• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) (שילוב עלוב 1) מזל טוב, נעמה! (גירסה חדשה)

נעמה תמיד ניסתה לעשות את הדבר הנכון. בגן היא התחברה אל הילדות הנכונות. בבית הספר היא השיגה את הציונים הנכונים והתחברה אל הבנים הנכונים. כשהגיעה שעתה, לאמה היו שתי עצות: התרחקי מציידים והיכשלי בקורס לתקשור עם שורשיך האפלים. ישנם דברים שראוי לשמור אותם באפלה. נעמה גילתה במהלך הקורס שהיא טובה בזה. כשהיא השתנתה, היא החליטה לעשות את הדבר הנכון: לברוח לבאר ירח שהייתה, כניסוחו של השר לבטחון פנים, מרחב מוגן בו ברואיהם של הקדמונים ישגשגו בשלווה. הדבר הנכון הביא אותה לעמוד במטווח, אקדח שלוף בידה.

נעמה הייתה מכשפה.

המטווח העירוני של באר ירח שוריין באותה השעה למועדון הירי שלהן. פסל הקדמון רודרה רב הזרועות הוצב ברחבה המאובקת מאחורי הנשים עם העין השלישית במצחן. מכשפות. זו הייתה המילה שהן בחרו כדי לתאר את הקהילה שלהן. היו גברים ונשים עם כוחות אמתיים שהציבור בלבל בינם לבין המכשפות. נעמה הייתה שקועה במטרה לפניה: להוכיח למכשפות הוותיקות את שווייה כמכשפה. שווייה של מכשפה נמדד לפי מזל טוב. המרושעות מביניהן גם דיברו על מה שעולל המזל הרע שהשאירו אצל קורבנותיהן בעיר. עם מעט מזל טוב, מכשפה יכלה לחיות לנצח אבל קודם היא צריכה לירות למטרה במטווח.

ונעמה ירתה.

עינה השלישית הייתה פקוחה כשהקליע עשה את דרכו לעבר המטרה. והיא שמעה את האחרות מהמרות על סיכוייה לקלוע למטרה. כך נעמה התפרנסה מאז שהגיעה לעיר הזאת. החוק אסר על מכשפות להמר. וציידים פרטיים, שנשכרו על ידי העיריה, דאגו לאכיפתו. ונעמה התרחקה מציידים כפי שאמה ייעצה לה .

היא זכרה את עצתה בעת הטירונות כשהם הציעו לה להצטרף לשורותיהם.

ונעמה פספסה.

והמכשפות האחרות צחקו. לא היה דבר מפחיד יותר למכשפה מלפספס את המטרה ככה. זה אמר שלא היה לה כמעט מזל טוב ועינה השלישית עמדה להיסגר מרעב. ובכן, זה היה... מצחיק. נעמה הצליחה להצטרף לצחוק של האחרות ובכך להוציא את כל הכיף מבחינתן. כמה מטהורות הדם טפחו על כתפה כשנעה לאחור כדי לתת לבאה אחריה לירות כאומרות: "בפעם הבאה, נעמה."

וזה היה כואב מכל צחוק מרושע שנשמע לצלליו של פסל הקדמון רודרה. זו הייתה כוונתן. נעמה ,שכל חייה ניסתה לעשות את הדבר הנכון, לקח זמן להבין את משמעות הטפיחה. וכמו בצבא, עליה היה לשתוק ולקבל את גזר הדין של הבכירות בתקווה שיבוא היום, בעתיד הרחוק, בו היא תטפח את אותה הטפיחה על כתפה של מכשפה צעירה שהשתנתה. זה לא יקרה לעולם בקצב הזה. היא תלתה לעברן את עיניה הירוקות-צהובות המעונות. הבכירות השיבו לה בחיוך ידעני שמשמעותו הייתה פשוט תתאמני ויום אחד תהיי כמונו. עד אז תסבלי בשקט. ואת השקט הזה פילחה ירייה מוצלחת של המכשפה שבאה אחריה. היא פשוט צריכה להתאמן.

נעמה חיכתה עד סוף המטווח. היה עליה לראות אם המכשפות שהימרה עליהן ירו למטרה. היא שמה לב שכמה מכשפות עזבו ישר אחרי שהן ירו. לאותן מכשפות הייתה עוד הכנסה. הכנסה שצריך לדווח עליה. לנעמה היה נוח כרגע להיות בלתי נראית מבחינת הרשויות. היא לא דיברה עם משפחתה מאז שהצהירה על זהותה ועזבה את הבסיס.

