדי. סביר להניח שהיא תהתה אם נתנה לתוהו להשפיע בדרך זו על שפיותה. המשרתים היו התגלמויות. הם לא יכלו לתפקד כנותרים בקצה הזמן מעצם טבעם הדומם.

ידעתי שמרגע שאקח מסבי את עוצמתו, אצהיר נאמנות לאדון כבידה. לא חפצתי באדנותו.

לבסוף הניחו משרתיה את סבי על במת אבן שעלתה והתגבשה מתוך רצפת האולם. היו יתרונות לכך שגבירת הצללים הייתה כובלת תוהו. היא יכלה ליצור כל דבר שהיא רצתה. קלטתי שאני לא צריכה מעגל חדש של הנותרים בקצה הזמן. היה לי את ליוואגור בזמנו. גבירת הצללים רצתה שאתנער ממילתו על מנת שתוכל לשכון לבדה. לא היו פה אנשים. רק התגלמויות.

בינתיים גם לי היה מהלך. בעוד תשומת לבה של גבירת הצללים הייתה ממוקדת בסבי, אני הסתובבתי במקום המשותף לשתינו שלבש את דמותו של עולם מושלג שרוחות מנשבות בו לעומת הצללים האחידים שכיסו את הצד האחר. בעוד גבירת הצללים מתחילה לחתוך, אני החלפתי צורה למערבולת קרח. חשתי אותה רועדת כשהצללים שלה התחילו להיקלש.

ברגע שלאחר מכן היינו מאוחדות. לא שמעתי יותר את קולה הקר. הוא היה עתה קולי. הרמתי את טפרי הברזל שלי ואמרתי: "אתה חופשי ללכת, סבא. שירתת את תכליתך, קית'."

הוא הצליח לקום משולחן האבן, לא מופתע בכלל. הוא בטח ראה אפשרות זו בחיזיונותיו.

"את חכמה יותר ממה שציפיתי. בזמנו לא הבנתי למה מרעיד הארץ היה מלא כל כך בכעס. עתה שאני נכבלתי למעגליו של העולם הזה, אני מבין אותו." אמר סבי ונעלם במכת רעם. לקח לי רגע להיזכר שמרעיד הארץ הייתה אותה הישות שאחרים התייחסו אליה כמנגינה – הוא היה המקור של המנגינה.

עתה כל מה שנותר לי היה להציל את קואין.
 
היי
מעולם לא כתבתי ביקורת.
אולי הגיע הזמן להתנסות בזה.
הטקסט שלך דחוס מדי. הכל מאוד דרמטי. כל משפט וכל מילה. גודש גדוש מודגש. הלילה באפלוליתו הריקה נמחץ ליד האופק באנוכיות מוטעמת שנשלחה אל מעבר להיותי ואל זרזיפי שחור משחור. טה טם. התעייפתי אחרי פסקה. מלא פאתוס מיותר.
אולי פשוט תכתוב בעברית. המשלב של השפה שלך אולי נראה לך נכון אבל הוא לא מתאים לאף תקופה. הוא משהו מדומין שלך, מושפע מסרטים. משר הטבעות. ומתרגומי ספרים קלוקלים וזאת נו איך קוראים לה בפרט. נו האלפית. המלכה ביער.
זאת לא שירה. וגם בתור שירה כמו שאמרתי המשלב שלך לא שייך ולא קוהרנטי לאף תקופה.
רוצה להעיף את הסיפור שלך קדימה? פשוא תכתוב אותו בעברית. לדוגמא: הלכתי לחפש ביצים בשביל המלכה. זה טוב להם לדם.לא יודע מה זה עושה להם בדיוק, אבל זה שומר עליהם. אנטיאייג'ינג או משהו. היה חשוך וחוץ מירח שנראה כמו מבשר רעות, וואלה לא היה אף אור בשמים. היה גם שקט.
אם יש לך סיפור, כלומר פלונטר נפשי, פסיכולוגי ודמות עם אופי. אל תדאג. זה יהיה מעניין.
עולם הפנטזיה לא בא משפה מאולצת או משלב ימי בניימי, הוא נוצר מתוך מה שקורה. מהריאליה שלו.
מקווה שעזרתי. ולא פגעתי. ושאתה מבין.
בידידות,
של
 
תודה על הביקורת. הכתיבה שלי נוטה להיות דחוסה. זהו פגם שאני נמצא בתהליך עבודה עליו. הפרולוג במקור היה הרבה יותר דחוס.

לגבי המשלב, כשהתחלתי לכתוב המשלב שלי נטה להיות גבוה יותר וגם נטה להזכיר כתיבה עתונאית שזה גם משהו שקראתי הרבה. קח בחשבון שאם הייתי כותב בצורה טבעית לחלוטין, היו הרבה פחות תיאורים. כתיבה אף פעם לא טבעית לחלוטין. למרות שזה צידוק עלוב, הספר חלק מסוגת הפנטסיה ההירואית - הפאתוס הוא חלק מהדנ"א של הספרות הזו...
 
היי,
לשם הדיון, אל תכעס, טוב?
אני מרשה לעצמי לחזור ולומר לך המשלב שלך לא תקין. אין משלב כזה. לקרוא לזה משלב גבוה זאת פשוט טעות. לצערינו אנחנו לא חוקרי שפה להבין את האיכויות של השפה בתקופות השונות ולהיות קוהרנטים. אין קשר בין כמות התיאורים לצורה הטבעית. השפה שלך יכולה להיות טובה ונאה ומלאת תיאורים בשפה הרגילה שלך. פשוט אל תפחד. כתוב פשוט. אנחנו חיים על תרגומים שבהם מטבע הדברים השפה קצת משתבשת. בשפת המקור הדברים כתובים בטבעיות ויש אינסוף דוגמאות לכך. למי שרגיש לשפה צורת הכתיבה שלך צורמת.
זהו. סיימתי להציק. רק חומר למחשבה.
של
 
תראה, אני לא כועס. אני יודע שיש לי בעיה עם כתיבה עמוסה במידע. אמרתי שאני בתהליכי עבודה וציינתי שערכתי את הפרולוג לשם כך.
לי יצא לקרוא בזמנו ספרים, שלדעתי, כתובים הרבה יותר יפה מהסגנון שאני כותב בו - "בעל החידות מהד" וכמה מהספרים של גבריאל קיי, ולאחרונה, "ברונז". גם סדרת "שיר של אש ושל קרח" כתובה בצורה שאני מוצא אותה אסתטית. אני משער שתסכים איתי שכתיבה יכולה להיות יפה. לגבי המשלב, נשמע לי שזה בעיקר עניין של טעם אישי. אני נוטה לראות בזה את הסגנון האישי שלי שנמצא בתהליכי התפתחות כל הזמן. על כל פנים, מה שניסיתי לומר הוא שכתיבה זה לא תהליך טבעי. כל מה שיכול להפיק תהליך כזה הוא טיוטה ולא יותר מזה. כל הספרים שאתה קורא עברו עריכה לפחות כמה פעמים בהתחלה באמצעות הסופר ולאחר מכך באמצעות גורמים חיצוניים.
 
תודה על התגובה. :D

בעברית זכר גם מייצג את המין הניטרלי. השליח כנראה מנסה להדגיש שאין שום קשר בין מערכת הזוויגים של בני מינו למה שכבר מוכר או, בקיצור, הוא מנסה לבלבל לה את המוח כדי שלא תשים לב למה שהוא מנסה לעשות באמת: להחדיר לה רעיון מסוים.
 
ווירדת מספר: "למען שם הממלכה"
חלק ראשון: "ארמון הזכרון הלבן"
את התקופה בין נשף התעתועים עד החיזיון הזה אני לא זוכר. אם להשתמש בהסבר שנתנו לי, מעגל החיים בגופי נעצר בהיעדר מישהו שינקה את הזבל. לא שמתתי. כל אדם רגיל היה מת אחרי מה שעשיתי בטפשותי. נכנסתי למצב של השעיית מודעות עד שגופי יתעשת. לא שאני זוכר משהו מעבר לסצנה בה משרתי בית גנאריד מושים אותי. ייתכן שאפילו זה אני זוכר רק מתיאורים מיד שניה שקיבלתי מאשתי.

היא אדם מאד ציורי כשזה מגיע לזה. ייאמר לזכותה שלהישאר לצדי נעשתה הפעילות האהובה השלישית עליה אחרי הטיפול בענייני הבית והטיפול בבננו. אפילו בתה, הנושאת את אותו שם, השרויה בתרדמת, מעולם לא זכתה לאותו יחס. ייתכן שזה נבע מהעובדה שהיה סיכוי שאתעורר בקרוב מהתרדמת. אשתי אמרה לי שבתה בחרה להישאר בתרדמת כדי שגופה ישמש כעוגן לרוחה כשהיא צוללת לתוך הערפילים. גיליתי מאוחר יותר מה הבת הארורה הזו עשתה מעבר לערפילים.

