• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס)חנית לשמש

ואלה המשך עלילותיו של ג'ון האוואלוק.

https://www.pundak.co.il/forums/threads/39242

א
עתה הגיע הרגע שג'ון האוואלוק שנא אותו יותר מכל ועתה עוד יותר מאז שרון מצא לעצמו עבודה נוחה כסוכן סמוי בתאגיד ניקס: ההגעה למאורתו של נבל-העל. הפעם הגורל ליהק לתפקיד נבל-העל טיפוס נאלח שבחדשות קראו לו האורומנסר בשל יכולותיו הפנטסטיות לשאוב ממך את הנשמה באמצעות השלפוחית. ג'נבה אספה את המידע, עקבה אחרי הרמזים ועתה בריאן שילח אותו ממבטחי האופניים בעוד שקרלי מתחילה לצלם. אנשים אפילו לא יודעים מיהו ריץ רץ. הוא הבטיח לאשתו בשבועה קדושה שהם לא ידעו. היא רצתה קו גבול ברור בין חייו הפרטיים לחייו הציבוריים. ג'ון הזכיר לעצמו עתה למה, למה הוא צועד בערפילים שפיזרו בריאן וקרלי במאורתו של נבל-העל וקורא עליו תיגר. זוהי חובתו לעצור אותו. לעצור את רוצח השוטרים המזדיין הזה.

המאורה הייתה סמטה בין שני בניינים מטים ליפול שנשכחו מלבה של האמפטון רודס שהבניינים שכנו בתחומיה. מבעד לחלונות הריעו התושבים הצבעוניים לאורומנסר שלהם, הנוקם הקדוש באדישות כלפיהם. המעריצים של האורומנסר לא ירדו למטה והריחו כמוהו את הריח שעלה מבריכות השתן הנאלח שסחט האורומנסר מקורבנותיו הלבנים והעשירים. במחשבה שנייה, ייתכן שחייו כשוטר סיור בעיירה הכי משעממת בעולם עשו אותו רגיש מדי לריחות הללו. לאלה שחיו בחור הזה הריחות הללו היו הבית. בינתיים האורומנסר ענה: "אני כאן, בייב! האורומנסר מוכן ומזומן למחוץ עוד פרגג!"

האורומנסר היה שחור מסוג השחורים, שבימיו כשוטר הסיור, הודרך להתקרב אליהם עם יד אחת על קת האקדח. פושע ששרד את מלחמות הכנופיות וגילה באחרית ימיו כוחות על.

"האם אנחנו חייבים להילחם? האם אתה לא יכול לחסוך לנו את הקרב ולהיכנע מראש?" שאל ג'ון בנימה שהייתה חציה ייאוש וחציה תסכול. האורומנסר השמיע נחרת בוז ואמר: פרגג, ממה שאני מריח, זה רק אתה ואני. מספיק לדבר!"

וזרם של שתן מבחיל עלה מאחת מהבריכות לעברו. בריאן תמך בו מאחור והאריק עוצמה טלקינטית לאדמה על מנת שיחמוק בזמן מהזרם החזק. הוא ידע מקלטות על קרבות בין האורומנסר לרשויות החוק שהפושע ידע מספיק כדי לפוצץ את קורבנותיו עם זרמי השתן. שתן זה מים. ואם עוצמת המים מבחוץ הייתה חזקה יותר מעוצמת המים שבפנים, אתה... גמור. למען אחיו במדים, ג'ון חייב לגמור אותו.

"תודה, בריאן." אמר ג'ון וזינק לעבר האורומנסר בעודו חומק משני זרמי שתן נוספים שהאורומנסר העלה מהבריכות. הוא לא אמר לו תודה על כך שהם לא פיתו את האורומנסר לצאת מהאיזור המוגן שלו. הוא חש אותו מפעיל את כוחו על שלפוחית השתן הזקנה שלו. הוא ירק למטה בעודו נוחת על רגליו בקלילות שנרכשה בעמל רב. מה היה רע באקדח? למה הוא צריך להילחם איתו רק באמצעות כוחות העל שלו? בריאן חשב שזה חסר כבוד. ג'ון היה מי שצריך להתקרב לאורומנסר כשהוא נלחם בשלפוחית השתן הזקנה שלו בכבודה ועצמה שעברה אל כוחות האופל שהתגלמו בגבר השחור לפניו. והאוהדים שלו הריעו לו... "אורומנסר... אורומנסר... אורומנסר!" קראו המעריצים, מבזיקים מצגי הבריל המתכתיים שלהם על פני הערפילים, להעיד על כך שאפילו אנשים שחורים עניים קנו ניידים בימינו. מה עם מעריציו? הוא גיבור העל בסיפור הזה!

