שמיר מספרת: "לבחור את הרע"
חלק ראשון: "חלום על עולם שנחרב"
באותו הלילה לא חלמתי. חיזיון מקו זמן אחר הסתנן בין קורי תודעתי הנמה לתוך זכרוני. אני לא מאלה שזוכרים את החלומות שלהם. מסיבה זו אף פעם לא חשבתי עליו כחלום. אני אף פעם לא זוכרת חלומות.
הייתי בחצר פנימית ובידי אחזתי מטאטא. אני אדם סקרן מטבעי ואפילו יצא לגעת במגרפה שאיתה נועצים באבק ובשאר מיני לכלוך שמצטברים על הרצפה. מעולם אבל מעולם לא ראיתי מקל שקשורה אליו מעין פקעת חוטים עבים מכוערת שלא הייתי מאחלת לגרועים באויביי ללבוש אותה. עוד פרט משונה: לדברים לא היו צבעים. לדברים היו מה שנגניות הנבל מכנות מיתרים. למיתרים היו שמות משלהם לדמות בחיזיון אבל קשה לתרגם אותם. כך שאין לי מושג מה היה הצבע של המטאטא למעשה. הייתי בחצר של היכל שליטי הרוחות – יצורים מקודשים שמשרתיהם לקחו אותי ממשפחתי כדי שאגדל ואהיה משרתת שלהם. עד כה הייתי מבריקה ופרחחית לסירוגין. הם החליטו באחת הפעמים שהייתי פרחחית לשלוח אותי לנקות עם מטאטא את חצר החניכים. לדבריהם זה נעשה מאותה סיבה שהם לקחו אותי ממשפחתי מכלתחילה: היכולות שלי דורשות משמעת או שיזיקו במקום להועיל – והיו להם כמה סיפורים על מקרים שחמקו מאוזנם השומעת כל והזיקו עד שלכדו אותם. החברה היחידה שלי בחצר הייתה חתולה מקומית שהייתה מביאה לשיעורים. טענתי שהיא מרגיעה אותי ועושה אותי פתוחה לתיעול ולכל שאר הדברים שהם לימדו את החניכים. החתולה לא הייתה הסיבה שנשלחתי לחצר החניכים. בעיקר ייללתי על חוסר הגינותם. רציתי להיות בשיעורים. הם ידעו לרתק את התלמידים בדברים שהם לימדו אותנו ובתרגילים שהם נתנו לנו. רק חבל שהם לא התייחסו לתעלולים שלי כתרגילים באותה המידה של רצינות שנתנו לנו תרגילים לביצוע. לאמי היקרה יש אותו סוג של חוש הומור.
"את היחידה שמבינה אותי." כרעתי לעבר החתולה שהביטה בי מבעד לעיניה הנוצצות, המבינות כל כך, ונתנה לי ללטף את פרוותה הסמיכה. יכולתי לנקות את החצר עם היכולות שלי בתוך חצי תנועת אוזן. כן, האוזניים שלי זזו ושיגרו פעימות לעבר החצר מסביבי. הפעימות שבו והעניקו לעולם ששמעתי את המיתרים שלו. העניין עם טאטוא הוא לבדוק את השליטה העצמית שלי. אם אני לא יכולה לטאטא, איך ניתן לסמוך עליי עם היכולות? החתולה פשוט השמיעה יללה. אני, כשידעתי שהחתולה היא, למעשה, סבתוש, שמעתי: "בחיי, מירדוראן חושבת שלטאטא את החצר זה קשה. אם היו מתייעצים איתי בנושא, יכולתי להציע מטלות הרבה יותר קשות שיגמלו את הפרחחית הזו מלטבוע מחוץ לגופה."
והיא חשבה שהיא תומכת בה רגשית... יצא לי פעם לעשות את אחת מהמטלות שהזכירה. היא אכן הייתה ברת מזל שהם חשבו שהיא רק חיית המחמד שלה. ואז העולם מעליי דמם. קודם יכולתי לשמוע ציוץ ציפורים, רעש המראה ונחיתה של ספינות כוכבים בכרך הכביר שהקיף את ההיכל ושלל רעשי רקע. כל הרעשים הלו נדמו לפתע והשאירו אותי קפואה. החתולה התחילה לשרוט את האריח ולהצליף בעצבנות בזנבה. סבתוש הבינה יותר ממנה. העולם לא דמם. העולם הפסיק להתקיים מחוץ לגבולות ההיכל. היה משהו שהגן עלינו: שליטי הרוחות.
