הערפל כבד, והוא נעשה כבד יותר ויותר, לא פעם אתם לא מצלחים לראות יותר מצעד אחד קדימה, ואתם מרגישים שאתם הולכים במעגלים, לא במובן של ללכת לאותו מקום פעמיים, אלא כאילו מישהו מוביל אתכם למקום כלשהו, אחרת כבר מזמן הייתם יוצאים מהערפל ומגיעים לעיר.
ואז נגינה שקטה חודרת את הדממה של הערפל, פריטה עדינה על כלי נגינה כלשהו, זה שיר שאתם בטוחים שאתם מזהים, רק לא מצליחים לשים את האצבע מאיפה.
השיר מתנגן לו בערפל, ומשהו מרגיש כבד יותר ויותר בו, אתם מרגישים שדמעות עצב זולגות מעינכם בגלל השיר הזה, שלבטח מדבר על אירוע עצוב מאוד וטרגי, או אל אובדן חמור. משהו ישן ועתיק שהיה מזמן, אבל הוא הזיכרון שלו עדיין נוראי.
"עד כאן." נאמר באוויר, והשיר משתתק מייד, הערפל ממהר להתפזר סביבכם, יוצר קרחת יער בתוך הערפל, שהופך לחומה אפורה מסביב, אתם לא מצליחים לראות דבר וחצי דבר מעברה.
אבל מה שמעניין נמצא במרכז ה"קרחת" עורו החוויר כמעט שקוף, ושיערו לבן כמו העננים, הוא גבוה מאדם בוגר, ותווי פניו יחד עם אוזניו המחודדות אומרת שהוא או אלף או סירונאי, בגדיו שהם לא יותר מטונקיה לבנה וחגורת שנראית עשויה מחבל פשוט מעידים שהוא השני. ואם עיניו השחורות לא היו מטרידיות אתכם ברמה שקצת קשה לכם שלא להסיט את המבט ממנו, יכול להיות שהיה מטריד אתכם שהוא מרחף מס' מטרים באוויר.
"צייד" הוא אומר, "וטרול," הוא מוסיף מהר. "מה אתם עושים כאן?" הוא שואל, קולו שקט, אך חודר עמוק.