צילו של הצל -עץ משחק [5/5] (מהדורה 5, פנטזיה) - סיימנו!

ביאורן יורה את הזיקוק לתוך הבטן של הרובוט. יש פיצוץ עצום, כשהזיקוק פוגע ישירות בליבה של המכונה העצומה, מנפץ אותה. הרגליים של הרובוט מתנתקות מהמסילות הקטנות בצידי המדרגות שאיתן הוא עלה (וככה הוא הצליח להתמודד עם המדרגות הקורסות) והמכונה קורסת דרך שאריות המדרגות הבוערות, נשרפת ומתפוצצת בתחתית הבניין. הרובוט הראשון, זה אשר אסף את הנשמות שהובילו ליצירת הרובוטים הבאים, חוסל.
גורן תופס את הננס בצווארו בשתי ידיו ונעמד איתן במקומו, וזה נאנח תחת אחיזתו. טיפה מאוחר מידי מבין גורן שהוא תופס בננס חזק מידי - שגם אם זה יסכים לתת תשובות, הוא לא יהיה מסוגל לתת אותן.
הוא מנסה לצעוד לאחור, לפתוח את האחיזה, אבל המערכות שלו כבר חלשות ומשתבשות, והאצבעות לא נפתחות. הוא מושך את היד לאחור, אבל המתכת נחלשה וזו נשברת, משאירה את מרבית היד עד למרפק מנותקת משאר הגוף, עדיין סביב צווארו של הננס.
"אני מבין," הוא מחרחר, קולו בקושי נשמע, בעודו מביט בגורן כשלהבות החיים - והלהבות שמשמידות את הבניין - בוערות סביבו. "אני נכשלתי. היה לי תפקיד כל כך פשוט... להגן על השער הזה... ונכשלתי." הוא מסתובב אל גורן. "פעם הייתה פה עיר גדולה, אבל היא הושמדה כשהצל השתחרר. הפתח הזה נפתח כשהצל יצא אל העולם החיצוני. אם אתה רוצה לשנות משהו, השער הזה יוביל אותך למקום בו דברים קורים. אני ייצבתי את השער ושמרתי עליו, אבל בסופו של דבר היצירה שלי עצמי הביסה אותי. לשנות צדדים לא היה המהלך הטוב ביותר שלי..." הוא מסיט את המבט מגורן, ומסתכל אל השמיים. "אבל..." הוא מועד צעד לאחור, העץ הבוער והחלש מתבקע תחתיו, "אולי יש לנו עוד תקווה."
ואז הוא נופל, והקיר של הבניין איתו.

אבל אתם עדיין נמצאים בבניין הבוער. הפורטל פתוח במרכז החדר, הקיר השמאלי קרס אבל לקפוץ דרכו יהיה מסוכן מאוד, והלהבות מכסות את מרבית החדר ומתקרבות אליכם, מאכלות את העץ ומאיימות להקריס את הבניין. המדרגות נשברו לחלוטין וכעת גם הן נפילה בטוחה, ואם הקופסאות שלכם נותרו איכשהו בחוץ הקיר הקורס לקח אותן איתו.
מה אתם עושים?

