• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] הארי פוטר והמכשיף האחרון

פאנפיק שעבדתי עליו להארי פוטר, שעוסק באחת הפרשות שהארי עסק בהן במהלך עבודתו בשנים הראשונות כהילאי. רציתי לפרסם את זה כאן, בשביל לראות תגובות ורעיונות לעתיד. אשמח לעצות בנוגע לאיך להמשיך ולביקורת בונה כללית.

הפרק הראשון יחסית קצר, כי זה בכל זאת פרק ראשון שנועד לגרות את הדמיון להמשך העלילה.

פרק 1:
"פוטר!"
הארי הרים את ראשו ומצמץ.
"פוטר, בוא הנה מיד!" הארי נאנח. אי אפשר לישון קצת בשקט. הוא התרומם מכיסא העור ויצא מהמשרד.
לשכת ההילאים הייתה עמוסה טיפה יותר מהרגיל היום. הצטברות של עבודה, כנראה. בחור שנראה כאילו פניו נתקעו במכסחת דשא כשהיה קטן חלף על פניו. הם מסתובבים כאן בכמויות. די צפוי, כנראה.
הארי הלך וניגש למשרד של פראן. פייר פראן, קוסם ממוצא צרפתי, היה המפקד בפועל שלו. בחור קשוח ושמן בעל מבטא צרפתי כבד, שפם קטן ומשקף.
הארי נכנס למשרד של פראן. "או. פוטר." "רצית ממני משהו?" פראן הנהן. "המחלקה לטיפול בחיות פרא דיווחה על דרקון משתולל בוודנסורת'. הם לא הצליחו להשתלט עליו, וביקשו את העזרה שלנו."
הארי הרים גבה. "אנחנו לא מטפלים בלכידת דרקונים בדרך כלל, נכון?" "זו בקשה מיוחדת. פשוט טפל בזה, פוטר."
הארי קם ויצא מהחדר. סוף סוף קצת כיף. למרות שזה בקנה מידה קטן. האנשים האלה מטומטמים? הבסה של דרקון היא עניין ממש פשוט. זיכרון עלה במוחו. הוא יושב בספרייה של הוגוורטס, הרמיוני לצידו, מחפש נואשות בין אלפי ספרים דרך להתמודד עם דרקון בלי להיהרג. הוא חייך. אולי האנשים האלה לא מטומטמים. אולי חסר להם ניסיון.
הארי ניגש אל המשרד, לבש את גלימת המסע שלו והניף את שרביטו.
הוא הרגיש את החשכה לופתת את חזהו כצבת. תחושת הלחץ גברה בעוד מול עיניו חולפים במהירות מראות מטושטשים.
הלחץ נרפה. הארי נעמד באמצע שדה חיטה רחב ידיים. לא היה קשה לזהות את הכיוון שאליו צריך ללכת. זה כנראה המקום ממנו הגיעו הצרחות.
הארי התחיל לרוץ, גלימתו מתנופפת מאחוריו. כן, זה בהחלט זה. השריפה אומרת משהו, וכך גם הקוסמים שמנסים לכבות אותה בסילוני מים. מי חשב על הרעיון הגאוני להילחם בדרקון באמצע שדה חיטה? הוא חייב לתפוס שיחה עם הבחור.
הארי התקדם קדימה בזהירות. אחד הקוסמים הסתובב אליו. "או, מר פוטר. טוב שאתה פה. אנחנו לא מצליחים להילחם בו."
"המצב בשליטה חברים, אני פה." הארי התקדם קדימה, חולף על פני הלהבות, והביט במקור הבערה.
חשכה. ענן ענקי של חשכה מצמררת, שמרחף באוויר. בעוד הארי צופה, בלי אזהרה, סילון אש אדיר יצא מתוך הענן והצית דלקה נוספת.
הקוסם נעמד ליד הארי. "אנחנו לא מצליחים לטפל בענן החשכה, אז אנחנו לא יכולים לראות את הדרקון בכלל. ניסינו הכל. לומוס, אינסנדיו… אפילו האש של הדרקון לא מעלימה את זה." הארי נאנח. "זו אבקת חושך אינסטנט מפרו, מטומטמים. אפשר לטפל בה בדרך מאוד פשוטה. אוונסקו!" הארי הניף את שרביטו.החשכה התנקזה במהירות, מניחה לאור לחדור פנימה, והארי צפה בדרקון.
הדרקון היה בצבע אדום להבה. עיניו הירוקות ננעצו בהארי. זנבו המקורנן מונף, הוא שאג והניף את טבעת העור שמסביב לראשו.
"שליט להבות קנדי, הא? הסוג החביב עלי." אמר הארי בחיוך. דרקון אמריקאי. מעניין מאיפה הוא הגיע.
הארי העיף מבט בקשקשיו של הדרקון. הקשקשים האדומים פיעפעו לאט לאט עננות חושך זעירות. "הוא יוצר את החושך?" שאל הקוסם בתדהמה. "שליטי להבות קנדיים לא יכולים לעשות את זה!"
הדרקון פער את לועו, ולהבה הנצה בתוכו.
"פרוטגו!" צעק הארי. הוא הרים את שרביטו לפנים. סילון האש האדיר נעצר מול מגן הקסם. הדרקון הפסיק לנשוף, התרומם מהקרקע והתחיל לעוף. "אל תיתנו לו להתחמק!" צעק הארי. הוא והקוסמים החלו לרוץ בעקבות הדרקון.
הדרקון עף לכיוון בקתת עץ קטנת שניצבה בשדה. המוגלגים הצורחים שעמדו שם מיהרו להימלט אל תוך הבקתה. הדרקון פער את פיו.
הארי קילל במרץ. הוא לא נמצא קרוב מספיק בשביל להטיל לחש מגן. הלהביור הזה יהרוס את הבקתה בשניות.
רגע…
"דורו!" צעק הארי נואשות. סילון אש נורה מפיו של הדרקון ונתקל בבקתה עשויה אבן מוצקה. הארי התנשף בהקלה.
הקוסמים החלו להקיף את הדרקון. "שתק!" הקרניים האדומות ניתזו מעורו של הדרקון. וואו. הם מפגרים. הארי צעד קדימה. זיכרון נוסף עלה במוחו. אז, בטורניר, הוא השתמש במטאטא מעופף ומזל כדי להביס את הדרקונית. היום יש לו שיטות ראוותניות פחות. הלחש הפשוט תמיד עובד.
"קונג'קווינטו!" הניף הארי את שרביטו. כלום לא קרה. הארי הרים גבה. זה היה אמור לגרום לדלקת עיניים. טוב, זה כמעט תמיד עובד. אולי הדרקון הזה מוגן מדי. הוא יצטרך להשתמש בלחש אחר. אבל זה ידרוש קליעה מדויקת.
הארי נעמד בפישוק יציב, הניף את שרביטו בתנועה מסולסלת סביב ראשו וכיוון לעבר עינו של הדרקון.
"פרוג'ניטי!" חזיז ברק בקע משרביטו של הארי ופגע ישירות בעינו של הדרקון.
כלום לא קרה.
הארי הרים את הגבה השנייה. טוב, זה כבר מוזר. העיניים של הדרקון לא אמורות להיות מוגנות.
"למה אין כאן יותר מכם? אנחנו צריכים הרבה קוסמים בשביל לחדור את ההגנות שלו." הקוסם מסתובב אליו. "הוא פצע את רובנו. אין הרבה שיכולנו לעשות. מאיזושהי סיבה, הכוויות לא מתרפאות בקסם, ונשארנו חמישה מתוך עשרים וחמישה."
הארי נאנח. במצב הזה, לא תהיה לו ברירה אלא להשתמש בקוטל הדרקונים. "זוזו לאחור." אמר הארי.
קוטל הדרקונים הומצא בידי אות' רוקווד, צאצא למשפחת אוכלי מוות וצייד תאילנדי. הלחש מסוגל לחסל כל דרקון בפגיעה אחת, לא משנה כמה חזק השריון שלו. הלחש גורם לבלוטת הלהבות של הדרקון להתפוצץ ולשרוף את הדרקון מבפנים. זה לחש מאוד אכזרי, ולא משתמשים בו אלא במצבי חירום, כי הוא גורם למותו של הדרקון, שנמצא בסכנת הכחדה.
"אני מצטער האגריד. אין לי ברירה." אמר הארי. הוא הניף את שרביטו. הדרקון הסתובב אליו ופער את פיו המרושע.
"סקלונוסקופי!" צרח הארי. הוא גילה כבר מזמן שלחשים אילמים פחות הולכים לו.
חזיז של אור לבנבן פגע הישר בתוך פיו של הדרקון. קליעה ישירה.
הדרקון מצמץ. כלום לא קרה.
הארי פער עיניו בתדהמה וזינק הצידה בעוד הדרקון נושף. האש ליחכה את זרועו והוא צעק. נשארה שם כוויה רצינית. הדרקון מתח את כנפיו, פרש אותן ונעלם.
הארי התרומם במאמץ והביט בדרקון המתרחק. "מה זה היה?" שואל הקוסם.
הארי מניד בראשו. "אין לי מושג," אמר, "אבל אני הולך לברר."
פרק 2:
"והדרקון פשוט התעלם מזה לחלוטין?" שאל רון. הארי הנהן. "נשף לי אש ישר על הזרוע, הממזר".
ג'יימס, אלבוס ורוזי רצו דרך הסלון, חולפים על פני הארי.
אנדרומדה כיווצה שפתיים. שערה הלבן הצמרירי היה משוך לאחור בפקעת הדוקה. "ולא הצלחת לרפא את זה בקסם?" הארי הניד בראשו.
הארי, הרמיוני, רון, ג'יני ואנדרומדה, סבתו של טדי לופין שבאה להתארח, ישבו בסלון של משפחת פוטר, על הכורסאות החמימות המכוסות קטיפה. אש נעימה בערה באח, והילדים היו עסוקים במשחק. ג'יימס בן השלוש, אלבוס ורוזי בני השנתיים וטדי בן העשר, שבשנה הבאה יתחיל ללמוד בהוגוורטס.
ג'יני חייכה וליטפה את בטנה הנפוחה. "הוא פשוט היה קשוח מדי בשבילך, הא?" הארי חייך בחזרה. "אוי נו. זה לא הוגן."
הרמיוני מקמטת את מצחה. "אפילו אם קונג'קווינטוס ופרוג'ניטי לא הצליחו, קללת הסקלונוסקופוס צריכה לעבוד מאה אחוז מהפעמים. אני לא מבינה איך זה אפשרי. אולי השתמשו בקסם כדי לחזק את יכולות ההגנה הטבעיות של הדרקון… זה חייב להיות סוג של כישוף פרוטגו דומסטיקוס שהוטל על העור של הדרקון או משהו, אבל השאלה היא איך ההגנה הטבעית של הדרקון לא דחתה את הלחש הזה… או שאולי הם השתמשו בקסם שינוי צורה כדי להגביר את מסת הקשקשים של…" רון גלגל עיניים. "הבנו הרמיוני. זה מוזר."
הארי הניד בראשו. "הדבר המוזר באמת הוא עננת החושך שיצאה ממנו. זה בהחלט היה עננת חושך אינסטנט מפרו. אין שום טעות. אוונסקו העלים את זה באופן זמני, אבל העור של הדרקון המשיך לפלוט את זה. זה מאוד מוזר. חייב להיות איזשהו קוסם מעורב בעניין."
רון הרים גבה. "אז איך אתה הולך למצוא אותו?" הארי משך בכתפיו. "אני לא יודע," הוא אמר. "אבל אני מכיר מישהי שתדע." רון נאנח. "לא זאתי שוב!" הארי חייך. "אתם סתם מטורפים. היא בסדר לחלוטין."
הרמיוני גיחכה. "אני חושבת שזה נפלא שהארי מסוגל לסלוח ככה." רון הביט בה בהשתאות. "כן, אילו רק הארי היה לומד לסלוח גם קודם וסולח לאת-יודעת-מי, ואז הכל היה בסדר!" "זה בכלל לא אותו דבר. אתה אבסורדי רון." הרמיוני חייכה בשלווה ולגמה מהתה שלה. רון גנח בעצבים. "תעשו מה שבא לכם."
הארי התרומם מהספה והביט בג'יני. "אני אחזור בקרוב. תשמרי על הילדים."
"בהצלחה." היא חייכה.

