• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

גז סארין- הפרק הזה נכתב לפני תקופה שבה העולם היה קצת בשוק על גז סרין בסוריה (ואני מסרב לחשוב כמה שנים עברו מאז), מזכיר שכרגע ה"כת" אמורה לטפל באיומים טבעיים- נשק לא קובנציאולי שמגיע לידיים של טררוסיטים, זה לא אמור להיות כוח לחימה באל טבעי (לפחות לפי הידוע לקוראים)

הצלף והערפד- חלק מהמיסתרוין, יהיה על זה תשובת בהמשך.
 
הכוונה שהם באו להתמודד עם איום טבעי וגילו שהם מתמודדים עם איום על טבעי כמו רובים מכושפים שיש להם השפעות דומות לסארין (יצא לי פעם לקרוא שזה הולך חזק באפגניסטן. האנשים שם באמת מאמינים בזה.) זה גם מתכתב עם העובדה שהוא בחר להיות צלף - קשה לי להאמין שהרובה שלו לא עבר שפצור כלשהו.
 
היתומה והמלצרית

פרק 5- אביר על סוס לבן.
אני חושבת שאפשר לקרוא לו אביר על סוס לבן, אני מודה שאין לי רגשות רומנטיים אליו כלל, מה שהופך את הדימוי הזה לקצת חלש יותר, (לא שאהבה בינינו, מוזרה ככל שתהיה, תהיה אסורה), אבל במקרה הזה, הבחור על האופנוע הוא לא פחות ממושיע, ואני שמחה כרגיל לראותו.
מייקל נראה כמו כל איש עסקים בשנות העשרים לחייו, הוא לובש מקטורן אפור מעל חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים מחויטות שחורת שהסתיימו בזוג נעלים בהזמנה אישית, מייקל היה מאלה שאפשר להבין כמה כסף יש להם רק מלהביט בו.
אני יכולה לראות אותו בכניסה לבניין ההנהלה של הקמפוס, ואת שובל המבטים שעוקבים אחריו בעודו צועד בהחלטיות לעבר הבניין, לא מפתיע בהתחשב בנסיבות, לפני כמה שנים מייקל היה מס' 3 ברשימת הרווקים המבוקשים בעולם, כשרק אחיו הגדול דניאל ונסיך הכתר היו מעליו.
מייקל התנשא לגובה 185 ס"מ, ושקל לא יותר מ 70 ק"ג, הוא השאיר את התספורת הצבאית שלו, שיערו השחור היה קצר ומסורק, עיניו הירוקות ברקו, ונראה שהוא החליט שלא לגדל זקן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, לוהסיף לכל זה את העובדה שהוא היה בין העשירים בעולם, וראש סניף החברה המשפחתית ליהלומים בארה"ב, שהיה שני רק לסניף הראשי בבריטניה אותו ניהל אביו, הפכו אותו לכל כך מובקש, שכל הבנות בכיתה שלי,וגם כמה מהבנים ביקשו ממני לשדך אותו אליהם, לפחות לדייט אחד.
אני שומעת את הצעדים שלו במדרגות הכניסה, ומעלה חיוך, לא ראיתי אותו מעל שמונה חודשים, אף על פי שהוא האפוטרופוס החוקי שלי על אדמות אמריקה. ורק המחשבה על לראותו גורמת לי לפרפרים בבטן, מייקל היה כמו אח בשבילי מאז שאמא התחתנה עם אביו, והוא היה הרבה יותר מאז שהיא נפטרה.
אני יודעת שאין לי כל צורך לדאוג מסיבת הגעתו הנה, מנהל המוסד בטח יתלנון כי אני שוב נעדרת משיעורים, ומדרדרת בציונים, מייקל בתורו יזכיר לו את בניית הספרייה שהושלמה השנה, ואת התרומות הנוספות שמשפחת סלסטייל תסמך לתת למוסד המכובד הזה , ואז המשחק יסתתם בכך שהמנהל יציין שבסך הכל יש לי פוטנציאל, והוא דואג לי, מייקל כמובן יסכים איתו, וכל הנושא יגמר בכך שפרופסור לחינוך בן 50, יעובר בית ספר על ידי בחור עם לימודי אקדמיה מצומצמים בגיאולוגיה שלא מלאו לו יותר מ23 שנים.
כשמייקל עובר את מפתן דלת הכניסה לקומה השנייה של הבניין, אני קמה מהכיסא ומביטה בפניו, וההבעה שלו היא לא מה שציפיתי, לא היה כעס או אכזבה בעייניו, כמו שהיית מצפה לראות במבט של הורה/אחראי שנקרא למשרד המנהל בפעם ה3 השנה, ולא החיוך הממזרי שהוא היה מגניב לי לפני שהוא נכנס, חיוך שאומר "הכל טוב", במקום זה הייתה רק עייפות, ואני מעולם לא ראיתי אותו עייף.
אני נשענת על הקיר ליד משרד המנהל, לובשת את מדי בית הספר- חולצת טריקו ירוקה עם סמל מאוד מקורי של ספר פתוח, וחצאית בצבע שחור, שערי החום אסוף בזנב סוס, "אתה נראה נורא." אני אומרת לו ברגע שהוא נכנס לטווח שמיעה.
מבטו נורה לעברי, ויש לי לרגע תחושה שהוא עומד לשלוף אקדח ולדרוך אותו מול הפנים שלי, אבל הוא משנה את מבטו לחיוך ופרוע את שערי, "תנהגי את מניו יורק לאיזור בוסטון על אופנוע מבלי לעצור חוץ מלמא דלק וולהשתין," הוא עונה ומייד שואל,, "כמה אני מאחר?"
אני צוחקת חרשית, לא נרצה שהמנהל יתחילת את שיחת המפלה שלו ברגל שמאל. "הוא זימן אותך בעשר, עכשיו 12:00, ייבשת אותו ואותי כהוגן." היא מרימה מעט כתפיים, "לא משהו חריג"
"אני מיליונר, יש לי זכות לאחר לפגישות, בייחוד עם הם חסרות היגיון" הוא עונה לי, מביט לעבר דלת חדר המנהל, "אני רוצה לדעת מה עשית הפעם?" הוא שואל.
"לא ייאמן שאתה מאמין להשאמות האלה," אני אומרת בקול מתגונן, לא שזה משנה, בשלב הזה אני רק משחקת את המשחק., "חשבתי שאם יקראו לך לפה אתה תגיע עם סגל עורכי דין שיגנו על כבוד המשפחה."
"מיני?" הוא קורא לי בכיני החיבה שלו, והוא היחיד שאני מרשה לו להשתמש בזה, אף על פי שאני מודעת לכך שמינרווה הוא שם ארוך מידי. טון הדיבור שלו אומר שאין לו כוח למשחק הזה הפעם, הוא פה בישבילי, אבל הוא רוצה לסיים עם זה.
"תפסו אותי מחוץ למגורים אחרי העוצר, בלבוש לא בדיוק מתאים, ובחברה לא מתאימה." אני עונה.
"ובזה את מתכונת?" הוא שואל בטון חוקר, אני חושבת שהוא מרים את אחת הגבות בספק כעס ספק תמיהה.
"תפסו אותו מתמזמזת עם שמיניסט, בלילה." לא שזה אמור להיות פסול, אני אהיה בת 17 עוד חודשיים, הוא היה ממש חמוד והסתובבנו הרבה לאחרונה, אתמול חשבנו להתקדם טיפה, לא משהו אסור ומיני, זה היה אמור להסתיים בנשיקה קצרה, בפועל זה נגמר בפנס שמאיר לשנינו בפנים דקה אחרי.
"אלכוהול?" הוא שואל אותי, ואני עונה "לא." מהיר, אני לא טיפשה, ואני ממש לא הולכת לסבך את עצמי, אולי בלונדון הייתי כבר קרובה מספיק לגיל שתייה, אבל כל עוד אני פה, ואני פה מבחירה, אני אצטרך לחכות טיפה יותר, לא שאני ממהרת.
"בסדר גמור, חכי פה." הוא אומר ונכנס למשרד, לרגע בודד אני רואה אותו בחזרה בצורת ה"רציני" שלו, איך שהוא נראה לבטח בישיבות הנהלה, או כשהוא סוגר עסקה. מבט שאומר "אני מעליך בשרשרת המזון, תקבל את זה."
וזה בדיוק מה שאני הכי אוהבת במייקל, הוא תמיד יהיה לטובתי, אני יכולה לשדוד בנק והוא יבוא לעזרתי, הוא שאל את השאלה האחרונה רק כדי לדעת אם באמת יהיה פה מרכיב משפטי, כי פרט לעבירה על חוקי הפנימיה, לא עשיתי שום דבר לא חוקי.
הוא אמנם רק אחי החורג, אבל הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לי למשפחה, אמא שלי נישאה עם אביהם של מייקל ודניאל כשהייתי בת שנתיים, חצי שנה לפני היא נהרגה בתאונת דרכים, אבי החורג לא היה אבהשנה גם לילדים שלו, ובגלל זה דניאל היה האחראי, עד כמה שנער שהיה לא מבוגר יותר מ 13 היה יכול להיות באחוזה שבה רב המשרתים הוא הסמכות העליונה.
כל זה השתנה כשדניאל הגיע לגיל 18, הוא התגייס ועזב את הבית, לא היה לנו שום קשר פרט למיילים ומכתבים שהוא היה שולח למייקל, ורק לו. דניאל פשוט התנתק ממני, מייקל מעולם לא סיפר למה. לא משנה מה היה כתוב במכתבים הללו,חמש שנים אחרי דניאל, מייקל התגייס גם הוא, אבל הוא שמר על קשר טוב יותר, ואז הוא שוחרר בקלון אחרי שהרביץ למפקד שלו, ולשוטר הצבאי, ולשותף שלו בתא בכלא הצבאי, אני חושבת שגם היה שם מכות בינו לבין שני סוהרים, ואחד מהם סיים עם יד שבורה, הרבה עורכי דין דאגו להשתיק את הסיפור, משני הצדדים.
