צ'אהיו מפחדת, היא לא חשבה על זה עד הסוף, על המחשבה לעקוב אחרי הצללים, על המחשבה להתגנב, היא רוצה להתקפל ככדור בפינה, להישבר והלתייפח, לחזור הבייתה... זה גדול עליה, המלחמה הזו, העולם הזה, השקרים האלה. היא באה לעיר הזו בשביל אהבה שהייתה שקר, בשביל מנהיג שהוא שקר, ובשביל חלום שהוא שקר. היא עוצמת עיניים.
היא רוצה להישבר.
אבל היא יודעת שזו לא היא יותר.
היא לא רוצה להאמין בזה. אבל הקסם שלה הוא לא מתנה קדושה.
היא לא רוצה להאמין בזה, אבל הקסם שלה לא מגיע מידע ולימוד.
הקסם שלה הגיע ממקור כלשהו, מקור כלשהו שנמצא עמוק בתוכה.
היא כבר שמעה מספיק שקרים
ליבה נופץ לרסיסים
אבל היא מוצאת מז'ור בכאבים.
מכל פגיעה ונגע.
היא כוח טבע.
צ'אהיו פוקחת את עיינה שמקבלות גוון שחור בעוד היא מקבלת את המורשת שלה, מסוגלת לראות באפלה ובחשיכה כאילו היה מדובר באור היום, בקסם שנמצא עמוק בתוכה.
היא לא יודעת מה היא.
אבל היא יודעת מה היא לא.
היא לא מפחדת.
היא מתקדמת קדימה לעבר ריוסקה וחברו. היא לא מפחדת מהמפלצות יותר, היא לא מפחדת להישאר יותר איתן לבד.
שהן יפחדו להישאר איתה לבד.
כשהעטלף שלה משמש לה עיניים ליצורים שעיניים לא יכולות לראות, וכשהמורשת שלה נותנת לה לראות בחשיכה היא מתקדמת קדימה, באומץ, בחן, בביטחון.