הארי צעד לאורך שביל הגישה אל תוך הבית הדו קומתי הצנוע, ששכן בפרבר מנצ'סטרי קטן. איזור מוגלגי מובהק.
הארי דפק שלוש פעמים במקוש הקטן על הדלת הוורודה. "יבוא." נשמע קול שקט מבפנים.
הארי פתח את הדלת וחתול לבן צמרירי קפץ על קרסוליו והתחיל להתחכך בו במרץ. "בסדר, ריצ'רד, גם אני שמח לראות אותך." החתול יילל ונכנס לבית. הארי עקב אחריו באנחה קלה.
כמו תמיד, חזותו של הבית העלתה בהארי זיכרונות בלתי נעימים. צלוחיות התה המעוטרות שנתלו על הקירות הוורדרדים הציגו תמונות של חתולים משתובבים.
"תרצה תה הארי?" שאל קול נשי שקט. הארי הנהן. "תודה, דולורס."
דולורס אמברידג' ישבה בכורסת הקטיפה הרכה (הוורודה) והושיטה יד לריצ'רד. ריצ'רד קיפץ על ברכיה והתמתח.
הארי הושיט יד ולקח את כוס התה שלו. לוגם לגימה הארוכה. שוב זיכרון לא נעים. חדר אחר, כוס תה אחרת, עציץ מסכן וחף מפשע שכוס התה נשפכה אליו.
אמברידג' אחרת. לא יאומן כמה בן אדם אחד יכול להשתנות.

