הסיפור היה אמור להיגמר פה.
סוף עלוב ליצור עלוב, בלי גבורה, בלי הד, בלי אצילות נפש. אף מטרה לא הושגה, אף לקח לא נלמד, כולם מתו בסוף.
וזה היה מתאים, כי הדבר הפטתי ששתה את הסאקה לא היה צריך להתקיים מהרגע הראשון.
"הפרפר הלבן" ההוא, עם כל הטוהר ואצילות הנפש שלו, שהאמין שכל העולם הזה שחור ולבן ושכולם טובים בתוך תוכם, שממלכות לא צריכות לקום על דמם של אלפים, שהאמת תמיד תנצח ואין דבר יותר חזק מאהבה. הדבר הזה היה אמור להיות כוח טבע.
הדבר הזה טעה.
הדבר הזה היה כל מה שרע בה, כל מה שלא הצליח, כל מה שהיה כל כך תקוע בשקרים שהוא שמע, שהוא התחיל לספר אותם לעצמו, ויותר גרוע, להאמין בהם יותר מאלה שסיפרו את השקר.
"באי", ממש, אף אחד לא קנה את זה ביום שהיא התחילה להטיל לחשים, 12 דורות של משפחת באי לא מטילות לחשים, אבל הוד קדושתה הטהורה והחסודה מחזיקה פתאום בקסם מולד בתוכה, אבל זה לא הספיק לה, לא הספיק לה להאמין בשקר שאף אחד לא רצה להפריך כי זה לא היה נוח, היא הייתה חייבת להרחיב אותו, להיות מה שהשם הזה מייצג, להיות דבר טהור ולבן ונקי, לא להשתמש בכוח שלה לרעה וכל השטויות האלה.
מי בכלל קנה את זה חוץ ממה?
האהוב שלה? הוא בסך הכל תמרן אותה בשביל שליט שהבטיח לו הכל בתמורה לכלום, אם יש צדק בעולם השועל הזה יירקב במקום נמוך יותר מאשר אליו צריך ללכת היורש ההוא, הדבר היחידי שיותר גרוע מאשפה זה התולעים שזוחילם תחתיה ורואים בה כפלא.
המשפחה שלה? אבא שלה קנה אותה כדי שיהיה לו יורשת למקרה שאחותה תמות לו בידיים, אם היה לה מספיק שכל היא הייתה מסוגלת לראות שאמא שלה מסתכלת עליה בבוז בכל פעם שהיא ראתה אותה, היא שיקרה לעצמה שזה בגלל שהיא לא מושלמת כמו אחותה הגוססת שלבטח מתה מזמן. מעניין שהדבר הטהור ההוא לא רץ לחפש תרופה במקום ללכת ברחבי העולם ולספר שקרים.
והמורה שלה? זה שנטש אותה? זה שהתגלה כמאמן נינג'ות סודי? זו הייתה בדיחה עלובה כמו החיים שלה, לא פלא שהוא עזב. זרק אותה לכלבים ונעלם. הוא עושה את זה לכולם, ובטח הוא גם לקח איתו את כלי הכסף כשהוא עזב.
כל מה שנשאר מהדבר הפתטי הזה הוא ילדה קטנה שמסברת לגדול, מנגנת בנבל שהיא לא אמורה לפרוט בו, מספרת שקרים שאף אחד לא אמור לקנות, ועוד רואה בעצמה גיבורה... לעזזאל אפילו כשהיא קיבלה סוף סוף שכל לשתות את הסקאה ולהתקדם האלה היא עשתה את זה אחרי נאום של כמה דקות שאמור להסביר לכל העולם כמה היא צודקת וכולם טועים, וכמה כולם יזכרו אותה על הקורבן הזה. עוד שקר, עוד סיפור שאף אחד חוץ ממנה לא האמין לו. הילדה הזו הייתה עם יותר שיגעון גדלות מכל המתחרים על השלטון בגוקה יחדיו, אם גם היה לה יותר מאחוז אחד של המוח שיש לפשוט ביותר מהם, אולי היה גם יוצא ממנה משהו.