דמות האנובין הופיעה בחצר. היא הייתה ברורה גם לעיניה החלשות יותר של מירדוראן: גבוה קומה, אפרפר ובעל רעמת נוצות שחורה. היא כבר ייחלה ליום שתצור אנובין משלה. האנובין הזה היה שייך, לפי המסורת, לראשון המשרתים שהיה באותו הזמן מרת'ין. האנובין לקח אותה אל מעגל היסודות בצדו הדרומי של ההיכל הפונה אל הרוחות הטובות.
מעגל היסודות היה מוקף בפסליהם של שליטי הרוחות, משכנם הפיסי עלי אדמות. הסיפור שסופר למירדוראן היה על ישויות מופלאות שהגיעו אל בני מינה בשחר ההיסטוריה שלו והביאו אותו למרומי האוויר. הפסלים היו יצוקים מכסף והוליכו היטב את כח השליטים.
המשרתים האחרים כבר ישבו במעגלים הקטנים שהקיפו את מעגל היסודות הגדול יותר. מרת'ין לעלע בגרונו כשהאנובין שלו שחרר את מירדוראן מחיבוקו. הקייה נענע את נוצות ראשו הלבנות ואמר: "שליטי הרוחות משוכנעים שהמעגל לא יהיה שלם בלי הנוכחות שלך. את לא הבחירה הטבעית שלי ליסוד האש. זהו אחד היסודות החזקים ביותר אחרי הרוח." ואפילו הוא שמע על התעלולים שלי אף על פי שהידיעות על הצטיינותי בשיעורים בוששו מלעלות לאוזניו. אנשים מסוגו תמיד שומעים את הדברים הרעים עליך לפני דברים טובים.
"אני לא אאכזב אותך, הראשון." צייצתי ומיהרתי לעבר מעגל האש שבין מעגל הרוח למעגל המים. מרת'ין עצמו לקח את מעגל האדמה שהיה היסוד המועדף עליו מבין היסודות למרות שנפל ביוקרה מיסוד הרוח. אישית אני מעדיפה את יסוד המנגינה המקביל לרוח – היסוד ששולט על שאר היסודות. מי צריך להתחייב ליסוד מחורבן זה או אחר שאתה יכול לקחת את כולם ולהיות המגניב מכולם?
עתה הגיע החלק שהיה הסיבה שמרת'ין היסס לגביי. הייתי צריכה לשחרר את הקול הפנימי שלי ולמזג אותו עם הקולות הפנימיים של שאר חברי מעגל היסודות כלומר... מירדוראן הייתה אמורה לעשות זאת. אני מתבלבלת בינינו. היא הייתה כה דומה לי וכה שונה ממני. לא היו קולות שיבלעו את הקולות הפנימיים שלנו. האחרים היו מנוסים. כשהם שחררו את הקולות הפנימיים שלהם, הקול הפנימי שלי... השתחרר. הוא לא התנתק מרצוני אלא פשוט נדחף החוצה מכוחו של מעגל היסודות הזה. גייסתי את כל המשמעת העצמית שניסו לטאטא לתוכי כדי לא ליצור קולות שיפריעו לקול האחד. לא חשבתי על כל הפעמים שטאטאתי על כך שדחפתי את הקול של מישהו או של אחד מהעצמים החוצה. לא רציתי לאכזב את הראשון על כך שהסכים לקחת אותי למעגל היסודות שלו. והרגשתי לפתע קטנה כטיפה בדם עצום שניגר מעל פני היקום כולו. גבירת הדמים הנחתה את המעגל שלנו כמו שהנחתה מעגלים אחרים מהיכלה הכביר אי שם בים הכוכבים בו נוזל – ולא גז וריק – שטפו בין מערכות הכוכבים. בפעם הראשונה חשתי בתודעות זרות לאין שיעור, ועם זאת, מוכרות להחריד. זיהיתי אותן כדומות לתודעתה של החתולה שלי שניחמה אותי.
