זה היה לילה ארוך, ואין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לעצום עיניים ולשקוע, לתת למחשבות לעוף, לשכוח מהעולם ולהיפטר מהעייפות הזו.
המשוגע שהשאיר את הערפד ההוא להישרף בשמש גרם לי לנקות אחריו, לא משהו מסובך מידי, אבל אני רק תוהה מה היה קורה אם לא הייתי שם מאותה סיבה, לצוד את הערפד ההוא.
לא שאני איש משמר, החברה האלה לא משתמשים בבחורים כמוני, הם מנסים לעובד כמה שיותר פשוט וכמה שיותר טהור, וגם אז הם חושבים עשר פעמים לפני שהם פועלים, המשמר הוא הגוף המושלם למנוע מכל כוחות האופל לכבוש את עולם החיים, אבל כשזה לטפל במקרים נקודתיים כמו הערפד ההוא? עד שהם פועלים הוא מסוגל לעשות יותר מידי צרות.
אבל יש מישהו שדואג שערפדים לא יעשו שטויות, בניגוד לאנשי זאב ומכשפות שעושים מה שבא להם וכמעט אף פעם לא מפוקחים, המועצה מפעילה רשת של עצמאים עם רישיון להרוג כל ערפד שעובר על החוק שלהם, החיסול של הלילה האחרון הוא על יצירה של ילדת לילה חדשה, הערפד ההוא הקים מישהי לתחייה בתור ערפדית ללא כל הסכמה, השלמתי את ההשמדה שלו, ואני רק צריך למצוא אותה ולהשמיד גם אותה לפני שהיא תשתגע, היא "דם-חם" כרגע, ערפד בתקופה הראשונה שלו, חיית טרף מסוכנת וחסרת מעצורים שיכולה לסכן גם ערפדים אחרים, אם אין אף אחד שיכול למתן דם-חם, אז צריך לחסל אותו, בדיוק כמו שמחסלים כלב חולה כלבת.
אבל אני אמצא את הדם-חם הזו בזמן אחר, ערפד אחד מספיק לי הלילה, בייחוד עם המעורבת של הסלסטיאל ההוא, אני צריך זמן להירגע, לנקות את הבארט, לאסוף מודיעין, ולפעול בחוכמה. דברים שאני לא מסגול ורוצה לעשות כרגע.
ה"בית" שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא דירת מרתף בת שני חדרים בבוסטון, מרחק שאני לא במצב לנסוע, ולכן אני נאלץ להשתמש באחד ה"בתים הבטוחים", דירות חדר מפוזרות ברחבי המדינה, בעיקר לסוכנים פרטיים כמוני, אפילו יש לנו אפליקציה שמציינת איפה הבית הבטוח הקרוב והפוני ביותר. אנחנו לא מאוגדים בשום דרך, אבל מאחר וכולנו משרתים את אותו לקוח, אז אנחנו מנסים שלא לשים רגל אחד לשני, חוץ מזה, אם הבתים האלה יעמדו ריקים בלי מבקרים לאורך זמן אנשים עלולים להיות סקרנים, כרגע הם פשוט נראים כמו דירות airbnb שאף אחד לא היה רוצה, ולכן אף אחד לא מברר עליהם.
הדירה הזו היא כמו כל דירה אחרת, חדר בודד, מיטת שדה, ארון ריק, ומקרר ריק עוד יותר, אני בפירוש רק אחדש פה כוחות, אתאפס על עצמי, ואצא חזרה לעבוד בלילה הבא כדי למצוא את הדם-חם ההיא, כבר קיבלתי תשלום על היוצר שלה, היא אומנם שווה הרבה פחות, אבל אני צריך למצוא, גם כדי לוודא שהיא לא תפגע באף אחד או בעצמה, וגם כדי לתחזק את המוניטין שלי, זה לא שאלה של כסף, רוב הציידים האחרים פועלים בצורה מאוד מלוכלכת, בדרך כלל עם אש או עם מפגן כוחות מרשים בסמטה חשוכה, תמיד יש נפגעים, תמיד אין הוחכות, השיטה שלי נקייה יותר, אני מצליח לסיים את זה בדרך כלל בייריה מדויוקת מרחוק, רוב הערפדים מתים מקליע רחב קאליבר -חודר שריון לראש, זה לא יעיל כמו חץ עץ לתוך הלב, אבל הימים שלי כקשת חלפו להם, הרבה יותר נוח לי לעבוד עם הבראט כשאני צד ערפד מאשר עם קשת וחצים.