אחרי זה אבא שלו הציע לו לנהל את הסניף מעבר לים, שפירוש ההצעה הזו הייתה "לך לאמריקה ותבזבז שם את הכסף שלנו, רק אל תבזבז הכל על שטויות, ותקשיב יועצים שלך. הם, בניגוד אליך, יודעים מה הם עושים עם יהלומים." מייקל קפץ על ההזדמנות יותר מהר מאשר הוא קופץ על האופנוע שלו, ארז תיק וטס במחלקה ראשונה לניו יורק, מתגורר לו בדירת פנטהאוז בקומת הגג של גורד שחקים כזה או אחר.
החיים לבד בלונדון האפרורית יכולים לשגע גם אדם שרגיל להיות לבד, אצלי זה יצר רצון אז לירות בעצמי, זה לא שהייתי בודדה וחסרת חברים, שכנראה אהבו את הארנק שלי הרבה יותר מאותי, אבל ההרגשה של להיות רחוקה מכל מה שאמור להיות משפחה הייתה פטאלית אצלי, והרגשתי שאני חייבת להתחיל מחדש.
ביקשתי מהאבא המאמץ שלי לעזוב את המדינה לטובת לימודים באמריקה, אני חושבת שבחרתי בה רק בגלל שידעתי שמייקל שם, לא האמנתי לרגע שהוא יתפנה לטפל באחותו החורגת הקטנה, אבל רציתי שתהיה לי קרבה כלשהי אליו.
הוא הסכים, ועוד מינה את מייקל לאפוטרופוס שלי כל עוד אני לא על אדמת ארה"ב וקנדה, ככה שבכל פעם שמישהו רוצה לפגוש ב"מבוגר האחראי" עלי, הוא נאלץ לפגוש בבחור צעיר בשנות העשרים לחייו, ובצבא עורכי הדין שלו.
אני שומעת צעקות מתוך חדר המנהל, ולא קשה לזהות מי הצועק, בעיקר כי מייקל מעולם לא היה צריך להרים את קולו כדי להשיג מה שהוא צריך. ואם המנהל צועק עליו, כנראה הסתבכתי קשות הפעם, אם הוא כועס מספיק כדי להרים את הקול על מייקל, אז אני בספק שהסיפור הזה ייגמר בנזיפה בלבד, והמחשבה על להיות מגורשת חזרה לבריטניה גורמת לי לתחושת מחנק קטנה, אני לא בטוחה שבגילי אני אוכל להגיע לעוד בית ספר פרטי רק לשנה האחרונה, ומייקל לא מסוגל כרגע שאני אחייה איתו, אני יודעת כי כבר שאלתי אותו על זה בפעם הראשונה שהיה איום שאני אעוף מפה...
דלת משרד המנהל נפתחת ומייקל יוצא משם בפתאומיות, כשהוא טורק אחריו את הדלת בעוצמה שכמעט ומוציאה אותה מהצירים, מסוג הטריקות שבסרטים מלווה להן ענן אבק וחלונות שבורים.
אני מסוגלת רק להביט בו במבט חצי מבוהל, וקצת מתה לשמוע כבר מה יש לו להגיד, יש לו מבט שמעולם לא ראיתי קודם בעיניים שלו, הבעת פניים הקודרת שלו לא מוספיה לתחושה הכללית שלי.
אני לא מתאפקת ושואלת אותו: "כמה חרא המצב?". והוא רק מושך כתפיים, ומתחיל להתפרץ בצחוק.
"מה?" אני שואלת בחצי צעקה, "תפסיק להחזיק אותי, אין לי עצבים לדברים האלה."
"לך אין?" הוא שואל בטון מתלונן, "נסעתי מניו יורק לבוסטון בלילה, לא שתיתי קפה הגון הבוקר, ובא לי להכניס מכות למישהו מהעבודה, ואם כל זה לא מספיק, אז עכשיו אני בעלים של בית ספר באיזור בוסטון."
"מה?" אני שואלת, אם מייקל היה אומר לי שהוא טס לירח הדבר היה נשמע יותר הגיוני מהמשפט האחרון, לפי מה שהוא מתאר הוא כרגע קנה את הפנימיה.
"אני לא סגור למה עשיתי את זה, אבל המנהל שלך על לי על העצבים, ולא היה לי כוח לדבר עם עורכי הדין שלי, אז שלפתי את הטלפון שלי והודעתי לחברה לקנות את המקום, ולפני כמה דקות חבר המנהלים אישר את הרכישה, אני מחזיק ב51% מהמניות של המקום כרגע... " הוא הסביר בעודו מעקל מעט בעצמו את העובדה שהוא כנראה שילם כמה עשרות מיליוני דולרים כרגע.
"בכל מקרה אמרתי למנהל שלך שהוא יכול לדחוף את התלונות שלו אליך לתוך התחת שלו, ושאם אני ישמע שהוא מפריע לך שוב, אני אדאג שהוא יפוטר."
אני עומדת המומה וחסרת מילים, בפה פתוח, זה דבר אחד שמייקל מביא מכתב מעו"ד אשר מבהיר היטב שהחלטת בית הספר לא עומדת בקנה אחד עם החוזה שנחתם בינם לבינינו, או דואג לשלם מספיק למורה כדי שזה יעזוב את העסק במקום להמשיך להתלונן עלי… אני עושה פה הרבה צרות, ואני מאשימה את הילדות הדפוקה שהייתה לי, מישהו היה צריך להכניס אותי למסגרת מתפקדת בשלב מוקדם יותר, ולהרחיק ממני את כרטיסי האשראי, אבל לקנות את בית הספר… אני חושבת שמייקל השתמש באופציה הכי חזקה בארסנל שלו.
"תסגרי אותו לפני שנכנס לך זבוב." הוא אומר בטון המעצבן שלו, "קחי את התיק שלך, את ביום חופש ובאה איתי לאכול ארוחת בוקר." הוא מורה לי, "בחיי שאני די בטוח שאני נמצא במצב שבו אני גם יכול לקרוא את התיק האישי שלך." הוא מעשה את הראש שלו בידיו, "אבא יהרוג אותי כשהוא ישמע על זה."
ואני חשבתי שהחיים שלי לא יכולים להיות יתור מטורפים.
מייקל מתחיל ללכת לכיוון המדרגות, "את מכירה מקום נורמלי לשבת בו?" הוא שואל אותי באגביות, "רצוי לא רחוק."
אני ממהרת להשיג אותו ולשמור על הקצב של ההליכה שלו, קשה לי להודות בזה אבל אני פדלאה ביחס למייקל, אני חושבת שהוא מסוגל לרוץ את כל 20 הק"מ המקיפים את מתחם הפנימייה מבלי להתעייף, אני חייבת להתחיל לעשות יותר כושר.
"יש דיינר לא רחוק, רבע שעה נסיעה." אני מציינת, הייתי שם פעם והוא היה בסדר גמור, לא שיש בעיר הזו יותר מידי מעבר לפנימייה ולאקדמיה לאמנות הצמודה לה.
הוא שואל לכתובת ואני ממהרת לענות,"רחוב גורג' התשיעי." הפנימיה שכנה בעיירה במרחק קצר (יחסית לאמריקה) לבוסטון, העיירה ששמה המאוד מקורי היה בריטאון, הייתה עוד אחד מהעיירות שלא בדיוק היו בצד של הטובים במהפכה, ויש אומרים שתשוביה נשארו נאמנים לכתר במשך מאה שנה עד לאחר עלייתו של ושינגטון לשלטון, מצחיק לחשוב שעכשיו בריטי שולט באחד מהמוסדות העיקריים שלה.
הקרבה לברטים הייתה גורם לכך ששמות רחובות העיירה, תמיד נקראו על שמם של מלכי בריטניה לשעבר, רחוב ג'ורג היה הרחוב שחוצה את העיירה, ומרכז החיים של בריטאון.
אני ממשיכה ללכת אחרי מייקל כשאני שמה לב שאנחנו לא הולכים לכיוון חניון האורחים,"האופנוע שלך לא נמצא בצד השני?" אני שואלת.
"האופנוע שלי נהרס אתמול בלילה, תאונת דרכים... . עוד משהו שעיכב אותי בדרך לפה," הוא מסביר, "הגעתי עם אופנוע חלופי, אבל מה שחשוב זה שאין לי עצבים לנהוג עכשיו."
"אתה יודע שאין לי רכב פה?" למעשה היה לי רישיון לאופנוע, שאותו מימנתי מהכסף שמייקל השאיר לי בפעם האחרונה שביקר פה, הוא נהג לקרוא לכסף הזה "דמי כיס שלא אכפת לי מה תקני בהם." והיה תמיד מוסיף שהוא מוציא מחלק של הלא אכפת לי סמים ואלכוהול, ושאם הוא יגלה ששתי או עישנתי משהו הוא ידאג לשלוח אותי לפנימייה קתולית באזור ווילס.
"כן, אני יודע." הוא עונה, ואחרי כמה שניות הוא עצר ומביט בי בתמיהה, "מיני, אני מליונר, אבל זה לא אומר שאסור לי לקחת אובר ממקום למקום."
אני מתפוצצת מצחוק, כל האירוע הזה מרגיש כאילו הוא נגנב מקומדיית מצבים ישנה, אני כמעט מרגישה כאילו האינקוויזיציה הספרדית אמורה לקפוץ בכל רגע, "מתי בפעם האחורנה נסעת במונית?" אני שואלת אותו כשאני מסדירה את הנשימה.
"זה לא רלבנטי, העיקר שנמצא נהג שיקח אותי למקום שיש בו קפה, ורצוי חביתה עם 2 ביצים."
"אז תיתן לי להוביל."
"הובילי את הדרך."
 
