חושיך מתערבלים ומתאחדים עם אלה של נאגה. אתה רואה רק את בד המפה שמכסה את השולחן, אך מצליח לשמוע את שיחתם של בני הזוג קאסאלאנטר.
"... אני פשוט מרגישה לכודה כך. כבר שנים, ויקטוריו." אתה שומע את אמאליה אומרת. "עד מתי היא תמשיך לעשוק אותנו? לא היינו צריכים להכנס לעסק הזה מלכתחילה, אם היא תיקח גם את התאומים, אני..."
"היא לא." קוטע אותה ויקטוריו, שנשמע רגוע יחסית אליה. "אנחנו נשיג את החוב, אמאליה. יש לנו עד הקיץ. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחכות, והזהב יגיע לידינו. ואז אנחנו..."
"ומה אם הוא לא? מה אם התוכנית שלך תכשל? אנחנו חייבים לברוח מכאן, בשביל הילדים..." קוטעת אותו בחזרה אמאליה.
"מספיק, אהובתי! את באמת חושבת שמישהי כמוהה לא תוכל למצוא אותנו מחוץ לעיר?" ויקטוריו משתתק לכמה שניות. "אני לא אדון על זה כאן יותר. הגיע הזמן שנחזור, צריך לשחרר את המטפלת להלילה." אתה שומע כמה מטבעות מונחים על השולחן, וכסאות נגררים אחורה.