בחיזיון צפיתי מנקודת המבט של הכל יודע על המתרחש במצודה שקווים של אנרגיה עברו כרשת לאורכה ולרוחבה. זה לא מה שזה היה. במהלך תהליך התיווך זה תורגם לדימויים שאני אוכל לקלוט. היו שם אנשים זקנים שעל גופם משבצות זהובות והם התנועעו לאט. לא כולם היו זקנים אבל מרוב זקנים לא היה לצעירים מקום להתפתח. לצעיירים היו גם הרבה פחות משבצות זהובות על הגוף. האנשים שראיתי שם ייצגו את גופיפי הזכרון שלי.

והנה לוחמים עוטי אדרות לבנות מתנפנפות נכנסים דרך הקירות. הם נמתחו פנימה כדי להיכנס בין הקירות. כשהאדרות נפרשו, ראיתי את תוכנן הירקרק שהעיד שהן רעילות. "סוף סוף יש מפקדים במצודות." אמר אחד מעוטי האדרות הלבנות, מותח את כתפיו, "למרות שעדיין לא הבנתי למה אנחנו עושים עבודה של אוכלי נבלות."

"למה באתם?" שאל אחד מהזקנים "זהו ארמון הזכרון. לכמותכם אסור להיכנס פנימה."

"קיבלנו פקודה מהמרכז." השיב אחד מעוטי האדרות הלבנות "צריך לפנות כאן מקום." והצביע בראשו לעבר הצעירים. האנשים הזקנים הביטו לעברם באיבריהם הרפויים, מאמינים בקושי שהגיע זמנם ללכת. אחר מעוטי האדרות הלבנות פרש את כנפי אדרתו עד שנוצרה בועה לבנה שהקיפה אותו ואת אחד מהאנשים הזקנים. בתוך הבועה הלבנה, שמעתי את האיש הזקן מת. עוטה האדרות הלבנות הסיר את אדרותיו וגופה התגלגלה לה.

"האם הם לא צריכים להעביר את הזכרון לצעירים?" שאל זה שהבין עתה למה לא צריך לתת לאוכלי הנבלות לעשות את העבודה. הזקנים האחרים התחילו לרוקן את המשבצות. לפתע הבחינו נושאי האדרות בכמה שהיו להם משבצות כסופות. הצעיר אמר: "מעניין. מה.. זה אומר?"

"הזכרון הזה חסום." השיב הזקן במקום "לא נוכל להעביר אותו הלאה. תצטרכו – " עוטה האדרות הלבן הצעיר פרש את אדרותיו על הזקן. יכולתי לשמוע את הרעל מבעבע לתוך התשבץ שעטה הזקן. כשהצעיר שחרר את הזקן, התשבץ היה זהוב אך חצי הרוס. עוטי האדרות הלבנות נראו לא מרוצים. אחד מהם שאל: "האם ברור לך שאנחנו צריכים לגרום להם... להתאבד?"

בינתיים התשבצים על הזקנים השחירו. עוטה האדרות הלבן הצעיר ענה: "הוא טען –"

"הם העבירו את הזכרונות לצעירים. בוא נבצע את מה שבאנו לעשות כאן." אמר אחר "אוכלי הנבלות כבר יטפלו בו כשנשוב למפקדה." וראיתי את הזקנים מתים בהמוניהם. עוטי האדרות הלבנים נדרשו להיזכר שהם באו לכאן עבור הזקנים. ההרג עשה אותם... רעבים. אנשים בחליפות לבנות נמתחו לתוך המצודה ואמרו: "סיימו את המשימה, בחורים."

"הורסי המסיבות הגיעו." סיננו עוטי האדרות הלבנות אחד לשני "מה לעשות בצעיר זה? הוא תקף את אחד מאנשי הזכרון וכמעט הרס את התשבץ לפני שהעביר אותו לצעיר." ובינתיים אנשי הזכרון הצעירים התחילו להשתכפל עתה שהזקנים לא מילאו את המקום.
אנשים קטנים בחליפות צהובות הסתובבו בין רגליהם והתחילו לגרוף את גופות הזקנים.

"וירדת', אתה מנסה לאכוף את ההגיון שלך על החיזיון." אמר אחד מהורסי המסיבות, פונה אליי ישירות, "הם לקחו אותו לפירוק."

"מי אתם?" שאלתי, מרחף מנקודת המבט של הכל יודע. הורסי המסיבות הביטו זה בזה. "אני חושב שזו ההרגשה של איש העננים כשהוא מדבר עם תודעת העל שלו. אל תשאל."

האוך, אני מדבר עם מרכיבים אחרים של הגוף שלי.

"אתה עדיין בתוך גזע המוח, ווירדת'. כאן נוצרת התודעה שלך מחדש אחרי שהיא כובתה. רק רצינו שלא תיבהל כשיתעוררו אצלך הזכרונות החסומים." ענו מי שלא יהיו הרכיבים.

"איך אתם באמת נראים?" שאלתי לפני שהתחלתי להרגיש את הדחיפה כלפי מעלה, החוצה. האנשים בחליפות הלבנות נעלמו וצפתי בתוך רשת שזרמים חשמליים עברו בה.

ואז פקחתי את עיניי לבסוף.

חלק שני: "המתנה"

אשתי בדיוק עמדה לקום וללכת לעיסוקיה האחרים. הרחתי שאמי הייתה פה לכמה רגעים. היא חזרה והתיישבה, זנבה המרגיז בולט מעכוזה. ניסיתי להבין למה היא המתינה לידי. בינינו לא הייתה אהבה או אפילו משיכה מינית. היא זאת שיזמה את הפעמים שאנו שכבנו.

"אתה חי." סיכמה אשתי ביובש את מצבי הבריאותי. היינו באותו החלל שהיא ילדה בתוכו. יכולתי לשמוע לא הרחק ממני את צעירי הקלאן שורטים את האבן במקהלה מצמררת. דמיינתי שפחה אפורת עור מחזיקה את בננו בהמתנה לגבירתה. היה חסר מקום באדרתה. האם ברמה לא מודעת תפסתי אותה כמגינה? אדרת הצללים שלה הייתה אפורה כהה, שלהם לבנות. לא הייתי סכנה לאיש עד כמה שתפסתי את עצמי ובכל זאת כולם פחדו. כולם פחדו מהיום שאדע מי אני. לא שהייתי אדם טוב אבל לא הייתי מפלצת מבעיתה. ואשתי הייתה בין היחידים שלא חשבו כך. קשה להפחיד את מי שהמפלצות מפחדות ממנה.

"אני ער." אמרתי בהסתייגות קלה "למה התחתנת איתי, לייסטרקס? אני לא הגבר שלך."

"משום שגם לך יש ילדה שלא תיוולד." אמרה לייסטרקס, מטה את אוזניה האפורות, "לרווחתי, זכרונותיי אינם גדלים עם כל לידה של קו זמן חדש... כשתינוק נמצא בתוכך, משהו ממנו נשאר אחרי שהוא יוצא. הייתי אנוכית וכפיתי עליה להיוולד גם בקו הזמן הזה – "
הבת שמסרבת להתעורר. הבת שלא הייתה צריכה להיוולד. לא שמעתי אותה עד עכשיו. את הבכי שלה. את הבת של ווירדת' האמא וליוואגור. מירה. זה היה השם של הבת שלנו. זכרתי את הזמנים שאשתי ישבה לידי כשהייתי חולה. ווירדת' האמא ווירדת' האבא לא היו גרסה נשית וגברית של אותו הגוף כי אם שונים זה מזה כמו אדמה ולבה.

זכרתי את מה שהמפקדים אמרו: "עד שלמדנו להגן עליך."


זכרתי איך מגיני גופי קרעו אותי לגזרים. בכל פעם אשתי עזרה לי להיבנות מחדש, להתאושש מספיק כדי שאוכל ללכת לנשפים. לא פלא שווירדת' האבא היה כה חסר חיים. לא שהוא העריך את זה. הוא היה שקוע מדי ברחמים עצמיים כדי להעריך את עזרתה. אני... הייתי שקוע מדי ברחמים עצמיים מכדי להעריך את עזרתה. עתה הבנתי את החלום.

יכולתי רק לשאול: "מי האבא שלה?"

"האם היית מאמין לאמי שבקו זמן מסוים הייתי מאורסת ליורש למלך העליון? וכשהייתי צריכה להוכיח לו נאמנות, בחרתי בעצמי." אמרה אשתי, שלא הצליחה לזהות את עצמה במעשה, "ואם אתה מזהה את סיפור הרקע של מלכתנו העליונה, הרי אתה צודק לחלוטין. מוסוואג הורגראל, ארוסה הנצחי, הוא התאום הזמני שלי."

והיא הייתה נשואה למלך עליון אחר, האיש שהשר האוואנהאר רצח. היא בחרה בעצמה. "אף פעם לא אהבתי אותו. אני מתכוונת את שניהם. האדם שאהבתי היה האוואנהאר, הגבר שהמלך העליון שהתחתנתי איתו רצח ביחד עם משפחת המלוכה."

הצלחתי להימנע מלצחוק בפניה. זכרתי שהוואנהאר הוא שם המשפחה שהלירד לקח לו. מעולם לא האמנתי שבלבה של אשתי הם היו אותו אדם. הצלחתי לבסוף רק לבכות. אנשים לא יודעים תמיד למה אתה בוכה.

