שמיר מספרת: "בשם המנגינה הגדולה"
חלק ראשון: "בקצה הטפר"
בהיתי בדף הירוק והמבאס. עתה תרגלתי חומר לבחינה האחרונה בנתינות עם גאמוייר. "אם אדם הפסיד במשפט אצל הלירד של הנחלה שלו והוא רוצה לערער בפני האדון שלו, האם הוא זכאי לייצוג?" שאל גאמוייר כמעט מוכנית. ידעתי את התשובה לשאלה הזאת. היא הייתה שם בקצה הטפר שלי, ממשית ומוצקה, ובכל זאת, אוורירית כמו עולמנו. הלימודים נעשו עוד יותר משעממים מאז שחזרתי מהיכל ניבויר. ואז הבנתי מה התשובה.
"הוא שוכר את אבא שלך." אמרתי בחיוך ורשמתי שהוא צריך לייצג את עצמו ברמה הזו. יריבו, שזכה במשפט, ייוצג על ידי הלירד או אחד מבני משפחתו שייופה על מנת להגן על גזר הדין של הלירד. גאמוייר חייך באומללות אינסופית ואמר: "והוא יפסיד במשפט זה. אין דבר שהלירדים המקומיים שונאים יותר מהתערבות של צד שלישי בשרשרת הפיקוד."
ידעתי שלגאמוייר היו מחשבות להיות פקיד כפי שאביו אמור היה להיות אם לא היה בוחר להתפרנס בלעדית מייצוג ענייניהם של נתינים. אביו ואבי היו חברים טובים. שניהם היו ת'ארויאנים וזה מה שחיבר ביניהם מכלתחילה. התגוררתי אצלם כשהייתי בדרגאלות'. ובכל זאת, מבחנים בנתינות היו חומר מבאס נורא. כל כך הרבה חומר, כל כך מעט זמן.
"שאלה נוספת, גאם." אמרתי, משחקת בחרט שלי. גאמוייר עצר לרגע לחשוב ושאל: "נניח שאדם מקים עסק, לפי איזה חוק של המלכים הוא צריך לרשום אותו?"
"אני חושבת שזו בחינה בנתינות, לא בחינת סיום בחצר החוק באקדמיית גארית'." הערתי, מודעת לכך שמחשבתו של גאמוייר נדדה לרצונו של אביו להקים עסק לייעוץ חוקי. גאמוייר השתעל ואמר: "אני חושב שלא יזיק לך לזכור איזה חוק גם עבור העתיד שלך, שמיר. מלבד זאת, את אף פעם לא יודעת מה המורה לנתינות יבחר לתקוע במבחן שלנו."
"חוק האגודות הממלכתיות." עניתי מבלי לחשוב פעמיים. אני לא חושבת שישאלו אותי. גאמוייר חייך ואמר: "היות וענית על השאלה הזאת בלי בעיות, באיזו נסיבות מותר לנתין למרוד באדונו? לא לירד, נתין, שמיר. אני בטוח שהשאלה הזו לא תופיע במבחן." באמת הופתעתי שבקובץ החוקים הארוך והמייגע שהורישו לנו המלכים הייתה מפורטת האפשרות החוקית למרוד. נשכתי את שפתיי ואמרתי: "במקרה והאדון לא דואג לרווחתך. עליך להוכיח סימנים של התעללות גופנית, נפשית או חוקית בפני אגודת הפייטנים. במקרה ונמצאה טענתך תקפה חוקית, מותר לך לבקש אדון חדש. אפילו לא קרוב לזה, גאם."
גאמוייר סגר את הספר ואמר: "את מוכנה, שמיר. ישנן גם התקנות שמפרשות אותם. אותם, ההלל למלכים העליונים, אין צורך שנדע למבחן זה."
בינתיים מחשבותיי נדדו למכתב שקיבלתי ממרנה. סליחה, מהרוניסה מוירווין הנכבדה. אני רק זוכרת את הלחיים שלי מאדימות כשהאדון ואהור הביא לי את המכתב, פרום בקצוותיו. היה לי ברור שהוא בא משיחה עם אבא. הוא לא שאל אותי שאלות לפני שמסר לי אותו. על השאלות האלו ענה אבא. נערה אוהבת להרגיש מיוחדת וזה הרגיז אותי עד יסודותיי. העובדה שאבא יודע על כל עניין אבירי היסודות מבלי שאספר לו. לא מספיק הבחינה. החיים האמתיים קרו.