פרק נחמד. אז אני מבין שמייקל והצלף (דניאל?) הם אחים. נראה לי בלתי סביר בעליל שאפשר לקנות פנימייה בכזאת מהירות. אני לא בדיוק תפסתי את מייקל כאדם קר ורגוע מהפרקים שלו. גם בפרק הזה הוא עשה מעשה מאד פזיז שמאד מעיד על היותו "כסף ישן" - נאמר על אנשים עשירים שהם נשארים עשירים זה משום שהם סופרים כל הוצאה שהם מוציאים. בדרך כלל אדם שהרוויח את הכסף יתייחס אליו קצת יותר ברצינות מאדם שירש אותו. מצד שני, זו שאלה שעולה מסרטי באטמן של נולאן- איך ברוס ויין נשאר מיליארדר כשהוא מבזבז חלק טוב מזמנו כבאטמן?
 
בקשר לקנייה - אני חושב שזה מספיק מעורפל כדי לרוץ, יכול להיות שזה אמור היה לקחת יותר זמן, אבל אני מניח שלקנות מספיק מניות של האקדמיה כדי להיות מסוגל לעשות עליה השתלטות זה לא בהכרח דבר שאמור לקחת עד כדי כך (וגם אם כן, אני לא חושב שזה חור בהיגיון ברמה שמפריעה לרצף העלילה).

בקשר לאופי של מייקל -אל תשכח שזה פרק מנקודת המבט של מינרווה, היא אחותו וככה היא רואה אותו/מכירה אותו, זה שהדבר אולי לא נכון זה אופציה, אבל שוב- זה הדימוי שמינרווה נותנת למייקל - כמה היא יודעת באמת על האח החורג שלה? עדיין לא ברור בשלב הזה.

בקשר לכסף, מעבר למה שרשמתי בקשר ל"לא כזה חור בהיגיון שמפריע לזרימת העלילה", מייקל לא הרוויח את הכסף שלו, נראה לי שהזכרתי את זה פעמיים בפרק הזה שהוא בסך הכל יורש עם הרבה כסף, ואבא שלו מנהל הכל, חלק מהייתרון של סיפור שלא צריך להיות צמודים אליו כלכלנים שיסבירו האם חברת יהולמיים יכולה להרוויח מספיק כדי שכסף הבזבזוים של הבן של המנהל שלה יוכל לקנות בית ספר פרטי -ברור לי שזה עלול להיות חור, אבל כמו הדוגמה שלך, מעטים האנשים שראו את הסרטים של נולאן ועצרו לחשוב באמצע הסרט איך לברוס עדיין יש את הכסף, זה מחשבה שעולה בצפייה ביורוקרטית...

בסופו של דבר אני בספק שאחד הדברים האלה גורם לך אחרי קריאה להגיד "הא, הסיפור פחות מוצלח כי לא היה אמור להיות לו את הכסף לכך" זה חורים שאני מוכן לקבל.
 
בעקרון, שלאנשים משעמם, הם מנסים להבין מאיפה לגיבור יש כסף. יצא לי לקרוא דיונים על עונות מתקדמות של "החץ" שמנסות להבין ממה הדמויות מתפרנסות והפואנטה של העונה השניה הייתה שהגיבור לא יודע לאזן בין חייו כגיבור-על לאיש עסקים, ובסופו של דבר, אשת עסקים משתלטת על החברה שלו ברגע שתשומת לבו מוסחת. תראה, מה שהפריע לי זה המופרכות של הסיטואציה שתיארת. המקומות היחידים שמראים סצנות כאלה זה בסדרות שלא לוקחות את עצמן ברצינות. לגבי מייקל, כל עוד הכסף לא בא מהחשבון של החברה, הוא מסודר בחיים לפחות עד שיגלה שמלך ערפדים קנה את הסניף האמריקאי של חברת היהלומים של אבא ואז הוא בצרות...
 
טוב, אהבתי מאוד את הפרק הרביעי, סיום טוב לרביעייה הראשונה.
הפרק החמישי, קצת מרגיש אבוד - זה פרק שלם של היכרות עם הדמות של מינרווה, שזה סבבה, אבל כל מה שקורה בו בערך זה קצת שיחה ביניהם, רקע על מייקל, ודיבור על מנהל האקדמיה. זה מרגיש... ריקני. חסר בו משהו ממשי.

נ.ב. יש לך טעויות כתיב לפעמים, למשל עם במקום אם או הפוך וכיו"ב.
 
אני דווקה לא מסכים איתך.
הפרקים בהם לא מתרחש משהו מלא באקשן או יוצא דופן בעלילה יכולים להיות הרבה יותר חשובים מאשר הפרקים הרגילים.
אתה יודע איך הגיבור שלך מתנהג בשדה קרב או במהלך חקירה אבל לדעת איך הוא מתנהג ביום יום הרגיל שלו מרתק לו פחות ומוסיף נפל לדמות שלו,
 
אודלמן -לא יודע, הפרק נועד להשלים את תמנות הרקע של "מי זה מייקל", להסביר על היחסים שלו, על המשפחה שלו, על הקשר שלו למינרווה וגם להסביר על מינרווה עצמה. זה בפירוש פרק אקסופזציה לדמוית. מאחר וזה גם פרקים בפורמט פורם אני מנסה קצת להגביל את הארוך שלהם, אין לי שום כוונה להעלות פה פרקים של 12 עמודים כל פעם, אני חושב שזו לא המטרה.
בקשר לשגיאות כתיב- ידוע לי, לצערי משהו שאני מתעסק איתו גם בגיל 25... תוסיף על זה שבגלל שאני כותב במקור בgoogle sheets שמשום מה החליט לעשות גם תיקון של שגיאות על ההקשר של המילה למשפט ואני מגיע למצב שאני לא תמיד מסוגל לאתר בזמן את השגיאה.