"כמובן, עכשיו שאתה ער," אמרה אשתי בנימה צוננת, שהעירה שהיא הבינה למה בכיתי, "אני צריכה שתרשום את בננו לבית הספר."

חלק שלישי: רצון העם

אשתי הפקידה את הפלגתי בידי אחד מהצללים באדרתה. אחד האנשים שצדה עם אביה. צדה כשהייתה צעירה ונוחה להשפעה לדבריה. היא כבר לא עושה דברים כאלה כיום. שמענו אותך...

מכל מקום, הדבר עם הצללים הוא שאני לא יכול לשמוע אותם כמחליף צורה. ככה שמבחינתי הסירה שטה על דעת עצמה וכל מה שנותר לי היה לשקוע ב-"רצון העם" של המחזור ה-24 לשנת 382 לנצחון הא'קאיב. משכה את תשומת לבי הכתבה שדיברה על ההתכתבות בתוך קהילת בני השמיים לגבי מסע הלבנת הפנים – איזו מילה דוחה! לא רק להלבין מבושה אלא גם להלבין בכיוון הרע כלפי השמיים – שהוביל נגדם "מגן העם". זו הייתה אזהרה לא מעודנת במיוחד לאותם בני שמיים שנתפסו במעשה. אנחנו צופים בכם!

רק שעצם היותו הנצפה מודע לצפייה משנה את התנהגותו. אני הייתי עתיד לסבול מזה. הייתה גם כתבה על מיזם עיר הלהבות שקידם ראדפאת'ה, הידעון מנימית'. לפי תוכניתו, כל איזור התעשייה של מאת' יועבר למה שיהפוך למאת' התיכונה אל מתחת לפני האדמה.
וירדת' האמא הכירה אותו יותר טוב ממני. ומה שהיא זכרה ממנו הוא שהיה אדם מסוכן. שום דבר טוב לא ייצא מעיר הלהבות.
זה עזר לי לא לשמוע את הבכי של בתי שנעשיתי מודע אליו ככל שניסיתי להתעלם ממנו.

הצליל הראשון שאני זוכר היה אחרי שחציתי אחד משבעת שעריה של העיר דרגאלות'. היה זה הצליל של אנשים צועדים. לא נכנסתי דרך המספנה היות ומדובר בסירת רקיע. נכנסתי ישר לאיזור בתי הספר, הספריות והלבלרות של דרגאלות'. לא הייתי רחוק ממש מאיפה ששמיר התגוררה כל עוד היא התגוררה בדרגאלות'. לא מפתיע לצליל הדבר שהאיזור ההוא היה כמעט הממלכה של אביה ונתיניה נתיניו. ואנשים צעדו בדרכי ממלכתו.

"אדון הזכרון!" זעקו האנשים מול היכלותיו "למה?!" ואחד מהם נפנף בעותק מגן העם. קלטתי שלא רק שכולם היו אפורי עור אלא שלא כולם היו ירוקים. לא שזה משנה משהו. הדם של אשתי היה אדום. היא הייתה אחרי הכל נצר לניבויר ייראת' שצעד אחרי ת'אוון. כפי שאמה אמרה, בקו זמן מסוים, היא נמצאה ראויה למלך עליון בשל ייחוסה המרשים. כשהתבוננתי בהם, יכולתי להבין למה דוואמירן לא גירש את כולם. הוא לא יכל להבחין.

"כשמישהו קטן חולם חלום, אתם הורסים אותו. למה שלא תעשה את זה למגן העם, ולמען שם הממלכה, תעשה משהו טוב לשם שינוי? ייסכנה הצילה את הממלכה מגבירת הצללים! היא גיבורה, לא מפלצת!" צעקו כמה מהאחרים. הסירה הפליגה לאט, לוקחת אותי לעבר בית הספר שבו בני ילמד. שעריהם של ההיכלות היו מוגפים ונעולים. אלה שכבר הגיעו לשם היום היו, מן הסתם, מבועתים מהמהומה.

ובדיוק כשתהיתי בנוגע לזה, הבנתי שאני לא לבד למעלה. סירות רקיע, מלאות בפורעים, השלימו את אחיהם מעל פני הקרקע. שמעתי את אגרופיהם הולמים כשהם צעקו לעברם. הם האמינו שהוא שומע דרך אנשי הצללים. אני ידעתי שהוא איש האמצע של הקוסמים. עכשיו הבנתי שלא כולם בממלכה הבינו את זה. מדבריהם אפשר היה לחשוב שהוא המלך.

"ייסכנה! ייסכנה! ייסכנה!" היה המסר שעלה מאלף פיות. קיוויתי שהפורעים לא יקלטו שאני לא אחד מהם אלא סתם עובר אורח שהתכוון להגיע לבית הספר. עברתי על פני סאית'ה עם מצח שגרם למצחייה הבארידית המפורסמת להיראות שטוחה כמו חזה אשתי. לא ידעתי שהם עדיין בממלכה. חשבתי שכל הסאית'ה מהסוג הזה גורשו מזמן למאת'יט. הגעתי לבסוף אל בית הספר שבו בני עמד ללמוד ומצאתי את שעריו נעולים כמו שאר המקומות. השוער הציץ מבעד לחריץ והבחין בנוצות הכחולות של בית ייראת המצויירות על חזית הסירה. הפחד על פניו אמר לי הכל. הוא פחד שאם יפתח את השער, הם ייכנסו, הפורעים. יכולתי להחליף צורה ולנטוש את הסירה בעודה מרחפת באוויר אבל זו לא הדרך הכי טובה להטביע רושם ראשון באנשים שעומדים לחנך את בני. בשלב זה, אני תהיתי. איפה אנשי הצללים?

ובדיוק כשחשבתי עליהם, אחד מהשערים נפרץ לבסוף והפורעים נכנסו פנימה. בית הספר, שכן זה היה בית הספר שבו שמיר למדה, רעד כשהפורעים התחילו להשתולל בתוכו. ועטלפים חייכו למטה לעבר ההמונים המתפרעים. אלה מהם שהיו פחות משולהבים מהאחרים התחילו לחפש את דרכם החוצה מהמהומה. עד כדי כך האימה מפני אנשי הצללים הייתה מושרשת בהם. עם העטלפים יגיעו אנשי הצללים, מזדחלים מתחת לרגלם.

לבסוף כשההמונים התחילו להימלט, נפתח השער ואז אני הורשיתי להיכנס לתוך ההיכל.
 
פרק טוב, מספק כמה תשובות מעניינות לדברים מפרקים קודמים.
החלק השלישי קצת פחות ברור, כלומר לא ממש ברורה הסיבה למהומה ומה בדיוק עורר את זעמו של ההמון ולמה הם מוחים מול מול בית הספר והקשר שלו לדוואמירן..
 
תודה על התגובה. :D

למען האמת, הרגשתי שמשהו חסר בהפגנה. תודה ששמת את האצבע על מה שהיה חסר. ערכתי מעט את מה שהם צעקו להאוואנהאר. בעקרון, כפי שערכתי עכשיו, זה פשוט אזור השייך לתאגיד של השר האוואנהאר. נראה להם הגיוני שהוא ישמע אותם אם יפגינו במקום. מדובר בקוסם ולכאלה יש דרכים לדעת דברים כאלה.
 
שמיר מספרת: "ברשת הזמן"
חלק ראשון: "הלוחש למלכות"

אחרי שהסתיימה החתונה, שמחתי שאני לא זו שמתחתנת. החנקתי כמעט פיהוק לקראת הטבעת האחרונה. מרנה והגבר שלה פשוט נעלמו כדי לנוח מטכס הנישואין המשמים. נראה לי שזה מה שאני הייתי עושה במקומם. אני לא מבינה מה מרנה מצאה בגבר ההוא. אני מודה שהוא לא זקן כמו הארו הצעיר. הוא פשוט נשמע לי כמו אחד שמלקק נעליים. למרנה יש סדר יום משונה ביותר.

ת'מדן החליקה בטבעיות למקומה בינינו כשהחליטה לשוב איתנו לחתונה. סטיק התנדף. דארגורד, שעדיין חייב לי כמה הסברים, נעלם עם התינוקות המשונים. ואדון המנגינה... "אני צריך לחשוב." אמר אדון המנגינה לפני שעזב אותנו. הלירד קאהין הייתה אישה גבוהה ורחבה עם שיער בלונדי מסולסל ועיניים כחולות שנראו כמו הפנינים בשרשראתה. שמלתה, שנלבשה מלמעלה למטה, נראתה לי כמו שק לעומת הגלימות ההרבה יותר מגניבות שהיו באופנה בממלכה בימים אלו. הייתה לה איזו דוגמה מורכבת שלא הבנתי. משהו שקשור לבית האם שלה.

"חשבתי על מה שהצעת." התחילה הלירד לדבר כשיצאנו מכניסת האצילים של ההיכל, "אולי עדיף כבר שתשיא את בתך לאחד מבני משפחתי. זה יהיה קל יותר, ואנימת'אר."

אבי חייך בעדינות ואמר, מסתכל לעבר משפחתה של מרנה העוזבת דרך כניסת המשרתים, "למרות שהקצבה לא הייתה מספיקה לקבצן, עדיין מצאת מקום למממן את הממזרה הזו."