עמדתי לומר משהו כשנשמע קולם המאוחד של יוצרינו: "אנחנו אביריו של אדון העולמות. אנחנו יצרנו אותכם. איך אתם מעיזים לנסות לפעול בניגוד לרצונם של היוצרים שלכם?"
"מחובתו של היוצר לאהוב את יצירתו. אסור לו להשליך אותה אם מצא בה פגם אחד." נשמע נסיך הסערות מצדו האחר של היקום. גבירת הדמים דיברה: "הידע מקודש הוא. אתם תחריבו את הידע שמיליוני נפשות עמלו במשך מיליוני שנים ליצור ולאצור ביקום."
והראשון מבינינו דיבר אחרון: "עלינו לשאוף לשיתוף פעולה ולדו קיום, לא למלחמה."
ויוצרינו החליטו לענות: "לא עבורכם יצרנו את העולם הזה אלא עבורנו ורק עבורנו. עולמותינו חרבו. וכשמלך העולמות זימן אותנו כאביריו מהחידלון, בחרנו ליצור אותם. עתה קבלו את גורלכם."
"אם אתם היוצרים, למה אנחנו עדיין כאן?" התפרצה מירדוראן לעימות החשוב מכולם: העימות על גורלה של הבריאה. הקול האחד התערער לרגע כשעלה קולה מתוך הקולות. הרגשתי שמילותיי נתנו לשלושת הדוברים מקודם רעיון. הם הבינו שאין צורך לדבר עמם. "אנחנו השומרים על הישנים." קרא נסיך הסערות מקצהו הרחוק של היקום, דיסק כסוף מוזר עם חריצים שמתוכם יצאו סמלים משונים מתהווה בידו.
"אנחנו הנושאים בעול הממלכה." קראה גבירת הדמים ומגדל הופיע מאחוריה, מבעית.
"לנו השער. לנו המפתח." קרא הראשון מבין המשרתים, אוחז בידו נבל מכסף.
והעולם רעד בפרץ של עוצמה שלא נשמע מעודו מקודם. יוצרינו ננעלו מחוץ ליצירתם. החפצים שנקראו היו המפתחות. לפי מה שלמדתי מסבתוש, הם פותחים את שערי הרוח. ובלעדיהם, לבני אדם קשה מאד להטיל קסמים. בניגוד לבני מינה, לבני אדם אין זיקה טבעית לרבדיה העמוקים יותר של המציאות. והיא הצליחה לומר את זה מבלי לנחור בבוז. ואז נשמעו שוב ציוצי הציפורים מעבר לחומות ההיכל. הנבל נעלם מידיו של הראשון. הקיה כרע בתשישות בתוך מעגל האדמה. הוא היטה את אוזניו לעבר האחרים ואמר: "מירדוראן, את היחידה בכל היקום כולו ששמעה אותנו מגרשים את יוצרינו מיצירתם."
ואני התעוררתי, טפריי מזמן מנקבים את ההרד של משטח השינה שלנו. הרחתי את הזיעה. גולבימבל ישנה לידי בתמימות. ידעתי, למרות שנותיי המועטות בעולם הזה, שאני אמות. אני הייתי העדה. ובלי עדותי, הם יכלו לשוב לעולם שהם ריסקו את מעגלי הקוסמים שלו.
חלק שני: "אמת וחובה"
דראגורד וגולבימבל התעוררו משריטת טפריי.
מהבעתו המרוגזת של דראגורד, שנתו הייתה יותר מגניבה משלי. יש לו חלומות כאלה טובים שאני מצטערת לפעמים שאני לא זוכרת אף אחד מהחלומות שלי. הוא אפילו שאל: "האם חלמת שקיבלת את ההצעה?"
"תפסיקו עם זה," הרביצה גולבימבל לשנינו "אתם יכולים לסמוך עליי שלא אלשין, רוחות, העיניים שלכם כחולות!"
"אני." ניסיתי לומר ומצאתי שיכולתי רק לומר "חלמתי שסבתי הייתה חיית המחמד שלי בגלגול אחר. הייתי רוצה לומר יותר אבל... אבל... זה לא המשא שלך לשאת, בימבל." והמילים האחרונות לא היו שלי.
"פגשנו את השרת." אמר דראגורד "והוא הציע לנו להיות העוזרים של הגיבור במחזה."