מערבולות עלו מבריכות השתן בעוד האורומנסר שולף טיזר שהרים מגופתו של אחד השוטרים שהרג. זרמים חשמליים, שלימדו על מקומו, נורו מהטיזר והפכו את המערבולות למחשמלות. ג'ון ספר את דקותיו לאחור כשהוא ראה את עצמו מופיע כמה פעמים לפנים ולאחור, דמותו סופגת את האנרגיה החשמלית של הסופה. אנרגיה טלקינטית מהאדמה תפסה אותו בטלפיה והניפה אותו לעבר האורומנסר שהופתע מכך שג'ון שרד את המתקפה. ברגע שסגר את המרחק ביניהם, ג'ון בעט בשלפוחית של האורומנסר והפיל אותו על הארץ, מייבב מכאב. ואז כל המערבולות והזרמים נעלמו כשג'ון בועט בשלפוחית של האורומנסר. לאט לאט הפך האורומנסר מכאב בזין לאיש שחור וקטן. ג'ון עמד לבעוט בו שוב כשיד קרירה הונחה על כתפו וקרלי אמרה: "מספיק, ג'ון. אני אמשיך מכאן" ונגעה בנבל-העל.

הוא קפא למגעה. ג'ון ידע שהיא חייבת לגעת בנבלים כדי שהם יקפאו. הכח שלה לא עבד למרחקים שלא כמו הכח של בריאן שעתה משך אליו את הקרחון שהיה פעם האורומנסר.

"למה זה תמיד אני?" שאל ג'ון, מרים את עיניו הכחולות כחנית לשמש הקופחת של היום.
 
ג'ון החניק במאמץ רב נפיחה.

בנה של שכנתו, אנגלה פרייד, קיבל את עיטור האומץ על מעשה גבורה בדליקה בפרבר של רייבנקראון. היא שלחה הזמנות לכל השכנים לחגוג איתה את ההישג של בנה. לא הייתה לו בעיה עם זה שהיה כה שחור עד שאפילו שחורים שאלו מאיזה חלק באפריקה הוא הגיע. לג'ון הייתה בעיה עם העובדה ששון היה כבאי. הם תמיד מקבלים יותר כסף. המשטרה לא אשמה שרייבנקראון היא העיירה הכי משעממת בצד הזה של ארצות-הברית. הצרה הייתה שלאשתו היו יחסים טובים עם הגברת פרייד. ובגלל זה, כמה ימים אחרי שכמעט נהרג בקרב עם האורומנסר, הוא צריך ללכת לארוחה אצל בני פרייד המשוקצים.

היה זה בית מכוער מהסוג שרק סובייטים ונאצים יכלו לאהוב. הוא היה שחור כיושביו, קודר בחזיתו האטומה חסרת המרפסת עם המדרגות, ועם חלונות מועטים. לפעמים הוא יכל להישבע שהבית היה בונקר ולא בית מגורים ולפעמים הוא הזכיר לו את הפסלים שאנגלה הייתה מוכרת ברשת. כשהגיעו, הוא שמע את הגברת פרייד מקישה סיסמה ארוכה מהצד השני של הדלת שנפתחה מאליו. הם עברו במסדרון קצר, ששימש כחדר המתנה, ומשני צדדיו חדרי אורחים כפי שיכלו להעיד ילדיו שהתארחו פה.

הגברת פרייד ליוותה אותם לסלון שבצדו הימני נוצקו מדרגות שהובילו לקומות העליונות של הבית הקודר הזה. זה תמיד הטריד אותו שאפשר לראות את הבית שלו מבעד לחלון. שון פרייד כבר ערך את השולחן וכמה מאורחיהם כבר ישבו ופטפטו. רובם היו חבריו – קומץ מבית הספר ואחרים משירותי הכבאות. בעבר שון היה חבר של בניו עד שהם רבו. ורק הם ידעו למה. על השולחן ניתן היה למצוא מכל הטוב פירות ואפילו לייקר פירות. מאז שג'ון זכר את שכנו, הילד אהב פירות. פרות הוא אהב פחות וזו הבעיה של הנוער כיום. היות והסעודה נערכה לכבודו, היא נעשתה לפי טעמו. לפחות הייתה העוגה שאנגלה הכינה.

הגברת פרייד הובילה אותם לשבת מימין לשון להפתעתו של ג'ון. הוא חשב שמקום מתאים יותר יהיה קצת יותר הרחק במרכז השולחן בין חברי ילדות שלו. וגרוע מזה, הוא לא רצה לשבת ליד החברה הכבאית הלבנה שלו שלא היה לו מושג למה היא לא יושבת לידו בכלל.

"סלחי לי, הגברת פרייד." הרשה לעצמו ג'ון לומר "שוטרים וכבאים לא מתערבבים טוב. האם לא עדיף שאני ואשתי נשב במקום אחר?"