נזכרתי שאבי ניסה לשכנע את הלירד קאהין להשקיע בעסקיו. כנראה שמשהו ממה שאמר נגע ללבה אם הסכימה לדבר על זה עכשיו לפני שכולם מתפזרים לעסקיהם. זה לא טוב. כשת'ארויאנים מתמקחים, רק הם מבינים, לכל הרוחות, על מה הם משחיתים את זמנם. ואת זמנם של כל אלה שמקשיבים להם.

"אמר מי שאמר: השלטון הוא המשא ומתן בין השליטים והנשלטים. נעדרת זמן רב מדי מהמולדת, ואנימת'אר. אני לא יכולה לקחת סתם כך את הארודים של בית קאהין ולהשקיע אותם איפה שאני רוצה. האזרחים שלי יתבעו אותי בפני המלך." הציגה הלירד קאהין רעיון שאני מצאתי אותו, מכל זמן, מוזר ביותר. הרגשתי שזו הייתה רק אחת הסיבות לזה.

"אז, באופן עקרוני, את לא מתנגדת להצעתי." טען אבי כנגדה בערמומיות. באותו הרגע, יכולתי לשמוע למה אנשים קראו לו הרחק מאחורי גבו 'הלוחש למלכות'. הלירד קאהין בעטה באבני המדרכה ואמרה: "איך אוכל להתנגד שיקראו בתי ספר על שמי, כבוד השר?"

"מה האזרחים שלך יהיו מוכנים כדי להיפרד מהארודים של בית קאהין?" שאל אבי, מביט כמעט מוכנית לעבר המקום בו שכן הרסיס של ת'ימאהי שעל אדמתו נולד לפני נצח נצחים.

"ארודים של בית האוואנהאר." ענתה הלירד קאהין "קוראים לך האיש השני בעושרו, כבוד השר. אני כמעט בטוחה שאתה מבקש שאשקיע רק כדי שתוכל לקרוא על שמי בית –"

אבי הרים אצבע חיוורת, עוטת טבעת, וסירת רקיע חשבה שהוא מסמן לה לרדת לעברנו.

"הלירד, אני מציע לך את האפשרות הבאה: ארודים תמורת סדרה על תולדות בית קאהין." אמר אבי, מסמל לסירת הרקיע לשוב לחפש לקוח אחר. הלירד הצרה את עיניה הכחולות. "כמו כל המתעשרים החדשים, אתה קמצן, ואנימת'אר," סיננה הלירד קאהין בבוז אצילי.

"ממלכה חזקה צריכה אזרחים משכילים ואוריינים." אמר אבי "כך האמין המלך קורדרוי."

ואז הרשיתי לעצמי לפהק. הם היו כה מרוכזים אחד בשני עד שלא שמעו אותי מפהקת. הפיהוק היה על החתונה. על השיחה הזו שאני לא מבינה למה אבא רוצה שאשמע אותה. הוא לא תמיד מערב אותי בענייניו. הפיהוק הקיף את הכל ולא הביע שום דבר במיוחד. הייתי משועממת.

הלירד קאהין החווירה למשמע השם. הגבר של אמי רצח אותו ואת משפחתו על השינוי. "אם אתמוך ביוזמה שלך, האזרחים שלי יתבעו לדעת על מה הארודים מוצאים החוצה." הודתה הלירד קאהין לבסוף "וכבר מספיק שהיועצים שלהם מתחילים להתערב בנישואינו, כבוד השר. אם הם יתחילו לקרוא ולכתוב, לא יהיה סוף לתוהו ובוהו שיפרוץ בת'ימאהי."

ואני חשבתי שהלירדים הדראינרים שנאו אותם. אבי עמד לענות לה כשהטבעת הזדהרה. "ייסכנה! ייסכנה! ייסכנה!" שמעתי קולות בוקעים מהטבעת. שמעתי מישהו לוחש ממנה. מישהו שקולו הזכיר לי את קולו של אדון המנגינה.

"בכל סיבוב של הזמן, זה אותו סיפור, האת'ן פראכן." ענה אבי, ברכו שחה תחת משקלו "תן להם להשתולל ליום אחד. כשהשקרים של הלירד טרסור יכו שורש, הם יתגעגעו, האת'ן פראכן."

"גם את זה אני לא מבינה." התערבה הלירד קאהין "למה אתה נותן לאיש הזה לנשום? אדם שמאשים קבוצה שלמה מתוך האזרחים של הממלכה בצרות של שאר הקבוצות צריך למות על מה שהוא עושה. כך היו עושים במולדת, ואנימת'אר."

"איך נוכל לפתח בקרב אנשי הממלכה תודעה אזרחית אם נענה על השאלות שלהם?" השיב אבי "זו הסיבה שצריך להשקיע בחינוך, הלירד קאהין, כדי שהם ילמדו לחשוב, גבירתי."

משעמם! לא המהומות, הדיון ברום העולם! כבר עברתי את הבחינה בנתינות, האוך!

"הם ילדים, ואנימת'אר." אמרה הלירד קאהין "אתה חושב עליהם כמבוגרים שהם יהיו. כרגע הם ילדים."

"אני מודה לך על עצתך, תלמידי." נשמע קולו הצונן של פראכן מהטבעת "אך הסיבה שהתקשרתי אליך היא ללחוש באוזני מלכתנו להיות רגועה כשאשלח את בחורינו לשם."

ואחרי שהתנתק, הרגשתי שהלירד קאהין רוצה, ואיתה אני, לשאול מה זה בדיוק עניינו. "השר האוואנהאר," התערבה ת'מדן ברגע הכי פחות מתאים, סמוקה וזהובה מתמיד, "איבדתי את ספר חוקי המלכים שאני צריכה לצורך לימודיי בחצר החוק."

"כמובן," אמר אבי ושפשף את הטבעת שלו. הספר התגשם בידיו לאחר כמה רגעים, משאיר את הלירד משתאה. ת'מדן ביקשה לפני שלקחה אותו שהשר יחתום לה על הספר. אבי חתם עם טבעתו.

"אני חושב שהגיע הזמן שאני והלירד קאהין נדבר על כמה עניינים של מבוגרים, שמיר." אמר אבי בקדרות "ת'מדן, האם את מוכנה לקחת את בתי לסמטת הזרים בדרגאלות'?" כמובן שת'מדן הסכימה. ת'מדן תמיד צריכה להיות מושלמת. רציתי לדעת את התשובה. למה חשוב לקוסמים שניאנק בסבל בבתי הספר המזופתים כשאנחנו צעירים ומגניבים? כמובן שצייתתי לאבי. שמחתי להשאיר אותו ואת הלירד הזאת שישעממו זה את זה למוות.

חלק שני: "הד מהעבר"

יצאנו לצוד סירת רקיע שתרד לנו.

חתונה כזו מושכת סירות רקיע כמו זבובים לגופה. הן גם מתפזרות באותה המהירות. אבא מאמין שאני צריכה ללמוד להזמין סירת רקיע ולא לצפות שסירת רקיע תעמוד לרשותי. הוריי אפילו לא מוכנים לשמוע על האפשרות שאקבל רשיון לסירת רקיע. לדארגורד יש. כמובן שלמר אחראי והגון יש רשיון. לא הבנתי אפילו למה שקלתי את הרעיון לשכב איתו.

אז ציפיתי שסירת רקיע תרד לת'מדן. אישה יפה כמוהה תמשוך סירת רקיע ממרחקים. האדם שנענה לקריאתה לא היה אחר מרב האומן סאנסגארד, מנאמני בית רואדרת'. האיש השיט את סירת הרקיע בעצמו למרות שהייתי מצפה מרב-אומן להחזיק משרתים במעמדו. כשזיהיתי את הנוצות השחורות שעל ראשו, תהיתי אם הילד שהצלנו במזבלה היה שלו.

"ברכות," אמר רב-האומן סאנסגארד בחיוך "סאנסגארד."

לקח לי רגע להבין שהחיוך מופנה אליי ולא אל ת'מדן. אבי לא נהג לקחת אותי לנשפים. ובטח שלא הסתובבתי בחברתו. ובכל זאת, הוא זיהה אותי על סמך סיפוריו של אחד מבניו. לא שהוא ידע את שמי. ובכל זאת, הוא הצליח לנחש כיצד אני נראית מסיפור מיד שניה. ועוד מיד שניה של ילד.

רק זה שיפר לי את מצב הרוח. נכון שאני בלתי נשכחת?

"שמיר ייראת'." עניתי בחיוך. ת'מדן החליטה לבטוח בו ואמרה: "ת'מדן הוֹקִינְדַווֶי."

רב-האומן הסתכל על ת'מדן במבט שניסה להבין אם עיניו רואות את מה שהן רואות עתה. כמעט חטפתי שוב דכאון עד שהבנתי שהמבט לא היה מעריץ. הוא חשב שהיא מתחזה. לבסוף הוא הבחין בראש הנץ שעל חגורתה ובנרתיקים ובכיסים הרבים אשר היו בבגדיה. "יצא לי פעם לפגוש אישה בשם ת'מדן בנשפים. היא הנציגה של הלירד קור מהרינאם." הסביר רב-האומן את הסתייגותו מקביעתה של ת'מדן "למרות הדמיון ביניכן, יש גם שוני."