אבל לא, זה היה קל מידי, פשוט מידי, היא יכלה להסתתר מאחורי אחרים, להגיד שהיא לומדת מהם דברים חשובים שמלמדים אותה איך לפעול וכל מיני שקרים אחרים, היא רצתה תשומת לב, והפכה כל דבר שהיא עושה למעשה גרנדיוזי עתיר אירועים והשפעות, היא אפילו לא הייתה מסוגלת לשבת בשקט בפונדק מבלי להתחיל בהרקדה המנוית עם שיר שאף אחד לא צריך לשמוע.
אז כן, זה סוף שהיה ראוי, שפעם אחת בחיים שלה היא תשתוק ורק תהנהן בראש, לא תגיד דבר וחצי דבר, ותלך אחרי הדבר הזה שהוא לבטח העתיד שמצפה לה, היא סיימה להיות הזחל המרוח על הקיר, היא שרדה את הגולם הלא גמור, ועכשיו היא צריכה לעזוב את הבמה ולהיות מכשפה במקום אחר, שם אולי מישהו יקנה את השקרים שלה.
הדבר הבזוי שהיא הייתה גם היה עושה את זה. הוא היה שותק והולך אחרי המכשפה כמו עבד כנוע, לא מאז לומר דבר מבלי שיפנו אליו קודם לכן. הוא היה מבין שהתפקיד שלו בסיפור נגמר, יותר מזה, הוא היה מבין שהוא לא הגיבור או הדמות הראשית בסיפור הזה, דבר עצוב בהתחשב בכך שזה הסיפור שלה.
אז מאיפה בשם כל האלים הרחות והדברים שמתחת לסדקים, מאיפה היא מצאה לעצמה חוצפה אחת אחרונה לעשות מעשה בזוי כזה, שאם מישהו היה מביט בו מהצד הוא לבטח היה מלבין מפחד.
איזה יצור שהגיע מאותו חור חסר אור, אותו בור שאיש לא יזכור, גרם לה לחשוב שהיא יכולה לתפוס את המושכת של הסיפור הזה ולשנות אותו. לא ככה העולם פועל ילדה. תתחילי להבין שכל מה שצריך זה ללכת בתלם, שום דבר לא חשוב, שום חלום לא מתגשם, כולם יודעים את זה, וכולם משקרים לעצמם שיהיה טוב, תעשי את זה גם.
אבל את מסרבת, את מסרבת לעשות את הדבר שכולם אומרים לך לעשות, ואת מסרבת ומסרבת ומסרבת, שוב ושוב ושוב היית צריכה להתחבר עם פרד ולא עם עטלף, אולי היית מסוגלת ללמד אותו עקשנות מהי במקום שיצור מעופף שהגיע משום מקום יתחיל ללמד אותך את רזי העולם, תהית פעם לאיזה תחתית הגעת כאשר עטלף ידע יותר ממך על העולם בו את עצמך חייה או שהיית בטוחה שזה כל כך מקסים וצודק וטהור שזה לבטח מתנה מהאל הגדול שמכוון אותך בכל דרך.
ילדה, הסיפור הזה לא נגמר ככה.
אבל הסיפור שלי יגמר אחרת.
ילדה, תשתקי, ותתחילי לעשות מה שאומרי...
אני מסרבת.
אני הגעתי עד לכאן, ואני לא עוצרת, אני לא כוח טבע, עדיין לא. ואני לא אעצור עד שאהיה. עד שאגיע לקצה העולם.
את לא מקשיבה...
אני לא מקשיבה, נמאס לי להקשיב. להקשיב לעצמי, להקשיב למצפון שלי, להקשיב לכל מה שעוצר אותי.
אבל א...