אז אני מתיישב על המיטה ונשען לאחור, יש לי פחד קל לעצום עיניים, כי בכל פעם שאני עושה את זה, אני זוכר איך הכל התחרבש, איך התחילה שרשרת של אירועים שבסופה אני מוצא את עצמי לבד, מוקף אויבים, וקצת כמהה למותי.
הפרעת דחק פוסט טרומאטית, ככה הרפואה המודרנית קוראת לזה, מצב בו המוח שלי כל כך נפגע מהאירועים הללו, שאני לא מסוגל להתגבר עליהם באמת, יש כאלה שנדפקו עם להיכנס להתקף בגלל כל רעש פיצוץ, יש כאלה שפשוט נזכרים בזה בגלל מילים לא נכונות, אבל אני? אני זכיתי להיכנס להתקף חרדה תת-הכרתי בכל פעם שאני עוצם עיניים ומנסה לשכוח מהמציאות כמו כל בן אדם אחר, אני נזכר באותן מאורעות, באתם רגעים, באותה שורה של החלטות מפגרות.
בהתחלה לא הצלחתי לישון, פשוט הייתי מתעורר כל הזמן, מכוסה זיעה קרה, מתנשם, וחסר מנוח, בדרך כלל זה גם היה עוצר את ההתקף, המציאות שלי הייתה מנצחת עם העיניים היו פקוחות, אבל עכשיו אני פשוט מכריח את עצמי לעבור את המאורעות מחדש, כדי שלפחות אפסיק להיות זומבי עייף.
גם מבלי לעצום עיניים, אני עדיין זוכר את הקריאה בקשר שהתחילה את המבצע הזה "אנג'לו, מטרה מערבית אלי, 50 צעדים, חסל." אמר יהושע בקשר, משפט אחד שהמשמעות שלו הוא שאחד החבר'ה הרעים הולך למות בתוך פחות מעשר שניות. ואז לחצתי על ההדק וממרחק של קילומטר נורה קליע במהירות של 853 מטרים לשנייה, למחבל המסריח הזה לא היה סיכוי מהרגע שהוא הופיע לי בכוונת.
"מצויין" אמר יהושע בקשר, "אני ודוד ממשיכים למטרה א' , דיוק וגאס מטרה ב'. אנג'לו חיפוי וחיסול תצפית." הוא פקד, ואני עניתי "יש." בקרירות. כמו שאר חברי הצוות שאמרו את אותה תשובה.
אבל אז יהושוע היה חייב להתחיל בנאום לפני פעיולת שלו,"תזכורו, אין תגובורת," הוא אמר, "ואני גרוע בחדשות רעות, לא בא לי לספר לאימהות שלכם שנפלתם לי באמצע עיראק." הוא הוסיף במעט סרקזם שחור שאפשר לפתח רק במצבים כאלה.
אני לא באמת רוצה להגיב על זה, אז אני ממשיך "זז לעמדת תצפית ב'," אמרתי, " 2 קטנות, מבקש אישור." יהושע פשוט מעניק לי אותו ומוסר לי לדווח מהעמדה, אז אני קם במהירות ורץ כפוף לעבר תל שנמצא מאה מטרים לפני, שמעניק תצפית יעילה יותר על הכפר.
זו עיירה קטנה ותו לא, סביר להניח שהתושבים שלה נעלמו מזמן והוחלפו במחבלים פעילי טרור- שטחי המראה הפכו למחסני נשק, הביתים הפכו למגורי חיילים, והאמת היא שכנראהשגורלם של התושבים המקוריים לא שפר אליהם. בזמנו לא היה לי באמת אכפת, זו הייתה מלחמה ואנשים מתו, החוכמה הייתה להיות האחרון שהורג.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ומקור האור היחיד פרט לירח היה כמה מהבתים שבהם דלק אור, אני לא בטוח איך היה להם חשמל שם, כנראה כמה גנרטורים ואולי אור נרות, זה לא מהדברים שאתה חושב עליהם כשאתה קוצר לך מחבלים באמצע שום מקום, יותר ניסתי לנחש מה הם ציפו שהשומר בעמדת השמירה בכניסה לכפר יראה בחושך הזה, אבל לא התלוננתי על אויב מפגר.