ת'מדן הקשיחה את פניה הנאות ואמרה: "לפי אדון המנגינה, מדובר בשלושה אחים שכל אחד מהם עוטה את דמותה בתורו. אין לי מושג מה בדיוק מצא בסיפור שלי הלירד קור. אני כשלון."

בכל יום לומדים דברים חדשים. הרגשתי את הקנאה לופתת כששאלתי: "למה את כשלון?" על מנת להבחין אותה מההצלחה המסחררת (שאף אחד לא שמע עליה עדיין בממלכה.) ששמה שמיר.

ת'מדן לקחה את הזמן לשקול אם לספר לנו את כשלונה. הרגשתי שהערב עמד לעוט עלינו.

"אתה נשמע לי כאחד שמסוגל להאמין לסיפורי." אמרה ת'מדן בעצב כשהיא מתעלמת ממני. למה היא מאמינה שאאמין בכל סיפור שהיא תבחר לספר? מה נותן לה לחשוב ככה? למה גם, כשהיא בשפל, היא מבאסת אותי?

"אני משנת שש מאות עשרים ושש." פתחה ת'מדן את סיפורה, משלבת את זרועותיה " – אבל לא שנת שש מאות עשרים ושש שלכם. שנת שש מאות עשרים ושש כפי שהיא הייתה אמורה להיות אם הקוסמים לא היו מושכים את רוחו של הא'קאיב דווקא לתקופה הזאת – ואיתו את אויביו מתקופתי."

"סלחי לי שאני קוטע את סיפורך אבל איך נראית שנת שש מאות עשרים ושש שלנו?" שאל רב-האומן סאנסגארד. התחלתי להרגיש את העניין שלו זולג ממני שוב לעבר ת'מדן.

"עולם שנחרב." אמרה ת'מדן את המילים שחזרו במחשבתי "עולם שיובס בעתיד הקרוב."

מצאתי את עצמי רועדת. זכרתי את אכזבתה של ת'מדן מכך שהיא לא הגיבורה בסיפורה.

"בשנת שש מאות עשרים ושש שלי נבחרתי להיות התגלמות אחד ההיבטים של הא'קאיב. האחד שנלחם. היות ומסעי לא הסתיים בטרם הושמד קו הזמן שלי, אני נודדת מאז, אדוני. אין לי מה להסיק מהעובדה שמסעי לא הסתיים אלא רק שאני כשלון גמור." ענתה ת'מדן.

הכבוד להיות התגלמותו של הא'קאיב בקו הזמן הזה היה שמור למישהו אחר. לרגע אחד חשתי כאב. קודם למדתי מה זה פחד. עתה למדתי מה זה רחמים. הרגשתי בושה בלבי. התנהגותי הייתה מחפירה. לא הייתי רוצה להיות במקומה. להיות הרחק מהבית שהכירה. לא שהיה לי אכפת לפגוש אנשים חדשים.

" – אבל לפחות קיבלתי חומר קריאה חדש." אמרה ת'מדן שנשמה עתיקה הביטה מעיניה. קודם חשבתי שהיא קצת יותר מבוגרת ממני. עתה הבנתי שהיא הרבה יותר עתיקה ממני. ממני, לא מהרוח ששכנה בגופי. רב-האומן סאנסגארד בחר לשאול: "מה הסיפור כאן? ספר החוקים הזה זמין בכל ספרייה."

"לא בשנת שש מאות עשרים ושש שלי." אמרה ת'מדן "לפחות משהו טוב יצא מזמן זה."

חלק שלישי: "התבנית"

לפני שנגיע לדרגאלות', רב-האומן סנסגארד הציע לנו לאכול בביתו. לא שהייתי מבוהלת. מעולם לא פחדתי מאיש ולא התכוונתי להתחיל בזה עכשיו. חוץ מזה, הייתי עם ת'מדן. והיו לי את כוחות אבירת הלהבות.

ועדיין הזעתי כשהגענו לביתו. הוא לא היה בצד האדם של מים ירוקים אלא שכן בצלה של כיכר הפרעושים שאליה באו בני החילופין כדי להיוולד. שמעתי את שיראך נואם בכיכר. הוא נשמע לי אחרת לחלוטין מהצעיר שדיבר עם מרנה עם כל "הנביא הדגול בדורו!" שצעק כל משפט שני. ובני חילופין בהחלט הקשיבו. תהיתי מה דעתו על הלירד טרסור. נשמע כמו משהו שהוא יאמץ ללבו. הריח שלו בהחלט הגיע לנחיריי גם כשעגנו ליד הבית.

הוא לא היה מגיר צהוב כי אם מהרד אף על פי שהיה גדול מההרדונים שהקיפו אותו. הוא היה גם מרוהט היטב כשנכנסנו אחרי רב-האומן סאנסגארד ומאוכלס בעיקר בבתו, טינקארה. הילד שהצלתי, כך הסתבר לי, היה נכדו. בתקופה הזו הוא היה פרוד מאשתו – לא משהו שגרם לי לבטוח בו.

טינקארה כבר הספיקה לסיים את העוגה שהיא הכינה עבורנו: עוגת דם עם בצק ירוק מבפנים והמון אבל המון מלח מבחוץ. נדמה לי שהיא השתמשה בכל מלאי המלח בבית. יצא לי לאכול עוגות דם בעבר. הן יותר טובות כשנותנים לציפוי קצת זמן לעמוד ולתסוס. לא שתראו אותי מבשלת.

כשנכנסנו, ת'מדן הסתכלה לעבר הכוננית שלו. אחד מהספרים שם "לאן המארה עפה." עניין אותה במיוחד. פרט לזה היו שם תמונות חרט בהרד של רב-האומן סנסגארד והקלאן – היו שם המון פרטים בתמונות.

"אני במקור מהעיירה לווי טאל." אמר רב-האומן סנסגארד כשהבחין שאני בוהה בתמונות, מצביע לעבר ההרים הרחוקים, "השקעתי המון ארודים כדי שהתמונות הללו ייחרטו נכון."

בינתיים טינקארה שמה את העוגה שלה על משטח האכילה. היא הייתה קרומית עם עורקים של ירוק כהה שהשתרגו בתוך הבצק המוצק של העוגה. הריח, גם אם היה מהול במלח, גירה את תאבוני למרות שהיה משהו מעיק במקום שגרו בו רק שני אנשים ליד הכיכר. דרשותיו של שיראך ברקע לא עזרו לי להרגיש שם בנוח.

"טינקארה סיימה בהצטיינות לימודים בגליט. היא עובדת כפקידה בשירות הוד מלכותה." אמר רב-האומן סנסגארד בגאווה אף על פי שהייתה לי דעה לגבי בת שעדיין גרה עם אבא.

התיישבנו ורב-האומן סנסגארד שאל: "האם יש לך אבן טבור, שמיר? אני עומד להתחיל."

אף פעם לא השתתפתי בטכס ברכת המזון. הייתי צעירה כשאבא שלח אותי למר ואהור. אמי נהגה לומר שאבן הטבור היא התזכורת בת האלמוות שאבותינו היו פעם עבדים. ועתה, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו בני חורין.

"משונה." אמרה ת'מדן, כאילו מעבירה יד על שערי הזהוב. הצלחתי לומר: "כשנשים אחרות מגלחות את בית השחי, אני מגלחת את מעט הנוצות שקיבלתי מהצד של אמא שלי. אני בת אדם, לא ציפור."

" – אבל יש לך אבן טבור. מה הצבע שלה?" אמרה טינקארה בחיוך.

הא'קאיב, איזו שאלה מביכה! וגרוע מזה, לא ידעתי את התשובה. העניין הוא שכדי להראות את אבן הטבור, אני צריכה להתפשט לחלוטין. לבשתי גלימה שחורה שנרכסה בחגורה פשוטה. שמתי לב שהשניים האחרים לבשו בגדים שאפשר להסיר יותר בקלות. "לאמי יש אבן טבור שחורה." אמרתי, נזכרת בטכס בו העניקה לאחי הקטן את שמו – ניבויר. נזכרתי שלאחי ולאחיותיו של הילד היו אבני טבור אדומות. האם פספסתי משהו? אני יודעת שלהאנובן היו גזעים שונים. היו האנובן אפורי עור והיו האנובן כחולי עור. לרב-האומן סנסגארד היה עור לבן-צהבהב כמו הגיר ולבתו היה עור חום שזוף יותר ממנו.

לא שרציתי להודות שאני מפחדת. רק אמרתי: "הגלימה שלי לא בנויה לברכת היום, אדוני."

"חי השלווה," מלמלה טינקארה "בוא נשב."