לאחת המכשפות שבאו איתה אל הדילרית היה קולר כסף עם אבן ירח יפהפיה. היא הייתה בין הצלפיות הטובות ביותר של המועדון פרט לבכירות. היא הייתה לבושה בטעם טוב. הדילרית השמיעה יבבה מעונה קטנה כשהעניקה לה את דמי נצחונותיה. לא כך היה עמה. הדילרית נשמעה מרוצה לקבל מנעמה את כל הכסף שנתנה לה במטווחים הקודמים. נעמה הצליחה לא לבכות עד שיצאה החוצה. לא לפני שאצרה את עין הרוע שלה בין קפלי מצחה. רק זה חסר לה שהמכשפות האחרות יטענו שבשל רגשנות הרסה את עין הרוע. זיהום האוויר בבאר ירח לא היה קיים כשהקדמון רודרה יצר את המכשפה הראשונה. המכשפה עם קולר הכסף טפחה על כתפה ואמרה: "אני מכירה מקום שבו תוכלי למצוא מספיק מזל טוב לשתינו."

זה הפתיע את נעמה שניגבה את הדמעות שהרסו את האיפור שלה. אף אחת מהמכשפות לא הציעה לה לחלוק במזל הטוב שלה עד עכשיו. היא הייתה משוכנעת שזה בלתי אפשרי, בעצם. היא האמינה לחיוך המאיר של המכשפה עם קולר הכסף עם אבן הירח הזוהרת. המזל הטוב האיר לה את פניו. הגיע הזמן לתת קצת לאחרים. זה היה הדבר הנכון לעשות.

"תודה, רינה." אמרה נעמה ולפתה את ידה. אחיזתה של רינה הרגישה נוקשה מעט מקודם. נעמה נתנה לרינה להוביל אותה מבעד למבוך המשתנה תמיד של באר ירח. האווירה, הספוגה בכח, הייתה מה שהחזיק אותה בעיר הזו שהאבק בה היה לא טוב לעין הרע שלה. רינה ונעמה בילו את זמנן בהחלפת רכילויות על הבכירות. נעמה אפילו קיבלה ממנה הערכה על יכולות הירי האמתיות של כמה מהמכשפות. היא ממש טעתה בהערכתה עד כה.

עד מהרה הן הגיעו לבר נידח שעל חזיתו הייתה פרושה מודעת בחירות לראשות העיר של איזבל נויבך. היא הייתה בת של אחת הבכירות, ומסיבה זו, המועדון הצביע לה בבחירות. המקום הזה היה באמת נידח אם עדיין לא הסירו את המודעה. הבחירות היו ממש מזמן, מלפני שנעמה הגיעה לעיר בכלל.

"אני לא הצבעתי לה." אמרה רינה, מניפה את שיערה השחור בהפגנתיות "כל הציידים... העיר הזו אמורה להיות מרחב מוגן, לא להרגיש כאילו את באמצע ציד מכשפות מזופת."

ונעמה שחררה צחוק קטן.

והדלת השקופה זזה לפניהן. דלת אוטומטית? נעמה הרימה גבה בהירה. יותר התאים לבר נידח כזה דלת עץ עם צירי ברזל חורקים. ואז היא נזכרה באקדח הקטן התחוב בכיס שלה. העולם התקדם מאז ימי דלתות העץ עם צירי הברזל החורקים. גם פנים הבר היה מצוחצח: קירות לבנים עם נורות שטוחות שכיסו את התקרה. מסכי טלוויזיה באמצע מבזק חדשות. הרצפה הייתה לבנה ונקייה להחריד. המלצרים, שהסתובבו בין הלקוחות, היו לבושים טוב. והחשוב מכל היה שהאוויר היה נקי.

"היי, רינה." קראה אחת מהנשים שישבה ליד שולחן פנוי, שעליו מפה לבנה מנוקדת בשחור, פניה מאירות, "שמרתי לך מקום."

רינה לחשה שזו איזו פתיה שהחיים טובים מאד אליה. היא גם משלמת על הארוחות כאן. זה נשמע טוב כשנעמה התיישבה לצדה. שמה היה דליה והיא הכירה את רינה כבר מזמן. גם היא לא הצביעה לאיזבל נויבך. נעמה התחילה לפקוח את העין השלישית שלה בעוד דליה מדברת בחביבות כמה זמן היא מכירה את רינה. רק כשפקחה את עינה השלישית, נעמה חשה בלוע האקדח שלה מכוון לישבנה.

"חמודה." אמרה דליה, פניה מאפילות, "עצמי את העין השלישית שלך."

נעמה הרגישה בכישוף זיקה עושה את מלאכתו. דליה הייתה אחת מנשות הכשפים שהציבור בלבל כל הזמן עם המכשפות. היה זה כאילו תופסני ברזל אחזו בעפעפי עינה – ומשכו למטה. רינה חייכה בסיפוק ועמדה להסיר את הסוגר שנעל את קולר הכסף שלה. בשם הקדמון, כך אנשי הכשפים שלטו בה.

