• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

אז מטרת קשת העלילה היא להסביר למה מייקל שכר את דיינה להיות בת הלוויה של אחותו. מדוע, בפשטות, שלא ישכור אותה כמשרתת?
(זה נשמע לי יותר מתאים למנטליות האריסטוקרטית הבריטית שהוא מפגין.)אני מניח שהפנימייה דאגה לכל צרכיה של מינרווה ולכן לא היו לה משרתים. עתה שהוא בעל הפנימיה הוא יכול לכופף את התקנות עבורה. מצד שני, זה דורש ממנו לחשוב ליותר משניה. מבחינת אופי, מייקל מוצג בפירוש כאדם שמחליט החלטות ברגע כמו ההחלטה לקנות בית ספר. לי זה הצטייר כהחלטה די שרירותית מצד מייקל. הוא לא בדיוק בדק אם זה מתאים לאחותו.

האם דיינה שחורה? למיטב הבנתי, האווארד מזוהה בדרך כלל עם האוכלוסייה השחורה בארה"ב אף על פי שהיא יקרה למדי. אני מניח שהוא מתכוון להרוורד. ואאז"נ, אביו החורג של מייקל הוא אביה הביולוגי של מינרווה. כך זה הוצג בפרקים הקודמים.
 
הלדין אמר/ה:
אז מטרת קשת העלילה היא להסביר למה מייקל שכר את דיינה להיות בת הלוויה של אחותו
אשלי* - וכן, סוג של. אולי פחות בת לוויה ויותר מישהי ששם לוודא שהיא לא עושה שטויות. - לא משרתת גם כי אני די מניח שב2019 (נגיד שזה השנה של הסיפור, שנות ה201X) משרתת זה לא בדיוק מקצוע, כמו כן הוא רצה לתת לה משהו שהיא תיקח, והיה הרבה יותר הגיוני שהיא תיקח "עבודה" כזו מאשר משרתת, כמו כן- כן מייקל לא בדיוק הוא האדם האחראי ביותר, בגלל זה הוא עושה לזה מיקוד חוץ דרך אשלי.


הלדין אמר/ה:
האם דיינה שחורה? למיטב הבנתי, האווארד מזוהה בדרך כלל עם האוכלוסייה השחורה בארה"ב אף על פי שהיא יקרה למדי.
הרוורד, שילוב של טייפו והיעדר ידעה שיש עוד מקום בשם האווארד. כמו כן לא התעמקתי בזה יותר מידי מבחינת צבע העור של הדמות, אני לא מנסה לצאת כמו רולינג ולתת לכל קורא להחליט איך נראית הדמות מהבחינה הזו, אלא זה משהו שאני פחות מתמקד בו אלא אם כן הוא חלק חשוב בזהות של הדמות.

הלדין אמר/ה:
ואאז"נ, אביו החורג של מייקל הוא אביה הביולוגי של מינרווה. כך זה הוצג בפרקים הקודמים.
מפורשות הוא אביו הביולגי של מייקל ואביה החורג של מינרווה, די בטוח שלא הצגתי את זה אחרת, אבל אני אעשה בדיקה ואתקן.

lonewolf אמר/ה:
אני חושב שהבנתי מה חסר בפרק הזה: הסבר משכנע למה הוא שכר אותה. הם הרגע נפגשו, הרגע הכירו, ולא נראה לי שבן אדם מציע למישהו עבודה 10 דקות אחרי שהוא פוגש אותו. מה שעוד חסר לי בפרק הזה הוא הוכחה שמינרווה התחברה למלצרית. זה פשוט לא מוזכר שם.

כמו שרשמתי בדיוק להלדין, מייקל לא חשב מעבר לזה, הוא הרגיש שיש איזה "קליק" והתקדם הלאה, אני רק אדגיש שהצעת ההעובדה לא מגיעה בפרק שבו יודעים מה עובר על מייקל והוא חושב, ולכן זה קצת חסר. אני לא בטוח כמה סגנון הכתיבה של להציג את קו המחשבה של דמות אחרת בכל פעם (כמו שפה אין לנו בכלל את המבט האישי של מייקל) תמיד עובד, אבל זה מעין תרגיל שעשיתי לספר/סיפור הזה. ובשלב הזה מרגיש לי מוזר לשנות אותו.


lonewolf אמר/ה:
הפרק בסך הכל כתוב טוב, הכתיבה שלך בכלל נורא זורמת וכיפית לקריאה, ואני חייב להגיד, אני מקווה שהפרק הבא יעסוק ברוצח ההוא. קצת שכחתי שהוא קיים.
בדרך...

tkhag1 אמר/ה:
נראה לי שהוא מהיר וקצת מכאני אבל אני לא בטוח...
יכול להיות שבפורמט של ספר מודפס היה קצת יותר מקום, אבל כמו שאמרתי קודם, אני מנסה להגביל את עצמי לכמות דפים כדי לא ליצור בלוק טקסט לקוראים. אלא משהו שיהיה סביר לקרוא בפרק זמן נוח.
 