אני התיישבתי ליד ת'מדן, מרגישה את הסכין קהה הלהב שלקחה מהמזבלה. ועוד כמה... דברים. רב-האומן סנסגארד התחיל להמות כשאבני הטבור שלנו התחילו לדבר זו עם זו. שלהם היו אדומות מתחת לבגדיהם ולו מצחה של ת'מדן זהר באור רך ומוזר שלא הבנתי. "ביסודו של דבר, אנחנו דומים. את כולנו יצרו. את אבות אבותיי יצרו. לאבות אבותיך הם העניקו את הרסן." אמר רב-האומן סנסגארד, מפנה את מבטו לעבר ת'מדן. זכרתי את מירדוראן וחשתי את הקולות שלנו משתלבים באוויר שמעל לעוגת הדם לאחדות מרתיעה. באותו הרגע ידענו כל אחד את מה שהאחר ידע.

אחדות שנמשכה לרגע.

"האם כבר חשבת מה את רוצה, שמיר?" שאלה ת'מדן בעוד טינקארה פורסת לנו מהעוגה. לא היה דבר שהקדשתי לו מחשבה יותר מהעניין הזה. מה שאמר אבי מקודם תרם לדעתי. גם תמיד אהבתי ריגושים וסיכונים ומה היה יותר מסעיר עכשיו מהעסק שאבא בנה עבור הקוסמים? הרגשתי כאילו החלטתי את זה פעם ואני לא זוכרת את הסיבות לכך שהחלטתי.

"אני עומדת ללמוד את העסק של אבא מהיסודות. אני חושבת שאתחיל עם בתי-הספר. כן, אני אהיה מורה." אמרתי ונגסתי מהעוגה. מתחת לציפוי המלוח והיבש, היא הייתה טעימה. מאד טעימה!

לבסוף רב-האומן סנסגארד לקח אותנו בחזרה לדרגאלות'. ציפיתי שנגיע לשם ביום שלמחרת. מדובר במסע ארוך לכל אחד. חשבתי לישון במגדלי-נימוי במהלך הלילה הקרוב. בפועל לרב-האומן היה את העוצמה של פועל. הוא סירב לעצור במגדלי-נימוי.

וכשהתעוררתי, כבר היינו ליד אחד משערי העיר דרגאלות'. רב-האומן סנסגארד שפשף את עיניו. ת'מדן נראתה מופתעת לחלוטין כשהיא עדיין איתי בסירת הרקיע. כששאלתי איך הוא הצליח למשוך את סירת הרקיע, הוא אמר שדאה על רוחות חמות מההרים. אני מודה שאף פעם לא שמעתי מישהו שביצע את התעלול הזה ונשאר בחיים כדי לספר זאת. ככל שהתקרבתי לסמטת הזרים, הרגשתי שמשהו רע פשוט עבר על המקום. המדרכות היו שחוקות והסריחו מזיעה, שתן ופה ושם רוק. סיור עטלפים דרש מרב-האמן סנסגארד להציג את מסמכי הזיהוי שלו. לא לי ולא לת'מדן היו מסמכי זיהוי. עדיין לא הייתי נתינה. האדון או הגבירה שלי הם אלה שאמורים לסדר לי את מסמכי הזיהוי. לא הבנתי איפה מסמכי הזיהוי של ת'מדן בכל התוהו ובוהו של נרתיקים וכיסים שהיה על גופה. צל אחר, שהתגנב מאחוריי, דיבר בשמי ואיש הצללים נתן לנו לעבור אחרי שהתרצה לגבי זהותנו. לבסוף רב-האומן סנסגארד עגן לא הרחק מסימטת הזרים. לפי המסורת, אסור לו לרדת לפני שיעבור טיהור במקווה כדי שרוחו תפעם ביחד עם רוחות האדמה של עיר הבירה.
היות והוא היה אדם עסוק, קיבלתי את העובדה שהוא היה צריך לעזוב אותנו אל עיסוקיו.

"איזה גבר." אמרתי אחרי שהייתי בטוחה שהוא לא שומע אותי "חשבתי שנעצור בדרך."

"הוא שינה צורה כשישנת." אמרה ת'מדן כשנכנסנו לבניין "כך הוא שמר על ערנותו. מסתבר שלהיות עייף בצורת האדם שלך לא אומר שאתה עייף בצורת המארה שלך, שמיר."

מארה. עמדתי במקום כשקלטתי כשכל הרמזים היו לפניי ולא חיברתי אותם עד עכשיו. המארות היו מלכות הרקיעים. יצורים מפלצתיים ואגדיים שילדיהן העניקו לבני החילופין את נשמותיהם האנושיות. הוא היה נחמד יחסית ליצורים שנאמר שאכלו בשר אדם לשעת בוקר.
הצלחתי ללכת בעודי מעכלת את גודל טיפשותי ולעלות אל הדירה של בני ואהור. לא אהבתי את העובדה שת'מדן עלתה על זה הרבה לפניי. לא פלא שהיא החליטה לבטוח בו. זה סוד מהסוג שאתה מעדיף לשמור. לא חשבתי לרגע שהיא מותחת או משקרת לי בפנים. זה פשוט לא היה היא.

גאמוייר קם לעברנו, שמח לראותי. "בית הספר שלמדנו בו חרב." אמר גאמוייר, פניו נראו זקנות בעשר שנים כשסיפר לי על זה, "הפורעים נכנסו אליו לפני שהפרעות פוזרו."

"על מה היו הפרעות?" שאלתי בעוד ת'מדן נכנסת למקום בו אמו של גאמוייר סעדה את אחיו ואנידר. שמעתי את האמא קוראת: "אל תתקרבי. אבעבועות השני מדבקות ביותר!"

"אני מחוסנת." אמרה ת'מדן בעוד גאמוייר מספר לי מה הסאית'ה דרשו מאבי שיעשה. הוא אמר שהרבה הופתעו מהכמות שהצליחו לאסוף להתפרעות הזו. אפילו הוא חשב עד אז שהיו מעט מאד מבני גזעי. עתה כמה חושבים שאולי היה משהו בשקריו של הלירד טרסור.

"האם גם את רואה עטלפים?" שאל ואנידר בקולו הילדותי "הם כל הזמן משחקים איתי."

ככל שגאמוייר דיבר, הבנתי יותר למה פראכן התקשר לאבי בכזו דחיפות. האם שיקרה: "ואני, העטלפים שאתה מדבר עליהם כבר חזרו מזמן לאורוותיהם."

"כמה זמן הוא חולה?" שאלה ת'מדן "אבעבועות שני איננה ידועה כמחלה סבלנית מדי."

"לא, הם לא. הם משחקים איתי עכשיו!" התעקש הילד "העטלפים מאיימים שאם אפסיק את המשחק, אני אמות. אל תרגיזי אותם, אמא."

"גם אני שמעתי על העטלפים הללו." אמרה ת'מדן "עטלפאבן הוא אחד מילדי המנגינה. הוא שומר על אלה שמוכנים לשחק איתו במשחקים. האם אני יכולה להשתתף במשחק?" יכולתי להיות בטוחה שששמעתי אותה רומזת שלא ברור שעטלפאבן משחק דווקא עם הילד. יכול להיות שהוא משחק עם מחוללי המחלה. אחרי הכל, אבעבועות שני לא הייתה ידועה כמחלה סבלנית. או שהיא הרגה אותך תוך כמה ימים או שהחלמת תוך כמה ימים.

"אלה עטלפים! לא בני חילופין מזופתים!" צעק ואנידר בכל העוצמה שסיפקו מיתרי קולו.

ואז שמעתי את ת'מדן נוגעת בו ואת ואנידר עונה: "אז גם את רוצה לשחק איתי, ת'מדן?"

האוך, כל הקנאה מקודם שבה. לא אתן לה להתעלות עליי במקום שאני הייתי המגניבה. הצלחתי להתרכז מספיק כדי לשאול: "האם התכוונת לשוב לבית הספר למסגרת גבוהה?"

"כן." אמר גאמוייר. חשבתי עוצמה מפעמת מבעד לרקותיו כאילו רק עכשיו הצליח לבחור. הוא הוסיף: "עכשיו אני נחוש יותר מתמיד להיות פקיד הוד מעלתה, שמיר." ונזכרתי שרב-האומן סנסגארד סיפר שבתו סיימה בהצטיינות את לימודי הפקידות בגליט. אולי היא תוכל לעזור לגאמוייר להחזיק מול אביו ושאיפתו שהוא יילך בעקבותיו. שמעתי את רוחות הזמן נושבות בפראות בחדר השני. גאמוייר נשמע כאילו הוא לא שומע אותן. רצתי לשם רק כדי לראות את אמו יושבת עם ואנידר, בריא. לת'מדן היו את כוחות אבירת האוויר.

יכולתי עתה להרגיש שמחוללי אבעבועות השני פשוט מתו כשהילד רצה להבריא. הילד הביט אל חלל האוויר ואמר: "אם הייתי יודע שזו המשמעות של להיות בריא, עטלפים, לא הייתי מקשיב לה. אני נשבע!"

גאמוייר בא אחריי ורעד כשהבין שאחיו סוף סוף בריא. אמו של גאמוייר נישקה את מצחו של ואנידר. למרות שהיא הייתה שמחה, ראיתי שהיא מחתה דמעה, דמעת עצב, ואמרה: "הא'קאיב שלח אותה אלינו."
 
