שמיר מספרת: "לילות אדומים, ימים לבנים"
חלק ראשון: "עולם בתנועה"
תחנת הרכבת של דרגאלות' הייתה עולם ומלואו: השוק שוקק החיים; אנשי השירותים השונים ולבסוף הרכבת עצמה שעלתה וירדה אל הערפילים, מתגשמת בבת אחת לתוך העולם. אהבתי רכבות מהיום שגיליתי שאחד מאחיי יכול לסדר לי נסיעה חינם. עתה, למרות כוונותיה הטובות של אמי, משפחתי גדלה באח נוסף. היא בטח הייתה מעדיפה בת.
חבריי היו נרגשים יותר ממנה לראות את היכל האבן של ניבויר. לי, שילדותי עברה בין קירות האבן הנקבוביים של ההיכל, מה שחבריי שתפסו כרגיל: העובדה שהכל בעולם בנוי מהרד שהומר במנגינה מכורכר אדום עדיין ריגשה אותי יותר. התגעגעתי מעט לסבתוש. השיעורים שהעבירה לי תמיד היו מעניינים.
אבא עמד על כך שאנשי הצללים יחליקו לידי בתחנת הרכבת. אבי היה השר האוואנהאר, קוסם הממלכה – ואיש הקשר שלה אל אקדמיית נמל גאל והשוכנים בה. הוא גם היה הבעלים של עיתון – "רצון העם" – שכמה מאחיי הגדולים יותר נהגו לכנות בלעג "רצון המלכה". אבי הסביר לי אחרי שסיפרתי לו על הבדיחה שרצה בחוג המשפחה על העיתון שלו שאחיי חברים באחוות אלף כרי הדשא ששמה לה למטרה דווקא להמליך את בנה האפס של המלכה העליונה. לדעתו המלכה העליונה צריכה הייתה להחליט לגבי זהות יורשה מזמן – ולהסכים לחיסולו של המתחרה שלו.
חבריי מאד התלהבו כשגילו שאמי היא המלכה האלמנה שהולידה לבודוי השני ארבעה ילדים בטרם אבי רצח אותו. אמא יכלה לשמור את הפרט הזה לעצמה לפני שסיפרה לי. היא לא יכלה לסבול שאני מעדיפה את אבא על פניה.
האח שלי הצליח להשיג רק שלוש כרטיסים לרכבת. יכולתי לשלם על כל השאר אבל אז כל המגניבות בכרטיסים הללו הייתה הולכת לעולם המכוער שממנו סבתוש הגיעה ממנו. אז עשינו הטלת דיסקיות והרוחות בחרו בדארגורד ובגולבימבל החמודה לשביעות רצוני. יהיו מספיק מגעילים בפגישה המשפחתית. קיוויתי גם לנצל את ההזדמנות לכמה דברים. קיוויתי שאמי תהיה במצב מרומם אחרי הלידה שלה. תקווה זו לא מילה גסה כשאת נערה. נערה שרוצה שאמה תהפוך אותה לאישה. כוונתי שאני אוכל לומר לה את המילים והיא תהיה הלירד שלי. וכל השאר זה מסמכים שהפקיד הקרוב ייצור עבורי. לא ציפיתי מחבריי לרצות להיות נאמנים של אמי אחרי כל הסיפורים שסיפרתי להם עליה.
טיילנו להנאתנו ברחבת הרכבת. חיכינו לרכבת לשמיים נופלים. שם נתפוס סירת רקיע.
ובדיוק הרגשתי לחץ באיזור הטפרים הארורים.
סבתוש הסבירה לי שזה טבעי לטפרים לגדול כל הזמן. בדרך כלל הכפפות הספיקו עד שהטפרים התחילו להתכופף וזה הכאיב. הייתי רוצה להיות כמו פליבארן שיכולה להעלים את הטפרים שלה. לא שהסתרתי את זה. פשוט לא היה נעים לי לשרוט משהו בתחנת הרכבת. למה לא ירשתי זנב או אוזניים?
שיערי גם כך נראה לבן כמו אבן גיר ועיניים אפורות עם עור חיוור שנקלה בקלות בשמש.