גאמוייר שאל: "אז החלטת לאן את ממשיכה? למסגרת הגבוהה או לאקדמיית גארית?" הוא היה אדיב דיו לא לשאול אותי לגבי הניסיון שלי להפוך לשולייתו של חיירסאן. הייתי עדיין מבואסת מכך שהוא סירב זמנית לקחת אותי כשולייתו. הייתי צריכה למצוא משהו. היייתי מודעת לזה. תהיתי אם הכתובת שציירתי ליד מועדון הדיסקיות האהוב עליי שם. משהו ימות בי אם אגלה שעובד נקיון מחורבן העז לגעת בה.
"האם שמעת מאביך על תוכניות כלשהן של אבא להשיא אותי?" שאלתי בזהירות רבה. אני חושדת שגאמוייר מעט מאוהב בי וחצי מאמין שהמגורים שלנו יחד הן הכנה לנישואין מכח מסורת ת'ארויאנית כלשהי ששנינו לא הכרנו. גאמוייר התחלחל מהשאלה שלי וענה: "לא ממש."
חשבתי על סאראגיאר. הוא היה כזה מגניב. לא הייתי מתנגדת להתחתן איתו. לא היו לו בעיות עם גאמוייר למרות שאביו הוביל מערכה שלמה כנגד הוריו ואדונו. הוא עמד לעזוב את דרגאלות' לאקדמיית גארית אחרי הבחינות כדי ללמוד שם את תורת רוחות האוויר. עזרה העובדה שלא היה שום סיכוי בעולם שההורים שלי יקבלו אותו כחתן. כידוע לכולם, הטעם שלהם מזעזע.
משכתי בכתפיי ואמרתי: "בוא נלך לחפש את דאר. אנחנו הולכים היום למים ירוקים, גאם."
לגאמוייר לא היו הרבה ברירות. בהיעדר אביו, גאמוייר היה צריך ללוות אותי בכל פעם שאני יוצאת מהדירה של המשפחה. עברנו על פני אחד מהחדרים בהם אמו רכנה מעל ילד. אחיו הקטן של גאמוייר, ואנידר, היה חולה באבעבועות שני. אמו חלתה בזה והחלימה – ככה שבנה לא היה מדבק עבורה. תסמכו על אבי שיעניק לי חסינות מכל מחלה אפשרית. גאמוייר היה זה שצריך לשמור מרחק מאחיו. שמעתי את הנשימות המעונות של הילד. גאמוייר כמעט רקד כשעזבנו את הדירה לעבר מועדון הדיסקיות שבו נהגנו להתכנס כיום.
הסמטה שלתוכה ירדנו הייתה ידועה כסמטת הזרים. כשחלפנו מעל פתחי הבניינים, שתמכו כעמודים אדמדמים בתקרת העיר הארודה, שמענו את הזרים שעלו לעיר הבירה אל המלך, לשונם זרה לאוזנינו.
הסמטה נשזרה כחוט למחט כשנכנסה לאחד הרחובות הצדדיים של דרגאלות' שסמטאות יצאו משני צדדיו. בית האצילים של גלדארן, אדוני הנחלה שלנו, השקיף על זה בהמשך הרחוב במקום ממנו כבר ניתן לשמוע היטב את השער השני שהוביל לעמק אבן הדם. סירות רקיע עפו מעלינו, כמה מלאות בנוסעים ואחרות מחכות לנוסעים. הסמטה שאליה הלכנו לא הייתה רחוקה ויצאה מהרחוב הזה בצדו האחר.
הרגשתי את האוויר יוצא מנחיריי כשהגענו אל מה שנודע מן הסתם כסימטת הציורים. מפעם לפעם עובדי הניקיון היו מנסים את כוחם מול סימטת הציורים. תוך פרק זמן קצר, הסמטה הייתה שבה למצבה לפני שהם הגיעו לשם. הם בדרך כלל עשו את זה בעת חילופי המשמרות – כשהצעירים שציירו את הציורים התחילו להתפזר והצעירים שהחליפו אותם לא ציירו. כצפוי, ציפיתי שאף אחד לא יגע בציור שלי גם כשאמשיך לחיי כאישה בוגרת. עברנו על פני כמה צעירים מגניבים שעבדו על ציורי הקיר שלהם בדרכנו למועדון. הרגשתי לפתע את העובדה שעוד מעט הם יראו בי זקנה בלה נוחתת באכזריות על כתפיי. שנאתי את זה.