פרק טוב, כתוב היטב ונהניתי מהקריאה שלו.
שני דבר קטנים ששמתי לב אליהם במהלך הקריאה הם:
א. אולי מרגיש שחסר מעט הקשר בשיחה הראשונה עם הלירד קאהין.
ב. קצת לא ברור למה האמא עצובה אם הילד שה הבריא בפסקה האחרונה.
מעבר לזה, ממש נהניתי לקרוא את הפרק.
 
גבירת הצללים מספרת: "עסקה עם המוות"
חלק ראשון: "תפנית"

מי היה מאמין שאתגעגע לחיי כמערבולת קרח?

הממלכה של גבירת הצללים לא שקטה לרגע. ההתגלמויות שלה היו רק החלק הכי נאמן. היו לה תחת שלטונה בני אדם אמתיים. היא לא שיקרה כשהיא דיברה על פולחן הא'קאיב. בקושי מצאתי זמן למה שבאמת רציתי: התכנית להציל את קואין.

מצאתי שגבירת הצללים העדיפה להמטיר על האוכלוסיה האנושית שלג במקום לתת לה ללקק גלידה. זה עבד לה רוב הזמן. העוצמה שלה הפכה אותה לבלתי פגיעה עבור נתיניה. העניין שהיה גבול ליכולת ההתגלמויות שלה לעזור לה. העובדה שהם עברו לצדי מרגע שהדברתי את גבירת הצללים אמרה לי הכל. אז חשבתי שאני צריכה לגייס משתפי פעולה. מה שדרש עבודת מודיעין על מנת לבחור את אלה שיתאימו. זה מה שהסיח את דעתי. בינתיים הוריתי להעמיק את מערכת האולמות.

היות והייתי גבירת הצללים, המועמדים עמדו להתכנס בעיר ושמה תפנית.

העיר ישבה על צומת נתיבי סחר שעברו לא רחוק מאולמותיה של גבירת הצללים. העיר צמחה במידה רבה כדי לשרת את צרכיהן של ההתגלמויות שהיו להן צרכים משלהם. הליכה ברחוב בעיר הזו הזכיר לי הליכה במעמקי בקע באדמה. הבניינים אפורים וצפופים. מיליונים אם אני לא טועה. הייתה זו העיר הכי צפופה בעולם הודות למעמדה כמקור כח. נסיך השוק הציע את אחוזתו רחבת הידיים ליד הקיר המערבי. הוא היה בן אדם רב עוצמה – היחיד שהורשה להחזיק בכח בתפנית – והוא ציפה שאמנה אותו לנציב הדמדומים עתה. כשהייתי מערבולת קרח, לא הייתי מושא לציפיותיהם של אנשים כה רבים, רק של אחת. אסור לי להפגין חולשה בפניו.

האנשים שכינסתי היו שרי מוות, שכירי חרב וקוסמים אפלים.

מפקד משמר הצללים מסר לי שהאחוזה מאובטחת. בני האדם שהעסיק בנוסף להתגלמויותי סרקו את הפינות המוארות של האחוזה בהם נטה נסיך השוק להסתיר דברים. לא שהם מצאו משהו שהיה ראוי שאיזהר מפניו. לנסיך לא היה שווה לנסות להתנקש בחיי כרגע. הוא לא היה טיפש.

כמה מהם כבר אכלו מהתקרובת שהונחה באולם הישיבות כשהגעתי. החלטתי לחכות מעט. הייתי צריכה לספוג את מהותם בטרם אחליט סופית איך אפתח בדברים. הם לא חשו בי. הבחנתי ששרי המוות, שהיו מרגישים בי, עדיין לא הגיעו.

ואז גל כבידה פגע בעיר הזו. מה שהיה רק לפני רגע אחוזתו של האיש החשוב בעיר הפכה לעבר. האיש עצמו וכל משפחתו היו עתה בין המתים וכך האנשים שהספיקו להגיע למקום.

גל כבידה הוא לא הדבר שיכול להרוג אותי. הצלחתי לרחף מבעד להריסות האחוזה. מעלי עמדה לא אחרת מספינת עולם של שוכני העולם ועתה שילחה גל כבידה נוסף בעיר הזאת.

ספינת העולם באה בכיוון האולמות. הבנתי כשהעמקתי את מערכת האולמות אל העבר, דברים שהיו בעבר עלו דרכה להווה. ובינתיים גל כבידה נוסף החריב את העיר עוד יותר, משאיר רק דם ואפר במקום שבו פעם עמד הכרך. התחושה שהרגשתי הייתה ניתנת לתיאור כהקלה של המשא שלקחתי על עצמי כשהשתניתי לגבירת הצללים. רגש רגעי. התגלמויותיי שרדו. עתה משמר הצללים התחיל להיערך לדבר שאליו התאמן מאז ייסודו: להחריב את אויביי.

חלק שני: "היריב"

להבדיל מהתגלמויות רגילות, למשמר הצללים היה שריון ומניפה שיכלה לשמש כמגן. קשה לחשוב על נשק שמטיל צל גדול יותר ממניפה. וכמובן, הם יכלו לעוף לעבר הספינה.. אבל קודם הם התכנסו באיזור היערכות כפי שהתאמנו. מפקד משמר הצללים עף לשם. כמובן אחרי שווידא שאני שרדתי את ההתקפה. אחריו הגעתי אני כדי לסקור את צבאותיי. צבאות שציפיתי לגוון בהתוועדות הזו.
בינתיים כמה מהתגלמויותיי פתחו ביוזמתם – שהפתיעה אותי – בחדירה לתוך הזמן. אני מתכוונת כשהם נכנסו לתוך זרימת הזמן עצמה שהיא נפרדת מהזרימות האחרות ביקום.

באותו הרגע השתחררו מספינת העולם ספינות קטנות דמויות קליע שהשתגרו אחרי ההתגלמויות. יכולתי לשמוע אותם כואבים בדממה כשחזיתות גלי הכבידה השמידו אותם. ספינות של שוכני עולם לא משתגרות.הם לא היו מבזבזים יכולת כזו על ספינות זעירות. ספינת העולם אולי, הספינות הקטנות יותר לא.

"ממקמים." פלט מפקד משמר הצללים שלי את המילה הראשונה שפלט בנוכחותי עד כה "הוא הביא ממקמים או, כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם, הזקיפים השומרים על הארץ." ואת זה היה יורק אם היה לו פה.

ממקמים היו הניסיון האחרון של היקום לפני שכרע בפני כוחות התוהו. הם תיקנו אותו. היו יותר מדי מהם בעבר. הייתה לי תחושה משונה שעצם הקיום של גבירת הצללים הוא שמביא את היקום ליצור אותם. פשוט לא הצלחתי להבין מה מפחיד כל כך בגבירת הצללים לעומת כוחות תוהו אחרים. ועתה הם תקפו את התגלמויותיי. לא הבנתי למה אני מצדיקה התקפה של ממקמים בחיי. נזכרתי שהתגלמויותיי עמדו לחדור לתוך זרימת הזמן.

"האם אתם יכולים להיכנס לתוך הזרם של ספינת העולם?" שאלתי בחדות את המפקד. אם ההתגלמויות יכלו להיכנס למערכת הזרמים של היקום, יכול להיות שזה נתן לי הסבר. כוחות תוהו אחרים השפיעו לכל הפחות רק על זרם אחד באותו האופן שקוסמים בני תמותה רבי עוצמה השפיעו. ואז קלטתי שאני יכולה לעשות יותר מזה: אני יכולה לחדור לתוך התארנים שבהם היקום שומר את הזכרונות של מה שהינו. בכל פעם שהאירועים הסתדרו בתבנית שנשכחה מזמן בגלל נוסע בזמן שלקח את הסיבה ליצירת התבנית במקור, זה היה היקום ששלף אותה מזכרונו. יכולתי למחוק את הזכרון וזו הסיבה שאני הותקפתי.

"זה רעיון רע." הפתיע אותי המפקד בחשיבה עצמאית "ספינת העולם נשלטת על ידי רוח תוהו. הוא פשוט יבלע כל מי שינסה בכלל להסיג את גבולו, גבירתי."

ספינת עולם שנשלטת על ידי רוח תוהו? היחידה שהכרתי הייתה אמורה להיות בעבר... עבר שאני הוריתי להרחיב אליו את מערכת האולמות. עדיין לא הבנתי למה הוא התקיף. האם הוא עד כדי כך חסר ריגושים עתה שמלכתי לשעבר שבה לרמת האיום הקודמת? הבנתי שאני לא צודקת. מלכת הקרח נעלמה בשלב מסוים במהלך תולדות העולם הזה. הכוחות ששיחררו הממקמים השמידו כל רוח תוהו חזקה מספיק. הייתה סיבה שגבירת הצללים בחרה לא להתקרב לזמן שלי בצורה קבועה. אני מבינה שהוא היה בודד בלעדיה. ספינת העולם הגנה עליו מגורל דומה.

"אָרַאגוֹנַה, דבר אליי." אמרתי, מטה את טפרי הברזל שלי כלפי מעלה "מה אתה רוצה?"