אנג'ולו והדוכסית

פרק 9 - שעת שיא
זה היה לילה ארוך, ואין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לעצום עיניים ולשקוע, לתת למחשבות לעוף, לשכוח מהעולם ולהיפטר מהעייפות הזו.
המשוגע שהשאיר את הערפד ההוא להישרף בשמש גרם לי לנקות אחריו, לא משהו מסובך מידי, אבל אני רק תוהה מה היה קורה אם לא הייתי שם מאותה סיבה, לצוד את הערפד ההוא.
לא שאני איש משמר, החברה האלה לא משתמשים בבחורים כמוני, הם מנסים לעובד כמה שיותר פשוט וכמה שיותר טהור, וגם אז הם חושבים עשר פעמים לפני שהם פועלים, המשמר הוא הגוף המושלם למנוע מכל כוחות האופל לכבוש את עולם החיים, אבל כשזה לטפל במקרים נקודתיים כמו הערפד ההוא? עד שהם פועלים הוא מסוגל לעשות יותר מידי צרות.
אבל יש מישהו שדואג שערפדים לא יעשו שטויות, בניגוד לאנשי זאב ומכשפות שעושים מה שבא להם וכמעט אף פעם לא מפוקחים, המועצה מפעילה רשת של עצמאים עם רישיון להרוג כל ערפד שעובר על החוק שלהם, החיסול של הלילה האחרון הוא על יצירה של ילדת לילה חדשה, הערפד ההוא הקים מישהי לתחייה בתור ערפדית ללא כל הסכמה, השלמתי את ההשמדה שלו, ואני רק צריך למצוא אותה ולהשמיד גם אותה לפני שהיא תשתגע, היא "דם-חם" כרגע, ערפד בתקופה הראשונה שלו, חיית טרף מסוכנת וחסרת מעצורים שיכולה לסכן גם ערפדים אחרים, אם אין אף אחד שיכול למתן דם-חם, אז צריך לחסל אותו, בדיוק כמו שמחסלים כלב חולה כלבת.
אבל אני אמצא את הדם-חם הזו בזמן אחר, ערפד אחד מספיק לי הלילה, בייחוד עם המעורבת של הסלסטיאל ההוא, אני צריך זמן להירגע, לנקות את הבארט, לאסוף מודיעין, ולפעול בחוכמה. דברים שאני לא מסגול ורוצה לעשות כרגע.
ה"בית" שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא דירת מרתף בת שני חדרים בבוסטון, מרחק שאני לא במצב לנסוע, ולכן אני נאלץ להשתמש באחד ה"בתים הבטוחים", דירות חדר מפוזרות ברחבי המדינה, בעיקר לסוכנים פרטיים כמוני, אפילו יש לנו אפליקציה שמציינת איפה הבית הבטוח הקרוב והפוני ביותר. אנחנו לא מאוגדים בשום דרך, אבל מאחר וכולנו משרתים את אותו לקוח, אז אנחנו מנסים שלא לשים רגל אחד לשני, חוץ מזה, אם הבתים האלה יעמדו ריקים בלי מבקרים לאורך זמן אנשים עלולים להיות סקרנים, כרגע הם פשוט נראים כמו דירות airbnb שאף אחד לא היה רוצה, ולכן אף אחד לא מברר עליהם.
הדירה הזו היא כמו כל דירה אחרת, חדר בודד, מיטת שדה, ארון ריק, ומקרר ריק עוד יותר, אני בפירוש רק אחדש פה כוחות, אתאפס על עצמי, ואצא חזרה לעבוד בלילה הבא כדי למצוא את הדם-חם ההיא, כבר קיבלתי תשלום על היוצר שלה, היא אומנם שווה הרבה פחות, אבל אני צריך למצוא, גם כדי לוודא שהיא לא תפגע באף אחד או בעצמה, וגם כדי לתחזק את המוניטין שלי, זה לא שאלה של כסף, רוב הציידים האחרים פועלים בצורה מאוד מלוכלכת, בדרך כלל עם אש או עם מפגן כוחות מרשים בסמטה חשוכה, תמיד יש נפגעים, תמיד אין הוחכות, השיטה שלי נקייה יותר, אני מצליח לסיים את זה בדרך כלל בייריה מדויוקת מרחוק, רוב הערפדים מתים מקליע רחב קאליבר -חודר שריון לראש, זה לא יעיל כמו חץ עץ לתוך הלב, אבל הימים שלי כקשת חלפו להם, הרבה יותר נוח לי לעבוד עם הבראט כשאני צד ערפד מאשר עם קשת וחצים.
אז אני מתיישב על המיטה ונשען לאחור, יש לי פחד קל לעצום עיניים, כי בכל פעם שאני עושה את זה, אני זוכר איך הכל התחרבש, איך התחילה שרשרת של אירועים שבסופה אני מוצא את עצמי לבד, מוקף אויבים, וקצת כמהה למותי.
הפרעת דחק פוסט טרומאטית, ככה הרפואה המודרנית קוראת לזה, מצב בו המוח שלי כל כך נפגע מהאירועים הללו, שאני לא מסוגל להתגבר עליהם באמת, יש כאלה שנדפקו עם להיכנס להתקף בגלל כל רעש פיצוץ, יש כאלה שפשוט נזכרים בזה בגלל מילים לא נכונות, אבל אני? אני זכיתי להיכנס להתקף חרדה תת-הכרתי בכל פעם שאני עוצם עיניים ומנסה לשכוח מהמציאות כמו כל בן אדם אחר, אני נזכר באותן מאורעות, באתם רגעים, באותה שורה של החלטות מפגרות.
בהתחלה לא הצלחתי לישון, פשוט הייתי מתעורר כל הזמן, מכוסה זיעה קרה, מתנשם, וחסר מנוח, בדרך כלל זה גם היה עוצר את ההתקף, המציאות שלי הייתה מנצחת עם העיניים היו פקוחות, אבל עכשיו אני פשוט מכריח את עצמי לעבור את המאורעות מחדש, כדי שלפחות אפסיק להיות זומבי עייף.
גם מבלי לעצום עיניים, אני עדיין זוכר את הקריאה בקשר שהתחילה את המבצע הזה "אנג'לו, מטרה מערבית אלי, 50 צעדים, חסל." אמר יהושע בקשר, משפט אחד שהמשמעות שלו הוא שאחד החבר'ה הרעים הולך למות בתוך פחות מעשר שניות. ואז לחצתי על ההדק וממרחק של קילומטר נורה קליע במהירות של 853 מטרים לשנייה, למחבל המסריח הזה לא היה סיכוי מהרגע שהוא הופיע לי בכוונת.
"מצויין" אמר יהושע בקשר, "אני ודוד ממשיכים למטרה א' , דיוק וגאס מטרה ב'. אנג'לו חיפוי וחיסול תצפית." הוא פקד, ואני עניתי "יש." בקרירות. כמו שאר חברי הצוות שאמרו את אותה תשובה.
אבל אז יהושוע היה חייב להתחיל בנאום לפני פעיולת שלו,"תזכורו, אין תגובורת," הוא אמר, "ואני גרוע בחדשות רעות, לא בא לי לספר לאימהות שלכם שנפלתם לי באמצע עיראק." הוא הוסיף במעט סרקזם שחור שאפשר לפתח רק במצבים כאלה.
אני לא באמת רוצה להגיב על זה, אז אני ממשיך "זז לעמדת תצפית ב'," אמרתי, " 2 קטנות, מבקש אישור." יהושע פשוט מעניק לי אותו ומוסר לי לדווח מהעמדה, אז אני קם במהירות ורץ כפוף לעבר תל שנמצא מאה מטרים לפני, שמעניק תצפית יעילה יותר על הכפר.
זו עיירה קטנה ותו לא, סביר להניח שהתושבים שלה נעלמו מזמן והוחלפו במחבלים פעילי טרור- שטחי המראה הפכו למחסני נשק, הביתים הפכו למגורי חיילים, והאמת היא שכנראהשגורלם של התושבים המקוריים לא שפר אליהם. בזמנו לא היה לי באמת אכפת, זו הייתה מלחמה ואנשים מתו, החוכמה הייתה להיות האחרון שהורג.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ומקור האור היחיד פרט לירח היה כמה מהבתים שבהם דלק אור, אני לא בטוח איך היה להם חשמל שם, כנראה כמה גנרטורים ואולי אור נרות, זה לא מהדברים שאתה חושב עליהם כשאתה קוצר לך מחבלים באמצע שום מקום, יותר ניסתי לנחש מה הם ציפו שהשומר בעמדת השמירה בכניסה לכפר יראה בחושך הזה, אבל לא התלוננתי על אויב מפגר.
"יהושוע, אני בעמדה." אני אומר לאחר שאני מרכיב את הרגליות של הבארט שלי על החול,"ואני רואה פטרול של 2 מתקרב עליכם."
"קיבלתי אנג'לו, מתקדם למטרה, צוות ב'- מה הנ.צ?"
"דקה" אומר דיוק בקשר, "גאס בדיוק פורץ את דלת המחסן, אני בדיוק רוצה ללכת לשאול שומר אם יש לו מושג בפריצת דלתות, כי ברור שגאס הוא כישלון בזה."
רעשי שריקה נשמעים, בשלב הזה למדנו לזהות קולות ירי של נשק עם משתיק, כמו המשתיק שהונח על רובי הM4 של שאר הצוות, פרט לדיוק שגם נשא עימו רובה צייד מדגם spas לצורך פריצה לתוך מבנים, ואני שהחלפתי את הרוס"ר שלי ברובה הצלפים. אז קולות כאלה אומרים שמישהו מהצוות פתח באש על מישהו אחר, ולכן אנחנו שותקים, גם כדי לא להפריע לחילפוי האש, וגם כדי לא להיות זה שיפתח בשיחה שבסופה אנחנו יכולים לגלות על חבר מת.
"כאן יהושוע" הוא מדווח, "פרטול חוסל, מסתירים שאריות ומתקדמים." הוא מסיים ומשחרר צפירת הרגעה תודעתית, הוא יכול היה להגיד "אנחנו חיים והם מתים", אבל הוא אף פעם לא עשה את זה, תמיד הדיווח שלו היה רשמי וברור, נראה לי שהוא נהנה לתת לנו לחשוש לרגע, בטח הוא חשב שזה משאיר אותנו ערניים כל הזמן.
"יש לנו כמה דקות עד שירגישו בחסרונם." אומר יהושע, "כמה זמן עד הפריצה?"
"כאן גאס, רעש הקליק האלוהי נשמע, אני פותח את הדלת." הוא אומר, מה שאומר שרובה הצייד של דיוק יהיה חסר שימוש, גאס סיפר שהוא היה פורץ למכוניות שהיה צעיר, הוא תמיד אהב מנעולים, וקרא לרעש של מנעול נפרץ כ"קליק אלוהי", כל פעולה כזו הייתה תחרות, האם גאס יפרוץ את המנעול לפני שדיוק יחליט לעשות רעש, עד כה גאס תמיד ניצח.
עברתי לסרוק את הרחוב שפרוס לפני, גאס ודיוק נכנסים לתוך בית שאין לי כל יכולת לכפות עליהם בתוכו, בעוד הצוות של יהושע עומד לצאת מטווח הראייה שלי. תחושת קור גואה בי, אני לא מסוגל לסייע לאף אחד מהם, זה חלק ברור מהמשימה, ואני עובר למצב "שקט" בנתיים. לא זז, לא מדבר. רק משקיף.
בשלב הזה יהושע פוקד על גאס לדווח, הם מספיק זמן בתוך המבנה שהנשק המלוכלך בו, הארגון הזה הוא לא מהסוג ששומר את הנשק הלא חוקי שלו במקום נסתר, הם רוצים שהעולם ידע שיש להם נשק לא קונבנציונלי, והמודיעין אומר שהנשק לא הוצע מהבניין הזה בשבוע האחרון.
"לעזזאל" אומר גאס, ואז ישר מתקן, "כאן גאס, אין זכר לגאז סארין, אבל בחיי… בנשקייה של המבצר יש פחות חומר נפץ..." הוא אומר בקשר.
"חזור שנית" פוקד יהושוע.
"בדקנו" אומר דיוק בקשר, "אין פה באמת מקום להסתיר משהו, זה פשוט מחסן גדול עם יותר מידי אמל"ח…"
"מצאתי משהו." אומר גאס, "אבל זה לא מוצא חן בעיני."
"דווח." אומר יהושוע, "מהר."
"יש מיכלי גז," הוא ענה, "אבל הם ריקים, כולם."
יהושע שתק לרגע, היעדר גז הסארין אמור להיות בעייה רצינית, יכול להיות שהזיזו אותו, יכול להיות שהוא מוסתר במקום אחר, והגרוע מכל -יכול להיות שהמודיעין היה לא נכון וזה בעייה מסוג אחר."
