אם לחייו של הרוח היו יכולות להאדים, הן כנראה היו רותחות מזעם עכשיו. "איזו מין בדיחה חולנית אתה משחק כאן, חתיכת הדיוט שכמוך! אנחנו מתחילים בזה הרגע, ואם אתה לא תעשה את התפקיד שלך כמו שצריך, אני אדאג שהבמה היחידה שתשחק עליה תהיה בימת ההוצאות להורג בקול טירס! עלו לבמה!" הוא נוקש בעצבנות באצבעותיו, ולפתע אתם מרגישים שהאוויר נימוג מראיותיכם לשנייה אחת כשאתם נשאבים פנימה, ולפתע מופיעים בחשכה מוחלטת. אלו מכם עם ראיית חושך מצליחים להבין שאתם נמצאים על הבמה, מאחורי הווילון.
אתם שומעים את רוחות האצילים מוחאות כפיים. "ערב טוב, גבירותיי ורבותיי" נשמע קולו של האלף מבעד לווילון "וברוכים הבאים לתיאטרון הפרטי של האדון והגברת ווייקראסט. הלילה נציג עבורכם קלאסיקה: זהו סיפור על אהבה ועל פחד, על גבורה ואומץ. על נסיכה ודרקון, על שלושה אבירים אמיצים, גיבוריו של סקולד, שיצאו למסע אימתני להציל אותה, ונער רחוב מטונף, אהבת האמת שלה. זהו הסיפור על הנסיכה האבודה מקול טירס." הקהל מוחא כפיים פעם נוספת, כשלפתע המסך נפתח. אתם מוצאים עצמכם עומדים מול הקהל, עששיות מאירות אתכם, ואתם מתחילים לשים לב שאתם לבושים בתחפושות - ליילאני לבושה בשמלה לבנה. שאן, גנובל וזוהאן לבושים בשריונות פלדה בסגנון שריונות הלגיונרים. אייבל לבוש בבגדים קרועים ומלוכלכים, בעוד דרוגמאר לא לובש דבר מלבד מכסה חלציים, וזוג כנפיים מזוייפות יושבות על גבו. במבט נוסף אתם מבינים שהתחפושות הללו אשלתיות - ספקטרליות, ממש כמו הרוחות עצמן, ואתם עדיין לובשים את השריונות והבגדים הרגילים שלכם מתחת לאשלייה. הקהל מביט בכם בציפייה.