הכל התחיל לפני שלוש שנים.
הארי דפק על הדלת בחוזקה, הגשם נוטף על מטרייתו ונדחה מגופו בזכות לחש האימפריביוס. הוא דפק חזק, שלוש פעמים.
"יבוא" נשמע קול שקט מבפנים. הארי בלע רוק והחליק את שערו לאחור במתח. "אתה החזק עכשיו. תזכור את זה. אל תיתן לה לשלוט בך." הוא מלמל, לא משוכנע. הוא פתח את הדלת ונכנס.
חזותו הוורודה של הבית השרתה עליו צמרמורת. דולורס אמברידג' ישבה לה על כורסתה הוורודה, קרפדית כתמיד, וכתבה בשקט על גיליון קלף. היא הרימה את ראשה וחייכה. "שלום הארי." היא אמרה בנעימות. הארי החזיר שלום עצבני.
"הרבה זמן לא התראינו הארי. איך אתה מרגיש?" אמברידג' התחילה ללכת לכיוון המטבח, חתול לבן וצמרירי עוקב אחריה. "תרצה תה?" הארי קמץ אגרוף. "מספיק עם השטויות אמברידג'. תחזרי לשבת."
אמברידג' חייכה. "אתה יכול לקרוא לי דולורס." היא התיישבה בעדינות והחתול קפץ על ברכיה.
הארי התיישב, מתוח כמו קפיץ בידיו של ילד סקרן. הוא בלע רוק בעצבנות.
"חתול נחמד." הוא אמר. אמברידג' הרחיבה את חיוכה הקרפדי. "קוראים לו ריצ'רד." הארי נאנח. "תשמעי, את במעצר בית כרגע. אני ביקשתי במפורש שיכלאו אותך באזקבאן, אבל הצלחת להימלט מעונש. אם תודי עכשיו, ייתכן שתקבלי עונש קל בלבד. אולי אפילו לא נראה בזה שבירה של ההסכם."
אמברידג' חייכה בחביבות. "אני חוששת שאני לא מבינה," אמרה, "אולי תסביר במה העניין?".
הארי נאנק. "את יודעת על מה שאני מדבר. העסק ההוא עם צ'ארלס אימפריסון. אנחנו יודעים שזה קשור בך. כמה אנשי קשר הסגירו את מעורבותך." אמברידג' גיחכה ולגמה מהתה שלה. "העסק ההוא באמת היה נורא, האין זאת? כמות כזו ש אנשים מתים…" הארי התרומם מהכורסה והרים את הקול. "אני לא מתבדח כאן! מספיק עם השטויות!" אמברידג' הרימה גבה. "אל תאבד את קור הרוח שלך, הארי. אתה כבר לא בהוגוורטס. אתה מייצג את משרד הקסמים כרגע, נכון?"
הארי נשם נשימה עמוקה והתיישב. "בכל מקרה," אמרה אמברידג', "אני מקווה שנוכל להתיידד. אני באמת מתנצלת על כל מה שעשיתי. השאיפה לכוח עיוורה אותי. לא יכולתי לראות את האמת."
"לא מעניינות אותי ההתנצלויות שלך, פרופסור." הארי חשק שיניים וקמץ את אגרופו, הצלקות שעל ידו מלבינות. "אני רק רוצה שתגידי לי מה את יודעת על העסק הזה."
אמברידג' לגמה לגימה נוספת והחיוך שלה נמחק. "ובכן, לא. אני לא מעורבת בפרשה. אבל אני בהחלט יודעת מי כן. זו קנוניה שהייתה קיימת כבר כמה זמן, והתכנון שלה התחיל בערך לפני שמונה שנים, כשהיית בן 16. כמה אנשים תכננו לנצל את מצב הלחץ בעולם הקסמים שנוצר בעקבות התחזקותו של זה שאין לנקוב בשמו כדי להשיג עוצמה. כנראה שהם המשיכו בזה אחרי נפילתו." אמברידג' לקחה גיליון קלף חדש, רשמה עליו כמה שמות ומסרה אותו להארי. "תמצא את האנשים האלה ותחקור אותם. הם יחשפו מספיק כדי שתוכלו למצוא את אימפריסון ולסיים את הקנוניה הזו."
הארי הרים גבות בהפתעה קלה. "באמת?". אמברידג' חייכה במתיקות. "למה שאשקר לך הארי?"
הארי נאנח. "תודה לך על העזרה, אמברידג'." "קרא לי דולורס".
הארי יצא מהבית, פתח את המטרייה שלו, קילל בקול רם והתחיל לצעוד.

"אתה לא רציני." אמר רון.
הארי הנהן. "אני רציני לגמרי. היא שיתפה פעולה באופן מושלם. היא באמת התנהגה כאילו היא מצטערת." הוא גנח. "היא בטח מבלפת." אמר רון. "עכשיו כשאתה בעמדת כוח, היא מתחנפת אליך."
הם ישבו במשרד של הרמיוני, החדר היחיד בלשכה למניעת התעללות בגמדוני בית. הרמיוני, בתור ראש הלשכה ובעובדת היחידה בה, נאבקה לקנות למחלקה כבוד ועניין בכוחות עצמה, בעידודם של רון והארי המשועשעים. הלשכה אומנם הוקמה בעקבות בקשתה המיוחדת של הרמיוני לשר הקסמים, אבל נחשבה לבדיחה. הסטריאוטיפ כנגד גמדוני הבית חזק מדי, והרמיוני נאלצה להיאבק בכל כוחה כדי לשבור את הסטריאוטיפ הזה.
הרמיוני הנידה בראשה בעודה שוקדת על גיליון הקלף. "שקלתם את האפשרות שהיא באמת מתחרטת?" רון צחק בקול רם. "תהיי רצינית הרמיוני. אנחנו מדברים פה על אמברידג'". הארי הנהן. "אין סיכוי שהיא מתחרטת. היא סתם מנסה להשיג לעצמה שום כוח והשפעה". הוא קימט את מצחו. "אבל אם כן, למה דווקא דרכי? היא יודעת שאין לה שום סיכוי…"
"אלא אם כן," אמרה הרמיוני, "היא באמת מעוניינת להתנצל."
רון נאנח. "תשכחי מזה הרמיוני. אין סיכוי שזה יקרה".
הארי הנהן, אבל המחשבה טרדה את מוחו. ומה אם הרמיוני צודקת?

הארי מלמל לעצמו בעודו צועד לעבר הבית במנצ'סטר. לא יאמן. כמה פעמים הוא יצטרך לעשות את זה? האישה הזו מטרידה אותו בכל פעם מחדש.
"היכנס." אמרה אמברידג'. ריצ'רד זינק מיד לכיוונו של הארי, שהדף אותו מעליו.
אמברידג' חייכה אל הארי במתיקות בעודו נכנס אל החדר. "שלום הארי. במה מדובר הפעם?"
"בפרשת הצדפה. שמעתי ש…"
"חכה הארי. אין צורך למהר. תרצה תה?" היא חייכה בעדינות רבה.
להארי נשבר לחלוטין.
"מה לעזאזל את רוצה ממני?!" הוא צעק. "את אחד האנשים המתועבים ביותר שהכרתי מימי. אני לא מעוניין להתחבר איתך, אני לא מעוניין לשתות איתך תה, אני לא מעוניין אפילו לדבר איתך! אז למה את מתעקשת להתנהג כאילו אנחנו חברים? מה הקטע? הא?!"
אמברידג' הרצינה. "אתה צודק. עשיתי לך דברים איומים. יש לך כל הסיבות בעולם לכעוס עלי."
"אל תעשי לי את ההצגה הזו של הנחמדות!" צעק הארי. "תגידי לי ישר בפנים. מה את רוצה?!"
אמברידג' הרכינה את ראשה. "אני מצטערת. אני רק רוצה לעזור לך."
הארי המשיך לעמוד שם, הדם זורם בראשו.
"אתה יודע מה עשיתי אחרי התקרית ההיא במשרד הקסמים? כשגנבת את הקמע? הלכתי וחיפשתי אחר המקור של הקמע. גיליתי שהקמע היה שייך לזה שאין לנקוב בשמו, והתחלתי לחשוד. ובסוף המלחמה, כשהסיפור הופץ ברבים… הבנתי כמה טעיתי. בזמן שאני הייתי עסוקה בניסיון להשיג כוח, אתה ניסית לעצור את זה שאין לנקוב בשמו בכל כוחך. אני רוצה ללמוד ממך מה הדרך הנכונה לחיות הארי. זה כל מה שאני רוצה."
הארי השתהה. היא מבלפת? היא לא? מה קורה כאן? הוא ישב וחשב כמה שניות, ואז נאנח.
"כן, אני אשתה תה." אמברידג' חייכה וקמה מהכורסה.
זו הייתה תחילת הידידות שלו עם אמברידג'. ידידות בלתי סבירה בעליל. אבל החיים לימדו אותו שלדברים בלתי סבירים בעליל יש נטייה לקרות בשלב מסוים.