ואז הכל משתגע.
קאגה ואומבר תופסים זה את זה, וטסים לשמיים בפיצוץ צללים חיצי צל נורים מהקרב שלהם לכל הכיוונים, פוצעים את ואשו, רין, הזאבים של ואשו ווואף, חותכים חוטי תיל ומרסקים את הרצפה. אומבר הפסיק להילחם בשביל העולם - הוא נלחם בשביל הלחימה, בשביל ההרג. הצל מקיף אותו, בוקע מהסמל שעל ידו, ומהווה הילה של אופל סביבו. אבל קאגה מצליח להביס אותו, מעיף אותו אל הרצפה - ובפיצוץ של צל הוא נופל שם. קאגה נוחת כדי לגלות הפעתה נוספת - רין חוזרת מהמדיטציה שלה, ומתחילה לרוץ דרך חוטי התיל. הם נקרעים כשהיא עוברת דרכם, עורה נוצץ כאילו הוא עשוי מברזל. קאגה משגר לכיוונה מטח אחרי מטח של צללים, אבל אלה פשוט קופצים מעורה המשוריין. היא מנחיתה אגרוף מחוזק בבטנו של קאגה, שמתכווץ לרגע מכאב - ותופס בה בידו עשויית הקריסטל. הצל פועם דרך היד, נשלח לתוך רין, וזו נוחתת מעולפת לרצפה.
אבל זה נותן לאומבר מספיק זמן להתאושש. הוא מסתער מחדש על קאגה, ובפיצוץ של צל הודף אותו לאחור על אחד מקירות האבן של האגם. קאגה קם, וצללים מהאגם מתחילים להיאגר בכף ידו. הצל של העצים המעטים שצמחו שם, הצל שדופן האגם הטילה כשהשמש הייתה מאחוריה, הצל שיצר את הסכר שסתם את האגם - כל אלה נאספו ביד הקריסטל של המתנקש חצי השד שעומד מולכם.
אבן במהלך הקרב חוטי התיל נהרסו רובם, ו-וואף מסתער קדימה ונועץ את שיניו בקאגה. קאגה מאבד בהפתעה את השליטה בקסם, וזה נורה כקרן צל ממוקדת לעבר הנהר שמתחיל לשצוף לכיוונכם,שובר את הצורה של הנהר ומפוצץ את המים. הנהר מתפשט עכשיו לכל הכיוונים, מציף את האזור כולו - ואתם לא בסכנת טביעה יותר.
קאגה מנער מעליו את הכלב, ומסתכל לעברכם.
"אני מבין," הוא אומר. "אתם חזקים. אני לא אצליח להרוג אתכם כרגע." הוא מתמהמה לרגע, ואז מביט ברין קמה מהרצפה, מתנדנדת מעט. הוא מעוות לרגע את פניו, וממשיך.
"לי יש משימה אחרת עכשיו. אני אשאיר אתכם לה."
הצל עוטף אותו והוא קופץ לשמיים - וטס, כמו כוכב שביט שחור, הרחק מכם.

ואשו ורין חוזרים לעצמם, כשקול - שמוכר לחלקכם - מהדהד בראשכם.
"זה היה... משעשע. מאוד." הוא אומר. זה קול קר וחד, אבל לא מאיים. "מיציתם את חלקכם בעסקה, ואני אספר לכם את חלקי. הצל מחפש אחר דבר מאוד פשוט - האבן שמחזיקה את יצירה בתוכה. הקיום של יצירה מונע ממנו להשמיד את הכל. כל עוד היא באבן, היא פגיעה. ברגע שהוא ימצא אותה הלך עליכם. תשחררו את יצירה, והיא תביא לכם את הכוח שאתם זקוקים לו."
הקול נעלם ומתפוגג באותה פתאומיות שהוא הגיע.

מה אתם עושים?

איש השבט נראה המום למדי מכל מה שהלך. עכשיו, כשהקרב נגמר, הוא עומד במקום, בוהה בנקודה לא ברורה מולו. הוא מסתיר את זה היטב, אבל הוא על סף בכי.

צייד. גיבור. לוחם. שולט בכלבים. אלוף שבט הוואיו טהא. והוא היה פשוט חסר תועלת בקרב הזה, לכוד בין חוטי התיל כמו ארנבת במלכודות שארג מגיל ארבע, מפחד שהתיל יכרך סביבו והוא יבותר כמו נתח בשר צלוי, בלי שום יכולת להגיב, להילחם, לעשות משהו. הוא עוצם עיניים, מפחד לדבר שמא יתחיל לבכות בלי שליטה, חוזר בלבו שוב ושוב - ''ילדים גדולים לא בוכים'', למרות שהוא ממש לא מרגיש כמו ילד גדול ברגע זה.

הוא מביט בשתיקה על אומבר ורין, מחכה לדבריהם, מתפלל שלא ישימו לב למצבו.

רין נגשת לואשו מהססת ומביטה באדם שהפיל אןתה על הרצפה ןהשפיל אותה, אדם שזלזל בתרבות שלה ואף בהתנצלות שלה, אבל בפעם הראשונה היא רואה אותו כאדם, לא צייד או פרא חסר שכל, אדם.
"היא החלטה של רגע רגע קורחת את זרועותיה סביבו בחיבוק.

ואשו עומד, מכונס בתוך עצמו. שפתו התחתונה רועדת ועיניו עצומות בכוח. הוא רוצה לומר לה, ''עזבי אותי, אני בסדר'', אבל הוא מפחד לדבר.
ואז הוא מחבק אותה בכוח, חיבוק נואש, כמו של טובע בנהר גועש שמצא סלע להיאחז בו. הוא טומן את פניו בחזה, ויבבות חנוקות נשמעות כשבגדיה של רין נרטבים במהרה מדמעות. הוא נראה חלש יותר מפגרי הזאבים, חלש כמו ילד שנפצע ובוכה לאמא.