ואז שמענו את יהושוע פולט אנחת אוויר, "תניחו מטענים, נשמיד את המחסן הזה וניסוג, אין לנו כוח אדם לחפש לבד בכל הכפר הזה."
"קיבלתי" עונים יחדיו גאס ודיוק.
"תזדרזו", יהושע אומר, המשימה הולכת להיות כישלון, הוא הולך לחטוף אבל אפשר לכבד את ההחלטה שלו, צוות של חמישה, לא משנה כמה הם טובים, לא יכולים לפשוט לבדם על כפר מלא ועוד לחפש בו אמל"ח לא חוקי ללא כל תמיכה, באותה צורה אפשר לדרוש מאיתנו להתאבד, יש שם יותר אנשים רעים מאשר כדורים בציוד שלנו.
וזה הרגע בו הכל מתחרבן. "יהושע תתקופף!" צעק דוד בקשר באימה, וקול צרור יריה מחריש את הלילה. זו לא ירייה של משתיק. אלא רעש רתק מוכר של רובה קלצ'ניקוב, נשק שהצליח לקבל את ההגדרה "הנשק של הרעים" במלחמה הזו בטרור.
בתור רפלקס אני מזיז את הכוונת לכיוון שבו יהושע ודוד היו, אבל אפילו עם ציוד ראית הלילה אני לא מבחין במטרות, הם מאחורי קיר או בפינה של רחוב, שניהם מחוץ לטווח הראייה שלי, ואני לא רואה אף אחד אחר כרגע.
"יהושע, דוד. ענו בקשר." אומר דיוק. קולו קר, אבל אפשר לשמוע את האימה שלו, השתיקה לא ממשיכה הרבה, אנחנו שומעים צרורת נוספים, והכפר מתעורר לחיים במטח אורות שנדלקים, ורעש אזעקה.
"אנג'לו!" צועק דיוק לקשר. "אש חופשית, אנחנו יוצאים מפה ובאים לאסוף אותך." הוא נוטש את דוד ויהושע, אני לא צריך לחשוב פעמיים כדי להבין את זה, "מה עם יהושע ודוד?" אני אומר בקשר. "אני לא מוכן נוטש אף אחד."
"זה לא מעניין אותי." הוא צועק, "יהושע לא מגיב, אני הבא בשרשת הפיקוד, אני נאלץ להניח שהוא ודוד מתים או גרוע יותר, אז תעשה מה שאומרים לך, תצלוף בכל מטרה שאתה רואה, ותסתום את הפה עד שאני אומר לך אחרת." אני באמת רוצה לענות לו, אבל קולט מחבל בכוונת, ומסחל אותו בירייה בודדת שמשאירה לו חור בגודל אגרוף בחזה.
לעזאזל, אני לא מסוגל לנטוש אותם, אבל כרגע המטרה שלי זה לשמור על מי שאני יכול "תתקדמו" אני אומר, "אתם מחוץ לטווח חיפוי שלי."
"חיובי." עונה דיוק, ואני שומע אותו אומר לגאס "מתקדמים, אש חופשית."
הכפר כבר מלא במחבלים, אני מניח שעדיין לא גילו את קיומי כי הם ממשיכים לנוע ללא מחשבה, ואני יכול לקצור אותם, מחסניות ריקות נופלות על החול לצידי, ואני מתקרב לשלב שבו אני רוצה לשמור כדורים בשביל חיפוי. לשמחתי גאס פונה בקשר "אנג'לו, אנחנו כבר אצלך בכוונת?" הוא שואל, ואני מבחין בהם בזווית העין, מעביר את הכוונת כדי לסרוק את האיזור שהם נמצאים בו. "כן," אני עונה, "עצרו!,יש שלושה לפניכם, אני מטפל באמצעי."
"אש בעוד שלוש." אומר דיוק. ואני סופר איתו בלב, שתים, אחד, ואז שלושה קליעים נורים, שנים מצד גאס ודיוק, אחד מצידי, שלושתם שולחים את המחבלים לעולם הבא.
"זוזו" אני אומר בקשר, והכוונת שלי נמצאת תמיד צעד אחד לפני גאס.
"חרא, חרא, חרא" אני שומע את דיוק אומר בקשר, "זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה, מצא והשמד, לחסל כמה מחבלים מפגרים חסרי יכולת שמחזיקים קלאץ' בפעם הראשונה בחיים שלהם, איך כבר איבדנו שניים?!" הוא שואל בתסכול, ואני מוצא את עצמי חייב לשמור על המורל שלהם, כשאתה כועס ונואש אתה עושה שטוית, ואני לא יכול להרשות להם לעשות שטויות כרגע.
"לא איבדנו אף אחד!" אני אומר, ואני די מקווה שאני לא משקר לעצמי, הסיכוי שיהושע ודוד חיים נמוך יותר מרגע לרגע. אם הם היו חיים, אני אמור לראות אותם מהעמדה הזו, או לפחות לשמוע משהו בקשר, אין שום סיבה הגיונית לדממת אלחוט כזו.
אבל גאס פשוט צועק עלי בקשר,"תשתוק!", וזה השלב שאני מבין שהוא בהלם קרב, "אתה מוגן לך שם רחוק, אתה אף פעם לא נמצא בחזית אלא בעמדת הצליפה הנוחה שלך, מתי הבטת למי שהרגת בעיניים פעם."
אני לא יודע מה להגיד, אני רוצה להגיד לו שאני עושה מה שאני הכי טוב בו, שאני בסכנה כמוהם, אבל אני לא מוצא את המילים, חלק בגלל ההרגשה שלי שיש משהו בדברים שהוא אומר, וחלק שני בגלל ההרגשה שלי שאין דבר שאני יגיד שישנה כרגע.
אני רואה בכוונת הנשק שגאס ודיוק נכנסו לתוך בית בכפר, "אין לי ראייה, מה קורה שם?" אני שואל, אבל מקבל רק תגובה מקטועת בקשר, אני עומד לבקש מדיוק לחזור על עצמו, אבל רגע לפני אני שומע רחש מאחורי.
ברגע הזה יש לי 2 אפשרוית, להתפלל שאני מדובר בחייה, או להניח שעלו עלי, במקרה השני שוב יש 2 אפשרויות, להסתתר ולאבד את היכולת להגן על דיוק וגאס, אבל עדיין להיות בתצפית, או לבדוק מה נמצא שם ולחסל אותו, אני עדיין מאבד את היכולת להגן עליהם, אבל אני אוכל לחזור במהירות לעמדה.
זמן ההיסוס שלי כמעט עולה לי ביוקר, מאחורי שיח קטן יוצאת דמות, אני לא יכול לזהות אותה בגלל החושך שבלילה, לא בלי ציוד ראיית הלילה שלי, אבל אני שומע אותו מדבר, זו לא אנגלית, ואני קצת מצטער שאני לא דובר ערבית. אז אני לא מעז לזוז, בחושך הלילה יכול בהחלט להיות שהוא לא רואה אותי כרגע, והוא כאן כי הוא שמע אותי מדבר בקשר.
המצב שאני נמצא בו הוא בלתי אפשרי, אני שוכב על הבטן עם הגב למי שיכול להיות שבכל רגע יזהה אותי וימטיר עלי כדורים, גם אם אני ארצה לכוון עליו את הבארט יש סיכוי גבוה שהוא יוכל לפעול קודם, אם כל היכולת שלי, אני לא יכול להמר על החיים שלי שאני לא עומד מול הגרסה הערבית של לאקי לוק.
הזמן שלי אוזל כשאני רואה בזווית העין שהוא מזיז את היד שלו, ומרים משהו שבחושך הזה הוא לא יותר מצינור קצר, אבל אור הכוכבים שמשתקף בשכבת הזכוכית של הפנס חושף אותו, וברגע שהוא ידליק את הפנס יהיה לו כמה שניות לפני שאני מת.
אני חושב שהשתנתי קצת על עצמי מפחד, ואני מתחיל להבין שאני מתעלם כבר כמה שניות מכל מה שנאמר בקשר, ועכשיו אני מתחיל להבין שחוץ מזה שיכול להיות שגאס ודיוק בצרות, אם הם יצעקו או משהו בקשר, יש מצב שהוא ימצא אותי.
הוא מדליק את הפנס, אבל הוא לא מאיר ישירות לאזור שלי, הוא כנראה רצה לעשות סריקה של האזור ברדיוס גדול יותר, והאידיוט הציל את החיים שלי - בחושך מוחלט, כשאין אור פרט לכוכבים ואור הכפר במרחק, ואחרי שהוא נמצא בחושך כבר זמן מה, הוא מדליק פנס, והשנייה שבה הוא מסתנוור מהאור שלו היא הסיכוי היחיד שלי לפעול.
אני קם במהירות ומסתער לכיוון שלו, הוא בהחלט שמע אותי קם והפנה את הפנס אלי, אני רואה רובה קלאץ' מחובר לרצועה נח על הגוף שלו, אם הוא היה מחזיק אותי ביד, אולי הייתי מת עכשיו.
אני נכנס בו בעוצמה עם הכתף, מפיל אותו על הרצפה כשהוא מופתע מכדי להגן על עצמו, עוצמת המכה לקוחת ממנו את כל האוויר, גם אם הוא תכנן לצעוק, כל מה שהוא מצליח לעשות זה לשחרר קול חנק לא ברור.
אנחנו נכנסים לקרוב כוחות, וכשאני נמצא מעליו אני שולף מהר את סכין הקרב שלי ומנסה לנועץ אותה בו, הוא בתגובה מרים את ידיו ,שומט את הפנס, ועוצר את היד שלי, ואנחנו כעת במשחק של כוח, הראשון למצמץ, יהיה הראשון למות.
קשה לשחק על החיים שלך, למשחקים לא צריך להיות השלכות כאלה, משחקים הם הדבר שלא היה לי בילדות, הייתי לבד, למדתי להגן על עצמי מהמורים הטובים ביותר והיה ברור שאני אלך לצבא. אז בניגוד לטרוריסט הזה, שככל הנראה למד להחזיק נשק על ידי טרוריסט אחר, אני יודע מה אני עושה, אני מנחית את הברך שלי על המפסעה שלו, זה מחליש את היציבות שלי, אבל גורם לו להיכנס לשוק, האחיזה שלו נשברת, והסכין שלי צונח עמוק בתוך בית החזה שלו, אני מספיק לשלוף אותו במהירות ונועץ אותו שוב, הפעם בצוואר שלו.
"גאס," אני קורא בקשר. "אתה שם?".
"לעזאזל!." הוא צועק לי באוזנייה, וקולו מעורפל על ידי הקולות של כדורים שורקים באוויר, "איפה לעזאזל היית?!"
"היה לי פה מלוכלך אחד, הוא מחוסל." עניתי בעודי נשכב בחזרה לעבר עמדת הצליפה שלי מקודם.
"בינתיים שאתה נהנית לך עם המקומיים ,אנחנו חוטפים פה מטח יריות." אומר לי גאס. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהכל התחרבן. אני מביט בחזרה דרך הכוונת, העולם הופך לשחור לבן כאשר כל מה שאני מסוגל לראות זה את חותמות החום של האנשים שמופיעים לי בכוונת, אין לי סיכוי לזהות את גאס ודיוק באמצעות ככה, לא שכוונת רגילה הייתה עוזרת לי בחושך הזה. ברגע שאיבדתי את היכולת לעקוב אחריהם, הם נראים לי כמו כל מחבל שנמצא שם.
"איבדתי אתכם לחלטוין, מה המיקום שלכם?" אני שואל, מנסה לאתר אותם בתוך הבלאגן.
"אנחנו בדיוק במקום שכל המחבלים באזור יורים עליו. נכנסו לאחד הבתים ואנחנו מנסים להתבצר בו."
מה שאומר לי שכל מי שנמצא מחוץ לאחד הבתים הוא מלוכלך, ואני קוצר שלושה מהם לפני שמישהו קולט שיש צלף באזור. "זה לא יעבוד." אני אומר לגאס, "אין לנו שום תגבורת והם רק הולכים ומתגברים, אני מנסה לחפות עליכם, אבל בסופו של דבר הם ישלחו גם אלי צוות."
יש שתיקה קצרה בקשר, ואני שומע את הקול של דיוק "להעיר את הלילה."
"כן." אני אומר, גאס מצטרף אליי אחרי שנייה. המצב לא יכול להיות גרוע יותר, ולכן דיוק לחץ על הנפץ, מה שגרם למטען הc4 שהוטמן במחסן הנשק של הכפר להתפוצץ, מה שהפך מחסן מלא בכדורים, רובים, רימוני יד טילי כתף להפוך למופע זיקוקים מרהיב.
יום יבוא ונשמע שראו את האור מהפיצוץ הזה במבצר.
 