"אני בבעיה רצינית."
אמברידג' הנהנה. "אפשר לראות את זה על הבעת הפנים העגומה שלך." ריצ'רד יילל. "מה קרה?"
הארי הסביר את עיקרי הדברים במהירות.
אמברידג' חייכה. "נשמע כמו צרה רצינית." היא אמרה. "אז מה אתה רוצה ממני?"
הארי קימט את מצחו. "רציתי לשאול אותך מה לדעתך אני צריך לעשות."
אמברידג' כיווצה שפתיים. "טוב, אני מניחה שאני יכולה לנסות…" היא חשבה קצת. "איך הילדים הארי?" שאלה בהיסח הדעת. "בסדר," הוא ענה בקוצר רוח קל, "ג'יימס בדיוק פוצץ את האגרטל שקיבלנו במתנה מפטוניה לרסיסים בלי לגעת בו. ג'יני התעצבנה קצת. אני בעיקר התרשמתי. אגרטל מכוער."
היא הנהנה קלות, חושבת. "ההגנות של הדרקון נשמעות כמו עניין קריטי. דרקונים מתים כשמכוונים לעברם לחש סקלונוסקופוס. נקודה. כנראה שזה לא שליט להבות קנדי רגיל." "כן, זה מה שגם הרמיוני חשבה. תיארתי לעצמי שאת תוכלי למצוא הסבר, עם המומחיות שלך בכשפי מגננה."
"אין אפשרות להטיל עליו לחש מגן. העור של הדרקון פשוט ידחה אותו. ישנה אפשרות, כמובן, שהוטלו עליו מספר גדול של לחשי מגן באותו זמן, כדי לשבור את ההגנות באמצעות כוח משותף… אבל עדיין, עור הדרקון לא אמור לתפקד באופן מתואם עם ההגנות הקסומות. אני אצטרך לעשות מחקר בנושא."
הארי תופף באצבעותיו במתח. "ומה בנוגע לעננות השחורות?"
אמברידג' הנידה בראשה. "אני לא יודעת. אולי פשוט הזריקו לו כמות גדולה של אבקה מתחת לעור, כדי שתתפזר בזמן שהוא זז. אבל זה דורש כמות אדירה של אבקה, וצריך להימנע משימוש בקסם על עור הדרקון. אני מציעה שתברר באיפה הגיעה האבקה הזו."
הארי קם. "זה מה שאעשה."
אמברידג' חייכה בנינוחות. "תבוא לבקר. אני אחקור את העניין"
הארי הנהן ויצא.
הוא נאנח וסגר את הדלת מאחוריו. תחנה הבאה, סמטת דיאגון.
פרק 3:
הארי פתח את דלת הקלחת הרותחת.
"שלום הארי!" נופפה לעברו הברמנית העליזה.
הארי נאנק. "שלום אמיליה."
טום, הבעלים של פונדק הקלחת הרותחת, החליט לפרוש לפנסיה לפני כמה שנים. הוא נתן לאחייניתו, אמיליה, שבדיוק סיימה את לימודיה בהוגוורטס, לנהל את פעילותו השוטפת של הפונדק. אמיליה, צעירה ולא מנוסה, הסתבכה בכמה עסקים לא נעימים עם קוסמי אופל, שהסתיימו בזה שהארי נאלץ להציל את עורה. מאז אמיליה הייתה טיפה ידידותית מדי כלפיו.
הארי התיישב על הדלפק. כמה זוגות עיניים ננעצו בו בעודו מזמין ספל בירצפת.
"אז, מה מביא אותך לכאן?" שאלה אמיליה, רוכנת לכיוון הארי בהתלהבות מה, וצמותיה הערמוניות משתלשלות מצידי ראשה.
"עסקים." אמר הארי לאחר לגימה קלה מהבירצפת. "אני באמצע חקירה."
"אוו, באיזה נושא? זה קשור לאתה-יודע-מי?" היא שאלה בלחישה קלה.
הארי נאנק שוב. "זה חסוי." אמיליה נאנחה באכזבה. הארי סיים את הבירצפת בלגימה סופית אחת וקם ממקומו.
"בהצלחה הארי!" קראה לכיוונו אמיליה, "תבוא לבקר!".
הארי הלך משם בעצבים. הבחורה טיפה סקרנית מדי והוא בכללי העדיף את טום. הארי נקש על הלבנה הפותחת את סימטת דיאגון. כלום לא קרה.
אה, נכון. הארי צעד קדימה והקיר נפתח מולו אוטומטית. אלה והחידושים שלהם. הוא שוכח בכל פעם מחדש. הקיר נפתח כשצועדים לכיוונו עכשיו. חדשני ביותר.
הוא נכנס לסמטת דיאגון. חיוך עלה על פניו. החקירה הזו התחילה להיות מעניינת. לאחרונה הוא עסק בכל מיני פרשיות טפלות, שום דבר שמצדיק עבודה של הילאים. העסקים היו שקטים בזמן האחרון, והוא השתעמם. בהרפתקה הזו יש מגע של קסם אפל ומסוכן, וגם את הריגוש שבחשיפת המזימה. אותו הריגוש שליווה את ההרפתקאות שלו בהוגוורטס. הריגוש הזה שבפתירת התעלומה ומציאת הפתרון להכל. כבר מזמן הוא לא חווה את זה. הארי שאף אוויר בשיכרון חושים בעודו צועד אל עבר סמטת דיאגון 93.
"חנות ההוקוס מוקוס של ג'ורג' וויזלי - חנות תעלולי קסמים" הכריז השלט האפור התלוי בכניסה. הארי נכנס לחנות.
קול שבירת זכוכית נשמע. הארי הפנה מבט במהירות. ילד אחד שבר בטעות את צנצנת הממתקיא, וממתקים צבעוניים נשפכו לכל עבר.
"לעזאזל אתכם, ילדים ארורים!" נשמע קול נרגן. ג'ורג' וויזלי, שערו אדום כלהבה, כרס קטנה מציצה בבטנו וכיסוי מתכת כסוף על אוזנו החסרה, צעד לכיוון הילד, מנופף בשרביטו באיום. "לכו מפה, חוליגנים קטנים! אין לי מצב רוח לשטויות שלכם!" הילדים מיהרו לברוח בבהלה.
הארי ניגש לעבר ג'ורג'. "אתה יודע, הוא עשה את זה בטעות." הוא אמר.
ג'ורג' רטן. "אה, פוטר. מה מביא אותך לפה? הסתבכת שוב באיזה משהו?" הוא הניף את שרביטו, והצנצנת תיקנה את עצמה בעוד הממתקים עפים לתוכה.
הארי הניד בראשו. "אתה יודע, מאז שפרד מת.."
"כן, כן, אני יודע, נהייתי קוץ בישבן ואני לא כמו שהייתי פעם וחייבים להשתקם. אני לא שם חצי קצוץ על כל זה, פוטר. מה אתה רוצה?"
הארי הניד בראשו, מתוסכל. ג'ורג' לא הצליח לעמוד במוות של אחיו. האופי שלו השתנה לחלוטין בעקבות האובדן שחווה. רון טוען שג'ורג' כנראה נפגע מאיזושהי קללה שפגעה במוח שלו במהלך הקרב על הוגוורטס, ושזה כנראה מה שגרם לשינוי הקיצוני הזה. הדעות חלוקות. העניין הוא שג'ורג' לא בדיוק מתנהג כמו פעם, למרבה התסכול.
"שמע, ג'ורג', אני כאן בעניין רשמי. אני צריך שתגיד לי…"
"אה, כן, העבודה המפורסמת של פוטר בתור הילאי. אז במה אני יכול לסייע להילאי חשוב כמוך?"
הארי עיוות את פניו. "מכרת במקרה כמויות גדולות של אבקת חושך אינסטנט מפרו בזמן האחרון?"
ג'ורג' צחק, חיקוי מצמרר לצחוק הישן ומלא החיים שלו. "זה העניין? בטח שכן. מוצר מאוד מבוקש."
"אני מתכוון לאדם ספציפי." הארי אמר בסבלנות פוקעת.
"מה קרה, מישהו החשיך את כל קינגס קרוס בבת אחת או משהו?" שאל ג'ורג' בגיחוך.
"פשוט תן לי לבדוק ברשימות." אמר הארי, עצבני.
"בוודאי, אדון חוקר." אמר ג'ורג' ופנה לאחורי הדלפק, מקלל בשקט. הוא חזק עם פנקס וזרק אותו לעבר הארי. "קח, תהנה."
הארי פתח את הפנקס ועיין. היו כמה רכישות של אבקת חושך אינסטנט. שתיים משכו את תשומת ליבו של הארי. הראשונה הייתה הזמנה של כמה קילוגרמים של אבקה פעם בחודש במשך השנה האחרונה בידי אדם בשם קארל סמית'. השנייה הייתה הזמנה גדולה של עשר ארגזים שנעשתה על ידי גורם חסוי, לפני כחודש..
"מי הגורם החסוי הזה?" שאל הארי.
"שלחו פתק. אמרו להשאיר את הארגזים באיזה סמטה, והשאירו שם את הכסף. זה היה טיפה חשוד, אבל בן אדם צריך להתפרנס, ת'יודע."
הארי הנהן. זה נראה מבטיח. הזמנה גדולה וחשודה במיוחד…. זה בהחלט מבטיח.
"תודה."
"אל תודה לי פוטר. אני לא צריך את התודות שלך."
הארי הרכין ראש ויצא מהחנות המדכאת.