רין מביטה בו בעודה מחבקת אותו ועיניה מתחילות לדמוע שוב, היא יודעת שהוא כרגע חלש נפשית ושהוא זקוק לאיזון, היא מביטה בו ועניה זוהרות לשניה בבוהק סגול, ואשו נרגיש את מוחה נוגע בשלו, אך בניגוד לפעמים הקודמות לא מדובר בנסיון או בקשת כניסה למוחו שלו, עילה בנתינת גישה למוחה שלה

ואשו פותח טת עניו עדיין אחוז בזרועותיה של רין, היא מחייכת עליו ואומרת "ברוך הבא לחדר הראשון בתודעתי" החדר נראה כמו שילוב בין חנות מחסן סדנת עבודה וספריה, כמה דלתות נמצאות בקירות ויש עליו תמונות מלבד הקיר שנאחורי ואשו, בו ניצב דלת כפולה עשויה מזכוכית עם שלט שעליו כתוב "פתוח" (ליתר דיוק אתה רואה את הסגור כי הוא פונה כלפי חוץ) רין מחווה בידה והשלט מסתובב וכרגע אומר סגור (כלומר אתה רואה את הפתוח).
היא מושיבה את ואשו על כיסה מרופד שעולי היה שם לפני זה ואולי הופיע בזה הרגע, ומתיישבת על כיסה אחר מולו ומחייכת "המורה שלי לימד אותי את זה כשהייתי צעירה, לראות רוחות בעולם האמיתי עשוי לפגוע בך, אבל כאשר אתה במחשבה שלך אתה רואה את הראש שלך, אתה יכול להירגע, להיסתכל על הזיכרונות שלך ולהבין את עצמך טוב יותר" היא מביטה בו ואז מחווה על התמונות "הן מראות אות הזיכרונות שלנו החוויות שלו" יש שם תמונות מכל זמני חייה של רין מבגוון חוויות, היא מצביע על תמונה אחת, תמונה של נערה סגולה מחבקת נער ירוק בוכה, ואשו שם לב שהנערה נראתצ שונה וכך גם הוא מהמציאות, זו לא נראת תמונה של נער פטתי בוכה עילה של משהו אחר שואשו לא מצליח להניח עליו את היד, אך הוא יודע שהתמונה הזאת מציגה את התפיסה של רין מהאירוע.
היא מחייכת אל ואשו ואוחזת בידו, מובילה אותו החוצה, היא מניחה לו להסתכל על "הבית" המוחי שלה, חנות גדולה שפורצת מתוך בית משפחתי "זה התודעה שלי" היא מסובבת את ואשו "וזו התודעה שלך"

ואשו עומד במקומו כמה רגעים, מסרב ללכת, מפחד להראות לרין את תודעתו.
ואז נכנס בדלת שמובילה אל ביתו שלו.

הם נכנסים לחלל אוהל לא מרווח מאוד, עשוי מיריעות עור, שפרוות מוזרות פרוסות על רצפתו. הריח המוכר גורם לואשו לחייך קלות. אין בחדר תמונות, אך במרכזו נמצאת מדורת בישול שמפיצה ניחוחות נעימים של עשן, ושבלהבות העליזות שלה מתרוצצות תמונות בהירות להפתיע. ילד רץ עם כלבו, נופל וקם. אותו הילד משחק עם אחותו הגדולה. נער רודף אחרי ביזון. נער שברירי, פתטי וחלש, טומן את פניו בחיקה של נערה.

כמה גברים ונשים ירוקים נמצאים גם הם בפינת האוהל. מהדמיון שלהם לואשו, רין מסיקה שהם קרובי משפחתו. וואף רובץ לידם, ישן. באוהל יש מעט מאוד חפצים, אך רין רואה בצד אלה ארוכה וקשת, כמו גם כמה תכשיטים מוזרים שנראים כמו קמעות.

רין מביטה בתמונה בהבנה ומסתכלת על ואשו "אתה חושב שאתה חלש, ילד קטן שעדיין בוכה מתסכול..." רין נאנחת ומביטה בתמונה "למה?"

ואשו לא מביט ברין ישירות. למעשה, פניו לחלוטין מופנות ממנה, והוא מסרב לחשוף אותן - אבל לרין יש ניחוש לא רע באשר להבעה שלו.

''השבט שלי מצפה ממני להציל אותו מהחושך והאפלה, אבל בקרב מול השד השחור הזה, הוא לכד אותי במקום, חסר תועלת, כמו ארנבת במלכודת, בלי שום יכולת לפעול. איך לעזאזל אני יכול להציל מישהו ככה? איך אני יכול לשאת את האחריות על החיים של המשפחה שלי כשבנקישת אצבע היצור הזה הופך אותי לחסר תועלת?'', הקול שלו רועד מעט.