פרק מעניין. הכתיבה טובה. ברנדון סנדרסון בהערות שלו לאלאנטריס העיר שיש לו פרקים של אחת הדמויות שלו - הראת'ן - מסתובב וחושב. העורך שלו הציע ובצדק להכניס דמות נוספת לפרק. החלק הראשון של הפרק הוא פשוט אקספוזיציה טהורה. לדעתי דרך יותר מעניינת להעביר את זה היא אם הוא יתקשר לאחד מעמיתיו ויברר אם הבית הבטוח הקרוב פנוי. בדרך זו האקספוזיציה תעבור בצורה שתקדם את העלילה יותר. כדרך אגב, מתי הצלף היה קשת?

חשבתי שהפלאשבק מאפגניסטן. מוג'הידין בדרך כלל משתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן משום שהם מודעים לרגישויות המערביות בעניין. מה קרה שהצלף וחבריו לא שאלו את עצמם למה הם חרגו ממנהגם כאן? מה שתיארת כאן הוא הזמנה פתוחה למפציץ. למיטב זכרוני, לא תיארת שם מטולי טילים שיכולים לשגר טילים נגד-מטוסים (שיכול להיות שעובדים באותה היעילות על חיילים.) שעשויים להסביר את העניין. גם די ברור שזה פלאשבק כשתוהים איך הוא חיסל מחבלים בירייה אחת. (בהחלט ייתכן שהידע שלי על המצב שם לא מלא.)
 
lonewolf אמר/ה:
הפרק טיפה ארוך, אבל הזמן שווה את זה. אתה כותב באופן שוטף ומעניין. שאפו!
תודה רבה

tkhag1 אמר/ה:
הפרק נחמד אבל אני לא מצליח להבין למה הפרק נקרא בשם הזה.
קריצה לסרטי אקשן, לא תמיד שם הפרק מייצג משהו. לפחות זו לא המטרה.

הלדין אמר/ה:
פרק מעניין. הכתיבה טובה. ברנדון סנדרסון בהערות שלו לאלאנטריס העיר שיש לו פרקים של אחת הדמויות שלו - הראת'ן - מסתובב וחושב. העורך שלו הציע ובצדק להכניס דמות נוספת לפרק. החלק הראשון של הפרק הוא פשוט אקספוזיציה טהורה. לדעתי דרך יותר מעניינת להעביר את זה היא אם הוא יתקשר לאחד מעמיתיו ויברר אם הבית הבטוח הקרוב פנוי...
מישהו נוסף באקספוקציה שובר את הרעיון של זאב בודד שהצלף מייצג, אני מסכים שבדרך כלל דמות נוספות ואפילו חד"פית יכולה לשפר את המצב, אבל מישהו שהקונספט שלו הוא "סוכן בודד וזאב בודד" אני חושב שבני ברית שהוא מתחיל לתקשר אותם שובר את הרעיון.

הלדין אמר/ה:
כדרך אגב, מתי הצלף היה קשת?
זה לא נאמר קודם, חלק מהמידע שמוצג עכשיו שהזווית האישית של הצלף עולה.

הלדין אמר/ה:
חשבתי שהפלאשבק מאפגניסטן. מוג'הידין בדרך כלל משתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן משום שהם מודעים לרגישויות המערביות בעניין.
במקור הדמות נכתבה כאחד מהחיילים שאימנו את אנשי אל-קעידע עוד שהם היו זורע שנועדה להתנגד לכיבוש הסויביטי, בתקופה שתכנתתי שהעלילה תרוץ בשנות ה80. כשהזנקתי את זה להווה ניסתי לעשות חישוב של איפה הצלף היה נמצא כאשר הוא היה בצבא לפני X שנים, ויצא לי הגיוני שזה היה לפני הנסיגה מעיראק ולכן שם היה המוקד, כמו כן, בחרתי שלא לרשום שם של ארגון טרור כדי לא להפוך את זה לפוליטי יותר מידי, ניזהרתי גם שלא לציין דת ולאום של המחבלים. זו עלולה להיות בחירה חסרת עמוד שדרה, אבל העדפתי שלא לפתוח תיבת פנדורה.

הלדין אמר/ה:
מה קרה שהצלף וחבריו לא שאלו את עצמם למה הם חרגו ממנהגם כאן? מה שתיארת כאן הוא הזמנה פתוחה למפציץ. למיטב זכרוני, לא תיארת שם מטולי טילים שיכולים לשגר טילים נגד-מטוסים (שיכול להיות שעובדים באותה היעילות על חיילים.) שעשויים להסביר את העניין.
אני די בטוח שרשמתי את זה בפרק 4 שהיה שם גז סארין ובחרו שלא לתת לו להתנדף ללא שליטה אחרי הפצצה, ואל תשכח שזה כוח משימה חצי סודי, אז... להפציץ כפר שלם מושך הרבה תשומת לב מאשר להיכנס לשטח, לגנוב את מיכלי הגז ולעזוב מבלי שאף אחד יראה (מה שנכשל פה, אבל זו הייתה המטרה)
הלדין אמר/ה:
גם די ברור שזה פלאשבק כשתוהים איך הוא חיסל מחבלים בירייה אחת. (בהחלט ייתכן שהידע שלי על המצב שם לא מלא.)

לא בטוח שהבנתי את הנקודה, הוא מציין בפירוש זה קרה בעבר, והפרק הזה הוא סוג של ערבוב של מציאות-עבר דרך הPTSD שלו, אני רק אציין שאם הובן שהוא חיסל כמה מחבלים בירייה אחת זו טעות שלי, אין לי כל כוונה שיצא בפלשבאק הזה משהו שנראה על-טבעי
 
תודה על התגובה. נכתב בפלאשבק שהוא חיסל מחבל אחר מחבל ביריה אחר יריה. (גם זה וגם יריה בכמה מחבלים בו זמנית מתאים יותר באווירה לסרט אקשן. אין פה שום דבר על טבעי במיוחד. לי נראה שבפועל, היות והוא סיים עם פוסט-טראומה, הוא פספס בכמה מקרים.)

הוא יכול לדבר עם עצמו או עם "רוח רפאים" מהעבר, שבפועל, הוא מדבר עם עצמו רק דרך המסננת של איך שהוא תפס את המנוח שזה מתאים לפורמט של הפלאשבקים אבל אני אוהב דיאלוגים. יכול להיות שיש דרך אחרת. בפשטות, האקספוזיציה הזו מרגישה לי יותר כבלוק מידע מעניין אבל גדול.
 
פרק 10 רעש לבן

הערה- הפרק עבר צנזור וסידור כדי להיות pg13, לאחר שבמקור הוא היה קצת גס לטעמי למסגרת פתוחה. עברתי עליו פעמיים כדי לוודא ששום דבר לא גלש, אם מישהו מזהה שפספסתי משהו לעדכן אותי בבקשה במהירות, אני אתקן אותו בהתאם.