"הפוץ." אמר רון.
"הפוץ הזה הוא אח שלך, רון." נזפה הרמיוני. "והוא עבר משהו קשה. אתה צריך להתחשב בזה."
רון נאנח. "אני יודע את זה, הרמיוני, אבל זו לא אשמתי שג'ורג' נהיה יותר גרוע מפרסי בשנים האחרונות!"
הרמיוני הנידה בראשה. "נו, זה לא חשוב. הארי, מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?"
"הודעתי לפראן, והוא שלח יחידה של חוקרים שתנסה לעלות על עקבותיו של הבנאדם הזה. בינתיים אני עומד לחקור בנוגע לאדם השני, קארל סמית' הזה. צריך לפסול אפשרויות." אמר הארי.
הרמיוני הנהנה. "הייתי שמחה לעזור, אבל אני עסוקה מדי. בדיוק גילינו על איזה בחור אחד, ג'יימס פאולינו, שהחזיק שישה גמדוני בית והעביד אותם בצורפות כל היום וכל הלילה, ואחר כך מכר את התכשיטים שהם יצרו. נורא ואיום."
"הפראן הזה לא צרפתי מדי?" אמר רון, מקמט את מצחו.
הרמיוני נאנקה בתסכול. "רון, אל תהיה גזען. במסגרת הסכמי השלום עם צרפת, משרד הקסמים ביצע כמה החלפות עובדים עם משרד הקסמים הצרפתי. צריך להתמודד."
"אבל הם צרפתים."
"אויש, נו באמת. הארי, לך לפגוש את הקארל סמית' ההוא. אני אראה אם אני יכולה לפנות זמן לעזור."
הארי קם וצעד החוצה.

"שלום לך, מר פוטר."
קארל סמית' היה קוסם גבוה ומכובד, לבוש בגלימת טוויד מחויטת וחובש כובע עגול. פרצופו היה חלק ורזה, והוא הדיף ריח של לבנדר.
"שלום, מר סמית'. אפשר להיכנס בבקשה?"
"וודאי, מר פוטר. תרצה תה?"
ביתו של קארל סמית' היה בית גדול ומרווח בפאתי נוטינגהאם. אחוזה תלת קומתית קטנה, בעלת מראה נוח מבחוץ ונוח עוד יותר מבפנים. מסוג הדירות שנותנות תחושה שמישהו עשיר גר בהן.
סמית' מזג להארי כוס תה והתיישב מולו על קורסת הקטיפה הרכה.
"ובכן, מר פוטר, מה בדיוק רצית לשאול אותי?"
"זה העניין מר סמית'." פתח הארי. "אני חקר כרגע מקרה חמור ביותר, והחקירה הובילה אותי לחנות של ג'ורג' וויזלי בסמטת דיאגון, שם מצאתי שהזמנת אבקת חושך אינסטנט מפרו בכמויות גדולות בחודשים האחרונים. רציתי לשאול אותך על מה העניין."
סמית' צחק בקול לבבי בעודו טופח בשרביטו על הספה בהיסח הדעת.
"וודאי. זה בבירור מחשיד. אבל אני רק רוצה לעשות שימוש באבקה במחקרים שלי."
"מחקרים?"
"בוא ואראה לך. אתה לא תצטער."
סמית' קם מהכורסה והתחיל לעלות במדרגות. הארי, מסוקרן, הלך בעקבותיו.
סמית' הוביל אותו לקומה השלישית ופתח דלת. הדלת הובילה לחדר גדול, מלא במבחנות ובציוד מעבדה. ניתן היה להבחין בכמה מבחנות מלאות אבקה שחורה.
"אני עורך כאן ניסויים בתכונות קסומות של חפצים. אני מנסה לפצח את סוד אבקת החושך. האבקה בעיקרון נספגת עם האוויר כשהיא מתפזרת, וצובעת אותו בשחור באורח קסום. זו הסיבה שאי אפשר לראות דרכו גם באמצעות לחשים. אני מנסה להבין איך זה עובד. אם המחקרים שלי יצליחו, זה יוביל לפריצת דרך בתחום שינויי הצורה המעשיים!"
הארי התחיל להשתעמם.
"אני מבין, מר סמית'. עלי להציג בפניך מספר שאלות. האם מחקריך עירבו באיזשהו אופן שימוש בדרקונים?"

זה היה בזבוז מוחלט של זמן. נו טוב.
הארי חזר למשרדו.
"פוטר!" הארי נעצר. יש משהו בדבריו של רון.
הארי נכנס למשרד של פראן. "כן אדוני?"
פראן צמצם עיניים. "הגיעו חדשות בנושא החקירה שלך, פוטר."
הארי התנער מיד מהשעמום. "כן?"
נראה שהפושע שאתה מחפש הוא פושע מוכר. אנחנו מחפשים אותו יחסית הרבה זמן בניסיון להוביל אותו למעצר. אחד מאוכלי המוות היחידים שעדיין חופשיים. אין לי מושג איך תמצא אותו."
הארי הנהן. "במי מדובר?"
פראן משך בשפמו. "רודולפוס לסטריינג'."

פרק 4:
"אדון האופל מת!"
רודולפוס התרומם בתאו. כן. הוא ראה את זה מגיע. הוא רואה הכל מגיע.
בלטריקס ידעה שהוא צודק, אבל היא סירבה להאמין. בחורה מסכנה. היא מתה עכשיו.
"היי, שמעת, איש זקן? הוא מת! אנחנו חופשיים!"
רודולפוס התרומם. הוא נמצא באזקבאן כבר חודש. אזקבאן של וולדמורט. עכשיו הוא מת, כלומר אזקבאן שייך למשרד הקסמים שוב. הם ישמחו למצוא אותו כלוא בתא הזה. לרוע המזל, זה לא הולך לקרות.
"היי! בחור זקן! אתה מקשיב?" צעק עליו האיש שלידו. אחד החבר'ה של מסדר עוף החול. היה אמור להיות מגויס חדש, אבל הוא נתפס. ועכשיו רודולפוס תקוע איתו. הכל בגלל שהוא החליט לפרוש. השתפן ברגע האחרון, הם אמרו. שטויות. הוא פשוט ידע שזה הולך להגיע. זה הכל.
רודולפוס אחז היטב בשרביט והניף אותו כלפי מעלה. "אקספקטו פטרונום!"
הסוהרסנים התרחקו. רודולפוס נשם לרווחה.
"וואו, רגע, היה לך שרביט כל הזמן הזה? מי אתה? איך הגעת לפה?"
רודולפוס הסתובב והרים את השרביט. "אבדה קדברה!"
הוא החזיר את השרביט לגלימה. הכל משתנה עכשיו. וולדמורט צלל לתהום, אבל הוא לא מתכנן ליפול איתו.