"חמודה," אמרה דליה, מפנה את חיוכה האפל לעבר רינה הפעם, "טהורת דם, חמודה. טהורת דם. האם מנהל בית הספר לא היה ברור, רינה?"

היה ברור לנעמה שהיה שם עוד איש כשפים אחד לפחות. לדליה לא היה קולר על צווארה. ובינתיים היא חשה את אחיזת הכישוף על עינה השלישית, שומטת אותה כלפי מטה. היא הרגישה כמו בפעם הראשונה שהיא שמעה רובה יורה: מזיעה בטירוף ומרגישה מעט מתה.

"זה כל מה שיכולתי להביא עם המזל שהשארתם לי." אמרה רינה "למה שלא תשלחי את התלמיד המנוזל שהוצמדתי אליו כסוללה כשלכדתם אותי? כשהוא ינסה לצוד טהורת דם."

"חמודה," אמרה דליה, מכווצת את ידה מסביב לאקדח, "את תישארי רכוש בית הספר עד שתביאי לנו טהורת דם. ועכשיו, כמה זמן לוקח לעין השלישית של הזבל הזה להיעצם? אני צריכה משהו שיותר אכפת לה ממנו מהאקדח הזה."

ובדיוק באותו הזמן מישהו בעט באקדח מידה. היה זה גבר כהה שיער בעל עור שזוף שהציג את רישיון הציד שלו. נעמה התנשפה כשהוא אמר: "אני רוצה את נעמה, בחורות."

"בסדר, בסדר, לא רוצה צרות עם איזבל הזאת." אמרה דליה שפניה האדימו כמו עגבניה. נעמה יכלה לקרוא את הפחד בפניה של דליה. מנהל בית הספר לא יודה לה על סגירתו. כישוף מנע מלקוחות הבר האחרים להבחין בהתרחשות שליד השולחן שלהם. לעזאזל, המקום הזה היה מהתקרה ועד הנורות הפלאורוסנטיות הלבנות בתקרה של בית הספר.

נעמה ידעה בעודה קמה שרינה תבלה לפחות עוד שנה עם התלמיד הכי גרוע שהם יוכלו לשכנע אותו לבחור בה כבת לווייה. אנשי כשפים קיבלו את כוחם מהם, יצירי הקדמונים, באמצעות הכאב שהסבו להם. נעמה תהתה אם היא יכולה לבקש מהצייד לשחרר גם אותה. זה היה הדבר הנכון. ונעמה תמיד עשתה את הדבר הנכון. אמה גם אמרה לה לשמור מרחק.

כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הצייד אמר: "לצערי, אני פה מטעם המשפחה שלך, נעמה. אמך פנתה אלינו אחרי שהצהרת על זהותך. היא חשבה שתרצי הזדמנות שניה כבת אדם."

כך שהעיר לא מאחוריו. זה הפתיע את נעמה שאמה הייתה מוכנה לפנות לציידים אחרי העצה שנתנה לה. הרצון שלה להציל את רינה הצטנן כשהבינה שאם אמה לא תמיד עשתה את הדבר הנכון, גם היא לא חייבת לעשות את זה. העובדה שהיה לה בית לשוב אליו אם תחליט להניח את המועדון מאחוריה הייתה יותר ממופלאה בשבילה. כל מה שהיא צריכה הוא לתת לצייד לנשק אותה. הנשיקה תהפוך אותה בחזרה לבת אדם, מנותקת מטבעה. כיצד עשו זאת הציידים? אם מישהו ידע את התשובה על כך, נעמה לא הכיר אותו כרגע. לשם כך היה עליהם להתייצב בלשכת הרווחה. שם הוא ינשק אותה לעיני עובדת סוציאלית שתלווה את תהליך החזרה שלה לחברה הנכונה עבורה. כל הזכרונות שלה מהחיים הללו ינעלו. העובדה שהחיים הללו היו קשים עבורה גרמה לה להרגיש חיה. היא מעולם לא הרגישה כה חיה כמו ברגע שהתחברה לשורשיה בעת קורס התקשור שעברה בבסיס. היא ידעה שאנשים חשבו שהיא מפלצת. עדיין היה לה את המועדון. יום יבוא והיא תטפח על הכתף.

לא היה לה ספק שהצייד ידע מה הוא עושה כשהוא מדבר איתה באמצע הזוהמה הזאת. נעמה לא יכלה לפתוח את העין השלישית שלה כאן. אז במקום זה, היא החליטה לומר: "כנראה שזה לא יום המזל שלך, אדוני הצייד. החלטתי שאני אנסה בכל זאת אחיה כאן."