אנשים מרחו על עצמם את עפר החלומות כשנכנסנו למועדון. לא אהבתי את מה שעפר החלומות עשה לי בפעם היחידה שהתנסיתי בו. הרגשתי כאילו משהו בתוכי עוקב אחריי, שולח קנוקנות דרך בשרי ומחכה. סבתוש הסבירה לי אחר כך שזה היה הקרמריט שלי – אצל סבתוש ובני מינה, הוא המרכז החי של הגוף המת. היות וגופי חי, השפעתו קיימת. ועם זאת, היא מתערבבת עם השפעות מתאי הגוף החיים. מאז לא לקחתי אף סם שהוצע. אני עדיין מרגישה אותו, מזדחל במעלה עמוד השדרה שלי, כשאני רואה אותם מורחים את עפר החלומות על עורם. היה גרוע מזה: ברגע שאזיין, הדבר הנורא הזה יתפלג. ואני, בוודאות, איכנס להיריון. והמנגינה הגדולה ששמה שמיר תשתנה כשקרמריט חדש יתפוס את מקום ההורה שיזדחל לתוך מה שיהיה לימים נינה כפי שהוא בעצמו עזב את אמי – תודה רבה אמא!
דראגורד היה ליד זירת הדיסקיות. הוא שפשף זיעה מעורו החיוור ואמר: "סוף סוף, הגעת."
הרגשתי את הטפרים שלי הולמים בקצוות הכפפות השחורות שלי כאילו הם עמדו לקרוע אותן. סבתוש הסבירה לי פעם שקיימת פעימה של רגע לפני שהתודעה נעשה מודעת להחלטה שהגוף כבר קיבל. אני עמדתי לחתוך לנו חור לתוך מים ירוקים. הפעם אני ניגבתי את הזיעה מעל פני החיוורות ואמרתי: "אנחנו צריכים ללכת, דאר. הידיים שלי... הן כואבו... -!"
הוא נעשה מושך מאד כשרצנו מתוך המועדון. נקודת מבטו של גופי לגבי גאמוייר לא השתנתה. אני לא הסכמתי איתו. דאר?! מה בדיוק מושך בו? האיש היה חיוור יותר מגיר. הוא לא היה אחד מאיתנו, הסאית'ה... ועדיין חשתי את המיצים בתוך גופי מתערבלים, רעבים. לפתע, בשבריר של רגע, הבנתי שהחשש שלי מפני ההזדקנות היה של הקרמריט. הוא היה צריך בשר חדש. והדרך היחידה שהקרמריטים השיגו בשר חדש לאורך ההיסטוריה הייתה דרך ההתרבות. אני, לעומת זאת, לא הייתי מוכנה להשתנות בגלל קרמריט מזדקן!
שמעתי אותו מסגיר את עצמו בגניחה. הד ממריבותיו עם התודעה הנחושה שלי הגיע אליי.
מצאנו פינה מוצללת ליד הציור שציירתי. גאמוייר עזב אותנו כדי לשמור על הגב שלנו. שאיש לא יראה מה אני עושה שם עם ההרד. והרגשתי את בינתי מתערפלת כשדאר בכבודו ובעצמו סטר לי ואמר: "הא'קאיב, שמיר, מה את עושה? פתחי את השער הארור!"
וכאילו די בזה, תשוקתי הצטננה ומשהו הצליף דרך הטפרים שלי במרקם המציאות עצמה. אני אמות כאישה זקנה. לא היה מנוס מהמחשבה הזו שהייתה התערבבות רגשותיו של קרמריט זועם, שתשוקתו לבשר חדש הצטננה כשדאר הפגין חוסר רצון, עם תודעה עייפה.
והשער נפתח ואנחנו נפלנו מעבר לו.
חלק שני: מתחת לעור
הצלחתי לסגור אותו מאחורינו.
היינו עתה בצד האדם של מים ירוקים כפי שהוא נשקף מהיכל ניבויר. סירות רקיע משונות חלפו מעל לראשינו ולקרקעיתן תחתית של דיסקה כסופה. הקרמריט הממורמר עדיין על כך שהוא לא זכה לבשר חדש אחרי שנים של המתנה ננעל על זכרון עתיק בצד האדם שלי.