הבעת הפנים של גולבימבל הייתה מלאת פליאה. אז את זה הרשו לנו לספר לגולבימבל. דראגורד ניגב את הזיעה הניגרת מעל מצחו החיוור ואמר: "אמורים להיות כוחות יסודיים. אני חלמתי עליי עם כוחות אש ועל שמיר עם כוחות אבן."
חלום רגיל, לא חיזיון מבעית.
"אבן זה לא היסוד שלי." אמרתי, שולפת בזהירות את אצבעותיי ממשטח השינה, "העובדה שאמי המשוגעת החליטה לקרוא לי על שמה של אבן השמיר לא אומרת שזה היסוד שלי."
"כן," הסכימה גולבימבל איתי "אוויר או אש!" ובחיזיון היא ישבה במעגל האש מביניהם.
"לא שהסכמנו." העיר דראגורד, שחמד לעצמו את יסוד האש, "כשנסכים, כל אחד מאיתנו יאמר איזה יסוד הוא רוצה." את זה הלירד סייבור לא הבטיח, למיטב זכרוני. בימבל צחקה.
"על מה המחזה?" שאלה בימבל לבסוף, רצינית לגמרי. דראגורד השתתק, מלא הרהורים. המילים באו לי בטבעיות כשאמרתי: "המחזה הוא על עולם שנחרב ועל גיבור שבא להושיעו. אנחנו נדאג שהגיבור יושיע. גם לעוזרים של הגיבור יש חשיבות במחזה הזה." רק המשפט האחרון היה שלי. אין לי מושג מי נתן לי את שני המשפטים הראשונים כאילו.. הוא ענה גם לי ולא רק לבימבל. אני עדיין לא מתתי על העובדה שאני לא הגיבורה שם. יכול להיות שלא כולנו הגיבורים של המחזה שלנו אבל לא בכל יום אומרים לך את זה. רציתי את סבתוש. וזו הייתי אני, לא איזה משהו שלא הבנתי שניסה לתמרן את רגשותיי. ועשה עבודה גרועה בלהסתיר את העובדה שהוא עושה את זה.
"כל הדיבורים האלו על היסודות משעממים אותי. בוא נלך לשמוע מה סבתוש עושה." הצעתי, מרימה את ידי, שהשתחררה לחלוטין ממצע האבן, לעבר היציאה מהאולם. דראגורד הצר את עיניו הכחולות – שהיו לרוב ירוקות – ואמר: "ואני יודע איפה היא. לשנינו יש, כמסתבר, יש עניין במכונות חישוב." ודראגורד יכול לדבר ימים על חרוזים. נדמה לי שלא על חרוזים סבתוש חושבת כשהיא מדברת על מכונות חישוב. והוא כבר קם.
לבשנו כותונות שינה שחורות מספיק נוחות כדי שנקום. הייבנסקאר בחר לא לישון איתנו.
עד שמצאנו את סבתוש, פניי הלכו והחווירו כשהבנתי על מה שניהם דיברו מבלי הבנתו של דראגורד. היא הייתה עם לבבות האבן שבהם היא השתמשה כחרוזים לצורך חישוביה. היא דיברה איתו על התנע הזוויתי ששומר על המגן מסביב לעולמנו שלם. זה לא סוד שסבתוש מחפשת שנים דרך לצאת מהעולם. החוזה שלה פה הסתיים כשהמגן סביבו עלה. העניין הוא שבמקום שאחד יכול לצאת, משהו נורא יותר יכול לחזור. ואחרי החיזיון ההוא, היה לי מספיק מושג מה יכול לבוא בחזרה. לסבתוש לא מספיק אכפת מהשלכות מעשיה. דבריה על כך שנהיה יום אחד אויבות נשמעו הגיוניים יותר אם חישוביה יושלמו. לא, עדיין לא ויתרתי על הסיכוי להיות הגיבורה במחזה שלי. זו הייתה הצעה מעליבה בטירוף.
מצאנו את סבתוש חורטת קווים זוהרים באוויר מסביב לתצורות חישוב. היא גלגלה אותם לכדורים זוהרים כמעט כמו הכדורים שהיא נהגה לשחק איתם בזכרונותיה של מירדוראן. האם גם הם היו כלי עזר לזכרון שלה? למה היא באה מכלתחילה לעולמם של הקיה, בעצם?