הצייד שילב את זרועותיו ואמר: "בשור, יגאל בשור. לפחות תני ללוות אותך לאוטובוס." נעמה חייכה לאישור. זה היה מרחב מוגן עבור קהילתה. הוא עדיין היה צריך את רשותה. הוא פתח באיטיות ובחוסר רצון את זרועותיו והעניק לה בחזרה את האקדח. כנראה שהוא לקח אותו בבר כשלא ראתה. אחר כך הוא הציע ללוות אותה לתחנת אוטובוס ולשלם עליה. היא תיתן לו ללכת. יומם של הנוסעים באוטובוס עומד להיות רע.
 
קצת קשה לעקוב אחרי העלילה. רגע אחד נעמה לא רוצה להתקרב לאף אחד, רגע אחר כך היא בבר מלא מכשפות. רגע אחד היא שונאת את הצייד, רגע אחר כך היא חושבת באוטו שלו. אני לא יודע אם כיוונת או לא כיוונת לעובדה שאין לה עמוד שדרה. זה מה שקצת מבלבל.
 
תודה על ההבהרה. הקטע האחרון "למה נעמה בוטחת בו למרות שהיא לא מכירה אותו" היה בעייתי גם לי (וזה אופנוע, לא מכונית.) הרושם שקיבלתי מנעמה היא שהיא דווקא נואשת להשתלב בחברת המכשפות. זו הסיבה שהיא הלכה לבר המלא במשני צורה מההתחלה - כדי למצוא מישהו לקחת ממנו את המזל הטוב שלו. וההגדרה "חסרת עמוד שדרה" דווקא די מסתדרת לי מהמעט שאני ראיתי מהדמות. כנראה שאני צריך להסתכל שוב בסיפור ולראות איך לכתוב אותו בצורה ברורה יותר.
 
קודם כל, כל הכבוד על ההשתתפות! כבר חשבתי לרדת מזה. השילוב הזה כנראה היה פחות מדי הגיוני.

בקשר להודעה הפרטית, זה לגמרי לכל המשפחה, חוץ מזה(?)
הלדין אמר/ה:
לא יודע אם זה היה מביא את זה לpg13, אבל הבדיחה טובה אז נוותר לך.
בניית הדת והקסם של המכשפות, הציידים ואנשי החתול מעניינת.

לא ממש הבנתי את הרצף של הסיפור.
בהתחלה נעמה יצאה מהמועדון הזה, והן הימרו על קללות?
אחר כך היא פיתתה אדם חתול לבוא אליה (למה?) והוא הוביל אותה לבר כלשהו. (למה היא הלכה איתו?)
משהו קרה עם איזשהי מכשפה בבר שניסתה לכלוא אותה לבית ספר כלשהו?
ואז היא נסעה עם צייד מכשפות לצה"ל. אבל למה לה לא פשוט לברוח משם?

בקיצור המניעים לא מובנים.

בנוגע לאימה, כמו שאמרתי, השילוב לא ממש היה טוב, אז זאת לא אשמתך.
אבל בכל זאת אולי יכולת להדגיש את הפחד שלה כשהמכשפה חסמה לה את העין השלישית, ואולי ליצור כמה מניעים יותר מפחידים.

בסך הכל סיפור טוב!
 
התחלתי לקרוא והסיפור קריא וזורם אבל לא כזה ברור, וכל מיני מושגים צצים באמצע - נניח מחליפי הצורה, מטווח, ואיך צה''ל מתקשר למכשפות. אני אקרא שוב אחרי שתפורסם גרסה חדשה, אני מניח שהיא תסביר הרבה מהדברים שלא הבנתי.
 
הכתיבה זרמה, והמושגים היו מעט מעורפלים אבל הבנתי אותם +- במהלך הסיפור. לא כל כך הבנתי את הקטע של הנשיקות ולמה מכוונים לה אקדח לתחת (יש מקומות הרבה יותר אפקטיביים לירות בהם), והעלילה הרגישה קצת לא ברורה, אבל אולי זה רק אני.
 
תודה על התגובה.

נראה לי שזה נועד יותר להשפיל את נעמה, שכנראה, לא קלטה את העניין (שמצטרף לרשימת דברים שעברו מעל ראשה בסיפור הזה.) האקדח הוא המוקד של כישוף הזיקה שאמור לכבול את נעמה לפקודתה של דליה. לא בטוח שדליה יודעת להפעיל אקדח. בכל מקרה, ניסיתי להבהיר יותר את העניין מאחורי הנשיקות. זה, בפשטות, פעולה שמגרשת את הטבע השני של נעמה לתוך המעמקים של הנפש. יש סיבה שזה פועל כך אבל זה כבר עניין לסיפור אחר.
 
חזרה
Top