הגיע הזמן להפסיק להקשיב. הגיע הזמן להתקדם, הגיע הזמן להיות מה שאני תמיד צריכה להיות : לא פרפר לבן, לא גיבורה, לא צדיקה ולא טהורה. אני דבר אחד.
מכשפה.
שיערה השחור של צ'אהיו הולם אותה יותר מאשר השיער הלבן, אם היא הייתה חושבת על זה היא הייתה צובעת את שיערה מזמן, היא ציפתה שאובדן הנשמה שלה יאפיר את לחייה או לפחות את שיערה, יכהה את חושיה, יגרום לה להרגיש פחות חייה.
היא מעלם לא הרגישה יותר חייה.
ובאותו רגע, כשהיא ראתה את עצמה בהשתקפות עיינה של המכשפה, את שיערה השחור שולט על צד אחד של גופה, ואת הצד הלבן/כסוף בצד השני של פנייה, את עיניה שהפכו שחורות, את שפתיה שקיבלו צבע כהה יותר, ואת עורה שהפסיק להיות לבן וצח.
כנראה שאיכשהו היא הייתה כל כך לבנה לפני כן, שלאבד את הנשמה לא יכול היה להפוך אותה ליותר חיוורת ממה שהייתה קודם.
היא קמה, מקבלת את עזרתה של המכשפה לקום, בוחנת במטבה את גוקה, במה שאמור להיות המבט האחרון על העיר. היא שמעה כל הזמן הזה קול קורא לה, כוחו זרם בה, בכל דקה ורגע. אבל היא לא הייתה כוח טבע.
אבל זו הייתה הטעות שלה כל הזמן.
הקול הזה לא קרא לה, הוא דרש ממנה להתצייב
הכוח הזה לא זרם בה, הוא משך אותה.
אני ארוץ, אני אפול, אתגבר על הכל...
"תכרעי ברך." היא פוקדת על המכשפה, ושומעת את עצמותיה הזקנות מתנצפצות בכאב בעודה מתנגדת לכוח של צ'אהיו.
"אמרתי תכרעי ברך" היא קוראת שוב. ושומעת את העצמות נשברות כאשר רצונה של המכשפה אינו די עוד. היא נופלת.
"תשתחווי בפני." היא דורשת, עדיין בגבה על המכשפה. "ותיגדי לאמא שלי לא." היא מוסיפה. "תגידי לה ולכל אחת ואחת מהמעגל שלכן, תגידי לכל כוח שתפגשי ולכל רוח שתמצאי. תגידי להם שאני קוראת להם." היא פוקדת. "ספרי להם שנשברת, ספרי להם שנפלת בפני כוחי, ספרי להם שאני מחכה שהן יביא לכרוע ברך גם הן." היא צועדת לעברה, בראש מורם ובביטחון שמעולם לא היה בה קודם.
"ותגידי לאמא שלי שאני מחכה גם לה."
הזקנה משתעלת. "הן ישמידו אותך." קולה הזקן נשבר כאשר אימה אוחזת בה. "את לא יותר מילדה, את מאיימת על חזקות ועתיקות ממך, את כלום ילדה.!" היא קוראת, בכי מלווה את מילותיה.
"אז הראי להם מה עשיתי ממך." היא אומרת והעטלף הלבן צונח מטה לאדמה, תופס את העכבר שהיה צמוד למכשפה, בניבו הקטנים, עף בחזרה לעבר גבירתו, יציר הסוד של המכשפה השנייה מדממם בפיו בעודו מיבב בתחנונים, והוא נופל לתוך ידה הפתוחה של צ'אהיו.
"תראי להם שלקחתי ממך את הקסם שלך, את החיבור שלך אליו, את הקשר המחבר בינכם." היא אומרת ומוחצת את העכבר בידיה עד שעצמותיו מתרסקות, ציוציו הבלתי פוסקים נקטעים באחד בצווחה אחת אחורנה של אימה ופחד מחריש אוזניים, אשר מתגמד לצעקתה של המכפשה בעודה מרגישה את הקסם עוזב אותה, כיצד היא הופכת ללא יותר מאישה זקנה חסרת כל, חסרת כוח, חסרת חיים, חסרת מטרה. היא מרגישה את הדרך בה צ'אהיו הרגישה כל חייה, וצ'אהיו גורמת לה להרגיש את זה.
