היי חברים יקרים.
אני חדשה בפורום
קוראים לי סי להב, ובימים אלו אני בתהליכי הוצאה לאור של ספרי הראשון "עולמות שבורים- סיפורה של אליס" מתוך סדרת ספרים עתידית. חיפשתי מקום בו אוכל לחלוק את קטעיי וגם מקום למצוא אולי אנשים שירצו לקרוא עוד ולעקוב אחרי קטעים שאפרסם עד שהספר יצא לאור.
בכל מקרה, אני מצרפת קטע מהספר, הוא לא ערוך לא לשונית ולא ספרותית כרגע. אבל רק התרשמות כללית, מה אהבתם מה לא אהבתם תודה!
הערה: הקטע הוא פלאשבק. הוא בא כחלק משיחה בין 2 הדמויות שבה נייט מספר על עברו. זה חלק מהפלאשבק שמתחלק לכמה חלקים.
השמש סינוורה את נייט. זה היה יום קיץ חם באדמת הארציים, ונייט היה בדרכו לחבור לכח משימה של מלאכים נוספים, שחיכו לו, ולפקודותיו. הציפור האדירה בצבעי זהב, החלה להנמיך גובה. הוא הרגיש שהיא מתעייפת, והחליט שזה הזמן למנוחה. הוא נחת באזור עתיר צמחייה, ליד מפל גבוה, שנפל לתוך בריכה קטנה בתחתית הצוק. המים היו צלולים, בצבעים כחולים-ירוקים. וציפורים צייצו בצמרות העצים. נייט הרגיש משהו מיסטי במקום, הכל היה כל כך שלו.
הוא הוריד את בגדיו, ונשאר רק עם כיסוי באזור החלציים. את החרב ואת הבגדים, הוא הניח על סלע שמצא. הוא ניגש לשפת הבריכה, ונכנס לאט למים. הם היו קרים ומרעננים. המים היוו ניגוד לחום באוויר, ורעד עבר בגופו של נייט מהקור הפתאומי. המים כבר הגיעו לנייט עד מותניו. הוא לקח נשימה עמוקה, וצלל.
נייט היה כמה רגעים בתוך המים, שוחה באגם. ואז ראשו פרץ החוצה, מתיז מים לכל עבר. הוא ניער את ראשו, ושערו הבלונדיני הצליף בפניו. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, והסתובב חזרה לבגדיו על החוף.
מישהו עמד שם.
השמש האירה על הדמות, ונייט מצמץ בעיניו כדי לראות יותר בבירור.
ואז היא פסעה צעד קדימה. זאת היתה אישה. היא היתה בערך בגילו של נייט, הוא הניח. היה לה שיער חלק וארוך, שהגיע עד מותניה, והיה אסוף בצמה עבה. שיערה היה שחור כמו הלילה, ועורה צח כשלג. היא החזיקה בידה פגיון מעוקל, ובידה השנייה את חרבו של נייט. את שניהם היא כיוונה לעברו.
"סליחה, אבל אני חושב שזה שייך לי," הוא אמר לה, והצביע על חרבו שנחה בידה. "אני חושבת שאני אשמור אותה," היא אמרה לו, ופסעה עוד צעד לעברו. קולה היה עדין כמו ציוץ הציפורים, והוא שם לב לעיניה לראשונה. הן היו שחורות כמו שערה. נייט הבין שמולו עומדת שדה.
מבטו הרצין, והוא צמצם את עיניו.
"אני לא רוצה לפגוע בך אם אני לא חייב. את יכולה להניח את החרב, ולהתרחק. ואני אתן לך ללכת בלי פגע," הוא אמר לה. מנסה להניע אותה מלעשות משהו מטופש.
"היחיד שיפגע פה היום זה אתה," היא אמרה לו בקור, והצביעה עליו עם הפגיון.
"צא מהמים," היא ציוותה עליו.
נייט הרים את ידיו, והחל לצעוד לאט לעבר שפת הבריכה. 'תחכה להזדמנות' הוא אמר לעצמו, יצא מהבריכה והתקדם לעבר השדה. היתה תנועה בשיח ליד הבריכה, והשדה הסתובבה להביט. נייט קפץ על ההזדמנות. הוא נעלם, והופיע בחזרה מולה בהבזק לבן. התגובה שלו היתה מהירה. הוא דחף אותה בבטנה עם כף ידו, בעוצמה. היא עפה אחורה, ושמטה את החרב בדרך. השדה נפלה על האדמה, וקמה בזריזות, בדיוק כשנייט הרים את חרבו, ושעט לכיוונה. הוא כיוון לעבר בטנה, היא חסמה אותו עם הפגיון, ואז שלפה פגיון נוסף מחגורתה, והניפה אותו לעבר פניו. הוא נסוג לאחור במהירות, והפגיון הצליח לדגדג את קצה אפו. נייט נסוג עוד צעד לאחור, תופס את החרב בשתי ידיו. השדה הרימה את הפגיונות שלה בתגובה, מוכנה לתקוף. הפעם היא זאת ששעטה עליו. הם נלחמו, חוסמים אחד את השנייה בקול מתכת מתנגשת.