רין מביטה בו "אז יש לך שתי אפשרויות, הראשונה להרים ידיים ולהיכנע ליאוש" היא מצביע על תמונה שדבריה מעכלים בעשן, נער ירקרק עלוב ומושפל "אבל אני לא מאמינה שתבחר בה אי פעם, השניה היא להתאמן להתחזק ולנמח ביום אחר" תמונה נוספת נוצרת אך של גבר ירוק מרהיב ואמיץ "אני חושבת שאתה יודע מה אתה רוצה לעשות, ועבור זה אתה צריך לפתוח את הדלת במוח שלך, זו שמובילה לפחד, ולכוח שלך" רין מחייכת "ואתה צריך ללמוד לשמוח על החברים שלך, זאב יחיד לא מפיל ביזון בעצמו"

גורן לא מבין הרבה מדברי הננס, אבל הוא יודע שאם הננס הזה רצה למנוע מהם להיכנס לשער, המקום בו קורים כל הדברים, הוא צריך להיכנס לשם. למרות שזה מסוכן, במיוחד במצבו כרגע, שבור למחצה ועם יד אחת, ברור לו שאם הוא יגיד למועצת המוטרפים שהוא לא עבר בשער, הם יגערו בו ויאמרו שהוא עשה את המעשה האחראי והנכון, ושאוי לו אם הוא ימשיך להתנהג כך. לכן, כמובן, הוא חייב להיכנס לשער. מצד שני, זה לא אומר שכשהמועצה לא רואה הוא לא יכול להיות קצת אחראי. הוא צועק לחיילים שנותרו למטה שיחזרו ללינגיאה לדווח - הגורם להיעלמות של אילהארה נמצא מאחורי שער מימדי, שישלחו ספינה לאסוף אותם בעוד חודש, ושיבררו כל מה שהם יודעים על "הצל". מעבר לזה כבר אין לו זמן לדווח - הוא צריך להמשיך לחקור את המקום הזה לפני שעבודה של שנים תרד לטמיון. הוא נובר בחפצים השבורים, מנסה למצוא דבר מה בעל ערך לפני שהוא חייב לעבור בשער. ידע תיאורטי וקסם שימושי, כל דבר כאן יכול לעזור לו כדי לברר על אותו השער הזה ועל אותו צל מסתורי שעבר בו.
חיפוש - 19.
ידע ראפרים כדי לברר אם גורן יודע מי זה "הצל" - 18

החיילים לא שומעים אותך, אבל קוראד שומע אותך ורץ להעביר את המסר הלאה. גורן מחפש במעבדה, ומוצא כמה נשקים מעניינים - רובה אנרגיה, כמו זה שנלחם איתו קודם הננס, כמה סכינים טעונות באנרגיית קסם, חלקי חילוף וכלים שיעזרו לך לתקן את היד של עצמך, כמה פצצות לא מזוהות, ואולי הכי חשוב - תרשימים של כלי נשק שונים, שתוכל לנסות לבנות על עצמך עם היד החדשה, כשתבנה אותה.

הצל היה אחד האלים הראשונים. במקור הוא היה אל החשיכה והצללים, והוטלה עליו האחריות לשלוט במישור הצללים - אבל הוא לא היה מרוצה מכך שיש מישהו מעליו - יצירה. הוא התקומם נגדה, ואחרי שיצירה השקיעה חלק גדול מכוחה לברוא את העולם והאלים הוא היה שקול אליה בכוחו. הקרב היה מחריד, והשאיר פצעים נרחבים על העולם - ולבסוף נגמר כשיצירה השתמשה בשארית כוחה כדי לגזול מהצל את אלוהותו, ולכלוא את עצמה בקריסטל שהיא קברה עמוק באדמה. התוצאה החשובה ביותר של הקרב הזה היה שכשיצירה גזלה את כוחו ואלוהותו של הצל, הכח הזה השתלב עם כוחה ונוצרו היצורים החיים הראשונים שאינם אלים. מאז הצל הסתגר במישור הצללים ואגר כח - לקראת מה שקורה עכשיו, ככל הנראה. הצל כרגע הוא שד רב עוצמה ששולט במישור הצללים, ומנסה להשיג כח - ואת האלוהות שלו בחזרה.
הקריסטל אבד עם ההיסטוריה, אבל יצירה ככל הנראה עדיין נמצאת בתוכו, איפשהו.

עם המידע הזה והציוד החדש, מה אתם עושים?

אני מאוד אוהב את מה שאתם עושים פה. אלישע, תנצל את זה כדי לפתח גם את רין, לא רק את ואשו.
תכתבו לי כשאתם רוצים שאני אמשיך.

