לקונראד יש עניינים חשובים, אבל לשם שינוי הוא חורק שיניים ומציית להוראות הרופאים. ''המתנקש בחיים? שמרו עליו, יש לי שיחה חשובה איתו'', הוא אומר, ואז המשחה נמרחת על פצעיו והוא שוקע בשינה עייפה ועמוקה.
צרחות, צרחות נוראות. שוב, הוא חושב איפשהו בירכתי התודעה, שוב הצרחות האלו שרודפות אותו. הוא לא בוכה, כל הדמות שלו בוזבזו ביום הארור ההוא. בגללו. אם הוא רק היה פחות תאוותן, פחות חמום מוח, פחות טיפש, אם היה חושב קצת... הכל בגלל שהתעקש לעשות את זה, לעזאזל! צ'זארוס צדק. הוא בסך הכל ממזר סוטה ובוגדני...
...הצרחות משתנות. ''סריס פחדן, זה מה שאתה!'', פניה הזועמות של מרגרטה מרחפות לפניו, אדומות מכעס ומרגשות אחרים. לעזאזל איתה, למה היא לא יכולה להבין, הוא רוצה להגן עליה, הוא אוהב אותה והוא לא מוכן לאבד גם אותה... ''אני בטוחה שצ'זארוס חתך לך אותו כשגילה על זה!'', פני הלב הזועמות מסננות. ''שתקי אישה טיפשה!'', הוא חש את עצמו צורח, אבל הצרחה חלשה, מעומעמת, כאילו אמר אותה מתוך שינה...
...והוא באולם הגדול של קן העיטים, יושב על הכס. עיטים מתעופפים בכל האולם, שחורים כלילה, וכל מפקדיו יושבים לאורך השולחן הארוך. הם יושבים שם כי מישהו מת, אבל קונראד לא יודע אפילו מי... אמא? מרגרטה? הוא עצמו? ואז היארל מזנק ונועץ את הפגיון בחזהו, אבל היארל כבר נראה כמו בן מחצית. וזה כואב רצח... ''אדוני הלורד!'', בן המחצית מטלטל אותו, או שזו אמו? או סר אלברט? ''לורד קונראד!''...
''מה?..'', הוא אומר חלושות, פוקח עיניים. מי העיר אותו?