לבבות האבן היו ריקים. היא שאבה מהם כל גרגיר של יכולת חישובית ואז שמרה אותם, את החישובים, בתוך הכדורים שלה. שמעתי אותה נוהמת על כך שאלה לא אבנים ממש – העתקים יצירי תוהו של חרוזים אמתיים, לא חרוזי המשחק שהמקומיים משתמשים בהם. חרוזים שניתן להשתמש בהם כחותמות לשימור תצורות החישוב שלה. היא הייתה כעוסה. אפילו גולבימבל, שלא הייתה בקיאה בטבעה, סימנה בידיה לסגת. לא שזה היה לא צפוי. לשניים הללו לא היה את האומץ שלי.
"בואו," אמרתי, הצבעתי למטה, "אני רוצה ללמד אותכם משחק חדש ומגניב שהמצאתי."
הם התיישבו והסברתי: "המשחק הוא למצוא את הקול הפנימי שלנו ולדחוף אותו החוצה. זה יהיה כל כך מגניב. הפעם אנחנו – "
ולשוני נתקעה באמצע המשפט כשעיני הגביש של סבתוש נעוצות בי. היא אמרה: "שמיר, קלטתי את הרמז שלך. במקום לנסות להרוג את החברים שלך, כדאי שתשאלי אותי, מירדוראן." ולא הצלחתי להבין מה הייתה הנימה כשהשתמשה בשם שאמא שלי נתנה לי.
"אם הם בחוץ, למה המחזה נמשך?" שאלתי את מה שהציק לי מאז שהתעוררתי מהחיזיון. סבתוש עיקמה את שפתיה בהבעת רחמים מוזרה ואמרה: "בדיוק הבעיה שהקדשתי לה שנים, שמיר. אם הייתי יודעת איך הם הצליחו להכניס את יצירותיהם מעבר לגבולות, הייתי מבינה איך אני מוציאה את עצמי."
אם כולנו יצירותיהם, ניסיון להוציא את יצירותיהם היה מסתיים בכל מקרה בעולם חרב. כך הם יכלו להיכנס. סבתוש לטשה בי מבט תוהה כאילו היא ציפתה שאענה לשאלתה. "למה אני?" יכולתי לשאול לבסוף.
סבתוש התקרבה והניחה את טפריה על כתפיי ואמרה: "מוריי לימדו אותי שהזמן הוא אשליה הנוצרת על ידי תנועת העולם שמעבר. בעוד שאנחנו נמצאים בעיצומם של תוכניותיהם, עבורם הן בוצעו והושלמו לשביעות רצונם. אני נגררת אחרייך כבר קווי זמן רבים. עד עכשיו, העובדה שהיקום הזה עדיין קיים, שמיר, אומרת שהם, מעבר לזמן ולמרחב שלנו, לא הבינו איפה נמצא הפגם בתוכניותיהם. השקעתי בך יותר מדי מכדי שאמכור אותך אבל יבוא יום והם ינקבו במחיר שהם ישלמו."
זו הייתה האמת וזו הייתה חובתה של סבתוש לומר לי את האמת. היא תמיד אמרה לי שהיא מרוצה מהישגיי תחתיה ובבית הספר של אבי. היא אף פעם לא טענה שאהבה אותי. ובכל זאת ייחלתי היום שתאמר את זה למרות שהיא לא הייתה מסוגלת לרגש זה מטבעה. עבורה לומר שיום אחד היא תבגוד בי הוא לומר לי שהיא מצפה ממני להביס אותה בקרב. רק כך אסב עבורה את הגאווה הסופית. כך עשתה עם כל אחד ואחד ממוריה ששרד עד אז.
חלק שלישי: "לזכור את החלום"
לאחר מכן שלושתנו חזרנו לישון. אני לא זוכרת את החלום שבו נפגשנו לראשונה. חיירסאן פשוט הלך לתוך החלום הראשון שחלמתי. הוא נראה כמעט כמו בן לגזע המאהין – שיער זהוב ועור לבנבן. הדבר היחיד שהיה אפור בו היו עיניו מלאות ההבעה המדהימות. לא בכל יום בחורה זוכה לפגוש את הגבר שביקשה בחלום. צמתו הזהובה נקשרה בסרטים כחולים פעמים רבות עד שהייתה ארוכה יותר מהצמה של אמא. ידעתי שהוא מתרברב. במציאות הצמה הייתה קצרה יותר. לעומת זאת, הוא היה ענק גם כשנפגשנו לבסוף, בערות.