לאחרים- תודה רבה. אני שמח שזה יוצא טוב, ומקווה להמשיך לפרסם בהקדם
 
פרק 6 - צרות של עניים

היא ניקתה עוד שולחן בעוד פעמון הדלת השמיע את הברור מעליו - עוד סועדים נכנסו לדיינר.
לבעלים של המקום, שהיה בחור מבוגר ונחמד בשם בנג', לא היה כנראה הרבה רעיונות יצירתיים, בעוד מקומות אחרים היו נותנים שם מיוחד למסעדה שלהם, משהו שאמור למשוך אנשים, אלן פשוט בחר לקרוא למסעדה שלו "הדיינר ברחוב ג'ורג'" רוב האנשים באיזור פשוט קראו לו "הדיינר" לא באמת היו הרבה מקומות אחרים שהיית יכול להתבלבל בהם.
פעם אחת, בערך שנה אחרי שהתקבלה לעבודה בתור מלצרית היא שאלה את בנג' למה הוא לא נתן למקום שם, התשובה שלו הייתה "כמה מסעדות יש כבר בעיירה שלנו?, קל וחומר ברחוב גורג'?" הוא צדק ברמה מסוימת, כי התשובה הייתה שיש 6 בכל העיר ו2 ברחוב, כולל הדיינר, כך שלמעשה לא היה זה רעיון רע כל כך, אלא אם כן אתה עושה חיפוש באינטרנט בתקווה למצוא מקום לאוכל, הדבר היחידי שפחות שכיח מתקיפת דוב במקום שכוח האל הזה.
פרט לפנימיה יוקרתית שהוקמה בבריטאון כי בוסטון הייתה יקרה מידי לקומפלקס לימודי של 500 תלמידים ותלמידות, היו מעטים שבכלל עשו משהו בעיירה, והיא הייתה בין המעטים הללו, האם זה לצערה או לשמחתה? היא עוד לא החליטה באמת.
אמא שלה תמיד אמרה לה שאבא שלה היה איש חשוב, ככל הנראה חשוב מספיק כדי להיעלם כשאמא שלה הייתה בחודש שישי, והאמת היא שעד גיל 16 היא באמת האמינה שאבא שלה לא בסביבה בגלל שהוא נמצא במקום אחר, ועושה משהו כל כך חשוב ומיוחד, שאין לו זמן לדבר עם הבת שלו.
אבל אז היא התבגרה, זרקה לעזאזל את כל האמונות שלה והבינה שכנראה שאמא שלה כבר לא בדיוק חיה באותה מציאות יחד איתה, זה היה גיל קשה להבין שאתה צריך להיות מבוגר אחראי, בדרך כלל זה הגיל שבוא אתה אמור לסיים תיכון ולהתעלם מזה שאתה אמור להיות מבוגר, לא אצלה. בגיל שש עשרה היא כבר עבדה ב2 עבודות, זה שהיום היא מסוגלת לפרנס אותה ואת אמא שלה רק מהעבודה בדיינר הוא בגדר נס.
מאז שהיא זכרה את עצמה זה היה רק היא ואמא שלה, בדיוק כמוה, אמא שלה הייתה בת יחידה, שההורים שלה ניתקו קשר איתה כשהיא עזבה את הבית עם "פרזיט חסר פרוטה", כמו שסבתא נהגה להגיד, בדרך כלל בתוספת "שאפילו את המשפחה שלו לא הכרת.", מצחיק לקחת בחשבון שאותה הסבתא לא רצתה להכיר יותר מידי אותה, היא זוכרת איזה מכתב מעו"ד שלה שהעיד שאף על פי שסבתא נפטרה ואין יורשים נוספים פרט לאמא, זו ציינה בצוואה שהיא מעדיפה שהכסף ייתרם לצדקה מאשר ילך לבת שלה. כנראה שעקשנות עברה אצלם בדם, כי בתקופה שאמא שלה עוד הייתה נורמלית, היא ציינה שהיא לא רוצה עזרה מאמא שלה.
היא לא ידעה כבר מה לחשוב על אמא שלה, שבנוסף לכל הצורת של להיות אם חד הורית, איבדה את הדעת מזמן כשהיא החליטה שהבחור ש"עזר" לה להביא אותה לעלום היה גם קוסם גדול, ושיום אחד הוא יחזור לעזור להם בכל הצורת שקיימות, ושהן רק צריכות להחזיק מעמד עוד קצת.
הקצת הזה היה שש שנים, והוא עדיין לא נגמר, ולמרות שהיא סיימה את התיכון עם ציונים גבוהים, והתאימה לכמה מלגות בבוסטון וניו-יורק, היא בחרה להישאר בברייטון, לעבוד בדיינר החצי מתפקד הזה, שבבוקר מלא צעירים שהיו זקוקים לעירוי קפאין, ובערב צעירים שרצו עירוי אלכוהול.
פעמון הדלת נפתח והוא נכנס עוד פעם, סיבה מספר 5 לצרות בחייה - ברנדון ג'ייסטר, שיערו השחור ומלא הג'ל היה מסורק כמו דמות מסרט, הוא לבש חליפת עסקים שהיה ברור שאף בן 20 לא לובש, עם שעון שרק אבא עשיר וגרוש היה קונה לבן שלו, בכסף שהיה שווה לעשר משכורות שלה.
התקווה שלה הייתה שהוא יסיים תיכון ויעלם לה מהחיים נעלמה כשהוא החליט להישאר בעיירה להיכנס למוסד האקדמי באזור - בן דודה הלא רשמי של הפנימיה, שהיה אמור להיות בית ספר יוקרתי מאוד לאומנות, כזה שמתחרה בקולג'ים הפרטיים האחרים. שכמובן שרק מישהו עם הורים כמו שלו יכול להרשות לעצמו להתקבל לשם, זה מסוג המקומות שבשביל מלגה אתה צריך להיות מקושר למישהו עשיר מספיק כדי שלא באמת תצטרך מלגה.
הטעות הגדולה ביותר בחייה הייתה לצאת איתו, גם אם הם יצאו לפגישה אחת שלא ארכה יותר מרבע שעה, הוא עדיין נשבע שהוא לא רוצה לנתק איתה קשר, גם אם הוא ניסה להתחיל עם החברה הכי טובה שלה חצי שעה לפני הפגישה. התוצאה הייתה גרסה עשירה וחסרת סיכוי של הילד הרע של הכיתה, שבזמן האחרון מצא דרך חדשה לנסות לחדש את הקשר- כסף.
ברנדון נהג להציע לה תמיכה כלכלית אם תצא איתו, בפעם הראשונה הוא נאלץ ללכת בפיסוק למשך כמה ימים, והיא נאלצה להודות שהיא מצאה את השימוש השני הטוב ביותר לברך שלה, אחרי ללכת כמובן, הפעמים אחר כך כללו סטירות, שפיכת כוס מים על הראש שלו, וכמובן דריכה על הרגל שלו, היא הייתה צריכה את הכסף, אבל כמות הכבוד העצמי שלה עברה את הצורך הכלכלי.
היא חיפשה במבטה את בנג', בתקווה שעצם הימצאותו בסביבה תהיה גורם חוסם מספק לברנדון לסתום את הפה הפעם, לצערה בנג' היה מומחה בלא להיות באיזור כשצריך אותו, הוא באמת לא עשה את זה בכוונה, הוא סתם היה מסוג האנשים שיזכו בלוטו, אבל יגלו את זה רק אחרי שלושים שנה ובטעות.
ברנדון נכנס בליווי שני חברי הפמלייה שלו, אשר נראו כמו גרסה מגודלת שלו, והיו למעשה קיר בשר של שרירים שהיה אמור להרשים מישהו, בפועל הם גרמו לאנשים להירתע ממנו, בייחוד לאור העובדה שלכל השלושה יחדיו הייתה רמת משכל של חיפושית.
כשהוא הגיע לדלפק הקבלה וצלצל בפעמון, עברה בראשה של אשלי המחשבה לקצר הליכים ולשפוך עליו את קנקן הקפה שהחזיקה, השאלה האם פיטוריה יהיו שווים את זה הדהדה במוחה כמו רפלקס הישרדות, וזו גם הייתה הסיבה שברדנון הגיע לפה שוב, הוא הבין שבנגיוד לכל זמן אחר שבו היא יכולה פשוט לעזוב, כל סקנדל בדיינר עלול לגרום לפיטרוים שלה, בייחוד לאור העובדה שלברנדון היה מספיק "כוח" דרך אבא שלו.
לכן היא הייתה צריכה לשחק את המשחק, ולהתנהג בהתאם. "מה אתה רוצה ברנדון?" היא שאלה בטון שהיה מספיק ברור כדי להיות תוקפני, אבל עדיין "תקין"
"אותך." הוא ענה בקול הנמוך והמציק שלו. "את בתפריט?" הוא הוסיף במה שאמור היה להיות משפט שלבטח יכול היה להישמע טוב רק בראש ההזוי שלו ושל החברים שלו. מה שכן, זה היה מספיק בזוי כדי שהיא תוכל להגיד לו ללכת לעזאזל, היא חשבה רבות על תשובה מחוכמת, אבל מתוך הבנה שזה עשוי לא להבין, כל מה שהיא בחרה להגיד הסתכם ב"אתה חזיר, אתה לא מבין רמזים, או שאתה פשוט מטומטם כל כך שאתה שוכח שאני לא רוצה לצאת איתך, אני לא אצא איתך."
"אני יכול לזרוק מילה להורים שלי על לאשר את המלגה." הוא אמר כבדרך אגב.
המשפט הזה פילח את ליבה, האפשרות היחידה שלה ללמוד באקדמיה, ובעצם לרכוש מקצוע שהוא לא מלצרות, הייתה תלוי ביכולת שלה לממן לימודי השכלה גבוה, ולאור העובדה שהיא סירבה לעזוב את אמא שלה, אף על פי שהיא כבר כמעט קיבלה אישור למלגות בכמה אוניברסיטאות מקבילות, היא לא יכולה הייתה להביא לשם את אמא שלה, או לעזוב אותה, מה שתקע אותה בחיים של מלצרות, כי אף אחד לא יגלה את האמונות שלה בחור הזה, במיוחד לא בדיינר.
אבל היא נשכה את שפתיה, הכבוד העצמי שלה היה לה הרבה יותר חשוב מכל מלגה, היא תשיג את הכסף, בסופו של דבר. "אתה רואה את השולחן ההוא?" היא שאלה אותו, "אני מעדיפה לאכול מסטיקים שהודבקו עליו מאשר לדמיין שאני יוצאת איתך."
הוא התיישב לצד הבר, בדיוק מולה ומהצד השני שלה, השעון המזויף שלו הקרין את קרני השמש לתוך הפנים שלה בניסיון העלוב שלו לגרום לה להימשך לכסף שלו. "למה את משחקת אותה קשה להשגה? הרי זה ברור שאת משוגעת עלי." הוא הוסיף.
"זה השקרים שאתה מספר לעצמך בכל ערב לפני השינה? או שמספיק לך לספר את זה לחברים שלך ומקווה שהגורילות שלך יורידו את רמת המשכל נמוך מספיק כדי שאתה תאמין בזה?"
אחד מהחברי הפמליה שלו עשה פרצוף שהבהיר לכל אדם בעל פעילות מוחית חזקה משלו, כי אין לא מושג על מה היא דיברה. "עכשיו תראה מה עשית." היא אמרה לו בתגובה, "בגלל שלא הנחת לי נגרם לבבון השמאלי שלך נזק מוחי, לא שאני באמת חוששת שיש מה שיפגע שם." היא כמעט רצתה שאחד מהם ינסה להכות אותה, ברנדון מסוגל לסובב הרבה אנשים עם הכסף שלו, הוא אפילו הצליח להשתיק פוסט שפורסם עליו באחת הרשתות החברתיות, אבל המשטרה עדיין הייתה מעליו, יבוא יום והוא יעשה טעות, והיא לא תהיה מאלה שיפחדו לדווח.
"את בכוח מנסה לגרום לי להכות אותך?!" הוא שאל בטון שקט, כשהוא מקווה שאיש לא ישמע את המשפט הזה פרט אליהם.
למעשה כן, באותו רגע כל כולה רצה שהוא יעשה לה משהו, יכה אותה במקרה הטוב, למרות שגם הטרדה תוכל לעבוד אם היא תהיה חייבת, כי אז היא תוכל לדאוג שהוא יעלם מחייה, ויימצא עצמו בתא כלא עם כמה גורילות אחרות שישמחו לחשוב עליו מה שהוא חושב עליה.
אבל היא עצמה עיניים ונרגעה, היא ממש לא תקריב את הביטחון שלה בשביל להעיף אותו, עצם המחשבה הזו גרמה לה למעט חלחלה עצמית, מסוג הדברים שאחרי זה מנסים להבין איך בכלל הגעת אליהם. "תעשה לי טובה," היא אמרה לו,"לך, תמצא לך מישהי אחרת למצוץ לה את הדם, או למצוץ לה במקרה שהיא מפגרת מספיק כדי לקבל אותך, תחיו באושר ועושר ותבזבז את כל הכסף שלך על תרופות."
"את יודעת מה אומרים על גבר ואישה שרבים אחד עם השני…" הוא החל להגיד, מנסה להתשמש ברעיון הטיפשי הזה ששנים שרבים בעצם נמשכים אחד לשני.
"שאני אביא דוחה מקקים?" שאלה, וכלל לא ציפתה לגרום לגורליה מס' 2 לקבל את אותה הבעה, כי כלל לא היה לו מושג היכן היו מקקים בדינר.
ברנדון משך בכתפיו, "אז אני מניח שנתראה מחר, אולי אחרי העבודה שלך נשב לארוחה."
"אנחנו לא.." היא החלה להגיד, אבל פעמון הדלת צלצל בשנית ונערה בעלת שיער חום אסוף בזנב סוס נכנסה לדיינר, מלווה בגבר גבוה בעל תספורת צבעית וחליפה שבאמת נראית מתאימה לו, בניגוד להצגה שלב ברנדון, הבחור הזה נראה הדבר האמיתי.
ברנדון רק שרק בשקט בצליל שבו בנים מסרטים ישנים היו שורקים לבנות שהיו מוצאות חן בעיניכם, כל מה שיכולה הייתה באותו רגע היה להגיד "ברוך שפטרנו" בליבה, כשהיא מבינה שלפחות כרגע הוא בחר מטרה חדשה. תוהה לרגע האם היא בכלל מבוגרת מספיק בשביל שמשפט ממוצע אחד של ברנדון אליה מספיק כדי להכניס אותו לכלא.