הדי המוזיקה הרועשת שהתנגנו בחדר באולם הסמוך הפכו ללא יותר מפעימות חלשות כאשר הדלת נסגרה, והותירה את החדר האטום לקול בשקט מופתי, כמעט קדוש, כמעט מפחיד.
הדוכסית צעדה פנימה במעט יראת כבוד, לא היה דבר בעולם שהפחיד אותה, לא היה דבר בעולם שמנע ממנה לקבל מה שהיא רוצה, ועדיין כשהוא קרא לה היא מצאה עצמה שותקת, למעט איזה רעד פנימי שהיא הרגישה, הוא היה מסוג הדברים שמזכירים לך שיש משהו נוראי יותר ממות, ואיכשהו הוא מסוגל להביא אותו.
היא בלעה את הפחד עמוק בתוכה וצעדה בקלילות לתוך החדר, החצאית הקצרה שלבשה התחילה בדיוק במקום שבו שיערה האדמוני והארוך נגמר, כשהוא חוצה בדרכו חולצת טריקו ירוקה ופשוטה, משהו שהעניק לה יופי כמעט מהפנט בפשטות שלו, היופי הזה פתח לה הרבה דלתות בחייה, והוא עדיין פותח דלתות במותה, אבל לא עכשיו, בחדר הקטן הזה, שכלל בסך הכל שולחן גדול וכיסא בודד מכל צד שלו, כל היופי בעולם לא יסייע לה, היא שנאה את זה, את התחושה הזו, את הגואל שהיא מעלה בה, היא זלזלה בו פעם אחת, והוא הראה לה בדיוק למה אסור לה לעשות זאת שוב.
הדוכסית מתה בגיל 20, ובחייה השניהם היא תהיה צעירה לנצח, יפה לנצח, וחזקה לנצח, אלה שהיו מזלזלים בה רק בגלל מראה גילה היו מגלים מהר מאוד את גודל הטעות, ומשלמים על זה מחיר יקר.
"את מוכנה להפסיק למשוך את הזמן." הוא שאל ממקומו בצד השני של החדר, יושב על הכיסא שמשקיף לעבר דלת הכנסיה, גופו היה מכוסה מכף רגל ועד צוואר בחליפה מחויטת שחורה, הקעקוע השחור שכיסה את עינו וירד למטה, עמוק לתוך החליפה ורחוק מכל עין, הדהים אותה כל פעם מחדש, איפשהו היא חשבה שגם לו הייתה מסוגלת לקרוא קוריאנית היא לא הייתה מבינה את פשר הקעקוע.
"לא כיף איתך." היא ענתו לו בקול ילדותי, כי זה מה שגרם לה להרגיש חופשיה, המחשבה שהיא תהיה צעירה לנצח גם זיכתה אותה בפרילוגייה של להתנהג כמו צעירה לנצח, גם אם היא יודעת שזו הפגישה הרצינית ביותר במותה, היא עדיין התנהגה כאילו היא שנייה בחשיבותה לדברים אחרים. "אתה מבין שאני באמצע מסיבה?!" היא שאלה באופו רטורי, אף אחד לא אמור לענות על התשובה הזו, אנשים רגילים היו מתנצלים שהם גוזלים את זמנה של הדוכסית, וממהרים לסיים את המפגש.
לא הוא.
"כן." הוא פשוט ענה, "ואני מבין שאת ממשיכה לגרום להם להילחם בשבילך." הוא אמר בקולו העמוק והקר, היא ניסתה פעם לעמוד את גילו שלו, לא יכול להיות שהוא יותר מבן 30, שיערו השחור היה חלק וללא שערה אפורה אחת, מבנה גופו היה שרירי ונוקשה, היה ברור שהוא בשיא חייו, מצד שני היה משהו הרבה יותר עתיק ממנו.
והוא היה חם, זה מה שהפחיד אותה, קולו היה קר, נשמתו הייתה קרה, אבל גופו היה חם, היא שמעה את הדם הפועם בעורקיו, את ליבו פועם בדופק, היא שמע את נשימותיו הסדורות, הוא היה חי, אבל כל דבר בה צעק כאילו הוא כפור מהלך. כאילו הוא המפלצת המסתתרת מתחת למיטה, השד בארון, שר האופל, רק זו הייתה סיבה מספיקה כדי להקשיב בכניעה לכל פקודה שלו, אבל היא הייתה זקוקה להדגמה, ומאז היא מצייתת לכל פקודה שלו, נדירה ככל שתהיה.
לכן היא חייכה בעוד עונה ךו, "ברור, זה כל הכיף בקטע." היא הפכה את הכיסא והתיישבה כשהיא נשענת קדימה על משענת הכיסא, "בתיכון הייתי גורמת להם לריב עלי בצורה מגוחכת, זה היה מתחיל בהשפלות ונגמר במכות... ככה זה שכולם רוצים לצאת עם מלכת השכבה." היא אמרה, מתעלמת שוב מהעובדה שהיא מפחדת פחד מוות.
"לא שאלתי אותך על חיי החברה שהיו לך, ואני בטוח בתיכון אף אחד לא רצח את החברים שלו כדי לזכות בהכרה ממך, בבקשה תגידי לי שלפחות את לא מתפרעת." הוא ענה לה, מתעלם מהמהלך הספק פלרטטני שהיא עשתה, היא כבר הבינה שהכוח שלה לא עובד עליו, והיא מזמן חדלה לנסות להשפיע עליו, התנועה הזו הייתה רפלקס ותו לא, תוצאה של גישת החיים שלה כצעירה לנצח.
"מותק," היא אמרה בקול גבוה, "אנשים מתים במסיבות רייב כל הזמן, חלקם ממנת יתר, חלקם משתכרים כל כך חזק שהם נרמסים על ידי אחרים, וחלק פשוט נהרגים כי אני מוצאת את זה מעניין."
מבטו היה קפוא וחודר, לא חודר כמו שהיא הייתה מרגישה כאשר אחרים הסתכלו עליה, זה לא היה החודר שמשמעותו מפשיט אותך במבט, מדמיין איך אתה נראה מתחת למכסה הבגדים. המבט שלו היה חודר בקטע של "רואה את הנשמה שלך" חודר, היא ממש יכולה להרגיש כיצד הוא מנסה להחליט עם חייה שווים משהו עבורו.
"תפסיקי למשוך תשמות לב מסוכנת." הוא אמר לבסוף. "לא לימדו אותך כיצד להסתתר מעין בוחנת?"
היא צחקה, "אני נראת לך בת שבט? כזו שערפד מצא אותה, לקח אותה על חסותו וסיפר לה על המיסוך, על המועצה, על הנסיכים?" היא סובבה את הכיסא, "אתה יודע טוב מאוד שאני מהסוג שהמועצה שולחת אחריהם צידיים."
"אני יודע שאת פראית." הוא אמר, ממשיך בתון הדיבור הקבוע שלו, "בגלל זה לקחתי אותך, אבל גם פראים לומדים לנצל את הכוח העתיק, אחרת האינקוויזיציה הייתה מחסלת את כולכם."
"הזקן שהפך אותי לא נשאר באזור." היא אמרה בביטול, "כל הדיבורים שלו על זה שהוא אציל והוא יתן לי חיים של עושר וכוח, ונעורי נצח, לפחות בקטע של נעורי הנצח הוא לא שיקר."
הוא התעלם לחלוטין מהדברים שלה, "תסיימי פה ותמשכי לחלק הבא, ומבלי למשוך תשומת לב." הוא הדגיש את החלק האחרון.
"אני אזהר." אמרה, "כל מה שאתה רוצה זה שאני אתחיל עם הילד המופנק של מישהו, עשיתי את זה עוד כשהייתי בחיים. זה משחק ילדים."
"לכי." הוא פקד עליה, "וקחי בחשבון שאם משהו ישתבש, את תגלי שאפשר לסבול גם כשאתה בן אלמוות." ומשהו באיום שלו היה יותר מידי אמיתי, יותר מידי ישיר, זה הרגיש כאילו הוא איים על הנשמה שלה, לא שהיא הייתה בטוחה שהיא עוד קיימת בשלב הזה.
אז היא יצאה מהחדר, וכאשר הייתה בטוחה שהיא מחוץ לטווח המבט שלו, כאשר הפעימות הפכו לרעש מוזיקת המטאל הרועשת, שהראות ירדה בגלל מכונות העשן,האורות הצבעוניים האלכוהול והסמים שנשפכו במסיבה, היא הרשתה לעצמה לרעוד מפחד.
הדוכסית לא פחדה מאף אחד, היא יכולה לשרוד פגיעה של כדור, היא יכולה לנוע מהר יותר מכל אדם אחר, והיא תמיד תהיה צעד אחד לפני מי שרודף אחריה, היא נודדת בין ערים, מדינות, מסיבות, קמפוסים, היא לא תכננה שום דבר מראש, היא לא פעלה לפי דפוס, היא הלכה בעקבות הכיף שלה, ואף אחד לא היה מסוגל לעקוב אחריה.
אבל בכל זאת, מאז שהקוריאני ההוא מצא אותה, הסביר לה את מה שהיוצר שלה לא הסביר לה מעולם, ונתן לה סט כללים פשוט לעקוב אחריו, אסור לה למשוך תשומת לב, היא יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה, וכשהוא קורא לה, היא צריכה להתייצב. זה שהוא תמיד היה במקום ברגע שהוא קרא לה, כאילו הופיע יש מעין, כאילו היה יכול לחזות את צעדיה, וזה הפחיד אותה יותר מכל, ההבנה שאם היא תפסיק לענות לו, הוא יהיה שם, אף אחד אחר לא יכול להשיג אותה, אבל הוא כן.
היא פלסה לה דרך בין האנשים, כולם בני נוער אשר הגיעו למקום הזה כדי לשכוח מהצרות, חלקם באו בשביל מוזיקה מחרישת אוזניים, חלקם באו בשביל למצוא ספק חדש, וחלקם סתם באו להנות.
אבל הדוכסית באה למסיבה הזו בשביל סוג אחר של כיף. כיף מהסוג שהיא נהנתה ממנו עוד בימי חייה, קל וחומר במותה, היא נהתה מכאוס, מהרס, היא נהתה לנגן על התזמורת הזו, לספר שקר קטן, לבקש טובה, לחייך או לעשות פרצוף, גירשו אותה מבית הספר פעם כי היא יצרה מריבה שנגמרה בפצועים בבית חולים, איזה פסיכאטר ממושקף אחד קרא לה פסיכופטית כשהיא נשלחה לאבחון, הוא הסביר לה שאם היא לא תתעשת, לא יהיה לה עתיד, היא תילקח למוסד סגור ותינעל שם, הוא אמר שהחיים שלה יעצרו עם הם ימשיכו ככה.
וטוב שהם נעצרו, כי כל מה שהיא הייתה מסוגלת לעשות בחייה, היא עשתה פי עשר במותה, היא גילתה שלשתות דם זו תחושה טובה יותר מכל משקה אלכוהלי שהיא שתתה בחייה, שזו תחושה ממכרת פי עשר מכל סם שניסתה, אבל יותר מכל, היא גילתה כמה השליטה שלה חזקה, מילה אחת שלה הייתה מסוגלת לשבור את הרצון של כל מטרה, היא יכולה הייתה לשכנע חברים לריב, שכנים לפגוע אחד בשני, היא יכלה לרסק אהבות ולהחיות שנאה, טיפשים מספיק היו מסוגלים גם לפגוע בעצמם, או יותר מזה.
המחשבה הזו שברה לחלוטין את הפחד שלה, היא צעדה במדרגות מהחדר השקט בחזרה למועדון, רגליה היחפות נגעו ברצפה הקרה, שהייתה כמעט קרה כמוה, לא שהיא הרגישה את הקור הזה, אבל הזיכרון שלו הוא מה שהחזיר אותה, היא חזרה להיות הדוכסית, והיא בכלל לא זכרה איך קראו לה לפני שהחליטה שהיא הדוכסית, היא נהנתה להיות ערפדית, יותר משמחה לחיות, היא שמחה להיות אל-מתה.
מה שנשאר מהמועדון היה הריסות במקרה הטוב, בקבוקים מנופצים ושולחנות שבורים, ואנשים שרועים מסביב, אלה שעוד עמדו היו או שיכורים או מסוממים מכדי שהיא בכלל תצטרך להפעיל עליהם את הכוח שלה, הם פשוט עמדו במעגל ותחמו את ה"לוחמים" שלה, שנים מתוך חמשת הבנים שהיו במעגל עוד נשארו עומדים, השלושה האחרים היו על הרצפה, סימני אלימות וחבלה הופיעו על כל הגוף שלהם, היא אפילו זיהתה דקירה על אחד מהם, וסימן נשיכה אנושי על השני.
השנים שעוד עמדו היו עסוקים בלהרביץ אחד לשני עד אובדן חושים, וזאת מאותה סיבה שבגללה היו שלוש גופות על הרצפה, כי היא שאלה כל אחד ואחד מהם "מה תעשו בישבלי?" התשובה תמיד הייתה זהה, "הכל." והיא הייתה מוסיפה ושואלת "תהרגו בישבלי?", והם תמיד ענו שכן.
אז היא ביקשה מחמשתם להרוג אחד את השני, והתוצאה המדהימה הייתה מולה, היא אהבה את התחושה הזו, היכולת לגרום לכולם להעריץ אותה, לעשות הכל בשבילה. זו לא הייתה שליטת מחשבות סוג ב' של ערפדים מתחילים, כל אחד ואחד מהם עשה זאת מרצונו החופשי, היא פשוט נתנה לרגשות שלהם לצאת החוצה, כמו שהיא נתנה לקהל להתגודד ולצפות במרחץ הדמים הזה מבלי להרגיש רע עם עצמם אחר כך.
מראה הדם גרם לה לחייך בחיוך מלא שיניים לבנות. הקהל היה כל כך מרוכז בקרב, שאיש כלל לא שם לב לניבים שלה, לא שמישהו היה שם מספיק פיכח כדי להתייחס לזה.
היא המשיכה לצפות בקרב, ודקה מאוחר יותר, נשאר רק אחד עומד, אחרי שזה שבר את המפרקת של המתחרה שלו.
היא צעדה בקלילות ונמנעה מלדרוך על הגופות, המועמד האחרון הביט בה בחיוך ניצחון, "אמרתי לך שאעשה הכל." הוא אמר, לא שמישהו שמע את זה מבעד לרעש המוזיקה.
היא הושיטה את ידה ומשכה אותו עליה, "ועכשיו, לפרס שלך." אמרה ובתנועת ראש מהירה נעצה את ניביה בצווארו, דמו זרם לתוך ניביה ברגעים בודדים, עורו החוויר באחת, עינו איבדו את חייהם, היו ערפדים ששתו רק טעימות, משאירים לקורבנות שלהם לא יותר מזיכרון עמום של הליל הקודם ותחושת חמרמורת שמלווה באובדן דם קל, אבל לא היא. המטרות שלה סיימו את חייהם ברגע שהניבים ננעצו.
הקהל לא הגיב בעוד הדוכסית שתתה את כלל הדם שנשאר בגופו, וכאשר המשטרה תחקור בבוקר את החושדים ברצח במועדון, כולם יזכרו תגרה שפרצה, לא ברור בעקבות מה, לא ברור למה, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא יזכור את הדוכסית.
 