"יהושוע, אני בעמדה." אני אומר לאחר שאני מרכיב את הרגליות של הבארט שלי על החול,"ואני רואה פטרול של 2 מתקרב עליכם."
"קיבלתי אנג'לו, מתקדם למטרה, צוות ב'- מה הנ.צ?"
"דקה" אומר דיוק בקשר, "גאס בדיוק פורץ את דלת המחסן, אני בדיוק רוצה ללכת לשאול שומר אם יש לו מושג בפריצת דלתות, כי ברור שגאס הוא כישלון בזה."
רעשי שריקה נשמעים, בשלב הזה למדנו לזהות קולות ירי של נשק עם משתיק, כמו המשתיק שהונח על רובי הM4 של שאר הצוות, פרט לדיוק שגם נשא עימו רובה צייד מדגם spas לצורך פריצה לתוך מבנים, ואני שהחלפתי את הרוס"ר שלי ברובה הצלפים. אז קולות כאלה אומרים שמישהו מהצוות פתח באש על מישהו אחר, ולכן אנחנו שותקים, גם כדי לא להפריע לחילפוי האש, וגם כדי לא להיות זה שיפתח בשיחה שבסופה אנחנו יכולים לגלות על חבר מת.
"כאן יהושוע" הוא מדווח, "פרטול חוסל, מסתירים שאריות ומתקדמים." הוא מסיים ומשחרר צפירת הרגעה תודעתית, הוא יכול היה להגיד "אנחנו חיים והם מתים", אבל הוא אף פעם לא עשה את זה, תמיד הדיווח שלו היה רשמי וברור, נראה לי שהוא נהנה לתת לנו לחשוש לרגע, בטח הוא חשב שזה משאיר אותנו ערניים כל הזמן.
"יש לנו כמה דקות עד שירגישו בחסרונם." אומר יהושע, "כמה זמן עד הפריצה?"
"כאן גאס, רעש הקליק האלוהי נשמע, אני פותח את הדלת." הוא אומר, מה שאומר שרובה הצייד של דיוק יהיה חסר שימוש, גאס סיפר שהוא היה פורץ למכוניות שהיה צעיר, הוא תמיד אהב מנעולים, וקרא לרעש של מנעול נפרץ כ"קליק אלוהי", כל פעולה כזו הייתה תחרות, האם גאס יפרוץ את המנעול לפני שדיוק יחליט לעשות רעש, עד כה גאס תמיד ניצח.
עברתי לסרוק את הרחוב שפרוס לפני, גאס ודיוק נכנסים לתוך בית שאין לי כל יכולת לכפות עליהם בתוכו, בעוד הצוות של יהושע עומד לצאת מטווח הראייה שלי. תחושת קור גואה בי, אני לא מסוגל לסייע לאף אחד מהם, זה חלק ברור מהמשימה, ואני עובר למצב "שקט" בנתיים. לא זז, לא מדבר. רק משקיף.
בשלב הזה יהושע פוקד על גאס לדווח, הם מספיק זמן בתוך המבנה שהנשק המלוכלך בו, הארגון הזה הוא לא מהסוג ששומר את הנשק הלא חוקי שלו במקום נסתר, הם רוצים שהעולם ידע שיש להם נשק לא קונבנציונלי, והמודיעין אומר שהנשק לא הוצע מהבניין הזה בשבוע האחרון.
"לעזזאל" אומר גאס, ואז ישר מתקן, "כאן גאס, אין זכר לגאז סארין, אבל בחיי… בנשקייה של המבצר יש פחות חומר נפץ..." הוא אומר בקשר.
"חזור שנית" פוקד יהושוע.
"בדקנו" אומר דיוק בקשר, "אין פה באמת מקום להסתיר משהו, זה פשוט מחסן גדול עם יותר מידי אמל"ח…"
"מצאתי משהו." אומר גאס, "אבל זה לא מוצא חן בעיני."
"דווח." אומר יהושוע, "מהר."
"יש מיכלי גז," הוא ענה, "אבל הם ריקים, כולם."
יהושע שתק לרגע, היעדר גז הסארין אמור להיות בעייה רצינית, יכול להיות שהזיזו אותו, יכול להיות שהוא מוסתר במקום אחר, והגרוע מכל -יכול להיות שהמודיעין היה לא נכון וזה בעייה מסוג אחר."