עדין סוג של חלק של אקסופזיציה ופרק שהוא קצת פחות "אקשן", פרק 7 בהגייה סופית שלי ואני מניח שיעלה בקרוב.
 
פרק נחמד. נראה שאתה פשוט לקחת תמונה או סיטואציה ופירקת אותה לפרקים. העניין שזה מכתיב לספר קצב איטי מאד. עד עכשיו לא מובן לי בכלל על מה הנושא של הסיפור. וזה צריך, לעניות דעתי, להיות מובן עד הנקודה הזאת.
המלצרית נשמעת כמו דמות מעניינת. צריך ביצים כדי לדחות את הבן של אדם עשיר במצבה הכלכלי הנואש. אני מניח שיש בברנדון יותר מהנראה לעין שהיא לא רואה בגלל המיסוח. נראה לי שהשומרים שלו טפשים מכדי להיות אמתיים - גועלים?
 
פרק 7 עכבר
לקח לנו 5 דקות למצוא מונית בעיירה שבה יש מס' מוניות ששווה למס' חדרי השירותים הנקיים במגורי הבנים בפנימיה, למזלנו, או למזל הנהג, מצאתי באינרטנט את הטלפון של נהג המונית המקומי, אשר במקרה הוא גם הדוור, שסמך להגיע ולקחת אותנו, אם רק נחכה שהוא יסיים לחלק את הדואר, בכל עיר אחרת היה אפשר להזמין אובר, אבל לא כאן, אף אחד לא מספיק נואש כדי לבסס את הפרנסה שלו על להסיע בני נוער מנקודה א' לנקודה ב'.
מייקל פשוט לקח את הטלפון ואמר לו שאם הוא יגיע בתוך 5 דקות הוא יתן לו תשר של 100$, הבחור הגיע בתוך ארבע. רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו בכניסה לדינר, המלצרית בדיוק שוחחה עם מה שנראה כמו גרסה חייה של דני זוקו מגריז, מלווה בשני בריונים שיצאו מסרט מאפיה, וכולם עצרו באחת להסתכל עלי ועל מייקל.
אני שומעת שריקה קלה ומבחינה במייקל מחמיץ פנים כשאנחנו מתיישבים בשולחן לזוג ליד החלון, אני עושה תנועה של "מה" עם השפתיים, מנסה להבין מה הוא ראה שאני לא ראיתי. אבל מייקל מרים את היד ומסמל לי להתעלם, "יש כאן תפריט?" הוא שואל ומעביר נושא, "או שאני צריך להתפלל שהטבח פה יודע להכין חביתה?"
המלצרית מתקרבת אלינו, יש לה חצי חיוך על הפנים, מהסוג שיש לאנשים שיודעים שעוד רגע הם יחזרו למשהו שמפריע להם, אבל עד אז יש להם שתי דקות של שקט, קצת כמו להיזכר בבדיחה מוצלחת בזמן מבחן קשה, זה מעלה חיוך רגע לפני שנופלים בחזרה לתוך המציאות.
"אני אזמין וופל." אני אומרת לה עוד לפני שהיא מניחה את התפריט בצד שלי, "הוא רוצה חביתה, 2 ביצים, מקושקשת, וכוס קפה שחור בגדול הכי גדול שיש לך, אני אשתה הפוך." אני משתלטת על העסק לפני שמייקל יזמין איזו מנה מסובכת להכנה.
"חסכת לי להציע לכם את המנות המיוחדות שלנו." היא עונה לי בחצי חיוך, "אני לא יודעת אם להודת לך או לקלל אותך, הרסת לי את כל הגרוב." היא מוסיפה, וכל מה שאני מצליחה לענות הוא "סליחה" כמעט חרישית.
אבל היא מפלפלת במבטה "לא חשוב ילדה" היא עונה, "זה לגמרי קול. כמה דקות והאוכל יהיה מוכן" היא משרבטת כמה מילים בפנקס שלה והולכת לעבר הדלפק.
"ממתי אני שותה שחור?" מייקל שואל אותי,"לא זכור לי שאי פעם שתיתי קפה לידך בעבר, ואני בכלל לא נכנס לעניין החביתה." הוא צודק, אני לא חלק משגרת החיים של מייקל כבר הרבה זמן, אני יודעת עליו יותר מקריאה של צהובנים מאשר היכרות אמיתית, אני יודעת שהוא היה שותה שוקו כשהיה קטן, והמאכל האהוב עליו בתקופה שעוד גרנו יחד, אבל עברו כמה שנים טובות מאז, ואיפשהו ההיכרות בינינו ירדה לרמת הדברים החשובים ביותר, איך אנחנו מרגישם ואם הכל בסדר, לא אני ולא הוא יודעים על החיים האישיים האחד של השני מעבר לזה.
"אתה עייף, ויש לך עוד נהיגה ארוכה" אני עונה, ותופסת את תפקיד המובגרת האחראית, "גם אם היה לי מזרק מלא בקפאין אני הייתי מחייבת אותך לשתות עוד כוס, רק כדי להיות בטוחה." אני עוקצת אותו, זה מרגיש לי מה שאני אמורה לעשות, זה מה שהייתי עושה בלונדון.
"אז אין בירה?" הוא שואל בקול הסרקסטי שלו, כל בן אדם אחר היה לוקח אותו ברצינות, אז אני זורמת איתו ועונה "אין." נחרץ, כאילו אני המבוגרת ובעלת ההחלטה בסיפור, לא מייקל שיכול בשיחת טלפון להחזיר אותי לאחוזה בלונדון. "לא בשעה הזו." אני מוספיה
"אני די בטוח שזו שעה מאוחרת מספיק איפשהו…" הוא מתחיל למלמל, ואני רק נועצת בו מבט רציני ככל שאני יכולה. "מקובל", הוא עונה לבסוף, "אני יפה מכדי למצוא את עצמי בפגוש המכונית שמולי." הוא מחייך חיוך שאומר לי שהוא זורם עם הבדיחה, אני חושב שבכל מקרה אחר הנערה הייתה מקבלת מבט שאומר "תדעי את מקומך"
"אני שמחה לשמוע שיש בינינו הבנה." ואני רוצה להוסיף עוד משהו כדי שהשיחה הסתמית הזו תמשיך, אבל המלצרית חוזרת עם הקפה. "האוכל יגיע עוד מעט." היא אומרת לנו כבדרך אגב, ואני לא יכולה שלא לשים לב שבניגוד למבטים הרגילים שאני רגילה לראות אצל אנשים ליד מייקל, שלה שונה, היא בכלל לא שמה לב שזה הוא, מייקל הוא אותו אחד שמופיע בשערי המגזינים שמוכרים במכולות ממול הדיינר, אבל המלצרית הזו בכלל לא מתייחסת, אני מנסה לתהות למה, כי בפעם האחרונה שהייתי עם מייקל במסעדה, המלצרים פיטרלו מסביב לשולחן שלנו, רובם בשביל לנסות לדלות טיפ מוצלח.
מייקל מרים את הכוס שלו, אני מגיבה באותה צורה ושנינו שותים את המשקאות החמים. התגעגעתי לתחושה הזו, יש לי חברות טובות בלימודים, אבל אני מניחה שמשפחה תמיד תהיה טובה יותר, אני כמעט רוצה לצאת מהמסעדה הזו ולגלות שאני שוב בלונדון, כמעט.
"העכברוש הזה שם עליך עין." הוא אומר לי מבלי להזיז שריר. כל זכר לחיוך שלו ולרוגע שלו נעלמים. וזה הוציא אותי מהפנטזיה, ואני ממהרת להביט סביבי כדי לוודא שאין בה באמת עכברוש.
"תרגעי." מייקל חצי לוחש וחצי אומר, "אני מבין שלא שמעת את השריקה כשנכנסת."
אני מחמיצה פנים, "מייקל סלסטייאל," אני אומרת בטון מחנך, "אני בת 17, יפה בטירוף ועשירה, אתה מצפה מכך שבנים לא ינסו להתחיל איתי בכל מצב? הרי הסיבה שהגעת למקום שכוח האל הזה היא בגלל שבן התחיל איתי."
למעשה אני לא עשירה, מייקל עשיר, דניאל עשיר, אבא שלהם עשיר כמו מדינה, וכל עוד אני קטינה, אני לא מורשת לגשת לכסף בחשבון הבנק שנפתח על שמי. אני חייה על דמי כיס שמייקל בדרך כלל שולח בדואר (או עם שליח, כשאני רוצה לעשות פוזה.) של כמה אלפי דולרים לחודש, כך שאני לא חייב בעוני, בייחוד לאור העובדה שחוץ מנדל"ן, אין בדיוק מה לרכוש במקום הזה.
"קצת יותר מרק "התחיל" איתך, לפחות לפי מה שאמרת, ומה שהמנהל שלך אמר." מייקל עונה לי, ואני מנסה להבין למה הוא כועס.
"מה הוא אמר באמת?" אני שואלת, טיפה רועדת.
"שלא לבשתם מספיק בגדים." עונה מייקל, ואני מרגישה שאני עומדת לעבור סדנט חינוך, זה לא מתאים למייקל. אבל אם הוא חושב שבאמת פישלתי, אז אולי הוא יחרוג ממנהגו.
"אתה לא חייב להאמין לכל מה שהמנהל הזה אומר לך. אני די בטוחה שהוא שונא אותי." אני עונה, וזה קו הגנה חלש ונוראי, אבל אין לי משהו אחר.
"אז לא נישקת את הבחור?" הוא שואל, "כל הסיפור הוא עלילה?" הוא ממשיך בחקירה שלו.