"אתה לא רע יחסית למלאך," היא התגרתה בו.
"שטויות, אני אפילו לא מתאמץ," הוא התגרה בה בחזרה, וניסה לפגוע בה שוב. אבל היא חסמה אותו.
"נו, נו. אתה לא מהיר מספיק מסתבר," היא אמרה לו, לאחר שהצליחה לחתוך אותו בזרוע.
"את תשלמי על זה," הוא אמר, והניף את החרב לעבר צווארה. היא חסמה אותו שוב עם הפגיון. הוא הפעיל משקל, מנסה לסיים את זה. היא התנגדה. הכוחות שלהם היו שווים.
נייט הסיט לרגע את מבטו מהחרב, ופגש בעיניה של השדה. הוא הסתכל בעיניה. השמש השתקפה בהן וניצוץ אדום עבר בהן. פנייה, הוא שם לב, היו יפים. 'כאילו שורטטו בידי לייקטופה עצמה' הוא חשב. ואז, משהו התרחש בתוכו. משהו זר. הלב שלו החל לדפוק מהר, ופרפרים פרסו כנפיהם, וחבטו בקירות בטנו. נייט הרגיש את העולם נעצר. הוא רק רצה להשאר ברגע הזה, ולשקוע בעיניה של השדה. 'תשמור עליי לייקטופה, מה קורה לי?' הוא שאל את עצמו בבהלה. השדה ניצלה את ההפוגה שנייט נתן לה, והעיפה את ידו עם החרב מעל צווארה, וניסתה לתקוף את ליבו. נייט התחמק מזה תוך כדי סיבוב, ונעמד מאחורי השדה. בהינף יד הוא הצמיד את החרב לגרונה, לופת אותה מאחור.
"זה נגמר. תזרקי את הנשקים," הוא אמר לה.
היא שמטה את הפגיונות לקרקע, והרימה את ידיה באויר לאות כניעה.
אני חדשה בפורום
קוראים לי סי להב, ובימים אלו אני בתהליכי הוצאה לאור של ספרי הראשון "עולמות שבורים- סיפורה של אליס" מתוך סדרת ספרים עתידית. חיפשתי מקום בו אוכל לחלוק את קטעיי וגם מקום למצוא אולי אנשים שירצו לקרוא עוד ולעקוב אחרי קטעים שאפרסם עד שהספר יצא לאור.
בכל מקרה, אני מצרפת קטע מהספר, הוא לא ערוך לא לשונית ולא ספרותית כרגע. אבל רק התרשמות כללית, מה אהבתם מה לא אהבתם תודה!
הערה: הקטע הוא פלאשבק. הוא בא כחלק משיחה בין 2 הדמויות שבה נייט מספר על עברו. זה חלק מהפלאשבק שמתחלק לכמה חלקים.
השמש סינוורה את נייט. זה היה יום קיץ חם באדמת הארציים, ונייט היה בדרכו לחבור לכח משימה של מלאכים נוספים, שחיכו לו, ולפקודותיו. הציפור האדירה בצבעי זהב, החלה להנמיך גובה. הוא הרגיש שהיא מתעייפת, והחליט שזה הזמן למנוחה. הוא נחת באזור עתיר צמחייה, ליד מפל גבוה, שנפל לתוך בריכה קטנה בתחתית הצוק. המים היו צלולים, בצבעים כחולים-ירוקים. וציפורים צייצו בצמרות העצים. נייט הרגיש משהו מיסטי במקום, הכל היה כל כך שלו.
הוא הוריד את בגדיו, ונשאר רק עם כיסוי באזור החלציים. את החרב ואת הבגדים, הוא הניח על סלע שמצא. הוא ניגש לשפת הבריכה, ונכנס לאט למים. הם היו קרים ומרעננים. המים היוו ניגוד לחום באוויר, ורעד עבר בגופו של נייט מהקור הפתאומי. המים כבר הגיעו לנייט עד מותניו. הוא לקח נשימה עמוקה, וצלל.
נייט היה כמה רגעים בתוך המים, שוחה באגם. ואז ראשו פרץ החוצה, מתיז מים לכל עבר. הוא ניער את ראשו, ושערו הבלונדיני הצליף בפניו. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, והסתובב חזרה לבגדיו על החוף.