ואז שמענו את יהושוע פולט אנחת אוויר, "תניחו מטענים, נשמיד את המחסן הזה וניסוג, אין לנו כוח אדם לחפש לבד בכל הכפר הזה."
"קיבלתי" עונים יחדיו גאס ודיוק.
"תזדרזו", יהושע אומר, המשימה הולכת להיות כישלון, הוא הולך לחטוף אבל אפשר לכבד את ההחלטה שלו, צוות של חמישה, לא משנה כמה הם טובים, לא יכולים לפשוט לבדם על כפר מלא ועוד לחפש בו אמל"ח לא חוקי ללא כל תמיכה, באותה צורה אפשר לדרוש מאיתנו להתאבד, יש שם יותר אנשים רעים מאשר כדורים בציוד שלנו.
וזה הרגע בו הכל מתחרבן. "יהושע תתקופף!" צעק דוד בקשר באימה, וקול צרור יריה מחריש את הלילה. זו לא ירייה של משתיק. אלא רעש רתק מוכר של רובה קלצ'ניקוב, נשק שהצליח לקבל את ההגדרה "הנשק של הרעים" במלחמה הזו בטרור.
בתור רפלקס אני מזיז את הכוונת לכיוון שבו יהושע ודוד היו, אבל אפילו עם ציוד ראית הלילה אני לא מבחין במטרות, הם מאחורי קיר או בפינה של רחוב, שניהם מחוץ לטווח הראייה שלי, ואני לא רואה אף אחד אחר כרגע.
"יהושע, דוד. ענו בקשר." אומר דיוק. קולו קר, אבל אפשר לשמוע את האימה שלו, השתיקה לא ממשיכה הרבה, אנחנו שומעים צרורת נוספים, והכפר מתעורר לחיים במטח אורות שנדלקים, ורעש אזעקה.
"אנג'לו!" צועק דיוק לקשר. "אש חופשית, אנחנו יוצאים מפה ובאים לאסוף אותך." הוא נוטש את דוד ויהושע, אני לא צריך לחשוב פעמיים כדי להבין את זה, "מה עם יהושע ודוד?" אני אומר בקשר. "אני לא מוכן נוטש אף אחד."
"זה לא מעניין אותי." הוא צועק, "יהושע לא מגיב, אני הבא בשרשת הפיקוד, אני נאלץ להניח שהוא ודוד מתים או גרוע יותר, אז תעשה מה שאומרים לך, תצלוף בכל מטרה שאתה רואה, ותסתום את הפה עד שאני אומר לך אחרת." אני באמת רוצה לענות לו, אבל קולט מחבל בכוונת, ומסחל אותו בירייה בודדת שמשאירה לו חור בגודל אגרוף בחזה.
לעזאזל, אני לא מסוגל לנטוש אותם, אבל כרגע המטרה שלי זה לשמור על מי שאני יכול "תתקדמו" אני אומר, "אתם מחוץ לטווח חיפוי שלי."
"חיובי." עונה דיוק, ואני שומע אותו אומר לגאס "מתקדמים, אש חופשית."
הכפר כבר מלא במחבלים, אני מניח שעדיין לא גילו את קיומי כי הם ממשיכים לנוע ללא מחשבה, ואני יכול לקצור אותם, מחסניות ריקות נופלות על החול לצידי, ואני מתקרב לשלב שבו אני רוצה לשמור כדורים בשביל חיפוי. לשמחתי גאס פונה בקשר "אנג'לו, אנחנו כבר אצלך בכוונת?" הוא שואל, ואני מבחין בהם בזווית העין, מעביר את הכוונת כדי לסרוק את האיזור שהם נמצאים בו. "כן," אני עונה, "עצרו!,יש שלושה לפניכם, אני מטפל באמצעי."
"אש בעוד שלוש." אומר דיוק. ואני סופר איתו בלב, שתים, אחד, ואז שלושה קליעים נורים, שנים מצד גאס ודיוק, אחד מצידי, שלושתם שולחים את המחבלים לעולם הבא.
"זוזו" אני אומר בקשר, והכוונת שלי נמצאת תמיד צעד אחד לפני גאס.