הייתה לי מודעות בזכרון הזה. מחשבותיי, לעומת זאת, היו כאלו שחתכתי בתוך אבן חיה. דברים פשוטים נשמעו לי מורכבים ועל דברים מורכבים לא היה מקום אפילו לדבר שם. הייתי בראש של בן אדם מהעולם העתיק. למדתי עליהם בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. בני אדם נעשו תבוניים שנים לאחר שהעולם נותץ.
... אבל את המראה של הדיסקיות הכסופות הצונחות מהשמיים אפילו המוח שלו הבין. משמעותן הייתה אימה. משמעותן הייתה ניתוק מהשבט. משמעותן הייתה מוות לאותו איש.
ואז חזרתי בבת אחת להווה, שוטפת את הזיעה מעל פניי. שמעתי את הצרחות מעבר לנו. מרנה בשר ודם בינתיים רכנה לעברי והסבירה, בעדינות, "איזה פרחח עשיר הוביל פשיטה על טחנת המים."
מצמצתי. היו לי דברים יותר טובים מלתהות מאיפה השיגו מגיני הנחלה סירות כה זקנות.
דארגורד שיקר למרנה, תומך בי בזרועו החזקה, "שמיר בסדר. – " כשאני לא בסדר ושאל: "האם ת'מדן הגיעה?"
מרנה אישרה. הרעש שעשו הדסקיות הכסופות עשה אותי קפיצית. לפחות הם לא יכלו לגשת למערכת החימוש שלהן. אני חושבת שהייתי מחמיצה נשימה אם הייתי שומעת קול.
ודארגורד נשא אותי לבית משפחתה של מרנה. זכרתי שהיא אמרה שהיא לא התחתנה. לא רק ת'מדן חיכתה לי אלא גם אדון המנגינה בעצמו. הופתעתי מכך שהמלומד שחור הגלימה היה מוכן לבוא עד למים ירוקים למרות שניסיתי לשכנע אותו במכתב לבוא עד דרגאלות'.
הוא בלט בשיערו האדום זהוב לעומתנו שלכולנו היה שיער צהוב. שערה של ת'מדן היה זוהר כאור השמש לעומת הזהוב הכהה שלי שזה היה כמעט מעליב. ולפי הריח של השיער, היא אפילו לא צבעה. גם בלט לי עד כאב שאני הייתי הכי נמוכה מבין הנשים שהיו שם. החלטתי שהאשמה תלויה בכך שהן יותר מבוגרות ממני. אני עוד אדביק אותן כשאני אגדל.
ובינתיים אדון המגגינה התבונן בי בעוד דארגורד מניח אותי על מחצלת מוטלאת שהייתה שלמה כשאמי הייתה נערה. הרגשתי שהוא מסתכל בי ביותר ממדים ממה שאני יכולתי. לבסוף הוא אמר: "האדם היחיד שחסר כאן הוא סטיק. אמרתם שהוא אמור להיות אביר –" הוא ניסה להיזכר כשדארגורד אמר: "חשבתי שאנחנו אמורים לבחור את היסודות שלנו."
אדון המנגינה חייך בחומרת סבר כשענה: "העניין הוא שחסר אדם למניין שלנו כרגע. שמיר, האם את יכולה להביא אותו?"
העובדה שיכולתי לשרוט בטפריי חתכים במרחב לא אמרה שאני יכולה להוציא אותו משם. עמדתי לומר את זה כשהבנתי שזה לא נכון. אני יכולה להוציא אותו משם אם אתרכז בכך. אני לא יודעת מאיפה בקעה ההבנה היהירה הזו. קימטתי את מצחי והעולם הסתער לעברי.
רוחי יצאה מגופי וצללה לעבר מגדל שמיים נופלים. המגדל היה שחור כפי שזכרתי אותו. הלירד סייבור המתין לי כשהופעתי בפתח המגדל שלו. הפעם הופעתו הייתה צנועה יותר, בלי החרבות שעל גבו. הרגשתי כאילו אני נמצאת בחלום משום שלא הייתה לי שליטה. רוחי התנהגה כאילו היא ישות נפרדת ממני. אני זוכרת שסייבור קד בפני רוח עתיקה זאת.
הם לא טרחו להעמיד פנים שהם הולכים. ברגע הבא הם היו במקום בו סאטיריאקון – סטיק – היה אזוק לקיר השחור. הוא הביט בי בהתרסה ושאל: "איפה החבר שלך, שמיר?"