מישהו עמד שם.
השמש האירה על הדמות, ונייט מצמץ בעיניו כדי לראות יותר בבירור.
ואז היא פסעה צעד קדימה. זאת היתה אישה. היא היתה בערך בגילו של נייט, הוא הניח. היה לה שיער חלק וארוך, שהגיע עד מותניה, והיה אסוף בצמה עבה. שיערה היה שחור כמו הלילה, ועורה צח כשלג. היא החזיקה בידה פגיון מעוקל, ובידה השנייה את חרבו של נייט. את שניהם היא כיוונה לעברו.
"סליחה, אבל אני חושב שזה שייך לי," הוא אמר לה, והצביע על חרבו שנחה בידה. "אני חושבת שאני אשמור אותה," היא אמרה לו, ופסעה עוד צעד לעברו. קולה היה עדין כמו ציוץ הציפורים, והוא שם לב לעיניה לראשונה. הן היו שחורות כמו שערה. נייט הבין שמולו עומדת שדה.
מבטו הרצין, והוא צמצם את עיניו.
"אני לא רוצה לפגוע בך אם אני לא חייב. את יכולה להניח את החרב, ולהתרחק. ואני אתן לך ללכת בלי פגע," הוא אמר לה. מנסה להניע אותה מלעשות משהו מטופש.
"היחיד שיפגע פה היום זה אתה," היא אמרה לו בקור, והצביעה עליו עם הפגיון.
"צא מהמים," היא ציוותה עליו.
נייט הרים את ידיו, והחל לצעוד לאט לעבר שפת הבריכה. 'תחכה להזדמנות' הוא אמר לעצמו, יצא מהבריכה והתקדם לעבר השדה. היתה תנועה בשיח ליד הבריכה, והשדה הסתובבה להביט. נייט קפץ על ההזדמנות. הוא נעלם, והופיע בחזרה מולה בהבזק לבן. התגובה שלו היתה מהירה. הוא דחף אותה בבטנה עם כף ידו, בעוצמה. היא עפה אחורה, ושמטה את החרב בדרך. השדה נפלה על האדמה, וקמה בזריזות, בדיוק כשנייט הרים את חרבו, ושעט לכיוונה. הוא כיוון לעבר בטנה, היא חסמה אותו עם הפגיון, ואז שלפה פגיון נוסף מחגורתה, והניפה אותו לעבר פניו. הוא נסוג לאחור במהירות, והפגיון הצליח לדגדג את קצה אפו. נייט נסוג עוד צעד לאחור, תופס את החרב בשתי ידיו. השדה הרימה את הפגיונות שלה בתגובה, מוכנה לתקוף. הפעם היא זאת ששעטה עליו. הם נלחמו, חוסמים אחד את השנייה בקול מתכת מתנגשת.
"אתה לא רע יחסית למלאך," היא התגרתה בו.
"שטויות, אני אפילו לא מתאמץ," הוא התגרה בה בחזרה, וניסה לפגוע בה שוב. אבל היא חסמה אותו.
"נו, נו. אתה לא מהיר מספיק מסתבר," היא אמרה לו, לאחר שהצליחה לחתוך אותו בזרוע.
"את תשלמי על זה," הוא אמר, והניף את החרב לעבר צווארה. היא חסמה אותו שוב עם הפגיון. הוא הפעיל משקל, מנסה לסיים את זה. היא התנגדה. הכוחות שלהם היו שווים.
נייט הסיט לרגע את מבטו מהחרב, ופגש בעיניה של השדה. הוא הסתכל בעיניה. השמש השתקפה בהן וניצוץ אדום עבר בהן. פנייה, הוא שם לב, היו יפים. 'כאילו שורטטו בידי לייקטופה עצמה' הוא חשב. ואז, משהו התרחש בתוכו. משהו זר. הלב שלו החל לדפוק מהר, ופרפרים פרסו כנפיהם, וחבטו בקירות בטנו. נייט הרגיש את העולם נעצר. הוא רק רצה להשאר ברגע הזה, ולשקוע בעיניה של השדה. 'תשמור עליי לייקטופה, מה קורה לי?' הוא שאל את עצמו בבהלה. השדה ניצלה את ההפוגה שנייט נתן לה, והעיפה את ידו עם החרב מעל צווארה, וניסתה לתקוף את ליבו. נייט התחמק מזה תוך כדי סיבוב, ונעמד מאחורי השדה. בהינף יד הוא הצמיד את החרב לגרונה, לופת אותה מאחור.
"זה נגמר. תזרקי את הנשקים," הוא אמר לה.
היא שמטה את הפגיונות לקרקע, והרימה את ידיה באויר לאות כניעה.