בסך הכול פרק טוב. הדוכסית בהחלט נשמעת מבעיתה. קצת הזכירה לי את מוב מ-"מאופסים" עם הדרך בה היא מפעילה את כוחותיה. למרות שהיא מדברת על כמה היא חסרת גיל, התחושה שאתה נותן דרך נקודת ההסתכלות שלה על העולם הוא שהיא השתנתה לא מזמן. אני מניח שהיעד שלה הוא מייקל. הם גם דומים בעובדה שהם אוהבים ריגושים למרות שמייקל לא לוקח את זה לאותה קיצוניות כמוה.
 
פרק 11- רעם
אני קם מהמיטה הרעועה, החדר נראה קטן יותר משום מה, כנראה ההבנה שאני שוב לא אזכה לשינה נוחה גוררת איתה עוד תחושת אי נעימות.
זה לא שאני לא רגיל דברים האלה, ישנתי בדירות האלה בכל רחבי ארה"ב, רובם מרתפים או דירות מחולקות חסרות חלון, לעזאזל לפעמים גם חלקתי דירה כזו עם צייד אחר שנכח במקום, כשאתה מגיע רק כדי לישון ולהעביר את הזמן אתה לא צריך מלון ארבע עונות, אחת הסיבות שהמקום הזה נחשב נקי זה כי אף אחד לא נשאר פה מספיק זמן כדי ללכלך.
בהיעדר דבר טוב יותר לעשות, אני מחליט לבדוק את מצב העולם, אני ניגש לתיק הצד שלי ושולף משם מכשיר טבאלט, כל דירה מאובזרת גם בכבל רשת פנימית של הציידים, מעין לוח מודעות ענקי של כינויים ומידע, אם כי הרוב זה בסך הכל הועדות ברוח "תפסתי את המטרה הזו והזו, תפסיקו לחפש."
שיטוט מהיר בלוח מגלה לי הרבה כלום, אף אחד לא מצא את הדם-חם הזו, ומעבר מהיר על הלוח גורם לי להבין ששכחתי לגמרי לציין שהערפד ההוא חוסל, דבר שאני מתקן מהר בהודעה ברורה וקרה. "חוסל" אני רושם על הלוח. וכולם יודעים למי אני מתכוון. שתי דקות אחרי שההודעה שלי פורסמה משתמשים רבים מתנתקים מהלוח. חלקם לבטח מקללים אותי על גניבת הפרנסה שלהם.
כשאני מבין שאין שום דבר נוסף שאני יכול לעשות, וכי אני עומד להשתגע אם לא אלך לישון, אני מתנתק גם אני וחוזר למיטה. אני חושב לרגע על הדם-חם ההיא, שטכנית מסתובבת לבדה בניו-יורק השד יודע כמה זמן מבלי שאף אחד יכול לכוון אותה ולהסביר לה מה פירוש הדבר להיות ערפד. בעולם מושלם המשימה הייתה רק ללכוד אותה, כדי שהמועצה תחליט מה לעשות בה ולמי לצוות אותה. בעולם שלנו היא פשע שצריך להשמיד ולהעלים, ויפה שעת אחת קודם. אני לא עושה את המעשה הנכון, אני עושה את המעשה שאני צריך לעשות.
המחשבה הזו מתחלפת ברגע בודד בחזרה לאותו אירוע, הרגע הנפלא הזה שבו הכל נדפק בצורה כל כך נוראית, אפשר להגיד שהפיצוץ הזה היה קול הפעמון שמצלצל ומודיע על החורבן שלנו.
לקח לי כמה רגעים לראות משהו שהוא לא הבזקי אור, או לגרום אוזניים שלי להפסיק לצלצל, הפיצוץ הזה הרעיד את כל האזור והעיף אותי כמו בובת סמרטוטים, מכשיר הקשר שלי צפצף "אנג'לו" ואז רעש סטטי, "חי?" היו מילים שהצלחתי לזהות מעבר לצלצולים.
רציתי להגיד שאני חי, ואז הבנתי שאני שוכב על הרצפה עם הפנים לאדמה. ושכל מה שהצלחתי להגיד היה לבלוע יותר חול ממה שכבר הספקתי לבלוע. הניסיון לקום גרם לי לכאב חד בצד, להפתעתי גיליתי שרסיס מתכת עשה את כל הדרך אלי רק כדי להינעץ במותן שלי. זה גם היה הרגע בו אדרנלין הפסיק להשפיע, והרגשתי את הכאב מגיע בכל תפארתו.
אני צונח לרצפה בעוצמה, כל גופי דואב מכאבים, מכשיר הקשר שלי ממשיך ברעש סטטי מלווה בחצאי מילים שנאמרות בקשר, לא שאני מסוגל להבין אותן אותו ברגע, הגוף שלי נכנס להלם, ואני אמור לעשות עם זה משהו.
מצד שני זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כאב, עברתי הכשרה מלאה בכוחות המיוחדים ורסיס אחד הוא לא דבר שיכולתי להרשות לעצמי לעכב אותי, בייחוד כשהצוות שלי זקוק לחיפוי יותר מתמיד.
המחשבה הזו איפסה אותי ברגע אחד, נשמתי עמוק והרגשתי את הדקירה, ירקתי את כל החול שהיה בפי, "דיוק, שומע, עבור." אמרתי, מחדש את הקשר כאילו דבר לא קרה.
"בן זונה!" אני שומע את בדיוק אומר, כשאני שמח סוף סוף שמכשיר הקשר מצליח לעבוד, "הייתי בטוח שאתה שוכב מת על איזה דיונה באזור, ועכשיו אני צריך למצוא את הגופה שלך." קצת קשה לדעת מה מצבם כרגע.
"מה מצבכם?" שאלתי, התעלם במפורש מהקנטור שדיוק שלח, הכרתי את דיוק מאז שהצטרפתי לכוח המשימה, הוא מתנהג כאילו הוא ההגדרה החיה לסוציופט חסר חברים, אבל בשדה הקרב, הוא היה אחד האנשים שהעדפתי לשים את חיי בידם.
"אנחנו בנופש בקריבים, זה מצבנו!" הוא צועק, "הפיצוץ הבעיר את כל הכפר המסריח, ועכשיו יש משהו כמו מיליון וחצי מחבלים שרוצים להרוג אותנו עוד יותר מקודם." התשובה המהולה בסרקזם נועדה יותר לביטחון שלו כרגע, זה אחד המצבים שאתה יכול לצחוק או לבכות בו. חיילים לא בוכים.
ראיתי את רובה הבראט שלי נח לא רחוק, הוא בניגוד אלי לא עמד בדרך של הדף פיצוץ, ולא היו בו חלקים רכים שרסיסים טועים מנסים להינעץ בהם, מלאכת מחשבת אמריקאית ללא ספק. וזחילה מהירה על החול הביאה אותי אליו, מלא כאבים, אבל עם רובה בידיים.
"אני מתכוון מבחינה גופנית," אמרתי והתחלתי לחפש מוקד של חילופי אש, בניסיון להצליח למצוא את מיקומים של גאס ודיוק.
"בריאים, היה לנו מסתור מהפיצוץ." גאס אומר בקשר, ויש לציין שזה היה שינוי מבורך מרצף הקללות של דיוק.
"רסיס" אמרתי בקצרה, "מותן," המשכתי, "כשיר. מה המיקום שלכם?"
"יש בניין מסריח שתקוע בינינו." חוזר דיוק לדבר, "חשבנו שאתה כבר לא אתנו והעדפנו לסגור כיוון אש. אתה באותו מיקום?"
"חיובי. פותח באש חופשית על מטרות, תתחילו לסגת לכיוון שלי, אני בספק שאצליח להגיע לרכב מבלי לדמם את עצמי למוות."
"לעזזאל עם המידור ברשת, גם אם מישהו מקשיב, סביר להניח שיש לנו זמן עד שהוא ישלוף את המילון ערבי-אנגלי שלו." צועק דיוק בקשר, והאמת היא שאני לא סגור למה המשכתי להשתמש בקוד בקשר, ככל הנראה ההרגשה שזה עדיין מבצע שמתפקד כמו שעון היה מה שמנע ממני להיכנס ללחץ בגלל הרסיס הנעוץ בי.
"אבל אנחנו בדרך." אומר גאס, הוא תמיד היה רגוע. אני מדמיין אותו באותו הרגע קורע מאחורי קיר ואוכל משהו, הוא היה מסוג האנשים שהעולם היה יכול להתפרק מסביבים וזה לא היה מפריע להם.
"נהדר," אני אומר להם, "לכו בעקבות הגופות." והדקות שבאו אחר כך הרגישו כמו זמן אחר לגמרי, בשקט הקפוא של מדבריות עיראק בלילה, כשכל מה שאני רואה מוקף באור ירקרק של כוונת ראיית הלילה, ומצוייר עלו צלו שחור. אנשים רצים ברחבי הכפר, יורים ללא הרף לכל רעש קטן שנשמע שם, חסרי כל מודעות לעובדה שאני נמצא מרחק דקות אחדות מהם, מסיים את החיים שלהם בלחציה על הדק, מבלי שבכלל אצטרך להביט להם בעיניים.