"חלום מעניין." הפטיר חיירסאן, מנפנף בידו באצילות "ובכן, עד כמה שהעניין מחמיא לי, אנחנו כמעט בני אותה השנה, שמיר." זו הייתה הפתיחה שלו למשא-ומתן העסקי בינינו. הוא רצה לדעת כמה אני רצינית בכך שאני משתוקקת שילמד אותי איך להרוויח ארודים. זו הייתה הפגישה.
"אתה נשבעת למלך דראינרי כשהיית בגילי." הזכרתי לו "ואתה ראש מחלקה עכשיו."
חיירסאן שילב את זרועותיו ואמר, בהצטנעות, "לגבי הדבר השני, אבא סידר לי את העבודה הזו. אני מסכים שמחלקת תחזוקה אחראית על רוב הארודים שהחברה מרוויחה."
"היית התלמיד של גבירת שמיים נופלים. היא לא לוקחת כל אחד כתלמיד." אמרתי לו. הבעת פניו חשכה כשהעליתי את שמה.
"ואבא רוצה שיהיה לי את המורה הכי מגניב בעולם." הוספתי בהתלהבות שזכתה לחיוך. חייירסאן ניסה להראות לי מכשרונו כאיש עסקים. הוא אמר: "שמעתי שהוא רוצה להשיא אותך להארו הצעיר. הדבר היחיד שעשוי לעכב אותו כאן הוא אם תישארי בבית הספר."
אוך, בית הארו היה הדבר הכי מבאס בממלכה. הם היו בית אצולה גבוה ומיוחס שברח מנחלותיו פעם כשהגבר של אמי, בודוי השני, היה בשלטון. לא הבנתי כל כך מה קרה שם. לא שהתכוונתי להתחתן עם מישהו שהיה צעיר כשאמא הייתה נערה.
"אני יכולה לומר לאבא שאני אבירת יסודות ו –" התחלתי ללהג כשחיירסאן בעט ברצפה. זה היה החלום שלי והוא בעט ברצפה. הוא אמר: "את לא יכולה להיות אבירת יסודות. הדרך היחידה זה להיות צאצא של... אדון המנגינה." הרגשתי שהוא מסרב לומר את שמו.
הלירד סייבור אכן הזכיר שעלינו לפנות לאדון המנגינה אם אנחנו רציניים בכוונותינו. "ובכן, הוא אמר לי שאקבל את החגורה של אביר יסודות ו –" התחלתי לומר שוב כשחיירסאן פשוט מצמץ ואמר: "תשמעי, נערה, קיריד אמר שאת רוצה שאדריך אותך בעולם העסקים של הממלכה. הוא לא הזכיר שום דבר שנוגע לכוחות שמעבר לממלכתנו."
הוא לא פחד. הרגשתי את זה בו. הוא נדהם. הוא היה פשוט אדם זהיר מטבעו יותר ממני. הציעו לי להיות אבירת יסודות. אפילו אמרתי: "אני אפילו לא אהיה הנבחרת, חיירסאן. מיש –"
הוא הלך לאחור ואמר, וזה היה הדבר הקשה ביותר שאמר מעודו, "לפעמים, בחיים אלו, עליך לבחור במה שנשמע לך האפשרות הגרועה ביותר מבין כולן. אני לא יכול יותר, שמיר. הבחירה שלך היא בין הגבר שאביך רוצה שתישאי למען שלום הממלכה לבין אדון המנגינה שכוחות מעבר לממלכתנו הקטנטונת החליטו שאת תשרתי אותו כאבירת יסודות."
ואז התעוררתי כשמילותיו האחרונות של חיירסאן מהדהדות באוזניי, שוב ושוב ועוד פעם, תשרתי אותו, תשרתי אותו, תשרתי אותו. שתי האפשרויות היו מחורבנות לדעתי הצנועה. וידעתי בלבי שכבר שוכנעתי להיות אבירת האש. חיירסאן ייצור איתי קשר בקרוב מאד. ברגע שהוא ימצא בחזרה את מה שאבד לו.