"רודולפוס לסטריינג'? הוא לא באזקבאן?"
הרמיוני הפסיקה לשנייה לצעוד הלוך ושוב בחדר כדי לנעוץ ברון מבט עצבני. "הוא נמלט משם לפני עשר שנים רון. הייתי מצפה שתשים לב."
"טוב, אני לא עוקב אחרי כל אוכל מוות באופן מדויק. סליחה על…"
"הוא לא כל אוכל מוות." אמר הארי. "הוא בעלה של בלטריקס."
בלטריקס לסטריינג'. הנה שם שהוא לא שמע כבר כמה זמן, וקיווה לא לשמוע שוב. הרוצחת של סיריוס.
"אבל בלטריקס מתה. כמה גרוע יכול להיות הרודולפוס הזה בכל מקרה?" אמר רון, תקווה קלה בעיניו.
הרמיוני חזרה לצעוד הלוך ושוב ברחבי החדר. "זה העניין רון, אנחנו לא יודעים. עד כמה שיש לנו מושג, הוא יכול להיות יותר גרוע ממנה. אני בקושי יודעת עליו כלום, חוץ מזה שהוא נצר לשושלת לסטריינג', היוצרים המקוריים של קללת קרושיאטוס…. אנחנו חייבים למצוא מישהו שבאמת הכיר אותו. אבל מי הכיר אותו?"
רעיון הבזיק במוחו של הארי. "יש לי. קריצ'ר!"
קראק! בקול נפץ חזק ובהיר, הופיע בחדר גמדון בית זקן ומקומט, לבוש במגבת מטבח נקייה. הגמדון פתח את עיניו, וחשף את החור הפעור בגלגל העין הימני שלו. הוא חשף את שיניו הנותרות בחיוך מצמרר.
"אדונילי הארי, גבירתילי הרמיוני, אדונילי רון, כמה נפלא לראות אתכם שוב. קריצ'ר לא ראה אתכם הרבה זמן. כבר כמעט חשב שנעלמתם. קריצ'ר מטפל יפה יפה בבית של אדונילי הארי, אם אדונילי ירצה אי פעם לחזור לבית בלק. אולי…"
הארי, רון והרמיוני החליפו מבטים של אי נוחות. בזמן האחרון, כלומר בשנים האחרונות, נהיה קשה למצוא זמן וסיבה להגיע לכיכר גרימולד, והם די שכחו מקריצ'ר. הוא נשאר שם לבד במשך הרבה זמן, יוצא רק מדי פעם כדי לסייע להרמיוני באחד ממסעי הפרסום שלה.
"קריצ'ר," קטע הארי את שטף המלמולים, "אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."
"בוודאי, אדונילי. אדונילי שואל כל מה שתרצה, וקריצ'ר מגיד. קריצ'ר מוכן לגלות לך הכל הכל, רק תש…."
"הכרת את רודולפוס לסטריינג'?" שאל הארי, קוטע את קריצ'ר שנית.
קריצ'ר נעצר, בוהה בהארי בעין היחידה שנותרה לו. השנייה אבדה בקרב על הוגוורטס.
"אדונילי שואל שאלות מוזרות. למה לו לאדונילי לשאול על רודולפוס לסטריינג'?"
"זה בקשר לעבודה, קריצ'ר." אמר הארי.
קריצ'ר השתהה קלות.
"מר לסטריינג' נפגש עם בלטריקס בבית בלק כמה פעמים, הו כן. הוא היה שידוך נאה לגבירתילי הנעלה וטהורת הדם, ש…"
קריצ'ר נעצר, בוהה בקיר, ואז הסתובב בחזרה, רוטט קלות. חיוך קפוא עיוות את פניו, והוא הניע את אצבעותיו בחוסר נוחות, שותק שתיקה מחרידה ומהמהם.
"אוי, הארי, אני חושבת שתקעת אותו עם הפקודות שלך." אמרה הרמיוני.
אה כן. הארי פקד על קריצ'ר לא להזכיר או להתייחס לטוהר הדם של אדם מסויים אלא אם נשאל על כך מפורשות. מצד שני, הוא הצטווה לא להעניש את עצמו בשום דרך. כך שכרגע הוא כנראה תקוע.
"קריצ'ר, פעם הבאה במקום להעניש את עצמך, פשוט תתנצל." אמר הארי, מוציא את קריצ'ר מהלופ.
"כמובן אדונילי. אני מצטער על ההפרה הנלוזה והנאלחת של דבריך. גבירתילי בלטריקס, אם כן, נישאה למר לסטריינג', ועזבה את הבית. זה בעצם הפעם האחת שראיתי את מר לסטריינג', אדונילי. מלבד פעם אחת נוספת, כשגבירתילי זימנה אותי כדי…"
"כן, כן, כדי שתסייע להרוג את סיריוס." אמר הארי בקוצר רוח. "איך התרשמת ממנו?"
"מר לסטריינג' היה אדם מכובד, אדונילי, צעיר ומלא אמביציה. עם זאת, הוא היה טיפה מוזר, כן כן."
"מוזר?" שאל רון.
"כן אדונילי. מר לסטריינג' טען שהוא חוזה עתידים, ושהוא יכול לראות שבלטריקס תהיה נשואה לו באושר, כך אמר."
הארי ורון החליפו מבטים. הרמיוני גלגלה עיניים.
"עוד משהו?" שאל הארי.
"לא, זה הכל אדונילי."
"טוב, אתה יכול ללכת עכשיו קריצ'ר." אמר הארי.
קריצ'ר התעתק בקול נפץ נוסף, מותיר אחריו ריח גופריתי קל.
"טוב, זה לא עזר לנו בכלום," אמרה הרמיוני, "מה עכשיו?"
"מה היה הקטע הזה עם החוזה עתידים? זה כמו גילוי עתידות?" שאל רון בבלבול.
הרמיוני גלגלה עיניים שוב. "רון, גילוי עתידות זה גיבוב של שטויות. זוכר את פרופסור טרלוני?"
הארי הנהן. סיביל טרלוני. הוא שמע שהיא יצאה לגמלאות. "אבל היא הייתה נביאה אמיתית. היא ניבאה את הנבואה הגדולה."
"הנבואה הגדולה הייתה מקרה מיוחד, הארי." אמרה הרמיוני, תסכול עמוק בקולה. "רוב המקצוע הזה הוא קשקוש."
רון הניד בראשו. "טוב, לא חשוב. מה אתה עומד לעשות הארי?"
הארי חשב לשנייה. "אני חושב שאני אנסה למצוא אותו בעצמי. יש לי כמה רעיונות."
"תיזהר הארי." אמרה הרמיוני בדאגה.
"אני אזהר." אמר הארי בעודו פוסע מהחדר.
הארי הניף את שרביטו והתעתק משם.
דבר לא קרה. הארי הביט בשרביט שלו בתמיהה. זה לא קרה לו כבר הרבה מאוד זמן. מאז גיל שש עשרה, בעצם.
הוא הניף את השרביט והתעתק שוב, הפעם בהצלחה.
הארי השתחרר מכבלי ההתעתקות ונשם בתחושת בחילה את האוויר ההביל של סמטת נוקטורן. "הגיע הזמן לעשות עסקים." הוא נאנח