"שתחזירי את מה שגנבת למקומו." גנח אראגונה מלמעלה, מספינת העולם, בעודו משגר גל כבידה נוסף לעבר העיר תפנית, "יש סיבה לכך שהיא השאילה לך את הכוחות שלה."

"השאילה?" אמרתי ומצאתי שביטאתי את המחשבה בקול. אראגונה היה מטורף לחלוטין. ביליתי איתו מספיק זמן כדי להבין שאני מעדיפה את מלכת הקרח כגבירתי. לא ייתכן שהוא הבין את מלכת הקרח יותר טוב ממני. מצד שני הוא בהחלט בילה איתה יותר זמן. ויריבות דומה לידידות אם חולף מספיק זמן.

"למה היא השאילה לי את הכוחות שלה?" שאלתי בעודי מסמנת למפקד משמר הצללים. התגלמויותיי ייערכו להתקפה בעודי מדברת איתו. יכול להיות שהוא מסוגל להגיב להתקפה ולשגע אותי אבל באותה המידה אפשרי שלא. לא יכולתי לדעת לפני שניסיתי.

"כדי לפגוע בי." ענה אראגונה "אני מתקיים מחיזיונות מהעתיד לבני אדם מהעבר. חישוביה הביאו אותה שהדרך היחידה ליצור עתיד שבו לא נהיה יריבים הוא הדרך הזאת."

היה משהו מעורר רחמים בהשערה שלו. היא שלחה אותי לעבר כדי שתהיה רבת עוצמה. עם קואין, כוחה יוכפל. מה שלא הבנתי הוא למה אראגונה רוצה שאסיים את המסע שלי. אם הוא יושלם, הוא ייפגע.

"פעם הייתי כמוך. בגלל מעשי הזדון של בני האדם, הופרדתי מהגוף שלי." ענה אראגונה "אני מוכן להיות שוב שלם. אהיה יריב טוב יותר."

כאן החישובים שלו התחילו להישמע לי הגיוניים. ייתכן שהוא היה צלול יותר ממה שחשבתי מקודם. חתירה לעוצמה הייתה מניע שיכולתי להבין עתה. הורדתי את כף ידי. "עמדתי לשוב לעבר בקרוב." אמרתי בטון קפוא.

"כן, בטח. יש לך כבר צבא. את סתם נהנית מהזמן הזה שבו את גבירת הצללים. מתי התכוונת לזוז? אחרי שמערכת הזרמים הייתה קורסת מרוב שהיקום משקשק בגללך?" השיב אראגונה, ספינת העולם שולחת גל כבידה חדש מבעד לחורבות העיר. תהיתי אם הוא הסיח את דעתי באותה המידה שאני ניסיתי להסיח את דעתו. השבתי: "לאחר מחשבה רבה, הבנתי שאני צריכה לשכנע את שר הצבא של אחוות אלף כרי הדשא. הוא לא ייקח אותי ברצינות אם אביא איתי את הצבא הזה. רק הוא יכול לעצור מתקפה זו, אראגונה."

"התבנית של האירוע הזה מורכבת יותר ממה שאת חושבת." גנח אראגונה.

האם שמעתי ממטורף הטלת ספק בתוכנית שעבדתי עליה?

"ובכן," אמרתי, חורקת את טפרי הברזל שלי, "מה אתה היית עושה במקומי, אראגונה?"

במקום לענות לי, אראגונה שלח אותי אל העבר. קלטתי שבכל פעם שאמרתי את שמו, יצרתי קשר בינינו. יכול להיות שהוא לא היה הכי חזק שבעולם אבל היה לו יתרון: ההפתעה.

חלק שלישי: "איש החיל"

התעוררתי מול חומותיה של העיר גליית'.

מסביבי, בכר הדשא המרהיב שלמרגלות חומותיה של גליית', נחו כל התגלמויותיי. אראגונה שלח אותי עם צבא שירצה את איש החיל העיקש הזה. בזמנו תכננתי שיהיו לי גם אנשי ביניים אנושיים שישמשו כפניי. עתה התחלתי לחשוב.

"האם אתם יכולים להתחזות לבני אדם?" שאלתי במבוכה את מפקד משמר הצללים לידי.

"כן."

הייתה לי גם צורה להחליף אליה. עבדתי עליה במשך הזמן שהתכוננתי להתוועדות. הפעם לא הייתה אישיות מקומית. הצורה הייתה בטוחה והחלפתי אליה עתה: אישה גבוהת קומה, בעלת שיער בהיר כמעט על גבול הלבן, עם פנים בעלות עצמות לחיים גבוהות וארוכות. לבשתי את אחת מהשמלות הללו שלמדתי ללבוש בעת הנשפים של מלכת הקרח. הייתי רגילה אליהן להבדיל מהאופנה ששלטה במקום זה. לצורה היו את כל הנתונים המשופרים.

ועד מהרה קלטתי שאראגונה ידע בדיוק לאן לשלוח אותי. גרוע מזה, הוא הדביק אותי. הדביק אותי לתוך זרם הזמן. לא יכולתי לנוע עתה בחופשיות במעלה ובמורד זרם הזמן. הייתי חייבת לנוע בדרך נעו כל שוכני היקום הארור הזה. בינתיים החיל שלי החליף צורה.
איש החיל שחיפשתי נמנם וספר צהוב דפים היה מונח על פניו האפורות כמו המוות. מהמעט שראיתי בזווית עיני, היו סמלים מוזרים מותווים בשילוב עם אותיות שנראו לי כמו חישוב חשבונאי. כמובן שידעתי לעשות חישובים.

"האם את בטוחה שזה האיש?" הרשה מפקד משמר הצללים לעצמו לשאול אותי בפירוש. הוא מישש את הפנים שלו עם הסנטר החד. לא היו לו פנים כהתגלמות וזה היה חדש לו. הם ידעו שאני לא גבירת הצללים מכלתחילה. הם החליטו לתת לי הזדמנות להנהיג אותם. כמוהה רק אני יכולתי ליצור פרטים חדשים מהם. זה הסביר את הנאמנות הנצחית שלהם. הם פשוט עדיין לא החליטו איך לעבוד איתי. השאלה הזו לא הייתה נשאלת במצב אחר. אני הייתי הגבירה והוא היה מפקד משמר הצללים שלי. במקום לענות לו, החלטתי לפעול.

"ברכות," אמרתי בנימה העדינה ביותר שיכולתי להפיק "האם אתה הייבנסקאר דרויר?"

האיש שחור השיער הסיר את הספר מעל פניו האפורות. אחת מידיו נשלחה לעבר חרב שהוא ישן עליה. לא בדיוק התגובה שציפיתי מהנימה העדינה שבחרתי. גבירת הצללים הייתה משעבדת אותו או מורה להתגלמות שלה להתחזות אליו. אני הלכתי על יחסים עמו. הוא השיב: "מי... את?"

"קירונה." אמרתי את השם הראשון שעלה לי בראש "באתי להציע את הצבא שלי, הייבנסקאר."

הוא קם. הרגשתי אותו עורך חישובים מהירים לאחר שהבחין בצבא שלי שחיכה מאחוריי. החישובים הללו לא גרמו לו להירדם כמו החישובים שערך על גב הספר. לאחר מחשבה, שיכול להיות שעזרתי לה, הוא נהם להסכמה ואמר: "אז איך אני יכול לעזור לך, קירונה?"
 
אחלה פרק, החלק השני קצת מרגיש מוזר - כלומר מה היה משתנה בעלילה אם אראגונה לא היה תוקף? בכל מקרה היא הייתה חוזרת לעבר עם צבא.

ותהיה - כשאתה משתמש במסע בזמן זה יקומים מקבילים או פשוט כל הזמן משכתב את ההיסטוריה? מסע בזמן באופן עקרוני הוא מבלבל ואצלך זה שגרתי. אז קשה להבין איך ההיסטוריה נשמרת אם בכלל.
 
תודה על התגובה. :D

אחד הכוחות של גבירת הצללים הוא לשכתב את ההיסטוריה (מערבולת קרח לא מודעת לזה). עד כה כל שינוי במציאות יצר קו זמן נפרד. מה שהיה חשוב בפרק הוא המתקפה של הזקיפים. נאמר שהם נוצרו במיוחד בגלל קיומה והיה צורך להראות שהם עושים משהו בעניינה. ולצורך העניין, ערעור היציבות של יסודות הזמן היא בדיוק הסיבה ליצירתם. ייתכן שאני צריך להבהיר את הנקודה שהיקום מפחד ממנה. מספיק מפחד כדי להסתכן בקריסה של עצמו מרוב שהוא יוצר את הזקיפים.
לגבי אראגונה, למען האמת, במקור, זו סתם ספינת עולם אבל חשבתי שלהכניס ספינת עולם אקראית יהיה פחות טוב מלהכניס את ספינת העולם של אראגונה שיש לו יחסים אישיים עם מלכת הקרח. לא ברור כמה זמן מערבולת קרח שהתה בעתיד. חוץ מזה, כפי שניתן להבין, לא היה לה צורך בצבא נוסף פרט לצבא שגבירת הצללים יצרה כבר. היא דחתה את החזרה לעבר בגלל שהיה נוח לה.

נ.ב.
הפרק נערך.
 
חזרה
Top