"האם כך אתה רוצה הזדמנות שנייה, סאטיריאקון סאמוור?" שאלה הרוח שלי בנוקשות.
"השרת הראה לי את השלכות המעשה שלי. ברצינות, קיימות שתי ממלכות בעולם הזה: הממלכה של בני השמיים והממלכה של בני האדמה. אם מעשיי יביאו להתעוררות הגדולה, שמקומם של בני השמיים הוא לא עם בני האדמה." התחיל סטיק ללהג כשהיא השיבה: "החזון של אחוות אלף כרי הדשא לא עושה את האבחנה שאתה עושה, סטיק. אם תשוב, תמצא את עצמך נילחם ליד בני האדמה אחרי שמנהיגה האמתי של אחוות אלף כרי הדשא יתבע את כל שלוש הממלכות: הפנימיות, התיכונות והחיצונות."
"כבר אמרתי לו את זה." העיר סייבור בייאוש. היא שאלה: "האם הראית לו את המקור? מה שבני השמיים היו אמורים להיות אלמלא ההתערבות בקו הזמן?"
"אני יכול לעבוד עם מה שקיים, לא עם מה שכבר לא קיים." השיב סייבור יותר בחריפות.
הרוח לא הוסיפה לומר כלום אלא העלתה חיזיון מעולם שנחרב: מלך מבוגר, שערו זהוב, צועד באולם המלכים העליונים ולצדו צעד לא אחר מסאטיריאקון סאמוור, מבוגר יותר לפי הכסוף שנפל על שערו הכהה. בקו הזמן הזה הוא היה הפייטן של המלך העליון עצמו. סטיק התבונן בחיזיון, מנסה לעכל את הפרטים שבו, את היעדר הדם הירוק שבעורקי המלך ותאומו הזמני. ייתכן שהם היו מאמיני רוחות האוויר אך הם היו בני האדמה בדמם. "אני –" אמר סטיק " – הייתי אמור להיות הלוחש באוזני המלך?"
"זה הגורל שיימנע ממך." אמרה הרוח "כפי שאתה יודע, הרבה כבר השתנה מאותו הזמן."
"אני –" חשף סטיק את שאפתנותו במילה אחת בודדה " – אני האמנתי לו. הוא אמר לי. הוא אמר לי שאני איזכר לדורות כאדם שהעיר את בני השמיים מתרדמתם. האדם שיביא את בני האדמה להבין את העוול שהם עשו לבני השמיים."
"תוכל להיות יותר מזה." אמרה הרוח ברכות "תוכל לאחד את הממלכות הללו לאחת, סטיק. האם זה לא מה שאתה רוצה? לסיים את הקיפוח, את ההתעללות, את אי השיוויון?"
הוא לא אמר מילה כשנפל על הרצפה. הוא לא אמר מילה כשהלך אחרי הרוח שלי למעלה.
חלק שלישי: מסביב למחצלת
כששבתי לגופי, גיליתי שסטיק לא יכל לעלות ביחד איתי אל עולם הבשר.
אדון המנגינה הספיק בינתיים לדבר עם האחרים. הוא לכסן מבט לעבר המהומה שהתרחש לא הרחק מנהר מים ירוקים כאילו הוא חש את זה קרוב יותר ממה שאנחנו חשנו את זה. הוא השתתק כשהבין שהצלחתי כאילו היה סיכוי שאיכשל. אני מדהימה, לא? העניין הוא שלא הבנתי איך עשיתי את זה. הרגשתי כאילו הסתכלתי על העולם מהכתף של שמיר. היא הייתה אני, ובאותה המידה, לא הייתה אני.
"מצוין." אמר אדון המנגינה "אני דוגל בדעה שהגיע הזמן שכולם יודו בסיבות שלהם. והפעם בצורה מסודרת."
תהיתי אם הוא ניסה לספר עכשיו בדיחה. למרות שאני מגניבה, לא הצטיינתי בבדיחות. לאמי היה חוש הומור מחורבן אבל היה לה. אני מסוגלת לזהות בדיחה. אני לא כזו מבאסת. פשוט אף פעם לא הבנתי בשביל מה אני צריכה בדיחות. העולם כל כך מגניב וכל זה. ואנשים מבזבזים את החיים שלהם על בדיחות?