"עוד פעם הטפרים, שמיר?" שאלה גולבימבל בהבנה. דארגורד לא אמר מילה ואותת לה ליצור מבנה מסביבי בעודי מורידה את הכפפות מעל רצפת הרחבה. כששרטתי את רצפת ההרד, חשתי עונג בלתי נשלט שבקושי הצלחתי למנוע ממני ליצור בור רדוד במקום שעמדתי. העדפתי את זה על פני לחתוך את הטפרים בסכין. גם כואב מאד וגם לא מענג. אחרי שהטפרים היו באורך מהוגן, החזרתי את הכפפות למקום. ואז הרכבת כבר עלתה, עלתה מהערפילים, תלויה על חוט עדין כמשי.
דארגורד הביט בפנים נטולות הבעה במכתש הקטן שהשארתי והציע בפעם המי יודע מה, "שארת בשרי היא המלומדת הגבוהה של חצר ההרד בשמיים נופלים. היא בטח יכולה למצוא לך מישהו שיתקין לך מתקן שיחתוך את הטפרים הללו בצורה עדינה ולא כואבת."
הכרטיסים היו אצל דארגורד היות והוא היה הגבר המאהין בינינו כך שאמרתי, במתיקות, "אני עדיין חושבת על זה, דאר." כאילו שאם היה מתקן כזה, סבתוש הייתה מזמינה אותו. היא תמיד מדברת בערגה על הטבעות הנהדרות שהשאירה מאחור כשנסה לממלכה הזאת. טבעות שליוו אותה כמה עולמות. טבעות ששמרו את טפריה באורך מהוגן לגבירה בעמה. ומנעו ממנה לשרוט את האבן כמו חסרי התועלת בקלאן שלה.
"ולא תעשי עם זה כלום, שמיר." אמר דארגורד בעודו הולך לפנינו לעבר הכבש לרכבת לפנינו. עמדתי לומר משהו כשהבחנתי באחד מאחיי, הייבנסקאר, עומד מאחורי הנער שם. היה לו עור אפור ושיער שחור עם הבעה חייתית מעט הודות לאפו שהלך לפני שפתיו. הוא לחש משהו באוזני הנער, שהבחנתי בסרט הירוק עם הרסיסים השחורים על פרק ידו, והוא נתן לנו לעבור בלי להסתכל בכלל בכרטיסים המזויפים שברשותנו. הוא ליווה אותנו לתאו והתיישב על מחצלת נמוכה. היו שם שני דרגשים נוחים למראה ואחי הצביע לעברם ואמר: "אני אשן על הרצפה."
חלק שני: "המשפחה מתאחדת"
אם יש משהו שאני לא מזהה עם אחי הייבנסקאר, זה הנהלת חשבונות. הוא אפילו הביא איתו ספר כרוך בירוק עם רסיסים שחורים שהיה ספר האחווה בו רשומים כל חשבונותיה. אחי היה הגזבר הזמני של אחוות אלף כרי הדשא. העדפתי לשמור את הסיבה למינויו לי.
דארגורד הביט במבט עקום על המספרים של אחי. והוא טרק בתחושת עלבון את הספר הירוק עם הרסיסים השחורים. גולבימבל ואני שיחקנו בדיסקיות וגם יצאנו החוצה מעט.
הכיכר של ספינת הרכבת שלנו היה קטן ממה שדמיינתי ולא היה בה שוק. אחי הסביר לי שכל צרכינו יובאו לתא וזו ספינה לאצילים. אם ברצוני לקנות בכיכר השוק בתוך הרכבת, אני מוזמנת לנסות את כוחי בטיפוס על החוט שעליו נעה הרכבת. לאחר שהוא הלך לישון,
הערתי את דארגורד וגולבימבל ואמרתי שאנחנו עולים למעלה ומטפסים על החוט שלה. הטפרים שלי כבר התחילו להציק וחשבתי שאם החוט נשא את הרכבת, הוא יישא אותם. ההרפתקה הסתיימה לפני שהיא התחילה כשאנשי הרכבת תפסו אותנו לפני שהגענו לצוהר שממנו אפשר להגיע אל החוט. הם תפסו אותנו בצווארונינו ואמרו שעם כל הכבוד לנו, טיפוס על החוט איננו משהו שעושים בגחמה והם לא יהיו אחראים אם ניפול מהחוט הזה. וזה הספיק להוציא את האומץ מדארגורד וגולבימבל.
