שאמאן גארלוק מצחקק כאשר דורן מתחיל לספר את הסיפור, והצחקוק מתגבר ומתגבר עד שהוא הופך את לצחוק מטורף שגורם לו להימרח אחורה בכסאו "הו, דורן! כמה התגעגעתי לקולך! זה היה אחד הסיפורים הכי יפים ששמעתי בזמן האחרון, ואיזה סיום יפה!" הוא עוצר כדי לנשום עמוק, ולהזדקף "ריגשת אותי, באמת, אין לי מילים".
הוא מפנה את פניו לכיוון האח אלכסנדר "אל תתערב בעסקים שלא לך, אביר ארד. כבר יש לנו אחד משלך בכלא שלנו, אנחנו לא נפחד להוסיף עוד אחד לאוסף" ואז הוא מטה את ראשו בסקרנות כשארכיון מתחיל לדבר בקולו החלול "שלושת אלפים שנות חיים, אתה אומר? זה בהחלט...מעניין" הוא נעצר לרגע, מתופף באצבעותיו על משענת הכסא ואז מחייך את חיוכו המוטרף "אני אחרוץ את דינכם בקרוב. אבל ראשית, התחייבתי לספר לכם סיפור"
"מה עשיתי? הכל התחיל כשאתה הלכת מאיתנו, דורן. כידוע לך, על פי חוקי הירושה השבטיים, זהו תפקידו של השאמאן החדש לגלות אצל מי עברה להשתכן רוחו של הדוב, בהנחה שאין לראש השבט יורשים. אז כמו שאמאן טוב, התחלתי בחיפושים!" הקול שלו הופך ללחישה בעוד הוא רוכן קדימה "השתמשתי בעין הרוחות שלי. חיפשתי וחיפשתי. הבטתי בכל חברי השבט. כל הגילאים, כל התפקידים. לא פספסתי אף אחד. יצאתי מגבולות השבט! התחלתי לחפש בשבטים אחרים!" זעם מתגנב לקולו בעוד הלחישות נעשות ארסיות "ביצעתי את כל הטקסים, ביקרתי בכל מקדשי הדוב שהצלחתי לאתר! ירדתי לתוך ההריסות העתיקות, טיפסתי על ההרים הגבוהים, אבל לא מצאתי....שום דבר!"
הוא מסיים בצעקה, מתרומם מהכס ודופק עם חניתו על הקרקע. מייד אחר כך, הוא מתקפל חזרה לכסאו, בעוד התקף של שיעול גרוני מתפרץ דרך נשימותיו השטוחות והמהירות. הוא מניח יד על ליבו, מחכה כמה רגעים עד שהשיעולים יירגעו, וממשיך לדבר, לאט יותר, וטון מרוצה נשמע בדיבורו הצורמני.
"ואז, יום אחד, קיבלתי חיזיון מהרוחות! רוח הדוב בעצמה התגלתה אלי. היא העבירה אותי חזיון אחר חזיון, וסיפרה לי שאני, בתור הקשר בין שני העולמות שלנו, נבחרתי לרשת את הנהגת השבט. הגעתי לצ'יף הזקן, ואמרתי לו את מה שאירע. סיפרתי לו שאני הייתי הנבחר. סיפרתי לו על מסע החזיונות שצפיתי בו, שהוביל אותי אל המערה. ואתה יודע מה הצ'יף עשה?" הוא חורק את שיניו החדות "כעונש על כך שהעזתי לראות את האמת....הוא עקר לי את העיניים. העיניים שבפעם הראשונה בחיי ראו משהו, אבדו לי."
השאמאן שולח יד אל אחת השרשראות שהוא עונד, וחושף שני גלגלי עיניים מצומקים שתלויים ממנה
השאמאן מצחקק "אבל זה לא היה הסוף. כשישבתי בתוך אלון הבזלת, מחכה לגזר הדין שלי, רוח הדוב התגלתה אלי שוב. היא הובילה אותי במסע דרך שורשי האלון, דרך סדרת מנהרות נסתרות, רוח הדוב הובילה אותי להיכל סודי, מקום המפגש של הרוח והחומר. ושם היא הביאה לי..." הוא טופח על היהלום הלבן "את זה. יהלום עין הדוב, סמל לקשר ביני לבינו. היהלום השיב לי את ראייתי והעניק לי כוחות מחודשים. זחלתי החוצה מהשורשים, התייצבתי מול הצ'יף, וסירבתי לקבל את גזר הדין."
הוא צוחק ברוע "המאבק היה מאבק נהדר. הדם שלו זרם כמו מים על הקרקע. שיספתי את ידיו ורגליו, והוספתי את העיניים שלו לאוסף שלי...הראשונות מבין רבות" הוא מניף את השרשראות שלגרונו, ואתם מרגישים את הבחילה עולה בגרונכם כשאתם רואים את עשרות העיניים המושחמות תלויות מחוטי העור.
"בתור הצ'יף החדש, ועיני הרוח של השבט, התחלתי עידן חדש בעבורנו! רוח הדוב הנחתה אותי להכין את היערות לכניסתה לעולמנו. לצמצם את המחסומים בין שני המישורים, לשרוף ולהרוס כדי שנוכל לבנות! הרחבתי את חורשת עצי הבזלת כדי ללכוד את כל אילו שתמכו בדרך הישנה, והחלתי בהחרבת היערות כדי לעורר את זעמן של הרוחות" הוא כעת מדבר באופן כמעט בלתי ניתן לפענוח, מילותיו מתערבבות זו בזו כשהוא דוהר לעבר הסיום "ויום אחד, בקרוב מאוד, רוח הדוב תגיע לכאן! מוקפת בצבא כל הרוחות, השבט שלנו יתן להן מקום בעולם הזה, ויחד נוכל להחזיר לרוחות את מה ששייך להן בזכות!" גארלוק נעצר, ומלקק את שפתיו בלשון מושחרת "העולם כולו"
הוא נשען לאחור, מסופק, ושולח אליכם חיוך רחב "מה אתם אומרים? מרשים, לא?"