"לא אמרתי את זה." אני ממהרת להתגונן, "אבל זה לא אומר שהמנהל הזה תמיד אומר אמת." אני אומרת, ומבינה שפשוט הסגרתי את עצמי, למייקל לא אמור להיות אכפת, בנות בגילי כבר יוצאות עם החברים שלהם ברחבי ארה"ב, ורק אני תקועה במקום עם חוקים נוקשים של הפרדה, כאילו היכרות עם המין הנגדי הוא אסון מוחלט על החברה. אבל אני מבינה שאני בכיוון לא טוב, כמעט שיקרתי למייקל, וברור שמשהו מטריד אותו כרגע, אני תוהה מה הוא הולך לעשות
אבל מייקל פשוט פרץ בצחוק, "מיני, את משהו." הוא אומר לי, ולוקח לי רגע ארוך להבין מה קורה, הייתי בדרך לנזיפה במקרה הטוב, אבל מייקל פשוט מחייך מולי, מתעלם מכל מה שעשיתי ומהצרות שהכנסתי את עצמי אליהן, אני צריכה להפנים דבר פשוט, מייקל הוא לא אבא שלי, הוא לא הולך לחנך אותי מעבר למה שאח אמור לחנך אחות, הוא לא ימנע ממני ליפול, אבל הוא יעזור לי לקום, ויצחק עלי כל הדרך.
צלחת נשברת, הרעש הזה מגיע מכיוון הדלפק, המקום שבו הבחור ההוא שברח מהסרט גריז עומד עם שני החברים שלו. המלרצית נראית המומה, ושינינו מסתכלות על האוכל שנשפך מהצלחת השבורה, המבט שלי נתקל במבט המתוסכל של המלצרית, אשר פשוט הסתובבה לכיוון הבחור וסטרה לו.
"אווץ'" אומר מייקל, "אני שם 15 דולר על זה שהוא הרוויח את זה."
"הייתי שמה גם מיליון וחצי דולר על זה." אני אומרת ומקווה שהמלצרית לא הולכת להסתבך בגלל זה.
"אני אוסיף לה את את המנה הזו בטיפ שלה, אל תדאגי." אומר מייקל בגישה כמעט אבירית, ואני מהנהת בשקט, זה נשמע הדבר הנכון לעשות, מייקל יכול לתת את הכסף הזה וכנראה שהיא צריכה אותו, הכסף של מייקל לא משחית אותו או משהו, אני רואה בו כאדם טוב בעיקר בגלל זה. מייקל הוא מסוג האנשים שיעברו ליד הומלס ברחוב ויתנו לו שטר של מאה דולר.
"צרות בשעה 12." לוחש מייקל, ואני רואה שהבחור מתקרב לכיוון השולחן שלנו.
הוא מתיישב לידי, בלי הזמנה כלשהי, פשוט אומר "היי."
"היי" אני עונה בחזרה, ואני מריחה את הבושם הנוראי שלו באוויר, כמעט כאילו הבן אדם מתקלח בבושם.
"לא ראיתי אותך פה קודם, את חדשה בעיר?" הוא שואל אותי.
לא בדיוק אפשר לקרוא למקום הזה עיר, אבל אני זורמת כדי לסיים את השיחה הזו "לא," אני עונה לו, "אני מהפנימיה."
הוא מזייף מבט מופתע ממש גרוע, "באמת?, אין מצב, גם אני, איזה שנה את?"
אני תוהה אם זו מחמאה שהוא חושב שאני סטודנטית, או שהוא מנסה לבסס קביעה לפיה אני מבוגרת מספיק, למדתי להתמודד עם אלה, "אני בתיכון." אני עונה בפשטות, תושבה שכל בר דעת אמור להבין בתור "אתה מבוגר, לך מפה."
"מגניב" הוא עונה, "אני בדיוק מתחיל שנה א' באקדמי." הוא עונה בצורה לא אמינה, הבחור הזה הוא בערך בגיל של מייקל, הוא סטודנט שנה א' כמו שמייקל בדיוק מסיים תיכון.
הפלטרוט הנוראי הזה נגדע כשהמלצרית ניגשת אלינו עם האוכל, "עזוב אותה ברנדו" היא אומרת, "לפחות תציק לבנות בגיל שלך, ולא ליד החבר שלהן."
אני חצי נחנקת, כנראה המלצרית הזו קיבלה תמונה ממש שגויה של המצב,"אני ומייקל לא זוג." אני פוטלת. ומבינה את גדול הטעות כשהיא מביטה בי במבט מאשים שהיו נועצים באדיוט שהיה מציין בפני שודד שבאקדח של השוטר אין כדורים, היא ניסתה להרחיק אותו ממנו, ונתתי לו תירוץ להמשיך.
"אל תתערבי מותק," הוא אומר למלצרית, ואני מתה להעיף לו סטירה. "תתעלמי ממנה, היא פשוט אכולת קנאה, יצאנו פעם, וזרקתי אותה."
אני מעיפה מבט למייקל, והוא מחזיר לי מבט של "את בוגרת, תפטרי את הבעייה בעצמך." וזה בדיוק מאשש את מה שהבנתי קודם, מייקל לגמרי הולך לתת לי להתמודד עם זה לבד כל עוד הוא רואה שאני מסוגלת, הוא יתן לי ליפול, אבל כן יעזור לי לקום אחרי זה.
נראה שזה הדבר האחרון שהיה חסר למלצרית כדי להתפרץ"יצאתי איתך?" היא ספק שואלת ספק צועקת, "אתה ניסת להתחיל עם החברה הכי טובה שלי רבע שעה לפני הדייט, זה היה בתיכון, יותר קל להיפטר מאיידס מאשר ממך."
בתגובה הוא קם ונעמד מול המלצרית,"תסתמי זונה בסדר?!, אף אחד לא שאל אותך, ולאף אחד לא אכפת מדעתך, את בסך הכל מלצרית חסרת עתיד בדיינר מתמוטט, שנערת ליווי מרוויחה יותר ממנה, אז אולי תחזרי הביתה לאמא המשוגעת שלך, ותעמידי פנים שלמישהו אכפת ממך.
מבט מהיר למייקל מבהיר שהספיק לו, "תסלחי לי רגע." הוא אומר וקם, אוחז בכתפו של ברנדון ומסובב אותו לכיוונו.
"מה אתה רוצה דפוק?!" שואל ברנדון, ושני החברים שלו מתחילים גם הם להתקרב, אני נצמדת לקיר, מנסה להתרחק מהשיחה מעט.
מייקל מגיב בקור רוח, ידו החזקה נעה במהירות כמעט מפחידה, והוא מכניס אגרוף בדיוק לאף של הבחור, שנראה מופתע כמעט כמוני, ממש לא ציפיתי לתגובה הזו של מייקל, אבל נראה שברדנון הלום עוד יותר, הוא נופל לאחור מעוצמת המכה. ושני החברים שלו עוצרים במקומם. הם כנראה בנויים לתת לו תמיכה מול מישהו שלא אמור להיות מסוגל להגיב בחזרה. מייקל כרגע ביסס את עצמו כבחור החזק בחדר.
"בחיים, אבל בחיים אל תתקרב לאחותי שוב" הוא צועק כמו שבחיים לא שמעתי אותו., "תזכור את התחושה הזו, כי אם אני אי פעם אשמע על זה שבטעות התקרבת לפנימיה שלה, אתה תתגעגע לתחושה הזו." הוא מאיים, ואני בכנות חושבת שברדנון לא באמת שומע משהו כרגע.
שני החברים שלו מבינים שכרגע הדבר החכם לעשות זה לעזוב, עד כמה שאני תוהה אם אני רוצה לראות את מייקל מפיל גם אותום, אני שמחה שהסיפור נגמר, השניים פשוט מרימים את ברנדון מהרצפה, והאף שלו נראה כמו פסל מודרני של מזרקה שיורה דם. הם גוררים אותו מהדיינר
מייקל חוזר למקום שלו בנונשלנטיות, כאילו הוא לא שבר למישהו את האף הרגע. "תרצי לשבת איתנו?" הוא שואל את המלצרית. "יש לי תחושה שלפי הסרט שהבחור הזה חי בו, את ואחותי עכשיו אקסיות רשמיות במועדון שלו, מה שהופך אותך רשמית לחברה שלה, ושלי."
המלצרית נראית יותר מרוצה מאשר המומה, כאילו היא חלמה שמישהו יעשה את זה לפני הרבה מאוד זמן, "אני עדיין אמורה להביא לכם אוכל אתה יודע." היא עונה לבסוף "זה לא המקום שלי, אני עלולה להסתבך בצרות אם לא אעבוד."
"קחי הפסקה." עונה מייקל, "זה לא שיש פה מישהו חוץ מאיתנו, בגג אני שלם לבוס שלך על הזמן שלא עבדת." הוא מוסיף, "אני קצת סקרן לדעת על הבחור ששברתי לו את האף."
נראה שהמלצרית שוקלת את ההצעה, "שיהיה" היא אומרת בסוף, "אני מניחה שבהקשר הזה חיים פעם אחת." היא מתיישבת לידי ומול מייקל, המבט שלה מעיד שהיא עדיין לא מזהה אותו, או שהיא מזהה ופשוט לא אכפת לה.
"אתה לא מפחד שהוא יתבע אותך?" היא שואלת, "יתלנון למשטרה או משהו?", יש לה קצת דאגה בקול, "הוא בחור עם השפעה."
"תירגעי" עונה מייקל, "אני בספק שהוא מסוג האנשים שירצו להודות שמישהו הפיל אותם באגרוף, הוא בטח יספר לחברים שלו שהוא נפגע בתאונה או משהו, אבל במקרה הכי גרוע אני די בטוח שזו הייתה הגנה עצמית."
המלצרית מחייכת, "זו לא." היא עונה לו, "אבל מי יעיד אחרת." היא זורקת לאוויר.
"אף אחד," עונה מייקל בעודו מתרווח, "אז בואי נשמע כמה זה הגיע לו."