אוך, בפעם הבאה שעליתי לבד, הוצבה שמירה על כל הצוהרים. לצערי, אינני גיבורה מהוללת והסתובבתי אחורה לתאנו. הייבנסקאר היה ער כשחזרתי ואמר: "זו הפעם האחרונה שאת עושה את זה, מירדוראן. ביקשתי טובה מחבר שמכיר את מנהל הרכבת המקומי אבל, כשאנחנו בערפילים, אחותי, אנחנו בממלכתם. אם הם אומרים לך לא לטפס על החוט הקדוש שלהם, את לא... מטפסת."
יכולתי רק להנהן בהבנה. הוא משך בכתפיו והצביע לעבר ארון נסתר בין הדרגשים. הוא סובב את הידית וראיתי את אוסף החניתות, הרומחים והמגלים שלו. הייבנסקאר אמר: "בחרי אחד ואני אלמד אותך דרך להעביר את זמנך בלי להסתבך עד שנגיע לתחנה."
למרות שהתפעלתי מהאוסף, ציינתי, מעקלת את אצבעותיי, "אני מעדיפה הטלת דסקיות."
"אני לא מלמד אותך להילחם למען הממלכה. שמעי את המנגינה במטות קצת יותר טוב, שמיר." אמר הייבנסקאר והבנתי שמישהו חרט עליהם, על כל אחד מהם, ביד גסה למדי. הוא צחק בשקט בעוד חבריי ישנים בדרגשים ושאל: "איך חשבת שאני מעביר את זמני? אני גם לא מרגיש בנוח לקרוא בספר החשבונות שלנו ליד אנשי הצללים של אביך – " מצביע לעבר אחד מעמיתיו של אבא, שרוע על רצפת התא שלנו כמו מרבד שחור, "ואני מעדיף שתהרסי את כלי הנשק שלי על פני שתהרסי את התא איתם."
עמדתי לקחת חנית כשאחי טפח על כתפי והציע: "בינתיים לכי לישון עם חברייך, שמיר. הציפורניים שלי תמיד ארוכות יותר אחרי שאני חורט על הקטנים שלי."
"ציפורניים אנושיות עובדות בצורה שונה לחלוטין מטפרים." הערתי אף על פי שכבר שרטתי קודם במקומות שהאמנתי שאנשי הרכבת לא יבחינו עד שארד מסיפון הרכבת הזו. פשוט רציתי לבדוק את המשחק הקטן שהוא הציע לי. עם זאת, הרגשתי לפתע מאד עייפה. אז הלכתי לישון ליד גולבימבל.
ואחי הייבנסקאר נרדם עם חנית בין זרועותיו.
למחרת הגענו לתחנת שמיים נופלים. הגשם האדום ירד בכמויות שלא מביישות עלמה ענוגה מעל סככת המכתש. שלוליות אדומות נקוו ברחבת הרכבת בין מכתשי העגינה בעודנו יורדים בכבש לעבר האדמה המוצקה, רוחות עזות, מלאות בעפר וחול, נשבו מעל אריחי רחבת הרכבת. נוסעים ניסוגו לתוך המרחב הבטוח של השוק המקורה של הרכבת. אחרים רצו לעברו מהכבשים.
אנחנו?
אני ודראגורד היינו מאלה שהרוח נשבה ישר לתוך עיניהם, חורכת אותן עד היסוד. מעולם לא חשתי כאב כזה, אפילו כשהטפרים היו ממש מלופפים כנגד הכפפות שלי, כשהעולם סביבי לא החשיך אלא נעשה אפוף ערפילים. חשתי כאילו האחרים מיטשטשים בערפילים, נהיים לצללים דהויים של עצמם. אם זו לא הייתה התחלתו של עיוורון, מה זה היה בדיוק? גרוע מזה, נאמרו מילים, ברוחות שנשבו לתוך עיניי החרוכות, "האבירים ישובו. ישובו." דחף קדום, שליווה את בני מינה של סבתוש עוד בטרם עמדו על דעתם, התעורר בתוכי: התאווה לחיים כפי שסבתוש קראה לזה. הטפרים היו מחטים של כסף טהור בתוך הערפל. והמחטים הללו פרמו משהו בתוך המרקם של המציאות עצמו. משהו ששאב אותנו לתוכו. והניח אותנו בעדינות בהיכל ניבויר. בעודי מפרכסת, שמעתי את סבתי חותמת את הקרע.