"חרא, חרא, חרא" אני שומע את דיוק אומר בקשר, "זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה, מצא והשמד, לחסל כמה מחבלים מפגרים חסרי יכולת שמחזיקים קלאץ' בפעם הראשונה בחיים שלהם, איך כבר איבדנו שניים?!" הוא שואל בתסכול, ואני מוצא את עצמי חייב לשמור על המורל שלהם, כשאתה כועס ונואש אתה עושה שטוית, ואני לא יכול להרשות להם לעשות שטויות כרגע.
"לא איבדנו אף אחד!" אני אומר, ואני די מקווה שאני לא משקר לעצמי, הסיכוי שיהושע ודוד חיים נמוך יותר מרגע לרגע. אם הם היו חיים, אני אמור לראות אותם מהעמדה הזו, או לפחות לשמוע משהו בקשר, אין שום סיבה הגיונית לדממת אלחוט כזו.
אבל גאס פשוט צועק עלי בקשר,"תשתוק!", וזה השלב שאני מבין שהוא בהלם קרב, "אתה מוגן לך שם רחוק, אתה אף פעם לא נמצא בחזית אלא בעמדת הצליפה הנוחה שלך, מתי הבטת למי שהרגת בעיניים פעם."
אני לא יודע מה להגיד, אני רוצה להגיד לו שאני עושה מה שאני הכי טוב בו, שאני בסכנה כמוהם, אבל אני לא מוצא את המילים, חלק בגלל ההרגשה שלי שיש משהו בדברים שהוא אומר, וחלק שני בגלל ההרגשה שלי שאין דבר שאני יגיד שישנה כרגע.
אני רואה בכוונת הנשק שגאס ודיוק נכנסו לתוך בית בכפר, "אין לי ראייה, מה קורה שם?" אני שואל, אבל מקבל רק תגובה מקטועת בקשר, אני עומד לבקש מדיוק לחזור על עצמו, אבל רגע לפני אני שומע רחש מאחורי.
ברגע הזה יש לי 2 אפשרוית, להתפלל שאני מדובר בחייה, או להניח שעלו עלי, במקרה השני שוב יש 2 אפשרויות, להסתתר ולאבד את היכולת להגן על דיוק וגאס, אבל עדיין להיות בתצפית, או לבדוק מה נמצא שם ולחסל אותו, אני עדיין מאבד את היכולת להגן עליהם, אבל אני אוכל לחזור במהירות לעמדה.
זמן ההיסוס שלי כמעט עולה לי ביוקר, מאחורי שיח קטן יוצאת דמות, אני לא יכול לזהות אותה בגלל החושך שבלילה, לא בלי ציוד ראיית הלילה שלי, אבל אני שומע אותו מדבר, זו לא אנגלית, ואני קצת מצטער שאני לא דובר ערבית. אז אני לא מעז לזוז, בחושך הלילה יכול בהחלט להיות שהוא לא רואה אותי כרגע, והוא כאן כי הוא שמע אותי מדבר בקשר.
המצב שאני נמצא בו הוא בלתי אפשרי, אני שוכב על הבטן עם הגב למי שיכול להיות שבכל רגע יזהה אותי וימטיר עלי כדורים, גם אם אני ארצה לכוון עליו את הבארט יש סיכוי גבוה שהוא יוכל לפעול קודם, אם כל היכולת שלי, אני לא יכול להמר על החיים שלי שאני לא עומד מול הגרסה הערבית של לאקי לוק.
הזמן שלי אוזל כשאני רואה בזווית העין שהוא מזיז את היד שלו, ומרים משהו שבחושך הזה הוא לא יותר מצינור קצר, אבל אור הכוכבים שמשתקף בשכבת הזכוכית של הפנס חושף אותו, וברגע שהוא ידליק את הפנס יהיה לו כמה שניות לפני שאני מת.
אני חושב שהשתנתי קצת על עצמי מפחד, ואני מתחיל להבין שאני מתעלם כבר כמה שניות מכל מה שנאמר בקשר, ועכשיו אני מתחיל להבין שחוץ מזה שיכול להיות שגאס ודיוק בצרות, אם הם יצעקו או משהו בקשר, יש מצב שהוא ימצא אותי.
הוא מדליק את הפנס, אבל הוא לא מאיר ישירות לאזור שלי, הוא כנראה רצה לעשות סריקה של האזור ברדיוס גדול יותר, והאידיוט הציל את החיים שלי - בחושך מוחלט, כשאין אור פרט לכוכבים ואור הכפר במרחק, ואחרי שהוא נמצא בחושך כבר זמן מה, הוא מדליק פנס, והשנייה שבה הוא מסתנוור מהאור שלו היא הסיכוי היחיד שלי לפעול.