קצת יותר ארוך מבדרך כלל, ואני לא הכי מת על המוצר הסופי, אבל אני כן חושב שהפרק משרת את המטרה שלשמה הוא נכתב. הוא אולי מרגיש קצת פיילר, אבל אנחנו עוד לא שם.
 
פרק 8 דף חדש

לקח לה משהו כמו רבע שעה לסקר את סיפור חייה, והדבר קצת כאב לה, הרגע שבו מבינים שהחיים לא מיוחדים, זה דבר שווה ערך לפציעה קשה, שני המקרים יגרמו לך להעביר את כל חייך מולך ברגע, לנסות למצוא רגעים שמחים להתנחם בהם, ואז להגיע לאמת המרה.
ולכן היא הייתה צריכה עוד כוס קפה נוספת לפני שהיא סיפרה להם הכל, על אמא שלה, על האבא הנהדר והנעדר שלה, על העבודה המשעעמת בדינר, ועל ברנדון, שבטוח מספר לכולם שהוא קיבל את הפציעה שלו בקרב מול עשרה אנשים. היא רצתה להציע לשתות לכבוד המצב של ברנדון, אבל נראה שזו לא החברה המתאימה לכך.
הילדה הייתה נחמדה, זה יאמר לזכותה. היא לא ציפתה שעוד אחת מהנערות העשירות של הפנימיה בכלל תתייחס אליה, לא שהיא הייתה זקוקה ליחס ממנה, אבל לפחות היא לא הייתה מאלה שהרגישו שכסף יכול להפוך אותן ליותר טובות מכל האחרות.
"אז איך אמרת שקוראים לך?" הוא שאל בדיוק ברגע שבו חלפו חמש עשרה הדקות של סיפור חייה, "אשלי" היא ענתה, "אשלי תרת'." היא הדגישה את שם משפחתה, לא שהיא הייתה בטוחה לגמרי למה היא עשתה את זה, הבחור ההוא גרם לכל דבר להרגיש רשמי ומכובד, לעזאזל הוא אפילו שבר לברנדון את האף בצורה שהרגישה מכובדת.
"אני מניח שאת מזהה אותי," הוא אמר לה, "האמת שאני אהיה מופתע אם לא."
והיא לא, לא בדיוק. לקח לה רגע להבין, לזהות את תווי הפנים, את הפרופיל, היא כמעט נחנקה מהקפה כשהאסימון נפל, והיא הייתה זקוקה לכל הכוח שלה כדי לא לעשות עניין מזה, מהעובדה שהבחור שיושב מולה הרוויח יותר כסף בחודש מאשר היא תרוויח בכל חייה, הוא היה הדבר הכי קרוב לנסיך שהיא הולכת לפגוש בחיים שלה, היא התמקדה, פחדה להשמיע כל תגובה שתראה אותה חלשה. היא נשמע עמוק לרגע, "אתה מייקל לא?" היא שאלה, באותו סגנון שבו פונים לחבר של חבר.
"כן," הוא ענה לה, "אני לא אשאל מאיזה מגזין זיהית אותי."
למעשה זה היה מגזין סוג ג' שבו הוא הופיע ברשימת עשרת הרווקים הנחשקים של אירופה, כל מי שהיה מעליו היה בן מלוכה מסוג א', בכך הכוונה שהוא יורש לכתר כזה או אחר, לא שהיא קנתה מגזין כזה, אחת הלקוחות שכחה אותו בדיינר, היא פשוט רפפה.
"אל תעלבי" הוא הוסיף מהר, והיא יכלה להבין למה זו הייתה התגובה שלו, היא לא חשפה יותר מדי בפנים שלה, לפחות ככה היא קיוותה, אבל כשאתה אדם כמו מייקל, אתה כנראה מצפה שכולם ידעו עליך דברים מערכים בווקיפידה וצהובונים.
היא כחכחה בגרון במהירות, "לא נעלבתי," היא מהירה להסדיר את העניין, היא ממש לא הייתה נעלבת ממצב כזה, "אני פשוט לא רגילה לדברים כאלה, אתה מבין שהדבר הכי מעניין במקום שכוח האל הזה זה שהילדים עושים מסיבה."
"ילדים?" שאלה הילדה, היא חשבה שמייקל קרא לה מיני או משהו בסגנון, כנראה אם יש כסף אפשר לבחור שמות מוזרים, אשלי הייתה בת 22, והילדה הייתה שמינסיטית במקרה הטוב, אז היא הייתה בת 18-17, ברור שהיא ילדה.
"היא מתכוונת אליך." אמר מייקל, "כשאת עדיין תיכוניסטית, את ילדה." הוא הוסיף, עצם זה ששניהם חשבו על אותו הדבר גרם לה לחייך קלות.
"אני בת 17" הילדה הדגישה את המספר, ובסופו של דבר זה היה דבר די מובן, בגיל הזה רוב האנשים מרגישים שהם שולטים בעולם ובלתי פגיעים, יכול להיות שהיא גם הייתה מתנהגת ככה, אבל האמת הייתה שבגיל הזה אשלי כבר לקחה משרה חלקית כדי לשלם חשבונות בבית, אמא שלה לא תפקדה כבר אז, והיא הייתה צריכה להיות המבוגר האחראי.
"מ.ש.ל." אמר מייקל בתגובה לאחותו, והיא החמיצה פרצוף, מה שגרם למייקל לחייך ולפרוע את שיערה. "מספיק!" היא אמרה בקול.
זה גרם לה לחייך, היא תמיד רצתה מערכת יחסים כזו, או מערכת יחסים בכלל, לחיות לבד עם אמא שהרבה אנשים יקבעו שהיא לא כשירה בתחום בריאות הנפש לנהל אורח חיים מבלי לפגוע בעצמה יכול לגרום לבדידות.
"אז מייקל," היא ניסתה להסיט מעט את הדיון, "מה מביא סלאב כמוך למקום שכוח אל כזה? אם היית מידע את ראש העיר הוא גם היה מזמין את התקשורת."
"בקצרה, אחותי." הוא אמר והביט על הילדה, "המעצבנת הזו גרמה לי לנהוג כל הלילה מניו יורק רק כדי לנזוף במנהל שלה."
"אני חושבת שהתכוונת שהמנהל נזף בך." היא תיקנה אותו. אבל הילדה התפרצה "למעשה, הוא נזף בו" היא אמרה, "ואז קנה את בית הספר, אני חושבת שהממוצע שלי יעלה בקרוב."
היא הרימה גבה, עוד ילדה שמקבלת כל מה שהיא רוצה, לא שזה מפתיע אותה בכלל, הזוג הזה נראה כאילו נולד עם כפית של כסף, או יותר נכון פלטינה בפה, הם לעולם לא ידעו עבודה קשה מהי.
"אז אני חייב לשאול." מייקל שינה נושא במהירות, והחזיר אותה לשיחה, "ברור שאת לא נהנית מהעבודה הזו, אז למה להישאר בה?" הוא שאל.
"טוב," היא אמרה, "הסברתי לך על עניין אמא שלי, אז אני לא יכולה להתרחק יותר מידי מהעיר, אז אני נאלצתי לסרב למלגות של המסודות שהסכימו לקבל אותי, האפשרות היחידה שנשארה לי זה לחסוך כסף ולנסות להתקבל ללימודים פה." היא הסבירה, "הדיינר הוא המקום היחיד שאני יכולה לעבוד בו וגם להיות בבית כשצריך, הבוס שלי מבין את המצב ונותן לי מעט יד חופשית."
"ואז מה?" חקר מייקל, "נגיד ויש לך את הכסף, מה תלמדי פה? לפי מה שאני מבין זה לא הווארד פה, מה את מתכננת ללמוד?"
"אין בדיוק הרבה אפשרוית" היא ענתה לו, "זה בית ספר לאומנות, וכנראה הגיע הזמן שכל ציורי הידיים שלי ישתלמו" היא ניסתה להישמע צינית ולהפסיק את הדיון הרציני הזה, והאמת הייתה שהיא בהחלט הייתה ציירת סבירה, אחד הקירות בחדר שלה מלא בציורים שאמא שלה נשבעה שהיא הייתה מציירת עם אבא שלה לפני שנים, זה הדבר הכי קרוב לזיכרון מאבא שלה שיש לה, והדבר היחידי שקשור אליו שהיא לא הייתה מסוגלת לזרוק.