"סוף סוף, נכדה. כל חסר תועלת ידע לשרוט קרע. האם גם תתעלי כקוסמת כמוני?" שמעתי אותה שואלת ספק אותי ספק את עצמה בטרם התמוטטתי על רצפת האבן במקום.
חלק שלישי: קריאת העורב
עתה הערפילים הקיפו אותי לחלוטין. ידעתי שאני לא חולמת כי אם רוחי יצאה מגופי. דארגורד צעד לצידי, רועד. אפילו אני הלכתי יותר מכוחו של הרגל ולא מתוך רצון ברור כלשהו. באיטיות הערפילים נמוגו לטובתם של גוונים בני גוונים מתעתעים שהעידו שהתחלנו להרחיק מעולם הבשר לעומק עולם הרוח. כאן דרו רוחות האדמה לפי האמונה.
כל מה שיכולתי לשמוע היה "האבירים שבו! האבירים שבו!" וללכת. עד מהרה דארגורד היה במיעוט לעומת שתי נשים שהצטרפו אלינו גם בעקבות הקריאה. לאחת הנשים היה בשר שנראה כאילו היה עשוי ממים. השנייה הייתה גבוהה ויפה עם פנים שנחצבו באבן – שיער זהוב לבן כל כך שלעומתו השיער שלי נראה צהוב. ככל שצללנו למטה, אל העולם שמעבר לצלליה של המציאות, הרגשתי באורו הקורן של מגדל שחור עולה לקראתנו. שחור מהיעדר צבע שכן לצבע לא הייתה משמעות במקום שהגענו אליו. היינו בוהקים. בוהקים בעולם שכולו היה עשוי מצללים.
מגדל שמיים נופלים.
בכניסה למגדל חיכה לנו אדונו, הלירד סֵייבוֹר. ידענו את שמו מרגע שנחו עלינו עיניו. על גבו נחו שתי חרבות מוצלבות ועל חגורתו היו חגורות לא יותר משלושה חרבות בינוניות. ידעתי את שמו מסיפוריו של דארגורד. הרי הוא היה כמעט בן בית במגדל שמיים נופלים. שארת בשרו, כפי שהזכרתי, הייתה המלומדת הגבוהה של חצר ההרד. ופה היא לימדה.
"בואו אחריי." אמר הלירד סייבור, מצמיד את טור הכפתורים הזהובים שעל הטוניקה שלו שנראתה כלקוחה ממחזה מימי הנימויאנים. עלה בדעתי בעודנו הולכים אחריו שיכול להיות שהוא עד כדי כך עתיק יומין. סבתוש סיפרה לי על המתעלים. אלה לא היו הרוחות המתעתעות שבני מינה סגדו להן כי אם סוכנים של היקום שהניעו את בני האדם כשהם... נתקעו. המגדל עצמו היה מקום של נהרות כסף כאילו נוצק כולו בכסף כשהמסדרונות התפתלו כנחשים על פני המגדל עד שהגענו לאולם האימונים. על הקיר הוא היה כבול: סאטיריאקון סאמוור.
הלירד סייבור נגע בניצבי החרבות שלו. אמר: "אתם לא חולמים. הגעתם אל מגדלי."
כולנו החלפנו מבטים זה עם זה פרט לסאטיריאקון שלטש מבט מלא שנאה כלפי הלירד סייבור. כולם נשמעו לי כאילו המילים עומדות על לשונן אך מחכות שהלירד יסיים לדבר. "אתם לא הנבחרים." אמר הלירד סייבור בפנים יבשות נטולות חום "תשכחו מזה לגמרי."
אחת מהנשים, היפהפיה, גנחה. נשמע שהיא באמת ציפתה להכרזה מרוממת מפי המתעלה.
"אתם תשרתו את הנבחר." אמר הלירד סייבור "אתם תהיו אביריו."
ואז הותרו חרצובות לשוננו וכולנו דיברנו בו זמנית. אחרי שכולנו סיימנו לדבר, הוא ענה: "אתם לא צריכים להחליט עכשיו. זו תהיה ההחלטה הכי חשובה של חייכם עד עכשיו. היא תשנה את חייכם עד היסוד."