בסופו של דבר, ספק עם כלל הצוות הרג כמות אנשים כמוני. נכון שאני עושה את זה ב"איזור נוח ומרוחק." אבל יצרתי יותר אלמנות, יתומים והורים שקברו את ילדיהם מאשר פלוגת חי"ר ממוצעת, ובכל זאת, כל לחיצה על ההדק, כל גופה שרחוקה ממנה מרחק של מאות מטרים שנופלת לרצפה, סימן הצלב של הכוונת שלי אשר כבר מרגיש לי חלק מהעין, כל זה הביא אותי יותר מפעם אחת לשאול אם זה למטרה צודקת.
קראו לה ג'ולי, וההורים שלה זכאים לדעת שמי שפיקדו על הזבלים שהרגו את הבת שלהם שילמו את המחיר.
גאס קוטע את השקט. "אנחנו מוכנים לריצה לכיוון שלך. קו ישר לנקודה שלך, אתה רואה אותנו?" הוא שואל, ואני מחפש בכוונת הטלסקופית, מכבה את אמצעי ראיית הלילה, הכפר מלא להבות וממילא אין כל סיכוי שאני אצליח לזהות את שניהם בכוונת ראיית לילה. לוקחות לי כמה שניות להגיע לזיהוי מלא, אבל הם היחידים בכפר שלובשים ציוד טקטי ולא חמושים בקלאצ'ניקוב.
"כן, קו ישיר, הדרך פנוייה." אני אומר, "אני פותח במטח מהיר ואחרי עשר שניות תרוצו."
"יש." אומר דיוק. "נתראה בצד השני."
"נתראה בצד השני" אני עונה ומכניס מחסנית מלאה ויורה, שני מחבלים שפתחו במרדף אחרי גאס ודיוק נופלים במהירות מהאש שלי. אני מוכן לירות באחד נוסף שתפס מחסה מאחורי ארגז כשהחול לידי מתפנץ והדי יריות נשמעים.
המוח שלי מנתח מהר באיזה חרא אני נמצא, "יורים עלי." אני צועק בקשר. אני מתגלגל לאחור בכאב כדי להשיג מחסה באמצעות תלולית החול. אני שומע את דיוק מקלל בקשר. "משנים נתיב, אם ירו לכיוון שלך משמע שהנקודה לא בטוחה יותר."
"קיבלתי." אני מחניק בכאב.
"אנג'לו...." אני שומע את גאס אומר בקול שבור בקשר, זה הקול שאתה נותן כאשר אתה חייב לתת הודעה לא נעימה, קצת כמו שקציני נפגעים צריכים לבשר למשפחה על מוות של מישהו, באותה הדרך שבטח יספרו להורים שלה על המוות של הבת שלהם. "המצב חרא." אני עונה , ואני מבין ללא ספק מה הכיוון של השיחה הזו. הם מבינים שלרוץ לאסוף אותי כדי להגיע לנקודת המילוט לא בא בחשבון.
"אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לה..." גאס מתחיל להגיד. אני קוטע אותו "ואתם לא חושבים שתצליחו להגיע אלי." אני משלים. שתיקה בקשר מלווה את המשפט שלי. ואני שומע צרור נוסף נורה למיקום שלי. חושך ואני לא במצב של הערכת פצעים, אבל אני מניח שלא נפגעתי.
"אנחנו במיעוט נוראי." אומר דיוק, כאילו מתרץ את זה שהם באמת רוצים להשאיר אותי למות פה.
אני מעיף מבט בתחמושת שיש לי, במחסנית האחרונה שלי נשארו חמישה קליעים, ועדיין יש לי את האקדח שלי, הסכין שלי אצלי. לא שזה יעזור לי במצב שלי.
"אני מנסה למצוא את החיובי בסיפור." אני אומר בקשר, קולי נשבר מעט מההבנה שאני מתקרב למוות. "אני חושב שזה עדיף על שתברחו מפה מבלי להגיד לי."
קולות ירי שוב נשמעים בקשר. ככל הנראה עוד פעם עלו על המיקום שלהם והמון זועם יורה לכל מקום אפשרי בכיוון הכללי הזה. "אתה רוצה שנגיד משהו למישהו."
"כן..." אני אומר, מוציא מעט אוויר כדי להשלים עם גורלי, "תגידו ל.." אני שומע צרור ארוך ואז קולות הירי בקשר משותקות. "גאס! דיוק!" אני צועק בכל הכוח בקשר. כשאני מתפלל לכל אל בשמים שמוכן להקשיב ומקווה שהצרור לא אמר שמישהו איגף אותם וזה היה הירי הסופי.
יש שתיקה ארוכה בקשר, אני מניח שהשניות שעוברות מרגישות לי כמו שעות, הבנה קרה מתחילה לעבור בי, שאין לי מושג באמת איפה אני, שאני מדמם בלי יכולת לנוע בכוחות עצמי, שכל ארבעת חברי הצוות שלי כנראה מתים בכפר ההוא, וכי עד הבוקר הגופות של כולנו יופיעו בסרטון יוטיוב.
"גאס, דיוק." אני לחוש בקשר. "בבקשה, תענו... גם אם ברחתם, גם אם אין לכם לב להגיד לי שעזבתם. רק... רק תגידו משהו, שאני אדע שהמוות שלי לא הולך להיות לשווא, שלפחות שניים מאיתנו יצאו מפה."
רעש סטטי נשמע בקשר,סביר להניח שאחד המחבלים משחק עם מכשיר הקשר ומנסה לבדוק אם אין עוד אנשים בצוות. במקום זה אני שומע את הדבר האחרון שחשבתי שאשמע.
"אנג'לו, חשבתי שנתתי לכם פקודה לפיה אסור לכם למות." אומר ג'וש בקשר. או שזה אלוהים. בשלב הזה אני חושב שיש להם את אותו קול.
"דיוק, גאס. פינינו לכם את היציאה. דויד ואני מחפים על היציאה שלכם."
"בולשיט." אומר דיוק בקשר. "אל תגיד לי שאני מת בסוף, שאתה ודוד באתם לקחת אותנו לעולם הבא או משהו."
"שמור על השפה שלך. " אומר דוד בקשר. "והמפקד שלך נתן לך פקודה. כמו כן, אל תחשוב שאני ואתה הולכים לאותו מקום."
"אז אתם חיים?" שואל דיוק. כשהוא מאמין פחות לאפשרות ממני.
"אני מספיק חי כדי להיכנס לבית המסתור העלוב שלכם ולבעוט לשניכם בתחת." עונה לו דוד. "עכשיו צאו החוצה, אנחנו צריכים לחלץ חבר צוות פצוע."
זה הרגע שהכל נשבר, אני לא יודע מה קרה, אני לא יודע איך זה קרה, כי היד שלי לא מתפקדת יותר, הפה שלי לא נפתח יותר, והעיניים שלי פשוט נסגרות, בדיעבד אני יודע שאיבדתי מספיק דם כדי לאבד את ההכרה, אין לי מושג איך ג'וש מצא אותי. והלוואי שככה הזיכרונות האלה היו נגמרים.
הם לא, המצב נעשה גרוע יותר ויותר, אבל לשם שינוי, הפעם אני מצליח להירדם לפני שאני מגיע לחלק הרע בסיפור.

טוב, בזאת נגמרו הפרקים שכתבתי מראש והייתי רק צריך לשכתב, אין לי מושג מה זה אומר על הקצב שלי (בעיקר עם תחילת סמסטר מחר וכל זה) פרק 12 כבר בכתיבה ואני כן מקווה שהוא יצא בקרוב.
 
השלמתי את שני הפרקים שלא קראתי. הפרק של הדוכסים סבבה לגמרי וכיפי.
הפרק של הצלף, מתחיל טוב אבל אז תיאורי הקרב של פעם הם קצת מסטיק, ביחוד שפרק 12 זה כבר לא אקסופוזיציה. אני תוהה אם אפשר לקשר את הפרק יותר להווה (אלא אם יש שם מידע שרלוונטי לעכשיו ואני לא יודע :) )

בנוסף, מכיוון שיש לך דמויות שונות שמספרות בפרקים שונים, אולי כדאי להוסיף בשם הפרק התייחסות לדמות המספרת?
 
The oldman אמר/ה:
בנוסף, מכיוון שיש לך דמויות שונות שמספרות בפרקים שונים, אולי כדאי להוסיף בשם הפרק התייחסות לדמות המספרת?
האמת שיש, ציינתי פה קודם שכל 4 פרקים מתייחסים ל2 דמוית, כאשר אחת מהן מועבר בגוף ראשון והשני מועבר בגוף שלישי.
כמו שפרקים 1-4 הוגדרו כ"מייקל והצלף" 5-8 היו מיוחסים ל"יתומה (מינוורה) והמלרצית" 9-12 מתייחסים ל"אנגלג'ו והודכסית". מניח שבגלל שזה לא קריאה רצופה זה משהו שמתפספס, יכול להיות שאני אוסיף בסוגרים בתחילת כל פרק במי מדובר כדי שזה לא יקשה.