אבל מייקל לא צחק, הוא פנה בחזרה לאחותו "מיני, כבר מאוחר," הוא החל להגיד, ונראה שאחותו עמדה להתנגד אבל הוא ירה בה מבט מהיר, "תזמיני אובר בחזרה לבית הספר, אם יהיה בעיות תדאגי ליצור איתי קשר." הוא קבע, "יש לך את הטלפון שלי." הוא הוסיף, לא שאשלי הבינה למה.
הילדה קמה בשקט,"שמור על קשר." היא אמרה בפשטות ויצאה בזריזות מהדיינר, היא תגיע מהר בחזרה לבית הספר, ונראה שמייקל לא חושב שצריך לדאוג לה, לא הייתה סיבה לאשלי לדאוג לה.
"אלה היו 24 שעות ארוכות, ובחיי שאני גמור." אמר מייקל, "אבל נחזור לעניין שלנו," ולאשלי לא היה מושג למה הוא מתכוון, הפגישה הזו הפכה להרבה יותר מוזר כרגע, אבל הוא המשיך לדבר "אשלי, את בהחלט לא קורצת מהחומר של מלצרית, הקפה שלי היה נורא, בואי לא נדבר על הצלחת שהפלת קודם... אבל את עובדת קשה וחרוצה, לא קשה להבין את זה רק מלהביט בך." הוא אמר באיזה סגנון דיבור חצי רציני וחצי מצחיק, והיא ניסתה להבין לאן הוא מתקדם.
"אני הולך לממן לך את הלימודים פה" הוא המשיך, "תלמדי מה שאת רוצה וכמה שאת רוצה, אבל בתנאי אחד..." ואז בתוך רגע היא חשבה שהשיחה הולכת להחליף ברנדון אחד בשני, אחד שיש לו הרבה יותר כסף והרבה יותר כוח למרר לה את החיים אם היא תגיד לא.
"תשמע" היא אמרה, "אני לא יודעת מה אתה חושב שאני…" היא החלה להגיד, אבל הוא קטע אותה.
"בתנאי שאת פוקחת עין על מינרווה." הוא אמר ונתן למשפט לשקוע, "את חכמה, את אחראית, ונראה שלאחותי אכפת ממך, אני צריך שתמנעי ממנה להיכנס לצרות מיותרות."
"אני לא ביבסיטר." היא ענתה, כאילו היה בזה די בכדי לסגור את הדיון.
"והיא לא תינקות." הוא עונה , "אבל היא ילדה בת עשרה עם קרן נאמנת של כמה מאות מלינוי דולרים, אני צריך מישהי עם שכל ויושרה שיכולה לוודא שהיא לא עושה שטויות."
"אין לה הורים שאמורים להיות אלה שדואגים בקטע הזה?" היא שאלה, לא בטוחה בכלל למה היא מתעיניית במשהו שאין סיכוי שתסכים אליו.
"אני ואחי הם הדבר הכי קרוב שיש לה" ענה מייקל, "את אמא שלה היא איבדה מזמן, את אבא שלה היא לא הכירה." הוא הסתדר רגע בכסאו, "מינרווה היא החלק הטהור של המשפחה, היא לא מופיעה בכתבות, היא לא גרה בדיוק בבית…" הוא החל להסביר, אבל הסקרנות גברה עליה.
"אתם יתומים?" היא שאלה תוך כדי, לא בטוחה בכלל למה, לא למה זה העניין שלה, או למה היא שאלה.
אבל מייקל לא נרתע ופשוט ענה "לי ולאחי יש אבא, הוא לא אביה הביולוגי של מינרווה, אבל הוא אימץ אותה כשהוא התחתן עם אמא שלה."
"מה שמחזיר אותי לשאלה, אבא שלכם לא..."
הוא קטע אותה, "אבא שלנו הוא לא מהסוג שעושה משהו, הוא לא מההורים שדואגים לילדים שלהם."
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה בעצם?"
"התחברתן היום, את לא צריכה להיות צמודה אליה, וגם לא להיות אמא שלה. אבל אני אשמח אם תתחברו ותוכלי למנוע ממנה לעשות שטויות."
"וכשאתה אומר שטויות אתה מכתכוון ל..."
"שתעשה קעקוע ענק על הגב עם היא רוצה, אבל שלא תחליט שהיא בורחת עם מישהו כי זו "אהבת אמת" או משהו. אני פשוט חושש שלמינרווה אין גבולות לפעמים." הוא הסביר, "כל מה שאני רוצה זה שאם את שומעת אותה אומרת שהיא עושה משהו שנראה לך שלא כדאי לעשות, תנסי להניע אותה מזה, בגג תרימי לי טלפון."
היא שתקה לרגע, ואחרי רגע של מחשבה היא שאלה "מה הקאץ'?", כי ברור שמליונרים לא זורקים כסף על מלצריות בלי סיבה, "ואם לחדד, למה אני?"
"לא הייתה לך בעיה להתנגד לעכבר הזה מקודם, ואת מספרת שהוא הציע לך הצעה דומה לשלי, רק ששלו כללה רומן לא רצוי, אני חושב שחצי מהאנשים שאני מכיר היו מסכימים לחיות חיים לא נוחים בשביל עתיד פוטנציאלי."
"ואני חותכת במידה והיא עולה עליך, או במדיה והיא דוחה אותי, אני לא אהיה זו שעוקבת אחריה כל הזמן." היא הוסיפה לעסקה, היא עדיין לא אמרה שהיא תעשה את זה, אבל היא הייתה חייבת לוודא שהוא לא מצפה ממנה לרדוף אחרי הילדה עם מטרייה בגשם.
"מקובל" הוא ענה. והיא הייתה קצת מופתעת מזה שהוא קיבל את הדרישה שלה בכזו קלות
ולכן היא הייתה חייבת לנסות להבין מה קורה פה, "יש לי זמן לחשוב על זה?" היא שאלה, "או שזו מסוג העסקאות שאתה הולך להתחרט עליהן עוד כמה דקות ולהציע לאחר."
בתגובה הוא שלף כרטיס ביקור מכיס החליפה שלו, "צלצלי למספר הזה שהגעת להחלטה, אם את לא משיגה אותי אז תבקשי ממינרווה להשיג אותי, יש לה מספרים קצת יותר אישיים. בגג תגידי לה ששחכתי פה משהו." הוא תירץ, "אם את רוצה נעשה את זה רשמי ואדאג שהעו"ד שלי יכין חוזה מסודר." הוא סיים ולא חיכה לתשובה נוספת, "אני צריך לחזור לתפוח הגדול לפני שהחברה שלי תתמוטט ואבא יתבע אותי." הוא קם מכסאו בקלילות ועזוב, לא לפני שהוא הספיק להוסיף "להתראות." ולשלם את מחיר הארוחה בתוספת בונוס רציני למדי.
והיא נשארה לשבת שם לבדה, לא היו עוד לקוחות עד הערב, אז היא פשוט ישבה ובהתה בכרטיס הביקור הזה, הדבר שאמור להוציא אותה מהחיים האלה לחיים קצת יותר פשוטים, כל אחד אחר היה מסכים לזה בתוך דקה.
אז למה היא מרגישה שהחיים שלה השתנו לנצח.


אוקי, אני אפתח באגיד שאני לא מת על מה שיצא, לקח לי יותר מידי זמן לכתוב את זה, וכתבתי אותו מחדש בערך פעמיים (בגלל זה הייתה הפסקה של שבוע) אני לא בטוח למה אני לא אוהב את הפרק, והוא אפילו מרגיש טיפה פילר, אבל כל ניסיון שלי להחליף אותו או לוותר עליו פשוט יפריע בעלילה בהמשך.

מקווה שקשת הפרקים הבאה תהיה מוצלחת יותר
 
אני חושב שהבנתי מה חסר בפרק הזה: הסבר משכנע למה הוא שכר אותה. הם הרגע נפגשו, הרגע הכירו, ולא נראה לי שבן אדם מציע למישהו עבודה 10 דקות אחרי שהוא פוגש אותו. מה שעוד חסר לי בפרק הזה הוא הוכחה שמינרווה התחברה למלצרית. זה פשוט לא מוזכר שם.

הפרק בסך הכל כתוב טוב, הכתיבה שלך בכלל נורא זורמת וכיפית לקריאה, ואני חייב להגיד, אני מקווה שהפרק הבא יעסוק ברוצח ההוא. קצת שכחתי שהוא קיים.
 
חזרה
Top