שני החברים שלך שוכבים כרגע דוממים, עסוקים במשהו שלהם. אתה מחכה להם כשאתה רואה דמות נעה לא רחוק ממך - דמות מוכרת מאוד.
אמא שלך.
נראה שהיא מחפשת משהו, לא ברור את מי או מה. היא לא מבחינה בך.

נכנסים בשער כמובן!
אבל לפני שגורן נכנס בשער, הוא בודק אותו - הוא זורק לתוכו אבן, ורק אחרי שהיא נעלמת ללא סימני נזק, הוא מנסה משהו שמרגיש לו חשוב. הוא שואב מעט מהאנרגיה של השער, גם כדי לנתח אותה בעתיד, וגם כדי לעשות בה שימוש מעשי אם יתאפשר. בנוסף, הוא שובר חתיכה קטנה מהשער, בנקודה שתשאיר אותו יציב, אבל בה במידה תאפשר לו לנתח את מבנה החומר המשמש ליצירת שער שכזה. ואז הוא נכנס בשער.

אומבר נותן מבט חטוף בואשו ורין, ואז נסוג כדי לעקוב אחרי אימו - הוא עדיין לא חשף את עצמו, הוא רוצה לדעת קודם כל מה היא עושה שם.

מצד אחד, אני נמצא בבניין ענק שעולה באש שנמצא באמצע שום מקום. מילולית, שום מקום. זו שממה ענקית אחת גדולה.
מצד שני, יש פה שער למקום לא ידוע.
מה גם, שאם המועצה הייתה פה, הם היו מדרבנים אותי להיכנס פנימה. זה כמו אז, כשקות'הוך אמר לו: "אם אי פעם תראה שער שמוביל למקום לא ידוע, תיכנס פנימה."

בדיעבד, התגובה שלו להסבר למה הפתרון שלו למחלה של המלך היה חסר תועלת לחלוטין, התגלתה כעצה מועילה. מפתיע.

ואשו מסתובב אליה. הוא מחייך, למרות שעיניו עדיין דומעות. והוא מחבק אותה חיבוק חזק, חיבוק של חברים. ''תודה'', הוא לוחש.

Out
אני לא רואה דרך לפתח את ריו כרגע, אז בואו נעזוב את זה לזמן אחר.
In
רין מחייכת נוגעת במצחו של ואשו, שולחת את שניהם חזרה לעולם החומרי.

רין וואשו חוזרים חזרה לחושיהם

רין מביטה בכם "אני אסרוק את עולם הרוחות ואנסה למצוא רוח שתיקח אותנו לאחרים, בנתיים אני אתן את גופי לרוח הדוב, הבטחתי לו 5 דקות של שימוש בו והוא ניצל רק 4 לפני שהוא גורש" העינים שלה זוהרות לשניה הסגול ואז בכסוף כאשר רווח הדוב לוקחת את גופה למשך 4 הדקות הקרובות
Out
תרגישו חופשי לדבר עם רוח הדוב בזמן שאני לא כאן, תנסו לא לגרום לצרות

רין מביטה ברוח הדוב הנמצאת מולה בעולם הרוחות "הבטחתי לך 5 דקות שמתוכם יכולת לנצל רק 1, אני תמיד מספקת את הסחורה שאני מבטיחה, זו גאוותי כסוכרת, נצל את זמנך ואולי אף דבר אל בני בריתי, אך אל תפגע בהם או תעזוב את המקום בבקשה" היא אומרת לפני שהיא פונה לעולם הרוחות הרחב, מיצרת חוזה פתוח לרוח שתוכל לקחת אותם או לפחות לכוון אותם לאחרים.

גורן מנסה להבין איפה הוא נמצא - הוא שמע את הסיפורים העתיקים, ומנסה להבין האם למקום הזה ישנו קשר אליהם.
הוא גם בודק איזו מן אנרגיה ממלאת את המקום הזה - אנרגיית צללים או יצירה, או קדמונית או אחרת.
אז הוא מנסה ליצור קשר עם האנשים האדומים, מתקדם אליהם בזהירות "שלום אנשים, איפה אנחנו?" הוא שואל, מקווה שהם מבינים את שפתו.
out
איך באמת עובדות שפות בעולם שלך?

אומבר מביט לאורך כמה שניות בנקודה לא מובנת, ואז עשן מתחיל להישפך מאצבעותיו וליצור צורה של אישה שאוחזת במפה, ומשחזר את הסיטואציה שאומבר ראה לפני כמה שניות, עם דגש על המיקום המסומן במפה.

META
[dice:4gfdj]729785:0[/dice:4gfdj]