פרק 5:
הארי צעד במהירות, מתעלם מהמבטים המפוחדים ומהקולות המתלחששים. אף אחד לא שמח לראות הילאי בסמטת נוקטורן. הארי נזכר בפעם הראשונה שביקר בסמטה. הוא היה אז בן שתיים עשרה בלבד, והגיע בטעות לאח של בורגין וברקס, חנות חפצי האופל החוקית הגדולה בבריטניה. הארי הביט בחנות, שחלונותיה כוסו בקרשים. טוב, לפחות הייתה חוקית. הארי עצמו דאג להוציא את החנות אל מחוץ לחוק לפני חמש שנים.
הארי נכנס לחנות הסמוכה לבורגין וברקס, שנקראה המרכז לכושף - חפצי עזר קסומים. זו החנות היחידה בסמטת נוקטורן שלהארי הייתה איזושהי סימפתיה כלפיה. הארי סגר את הדלת מאחוריו.
החנות הייתה קטנה ולא מסבירת פנים במיוחד. גולגולת מחייכת בהתה בהארי בעת שנכנס אל תוך החנות. הגולגולת הייתה מחוברת לשלד לבוש גלימה המצויידת בברדס. הגלימה נראתה עתיקה ומאובקת, וחור נוצר בשרוולה. הארי הביט מסביב, על שלל חפצים שונים ומשונים, שכולם נתנו רושם בין אפל, מלחיץ או סתם מוזר.
"או, אדון פוטר!" ניגש אליו המוכר. אדם שמן ומזוקן בשם מרקוס פליקס, שהארי נעזר בו כמה פעמים בעבר. המרכז לכושף הייתה חנות שהתמחתה בעזרי דו קרב, ויצא לה שם של חנות בעלת אופי מפוקפק למדי. כמה מהחפצים שנמכרו בחנות היו על גבול המסוכן, ורובם לא היו חוקיים. עם זאת, הארי נזקק לקשר אחד לפחות בעולם התחתון, ולכן נמנע מלהלשין על פליקס.
הארי חייך. "שלום פליקס." פליקס ניתר לכיוונו, משפשף ידיים.
"הנחתי את ידי לאחרונה על חפץ מעניין מאוד, והייתי רוצה שתעיף בו מבט." אמר פליקס. בלי לחכות לתגובתו של הארי, הוא הפנה אותו לכיוון הדלפק, שם היה מונח, בין השאר, זוג משקפיים. הארי הרים גבה.
פליקס גיחך, מצביע על המשקפיים. "אז, מה אתה אומר?"
הארי לא היה בטוח איך להגיב. המשקפיים היו כסופות מסגרת, עם עדשות עבות ומעין בוהק כחלחל סביבן. "מה אני אמור לראות פה?"
פליקס חייך חיוך רחב, שחצה את פניו כמעט לשניים, והארי נזכר לשנייה בצווארו של ניק כמעט-בלי-ראש, רוח הרפאים של גריפינדור בהוגוורטס. הרושם היה דומה. "בשנייה בה ראיתי את זוג המשקפיים הזה חשבתי עליך, מר פוטר. המשקפיים האלה מתאימים את עצמם לראייתו של הלובש אותן, כך שהן יתאימו לך באופן מושלם. הן לא מסוגלות להישבר אלא באמצעות הלחשים החזקים ביותר, והן לעולם לא יפלו מאפו של המשתמש שלא מרצונו. האין זה כלי שימושי לקוסם כבד ראייה העוסק בדו קרבות?"
הארי הרים גבה. למרות הדרך המוזרה בה פליקס אהב לנסח את דבריו, הוא לא יכול להכחיש את העובדה שהחפץ הזה הוא בדיוק מה שחסר לו בהרבה מצבים. "אולי ביום אחר. החפץ הזה מעניין, אבל אני פה בענייני עבודה." הוא אמר.
פליקס הנהן, מרחיב את חיוכו עד כדי סכנה לשלמות פרצופו. "כמובן, כמובן. מה אני יכול לעשות בשבילך, מר פוטר?"
הארי היסס. לפני שלוש שנים, הארי הזדקק לעזרה בנושא ספציפי שדרש ידע נרחב בנוגע לעולם התחתון. קינגסלי שאקלבולט, הילאי לשעבר ושר הקסמים הנוכחי, המליץ לו על פליקס. פליקס היה ידידותי כלפי הארי, ונתן לו את המידע שהיה צריך, אבל הארי חשף אז מעט יותר מדי מפרטי החקירה שלו. פליקס מכר את המידע לאחר מכן, והמבצע כמעט נכשל. הארי לא יכול היה להאשים את פליקס, שכן אחרי הכל, הוא פנה אליו לעזרה וקיבל אותה ללא תשלום. מלבד זאת, הארי ידע שאולי יזדקק לפליקס בעתיד, ולכן נמנע מלהזכיר את הנושא. ובכל זאת, עדיף לשמור את כמות המידע שהוא נותן לפליקס במינימום האפשרי.
"אני צריך שתספר לי איפה אני יכול למצוא את רודולפוס לסטריינג'." אמר הארי, שוקל את דבריו בזהירות.
חיוכו של פליקס הצטמצם במידה ניכרת. "רודולפוס לסטריינג'? מה יש לך לעשות עם בחור כזה?"
הארי הרים גבה. "הוא אוכל מוות לשעבר שנמלט מאזקבאן. אני צריך סיבה נוספת?"
פליקס נראה מהורהר. "כמובן שלא. בכל מקרה, השמועה אומרת שרודולפוס ברח למסתור. אני לא חושב שיהיה קל לאתר אותו."
"אתה יודע משהו על שותפים שהוא אולי עבד איתם?" שאל הארי.
"בוודאי, אבל אלה די הרבה אנשים. הלסטריינג'ים היו מאוד פעילים, במיוחד בתקופת עלייתו הראשונה של אדון האופל. אני יכול להכין רשימה."
הארי הנהן. "זה יהיה מצוין."
פליקס נפנה להכין את הרשימה. הארי חיכה ועיין במוצרים.
כעבור דקה פליקס הושיט להארי פיסת קלף. "אלה כל מי שיכולתי לחשוב עליהם."
הארי הנהן וטמן את פיסת הקלף בכיסו. "יום טוב פליקס." הוא פנה ללכת. כעבור שנייה נמלך בדעתו והסתובב. "תגיד, כמה על המשקפיים?"

"אז אתם עוצרים את כל האנשים האלה?" שאלה הרמיוני.
יומיים עברו. הארי, לאחר קבלת אישור מפראן, הקפיץ חצי מחלקה במטרה לבצע מעצרים במהירות המירבית. עכשיו הוא ישב במשרד וחיכה לתוצאות.
הארי הנהן. "פליקס אמין. אנחנו עוצרים אותם באשמת יצירת קשרים עם פושע. התקווה היא שאחד מהם יוכל להסגיר את מיקומו של לסטריינג'."
רון קימט את מצחו. "רגע, אם לסטריינג' עשה את זה, הוא היה צריך לצאת מהמסתור שלו כדי לאסוף את אבקת החושך, לא?"
הרמיוני נאנחה. "זה בדיוק העניין, רון. הוא לא יכול לעשות את זה, כך שכנראה יש לו שותף."
מזכר נכנס למשרד ופתח עצמו על שולחנו של הארי. הארי הביט בו שנייה, ואז נעמד.
"מה קרה?" שאלה הרמיוני בבהלה.
הארי התחיל ללכת. "המיקום של לסטריינג' נחשף. אני יוצא לשם."
הרמיוני נעמדה. "אני באה איתך." הארי הנהן.
רון לבש פרצוף מודאג. "מה? למה?"
הרמיוני גיחכה. "הארי לא יסתדר בלעדי." אמרה.
הארי חייך. כנראה שלא.

