אתה שומע לפתע מישהו מאחוריך, אבל אתה לא מספיק להסתובב בזמן. אתה מרגיש משהו כבד מכה בחלק האחורי של ראשך... והכל נהיה שחור.
כשאתה מתעורר שוב, אתה עדיין מרגיש את הכאב בראשך. אתה נמצא בחדר חשוך, למעט עששית שמונחת על שולחן מולך. אתה ישוב על כסא, ידך קשורות מאחורי גבך, ואתה לא מרגיש את חרבותיך שבדרך כלל קשורות על גבך. אתה מריח מלח, מה שגורם לך להניח שאתה נמצא קרוב לים, אולי ברובע הנמל. לוקח לראייה שלך כמה שניות להתפקס, ואז אתה מבחין באנשים שאיתך בחדר. מולך בצד השני של השולחן יושב דרו, אלף אפל. אם היית צריך להשוות את משך החיים של אלפים לזה של בני אדם, היית אומר שהוא נראה בשנות ה40 המוקדמות לחייו, עם חיוך גדול מרוח על פניו. אתה שם לב שיש רטייה על עינו השמאלית, והוא חובש כובע סגול ססגוני ששזורה בו נוצה. לימינו, עומדת לא אחרת מאשר רובי, ידיה שלובות מאחורי גבה והיא מביטה בך במבט רצחני. כמה מטרים מאחוריו נמצאת דלת היציאה, ומשני צדדיה עומדים שני אלפים אפלים אחרים.
"ברוך השב, וירדו סמית'סון! חשבתי שיהיה נחמד אם נקשקש מעט, אתה יודע, כמו שני חברים." הדרו מחייך אליך. "בוא רק נבהיר כמה דברים קטנים לפני שנתחיל. אתה מוזמן לנסות לצרוח - אף אחד לא ישמע אותך כאן. אם לא תשתף איתי פעולה, אני אכאיב לך. מאוד. ואם תנסה לעשות שטויות, להאבק, לברוח מכאן איכשהו-" הוא שולף משהו מחגורתו ומניח אותו על השולחן לידו, מעין קנה מתכתי מוזר. שמעת על כלי הנשק הזה מעט מאוד - זהו אקדח. " - אני אאלץ לשיר לך שיר ערש. יש מבין?" הוא מחייך חיוך מקסים בשנית.