The oldman אמר/ה:
הפרק של הצלף, מתחיל טוב אבל אז תיאורי הקרב של פעם הם קצת מסטיק, ביחוד שפרק 12 זה כבר לא אקסופוזיציה. אני תוהה אם אפשר לקשר את הפרק יותר להווה (אלא אם יש שם מידע שרלוונטי לעכשיו ואני לא יודע )
העבר של הצלף... חשוב. יש אירוע מכונן בעבר שלו שאני רוצה להגיע אליו, ואני בנתיים עושה את זה לאט לאט, צפווים לפחות עוד 2 פרקים עתידיים (בהקשר אחר) שאמורים לסגור את מה שקרה שם. עוד לא החלטתי איך הם יגיעו (יכול להיות שהם לא יהיו בגוף ראשון או אפילו מישהו אחר שיספר מה היה שם), אבל בנתיים אני כן נהנה מהיכולת לערבב עבר והווה כאשר הוא "חי" את זה מחדש.
 
פרק נחמד. אתה מעביר טוב את הכאוס של סצנת הקרב. גם הקטע עם חיי היום-יום של הצייד היה עשוי טוב. אני פחות אופטימי ממנו לגבי יכולתם של אנשים להשאיר מקום מסודר גם אם הם שוהים בו פחות מעשר דקות.

אז השם של הצלף הוא אנג'לו. אפודי הקווילאר של האמריקנים לא שווים כלום, אה...
 
פרק 12 - נסיכה
מדריד הייתה רחוקה מספיק מארה"ב כדי לדרוש טיסה, מה שאומר שהיא הייתה צריכה שאחד המלווים שלה יתלווה אליה לשירותי המזוודת בשדה התעופה, ויחכה עד שהיא תגרום לכל הצוות שם לשכוח ולהעלים עין מארגז העץ הגדול שהועלה על המטוס, ואחרי זה להפקיד את הארגז ולטוס איתו לצד השני של העולם, בעולם מושלם היה לה ארון קבורה נוח ומושקע, אבל הקוראיני דרש ממנה לשמור על פרופיל נמוך עד שהיא תגיע ליעד, טיסה עם כבודה חריגה הייתה הרבה פחות מושכת עין מארון קבורה.
וזה לקח הרבה יותר מידי זמן, כל זמן שבו היא לא הייתה ערה הייתה שנייה מבוזבזת מחיי הנצח שלה, מעבר לשעות הטיסה, היה גם העניין הפעוט של נחיתה בזמן שעות היום, מה שאמר שאותו מלווה שלה היה צריך לאסוף את הארגז שלה כשהיא חסרת הכרה, ולהביא אותו לחדר הנוראי במלון הנוראי שהוא שכר לה, הדוכסית זעמה על כל הסיפור כשהיא התעוררה לגלות איפה היא, והבינה שהאידיוט הזה לא היה מסוגל לשלם אפילו על חדר נורמלי בעיר הזו, מיותר לציין שהמלווה שלה לא זכה להמשיך בתפקיד שלו, והוא הפך לדייר החדש של הארגז שלה. הדוכסית ראוייה לארמון או לפחות לסוויטה נשיאותית במלון מפואר, לא לחדר זוגי במלון 3 כוכבים באמצע שום מקום.
אבל בהתחשב בכל הדברים, נראה שהדברים התנהלו קשורה, היא הייתה מלאה בדם הודות למלווה שלה, היא הייתה במקום שאליו היא הייתה צריכה להגיע, והכל יהיה מושלם, למעשה היא הייתה צריכה לצאת לחגוג, ולאסוף לה מלווים חדשים על הדרך, יקח זמן עד שהיא תשיג לה את המלווה שיכול להשיג לה את הארמון שלה, אבל היא בדרך אליו, כרגע היא יוצאת לכבוש את מדריד, הלילה הוא שלה.
אבל לפני זה עליה להיות מוכנה, היא ניגשה לעבר המראה הקטנה בחדר והביטה בה לרגע, היא שנאה את הטענה שערפדים לא מופיעים במראה בגלל שאין להם נשמה, אם לא הייתה לה נשמה היא לא הייתה מרגישה כל כך חייה במותה, זה חייב להיות אחד מהכוחות שהופכים אותה לציידת כל כך טובה, למנוע מהמטרה לראות אותה עד הרגע שהיא רוצה להיראות.
וזה רגע בו היא רוצה להיראות, זו פעולה שהיא מעולם לא ידעה איך בדיוק היא עושה אותה, זה היה כמו לבקש מאדם להסביר כיצד הוא יודע לנשום או לחשוב, זה היה איזה שריר עמוק בתוכה שהיא לא ידעה שהוא קיים, שריר שברגע שהפעילה אותו, גופה החל לשרוף דם, לגרום לנוזל האדום בגופה להפשיר מהקיפאון שלו ולהתחיל לנוע בתוך הוורידים שלה, הקוריאני אמר שהפעולה הזו נותנת לחייה חיים, ובגלל זה היא מאפשרת לערפדים לעשות יותר ממה שהם מסוגלים לעשות בדרך כלל, הוא אמר לה שחלק מסוגלים להצמיח טפרים או לשנות צורה כשהם מזרימים דם, אחרים מסוגלים לחוש טוב יותר בדברים, אבל נדירים כמוה יכולים לשלוט טוב יותר כשהם עושים את זה.
הוא אמר לה שכל ערפד מסוגל לערפל את המחשבה של בני תמותה חלשים, מסוגל לגרום להם להסתכל הצידה או לא לחשוב לעומק, אבל הסיבה שהוא בחר בה היא כי היא הייתה יכולה לעשות כל כך יותר. והיא הביאה את היכולת הזו לשלמות, עד שהיא כמעט לא צריכה להזרים דם בשביל פקודות פשוטות כל כך, היא מסוגלת לגרום לזרים להילחם אחד בשני אם רק תבקש מהם, או לגרום לאדם לזנוח את כל עיסוקיו וללכת אחריה, אבל כשהיא מזרימה דם? היא מאמינה שהיא מסוגלת לצוות על אדם להתאבד.
אבל כל זה לא שינה לה, היא הזרימה דם בשביל דבר חשוב הרבה יותר, היא לא הייתה זקוקה לאף כוח מיוחד כרגע, לאף יכולת מיסטית שדם הערפדים שלה נתן, היא הייתה זקוקה לחיים שלה לכמה רגעים, היא הייתה צריכה בבואה.
הזרמת דם גורמת לגוף הערפד להיות חי למס' שניות כתוצאה מהזרימה של הדם, בכמה הרגעים האלה ערפדים היו מקבלים בבועת ראי, והיו יכולים להופיע בתמונות שצולמו בזמן הנכון, אבל בשבילה, הזרמת דם נתנה לה אפשרות להביט בעצמה, לראות כיצד היא נראית באמת, ולהיות מוכנה.
הדמות שהביטה בה במראה הייתה מדהימה, וזה העלה חיוך על פניה, גם נסיעה בארגז בטיסה טרנס-אטלנטית לא הייתה יכולה לשבור את היופי שלה, את החיוך הכובש שלה, את עיניה הבוהקות, או את שיערה האדמוני, לעזאזל, היא אפילו כשכל החלק התחתון של פנייה היה מלא בדם שהיה שתתה לפני רגע, היא עדיין הרגישה מדהימה.
היא פתחה את הברז וניקתה את הדם בזרם מים חמים שאותו הייתה עוד יכולה להרגיש, הדבר דרש ממנה להוריד את מבטה מהמראה לרגע בודד, אבל כשהיא חזרה להביט בה, היא כבר לא ראתה דבר. הגוף שלה כבר חזר למצב הרגיל שלו, ויקח לו זמן "להתקרר" בחזרה כדי שהזרמת דם נוספת תגרום לה שוב להיראות, זו הייתה סטירה מעט מצלצלת בשבילה, מעין פקודה ברורה שהזמן להביט במראה ולהיות יפה נגמר, ועליה לצאת לדרך.
היא יצאה מהחדר מבלי להעלים יותר מידי ראיות, גם אם מישהו ייכנס בטעות לחדר וימצא את הגופה, אין שום דרך לקשר אותה לחדר הזה או לבחור המת בפנים, היא לא תכננה לחזור לשם בכל מקרה, המטרה שלה אמורה להיות עכשיו באחד מהמועדניים היוקרתיים של מדריד, אם הכל יעבוד כמו שצריך, עד הבוקר היא תשתמש בו כדי להגיע למקומות שאליהם הקוריאני רצה שהיא תגיע, היא תשיים את הג'וב המעצבן הזה ותמשיך הלאה, זה היה העסק שלהם.
היא יצאה לאוויר הלילה הקר של מדריד, אוויר שאותו היא כבר לא הרגישה, מלא בריחות אותם כבר לא הצליחה להריח, היא חזרה להיות גופה, אלו היו הרגעים הבודדים שבהם היא כעסה על המוות שלה, ידע נאה כמעט בלא מודע אל העורף שלה, אל הצלקת שהשיער שלה הסתיר, אותו מקום בו הערפד שתה ממנה את כל דמה, והפך אותה למה שהיא היום, הדוכסית.
היא עצרה ואיפסה את עצמה, הלילה עוד צעיר, וזה לא הזמן להיכנס לרחמים עצמיים, היא לבדה עכשיו, וזה אומר שאיש לא יכול לפקוד עליה, היא יכולה לקחת את הזמן עם המשימה, היא יכולה להינות מעט קודם, לנסות לחיות את העיר, לנסות להרגיש משהו.
הלילה הוא שלה, העיר תהיה שלה.
היא הדוכסית, והיא לוקחת מה שהיא רוצה.


טוב זה היה פרק שלא סתם לקח לי יותר מידי זמן לכתוב, והוא קצר בצורה חריגה. שקלתי לוותר עליו לגמרי ולעבור הלאה, אבל לא רציתי לשבור את מוטיב ה4 פרקים בכל פעם.
יש קצת עומס בלימודים מעבר לזה אז יכול להיות שהקצב ירד.
 
פרק נחמד. הרבה פחות מצמרר מקודם.

הסצנה עם המלווה והמלון עם שלוש הכוכבים הזכיר משהו מהפרק של "המתמחה" שם מנהל בית החולים מעיר לעוזר שלו שבפעם הבאה שהוא יתקע אותו במחלקת נוסעים, זה סוף הקריירה שלו. אני מניח שלערפדים אין מונופול על התעמרות בכפופים.
 
חזרה
Top