פרק 6:
פליקס הכין את החנות ללילה. הוא המהם בעודו סוגר את התריסים. עבר עליו שבוע טוב. המכירות בשמיים. פוטר הפך את החנות שלו למאוד פופולרית, וגם הסגירה של בורגין וברקס עזרה. פליקס שיהק והתיישב על כורסתו, לוגם היישר מבקבוק של וויסקי אש.
"שלום מרקוס." נשמע קול מן המדרגות. פליקס התרומם מכורסתו הסתובב, שולף את שרביטו במהירות של שד. על המדרגות עמד אדם רזה וחיוור, ולו כובע עגול ושפם מברשת קטן ומסודר בצבע אפור כהה. פליקס השתנק.
הזר גיחך. "אתה מוכן להפתעות, אני רואה."
פליקס הושיט את ידו בפראות, תפס מוט ברזל קצר ומחודד בקצהו, מעין יתד פלדה, ותקע אותו ברצפה. "מה אתה עושה כאן?"
הזר החל לרדת במורד המדרגות. "ההילאים עומדים למצוא את המיקום שלי בעוד כשעה. אני לא יודע איך, אבל זה בהחלט יקרה. וכשזה יקרה, הם יפשטו על המחבוא שלי. למרבה המזל, ההתראה הספיקה לי להכין מלכודת קטנה משל עצמי. כשפוטר יגיע למחבוא, הוא יצטער על היום בו הוא נולד. ובינתיים, אני צריך לוודא שלא תחשוף עוד מידע מסגיר, כהרגלך בקודש."
פליקס בלע רוק. "רודולפוס, אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו."
רודולפוס הרים את שרביטו. "אני לא מתחרט על כלום."
קרן אור אדומה בקעה משרביטו של פליקס, מכוונת היישר אל ראשו של רודולפוס. רודולפוס הטה את ראשו קלות והקרן חלפה ליד אוזנו, פוגעת במקום זאת בחליפת שריון עתיקה. החליפה שמטה את חרבה.
רודולפוס חייך חיוך עדין. "קללת פריקה מנשק? אתה מזדקן, בוודאי. או שאולי אתה נמנע משימוש בקללות שעלולות לפגוע בחנות?"
פליקס קילל. רודולפוס הרים את שרביטו. "אבדה קדברה!" שאג, וקרן אור ירוקה בקעה מן השרביט.
פליקס הניף את שרביטו כלפי מטה, אל מוט הברזל. כיפה של אנרגיה שקופה בקעה מן היתד והקיפה את פליקס. כשהקרן פגעה במעטפת, היא נעלמה, והמעטפת החלה לזהור באור ירוק.
רודולפוס הניד בראשו. "חסר תועלת. לא תוכל לצאת מגולם הלחשים עכשיו בלי שהלחש הספוג בו יהרוג אותך. ולא תוכל להתעתק משם, כיוון שאתה עצמך חסמת את האפשרות להתעתק בחנותך."
פליקס התנשף והרים את השרביט. חליפת השריון זעה והרימה את חרבה. הרונות החרוטות עליה החלו לזהור.
רודולפוס הרים גבה. "כל לחש שאטיל על הבובה יוחזר אלי. מעניין." הוא הסתובב. "אם כך… אבל למה?"
חליפת השריון הניפה את חרבה במהירות. רודולפוס הסתובב. "התחמקות לא תעבוד, הא?" רודולפוס הטה את שרביטו קדימה בתנועה אלימה. לחש הדחיפה נהדף מחליפת השריון וחזר אחורה אל המטיל, הודף את רודולפוס הרחק מן החרב המונפת. רודולפוס הניף את שרביטו והשתמש בלחש מרפד, שריכך את נפילתו. הוא נעמד במהירות בעוד חליפת השריון צועדת קדימה.
רודולפוס ירה פיצוץ משרביטו, שריסק את הרצפה תחת רגלי החליפה והפיל אותה. ואז הסתובב, מתחמק מלחש פריקת הנשק שנשלח לעברו, והניף את השרביט פעם נוספת. פליקס הרים את השרביט באוויר, והבובה קפצה מן הרצפה ונחתה בין רודולפוס לגולם הלחשים. רודולפוס חייך. "טעות. אתה עומד למות בעוד חמש שניות."
גבותיו של פליקס קפצו בהפתעה. רודולפוס הניף את שרביטו, וארגז גדול ריחף באוויר והוטח בחליפת השריון. חליפת השריון עפה אחורה והתנגשה בגולם.
אישוניו של פליקס התרחבו בעודו קולט מה הולך לקרות. הקללה הממיתה האצורה בגולם הלחשים פגעה בחליפה בעוד הגולם מתפרק, ניתזה ממנה ונורתה חזרה אל פליקס. פליקס קרס על הרצפה, מת לחלוטין.
רודולפוס הסתובב. "חמש שניות עברו. כפי שצפיתי." הוא עלה במדרגות ונעלם, מותיר את גופתו של פליקס מאחור.
 
הממ... הפרק נחמד למדי וכתוב טוב, אבל... זה סיפור מעולה, לא הארי פוטר.
צורת הכתיבה שונה בעליל-בסדר, אבל הארי מתנהג קצת OOC. ממתי הארי הוא כזה יהיר ומתנשא? ולמה הוא לא מראה איזשהי עוינות כפי הצרפתי? ולא, זה לא מיתוס. אני מכיר כמה אנגלים ש... לא מתים על צרפתים באשר הם Français.
בסך הכל אתה כותב טוב, אבל הייתי מציע לך להשתמש בדמות מקורית-קוסם שעובד לצד הארי או משהו, כי הדמות שאתה מציג פה הוא לא הדמות שאני מכיר.
 
היהירות של הארי בספרים המאוחרים היא השפעה של ההורוקרוקס על אישיותו בתוספת הורמונים של גיל ההתבגרות. עם זאת, אני חושב שמה מפריע כאן יותר היא גישת הראש הקטן שהארי מפגין. הארי לא האדם הנמרץ ביותר עלי אדמות אבל אמורה להיות לו פה תחושת שליחות כלשהי. הוא רצה להיות הילאי. אני חושב שכדאי לרמוז שקרו דברים שציננו את התלהבותו מהעניין... אולי משפט על העובדה שהוא מבצע פה עבודה של המחלקה לפיקוח על חיות פלא ולא עוסק במה שרצה לעשות כשהלך ללמוד להיות הילאי - לתפוס פושעים...
 
מסכים עם מה שכבר נאמר - זה עומד יפה בפני עצמו, מעניין וזורם, אבל לא דומה להארי פוטר. הכתיבה לא כל כך דומה לזו של רולינג, וגם הדמות לדעתי לא דומה להארי פוטר. האמת אגב שהדמות קצת מזכירה את מאלפוי...
 
קודם כל, נהניתי. הסיפור מהיר וזורם (אולי טיפה מהיר מדי), נחמד לראות עסקי קוסמים מבוגרים, נחמד לראות הארי שיודע מה הוא עושה. אני מסכים שהוא יותר מדי שחצן, במיוחד להילאי מנוסה - ניסיון לרוב מתבטא יותר בקור רוח וזהירות מאשר בידע וכוח. הייתי מצפה שהוא יבין שמשהו לא בסדר ברגע שהוא ראה דרקון מוקף באבקת חושך (כלומר קוסם מעורב בעניין). התעלומה של הדרקון מסקרנת ואני מקווה שתוכל לתת לה הסבר מספק.

למרות שהתעלומה של אמברידג' הרבה יותר מעניינת. יש כאן פוטנציאל ענקי, מחרטה אמיתית לתאונה קסומה למזימה ממש ארוכת טווח (אני מקווה שהיא לא סתם מבלפת, זה יהיה ההסבר הכי פחות מעניין).

הכתיבה מהירה ומהנה אבל בבקשה, בשם כל מה שיקר, *בבקשה* תן לכל דמות פסקה משלה. כשמישהו מסיים לדבר ואתה מתאר את התשובה או התגובה של דמות אחרת, קפוץ שורה לפני כן. הערבוביית דמויות-פסקאות שיש לה כרגע ממש מציקה לי ואני אודה לך מאוד אם תשים לב לזה בעתיד.
 
פחות אהבתי את הפרק השלישי, בעיקר בגלל ג'ורג'. אם להיות הוגן הבעיה שלי היא בעיקר עם המוות של פרד (שאני עדיין מסרב לקבל כקאנון), אבל שינוי האופי הזה לא מרגיש מתאים או נחוץ. ואם הוא הפך לגבר מזדקן ונרגן, הייתי מצפה שהחנות שלו תאבד לקוחות צעירים מאוד מהר.
שאר הפרק היה סבבה. השינויים הקטנים כמו אמיליה והכניסה לסמטת דיאגון נחמדים, וקארל סמית' (שם קצת פשוט לקוסם אריסטוקרטי אבל מילא) נראה בחור נחמד. אני די בטוח שזה קשור אליו איכשהו, אבל נחכה ונראה.

רודולופוס לסטריינג' הוא בחירה מעניינת. הוא לא היה בולט במיוחד בסדרה המקורית, והוא כנראה די זקן בשלב הזה. מצד שני, הוא מאוכלי המוות הבודדים שסביר שעדיין יהיו פעילים...
 
טוב. אני מקווה שזו הקפצה לגיטימית, כי נראה לי מיותר לפתוח נושא חדש בשביל זה.
אחרי קפיאה ארוכה, החלטתי לנסות להמשיך את הסיפור הזה. העליתי עכשיו שתי פרקים נוספים. אני אשתדל להעלות פרק לפחות כל שבוע מעכשיו.
אשמח לביקורת בונה.
 
נחמד מאוד. הארי מרגיש אומנם שונה מאוד כאן, ולא ממש אהבתי את העובדה שהוא נותן לאחרים לעשות את העבודה השחורה, אבל, לדעתי לפחות, זה הרבה יותר טוב מהספרים המקוריים. למרות שאני קצת משוחד כי ממש לא אהבתי אותם.
 
אהבתי את הסיפור הרביעי. הדמויות מרגישות נכונות והסיפור זורם ומעניין.
המילים ״לופ״ ו״אמביציה״ קצת הפריעו לי והייתי מעדיף חלופות עבריות, ובסוף נשמטה לך נקודה.
עריכה: קראתי את חלק 5. אהבתי.
 
חזרה
Top