ידעתי באותו הרגע שאני לא עומדת לקחת את ההצעה שלו לשעבד את עתידי לזר גמור. הספיקה לי ההרגשה שסבתוש תתבע את עתידי על כל השיעורים שהיא נתנה לי אף על פי שהיא אף פעם לא אמרה את זה במפורש. היא לא הייתה צריכה לומר את זה במפורש. וכאילו הלירד קרא את מחשבותיי, ומן הסתם, את מחשבות האחרים, הוא אמר: "במקרה, במקרה שהחלטתם לקבל את ייעודכם, חפשו את אדון המנגינה והוא יעזור לכם בהמשך."
המבט בעיניו של דארגורד נראה אבוד כשהעיר: "עדיין לא הבנתי למה הכוונה 'אביריו'."
"אתם תקבלו את חגורותיהם של אבירי היסודות הקדומים. הם יעניקו לכם את העוצמה." ענה הלירד סייבור, מסגיר מעט חמימות בקולו שהרי הכיר את דארגורד מילדותו במגדל, כשהוא היה עוד בניין גדול ורגיל למראה בכיכר עשרת המלכים. מביניהם, אני שאלתי: "אנחנו חמישה, הלירד, ויש שבעה יסודות."
"אישה חכמה" אמר הלירד סייבור לפני שהאישה, שבשרה נשמע כמו המים, שאלה, בייאוש, "למה אנחנו? אני עומדת להתחתן בקרוב ולהיות אשת איש."
"את יודעת למה. יש לך זיקה למים, מהרוניסה." אמר הלירד בערמומיות, סוקר את כולנו, "הנבחר התאהב בצל שלך מהרינאם, ת'מדן. סטיק, אני מרגיש שמגיע לך עוד הזדמנות – " קופץ אגרוף לעבר סאטיריאקון סאמוור האזוק אל הקיר " - דאר, תמיד ידעתי שיש לך כשרון עוד כשניסית להבין איך הכיסא המעופף שלי עובד. מירדוראן –" רק אמי קראה לי כך ועמדתי לתקן אותו שיקרא לי שמיר " – טוב, במקרה שלך, אין לי מושג. לו הייתי יכול, הייתי מוציא אותך מהחבורה. יותר מדי סיכונים אבל... הוא חשב שזה יהיה הולם."
"הולם?" עמדה המילה על לשוני כשעיניי התחילו לזוז בעולם הבשר והמגדל התפוגג לי. התעוררתי באולם אפור ששימש למגורי המשפחה. סבתוש כמעט זינקה והתיישבה לצדי. "סבתוש, חלמתי שרצו שאהיה גיבורה." אמרתי בזהירות שכן היא הייתה בלתי צפויה. היא הביטה בי בעיני היהלום במשהו הקרוב לחמלה ככל שבני מינה יכולים לו ואמרה: "לבני מיננו היה בכל ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלהם גיבור אחד בלבד, טוצה. כל אחד אחר היה לוקח את מקומו של הקוסם שרצה להפוך את בני מיננו לכלי שיהפוך אותו לרב עוצמה. הוא בחר להרוג אותו ולוותר על האפשרות להיות רב עוצמה, שמיר. כשהייתי צעירה, שמיר, הייתי במוזיאון שבו שימרו את גופתו. מיטב הקוסמים מעולם לא מצאו הסבר למה פעל בניגוד לתועלתו האישית והציל את כולנו. לבסוף הוא נהרג על ידי אחד מבני מיננו שעבד עבור אדונו של הקוסם כפי שאני עבדתי."
ניסיתי להבין את כוונתה. ידעתי שבני מינה לא מסוגלים לאהוב. היא טיפחה אותי רק משום שהיא חשבה שאני אועיל לה בעתיד. ואז נהמה: "אם יהיה עתיד בו נהיה אויבות, אני אהרוג אותך, שמיר. אעשה זאת בצער שכן כל אחד ירגיש צער לגבי מות כשרון כזה אבל לא אהסס אם אחשוב שהתשורות שהוצעו לי עדיפות על פני להשאיר אותך בחיים."
וידעתי באותו הרגע שהיא לא תעמוד בפני הבחירה הזו. לא הייתה בה גבורה.