וצ'אהיו מרגישה טוב.
"אין לך....." משתעלת המכשפה שכבר לא מכשפה. "אין לך מספיק כוח... ילדה."
"לכן לקחת את שלך." היא זורקת את הגוויה המרוסקת לאוויר, והעטלף יוצא שוב טופס את גופת העכבר בשיניו ובולע אותו בשלמותו, בולע את הקסם שהוא הכיל, את הקשר שהוא הכיל לעדת המכשפות, הוא אוכל את בשרו, שותה את דמו וסופג את נשמתו, משאיר מהגופה את אותו הדבר שנשאר מהגבירה שלה, לא כלום.
והקסם מתרפץ ממנו באחת, טפרים קטנים גדלים על גופו בעוד קשקשים מתחילם למלא אותו, כנפיו קנטות ונעות אחורה אחורה עד שנפרדות מזרועתיו, ושיינים קטנות וחדות מסות את פיו. הוא עף מסביבה פעם אחת, פעמיים, שלוש. הדרקון הקטן מחכה לרגע שהאדונית שלו תגיד לו לנחות.
אבל הקסם הגנוב מתפרץ גם בה, מתערב אם הקסם שהיא קיבלה מגוקה האמיתית, שיערה מתאך, גופה עולה בגובהו, תווי פניה נעשות חדות, עצמות לחייה מתיישרות.
כוח וניסיון הם ביטוי של גיל, היא לא תוכל לקחת את השנים האלה מבלי לקחת גם חלק מהשלישי.
ליידי צא'היו, כבר לא ילדה, כבר לא טיפשה, כבר לא פתייה וכבר לא מאימנה לשקרים של עצמה. מביטה בלילה מלא הכוכבים, המכפשה חסרת הכוח מתייפחת מאחוריה, זו לא מודעת כלל שהיא עדיין לא שברה את ההשפעה שלה על היצור הפתטי.
היא שולחת יד לכוכבים, ותולשת מהם את האור, הקרב על גוקה מתקרב, השעה בה העיר בעלת אלף התענגות תגיע ללילה ארוך נטול כוכבים.
אבל לא אם זה תלוי בצ'אהיו. היא תביא איתה את אור הכוכבים לשדה הקרב, כלי נשק אחד אחרון בארסנל של כשפים וקללות.
היא כבר לא "באי."
היא כבר לא טהורה.
היא כבר לא נקייה.
היא לא התחילה בזה.
אבל היא זו שתסיים את זה.
"תגידי להן שאני מחכה." היא אומרת ושוברת את השליטה במכשפה.
"תגידי להן להגיע מהר." היא מוסיפה בעודה טווה מאור הכוכבים את הסוס שלה שיחזיר אותה לעיר דרך הלילה החשוך.
"ותגידי להן להביא את כל מה שיש להן." היא אומרת ועלה על הסוס עשוי האור.
"בוא סבסטיאן." היא קוראת לדרקון הפיות שלה לנחות על כתפה, הקשר בינהם חזק מתמיד, והגיע הזמן שהוא יקבל את השם שמגיע לו, להיות זה שידירך אותה במקום שבו הידע שלה לא יספיק, כדי שהיא תוכל להדריך את העולם בהתאם
"היורש לא יודע מה מחכה לו" היא אומרת, ודוהרת לתוך העיר. משאירה אחריה רק את דממת הלילה חסר הכוכבים, שנברשת אחת לכמה רגעים בגלל התייפחות המכשפה לשעבר.
META
משתמש בכישרון יציר סוד משופר בשביל להחליף את יציר הסוד מעטלף לדרקון פיות.