ת'מדן החליטה כמובן לפתוח את הפה הראשונה. לא מספיק שהיא הייתה יפהפיה מהממת. הזכרתי לעצמי שאני צריכה חלום קצת יותר ברור מלהקים עסק לעצמי אחרי שהיא ענתה: "מאז שהייתי ילדה התעניינתי בחוק. כבת לבית אצולה זוטר מהרמות הצפוניות, הצלחתי לשכנע את הוריי לשלוח אותי ללמוד בחצר החוק באקדמיית גארית. במהלך לימודיי, גיליתי שבעוד יש דרישה לפקידים, לפייטנים ולפעמים גם ליועצים משפטיים, אף אציל איננו מעוניין להעסיק מישהו שרוצה לחקור את חוקי המלכים ועוד אישה שעושה את זה."
מרנה תופפה על ברכיה והצביעה על חדר האורחים המרופט. היא אמרה, מכחכחת בגרונה, "כפי שציינתי, אני מעוניינת להתחתן. העניין הוא שעד שלא אשלם את חובות משפחתי, אני מרגישה שהגבר שעומד לקחת אותי ירגיש לא בנוח לשאת אותי לאשתו הראשונה." זה היה פחות מגניב. להסכים לכוחות על-טבעיים רק כדי שמישהו ישלם חוב משפחתי? אני כבר מעדיפה את ת'מדן.
"כפי ששמיר יודעת, אני חולם להיות מהנדס חומרים." אמר דארגורד, מביט לעברי, "ולמעשה, אני מאמין שלהיות אחד מאבירי היסודות ייתן לי את מה שייחד אותי מאחרים. לא כולנו הדוד שלך האוואנהאר."
סטיק החליט לדבר לפניי ואמר, בחיוך שמבעדו ראו את הקיר שמאחוריו, "למען האמת, אני פשוט רוצה הזדמנות שניה."
הבעיה היא שהצלחתי רק לומר: "זה פשוט האפשרות הפחות גרועה מבין האפשרויות. אבא מעוניין להשיא אותי להארו הצעיר שהיה צעיר כשאמי הייתה נערה."
אדון המנגינה קפץ את ידיו ואמר: "מכל מקום, כולכם, פרט למרנה, עדיין תלמידים. תשמעו, קיבלתי את התאר הזה והאחריות הכרוכה בו רק לפני זמן קצר... אבל קודם לכן, האם אתם באמת רוצים אותי כאדונכם?"
"הבנתי שמדובר בהתחייבות לשנים." אמר סטיק, מרחף מעט במצבו נטול הגופניות כרגע.
מרנה סידרה את שיערה הצהוב וענתה: "אני מסכימה."
"כמובן, אני רוצה את הכח." אמר דארגורד בחצי חיוך "מה כבר יש לך לעשות איתי? אתה מלומד."
"אכן." אמרה ת'מדן.
"אני רק רוצה שיניחו לי לעשות כרצוני." פלטתי. אדון המנגינה פלט צחוק צרוד וטפח על כתפינו אחד אחרי השני. שמעתי אותו אומר: "יסוד האש הוא הרגש. ביסוד הרגש קיים הרצון. אני מעניק לך את כוחה של האש, שמיר, כדי שתדעי מה את באמת רוצה מהעולם."
היחיד מביניהם שעניינה אותי היה ת'מדן. "האוויר הוא יסוד המוות. הוא גם התגלמות השינוי במובן של סופם של דברים. אני מעניק לך את כח האוויר, את העתיד שמעבר לו." ונזכרתי באימים הכסופים מהשמיים באים לחטוף את בני האדם הקדומים.
נשמע כמוני, לא? סטיק קיבל את , יסוד השימור, שהפך אותו סוף סוף לבעל גוף, דראגורד קיבל את ההרד, יסוד התנועה ומרנה קיבלה את יסוד המים, יסוד הזמן. כשסיים לכרוך מסביב לצווארינו את לולאות החנק, שמעתי סירה עוצרת ליד ביתה של מרנה. שמעתי אישה שואלת, בקול צרוד מעצבנות, "האם כבר סיימת את מה שבאת לעשות כאן? יש לי עצורים לקחת למאת', קית'."
קית' חייך אלינו לפני שעזב ואמר: "אני אדבר אליכם בקרוב. עתה שובו לבתיכם, תלמידיי."
ואני ודארגורד התעוררנו בסמטת הציורים, מאחורי גבו של גאמוייר שנדמה כי לא חלף רגע מבחינתו. דארגורד עזר לי לקום מהמדרכה כשאני חושבת על העתיד ומה שמחכה לי.