אני קם במהירות ומסתער לכיוון שלו, הוא בהחלט שמע אותי קם והפנה את הפנס אלי, אני רואה רובה קלאץ' מחובר לרצועה נח על הגוף שלו, אם הוא היה מחזיק אותי ביד, אולי הייתי מת עכשיו.
אני נכנס בו בעוצמה עם הכתף, מפיל אותו על הרצפה כשהוא מופתע מכדי להגן על עצמו, עוצמת המכה לקוחת ממנו את כל האוויר, גם אם הוא תכנן לצעוק, כל מה שהוא מצליח לעשות זה לשחרר קול חנק לא ברור.
אנחנו נכנסים לקרוב כוחות, וכשאני נמצא מעליו אני שולף מהר את סכין הקרב שלי ומנסה לנועץ אותה בו, הוא בתגובה מרים את ידיו ,שומט את הפנס, ועוצר את היד שלי, ואנחנו כעת במשחק של כוח, הראשון למצמץ, יהיה הראשון למות.
קשה לשחק על החיים שלך, למשחקים לא צריך להיות השלכות כאלה, משחקים הם הדבר שלא היה לי בילדות, הייתי לבד, למדתי להגן על עצמי מהמורים הטובים ביותר והיה ברור שאני אלך לצבא. אז בניגוד לטרוריסט הזה, שככל הנראה למד להחזיק נשק על ידי טרוריסט אחר, אני יודע מה אני עושה, אני מנחית את הברך שלי על המפסעה שלו, זה מחליש את היציבות שלי, אבל גורם לו להיכנס לשוק, האחיזה שלו נשברת, והסכין שלי צונח עמוק בתוך בית החזה שלו, אני מספיק לשלוף אותו במהירות ונועץ אותו שוב, הפעם בצוואר שלו.
"גאס," אני קורא בקשר. "אתה שם?".
"לעזאזל!." הוא צועק לי באוזנייה, וקולו מעורפל על ידי הקולות של כדורים שורקים באוויר, "איפה לעזאזל היית?!"
"היה לי פה מלוכלך אחד, הוא מחוסל." עניתי בעודי נשכב בחזרה לעבר עמדת הצליפה שלי מקודם.
"בינתיים שאתה נהנית לך עם המקומיים ,אנחנו חוטפים פה מטח יריות." אומר לי גאס. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהכל התחרבן. אני מביט בחזרה דרך הכוונת, העולם הופך לשחור לבן כאשר כל מה שאני מסוגל לראות זה את חותמות החום של האנשים שמופיעים לי בכוונת, אין לי סיכוי לזהות את גאס ודיוק באמצעות ככה, לא שכוונת רגילה הייתה עוזרת לי בחושך הזה. ברגע שאיבדתי את היכולת לעקוב אחריהם, הם נראים לי כמו כל מחבל שנמצא שם.
"איבדתי אתכם לחלטוין, מה המיקום שלכם?" אני שואל, מנסה לאתר אותם בתוך הבלאגן.
"אנחנו בדיוק במקום שכל המחבלים באזור יורים עליו. נכנסו לאחד הבתים ואנחנו מנסים להתבצר בו."
מה שאומר לי שכל מי שנמצא מחוץ לאחד הבתים הוא מלוכלך, ואני קוצר שלושה מהם לפני שמישהו קולט שיש צלף באזור. "זה לא יעבוד." אני אומר לגאס, "אין לנו שום תגבורת והם רק הולכים ומתגברים, אני מנסה לחפות עליכם, אבל בסופו של דבר הם ישלחו גם אלי צוות."
יש שתיקה קצרה בקשר, ואני שומע את הקול של דיוק "להעיר את הלילה."
"כן." אני אומר, גאס מצטרף אליי אחרי שנייה. המצב לא יכול להיות גרוע יותר, ולכן דיוק לחץ על הנפץ, מה שגרם למטען הc4 שהוטמן במחסן הנשק של הכפר להתפוצץ, מה שהפך מחסן מלא בכדורים, רובים, רימוני יד טילי כתף להפוך למופע זיקוקים מרהיב.
יום יבוא ונשמע שראו את האור מהפיצוץ הזה במבצר.