הגברת פרייד לא אמרה מילה. לא היה צורך. היא ואשתו תקשרו בדרך הנשגבת מבינתו. "ג'ון," לחשה אשתו באוזנו "נסה לא להעליב אותה בשבילי. רק באנו לשמוח עבור בנה."

ג'ון עמד לומר שהוא לא יושב ליד כבאים עד שהחליט שיהיה נבון יותר לנצור את פיו. הוא לא רצה לבוא לפה מכלתחילה. אם יסבול יותר, זה יתרום לתחושתו הצודקת שכל בואם לפה היה שגיאה אחת מוחלטת. ובינתיים, הגברת פרייד עזבה כדי לפתוח את הדלת לעוד אורח שהגיע. ג'ון התיישב ליד שון שהתיישב בינתיים במקומו וליטף את עיטור הגבורה. נדמה היה שהוא עדיין לא מאמין שהוא קיבל את העיטור. ג'ון מצא את עצמו מקנא בצעיר. הוא מעולם לא קיבל עיטור גבורה על כל נבלי העל שהביס בעבר.

"ראית את הקרב עם האורומנסר?" שאל שון, פונה אליו בצורה מפורשת שהעידה שכל שיטות הצילום היצירתיות של קרלי לא הסתירו את זהותו למי שבאמת הכיר אותו מבית, "לא הייתי מחזיק רגע אחד מולו."

הו, הוא נזכר בכאב בכל הניידים המבזיקים של המעריצים הנלהבים של האורומנסר. ג'נבה הייתה אמורה לדאוג שאיש לא יקלוט פרט מסגיר מהצילומים הללו. עליה הוא לא סמך. לאישה לא היה תואר בצילום כמו לקרלי.

"שון שלי מאד צנוע." פעתה החברה הלבנה "שכולם רצו כבר להתחיל לכבות את הדליקה, הוא נכנס פנימה להציל את הילדה שנשארה שם. והחליפה שלו הייתה שרופה."

"שרופה?" התרוממו גבותיו הלבנות של ג'ון כאחת "אז איך החזקת מעמד? בטח היה חם."

"אני שחור." אמר שון "אז העור שלי חוסם חום. קראתי את זה איפשהו, מר האוואלוק."

"אף אחד עד כדי כך שחור, שון. הוא כזה צנוע." התמוגגה החברה הלבנה שלו ששמה חמק מזכרונו של ג'ון שגם כך מעולם לא זכר את הסיורים שערך כשהוא היה עוד שוטר. וזה היה יותר חשוב משמה של בחורה שיזכור רק כשתעבור לגור לידו. ובכל זאת, מוזר. ושון צעיר מדי מכדי שיהיו לו כוחות כלשהם. הוא היה בן שלושים למיטב זכרונו של ג'ון.

"למען האמת, האם אתה יכול לדבר עם חברייך במשטרה, מר האוואלוק?" שאל שון, מותח את שפתיו הכהות, "אני חושב שיש לנו מצית ברייבנקראון. איך –"

"שון," העירה החברה הלבנה שלו בטון שג'ון למד להכיר היטב מאשתו. אז שון קרץ לו. לבסוף הגיעו האורחים ואנגלה הביאה את העוגה שאפתה. ג'ון תהה מאיזה מרכיבים הכינה. הוא ידע לבשל ולא התבייש בזה. הוא פשוט לא היה משכיל דיו לזהות בלשונו את כולם. והוא היה בטוח שהוא יכל לזהות אותם. וכשהוא סיים את פרוסת העוגה, קרן פגעה בביתו.

"ג'ון," אמרה אשתו בנימה מודאגת ששמרה למקרים מעין אלו "האם הרגזת שוב את היושב בקמברלנד, יקירי?"
 
סיפור נחמד. לא הבנתי את הסוף או את הפואנטה בסיפור, אבל הטון הקליל והמשעשע בהחלט פיצה על זה, והקריאה היתה זורמת.
 
למחרת ג'ון התעורר בחדר האורחים הימני בביתה של אנגלה פריד. החדר היה שחור ועל קירותיו היו חרוטים תחריטים מפותלים, יפהפיים ומוזרים. ג'ון ידע שאנגלה פסלת ידועה.. אבל זה היה חדר אורחים, לא חדר במוזיאון. את הסלון היא לא עיטרה בחריטות הללו. האם אנגלה לא ציפתה שאורחים ילונו בחדרים האלו גם אחרי שבנה היחיד ברח מהבית?

אשתו עדיין ישנה, עיניה ממצמצות. ג'ון ניהל כמה שיחות לעומק הלילה לפני שהלך לישון. הוא התעורר לשמע צליל אנגלה בנעלי בית מתקרבת אל הדלת. השמיעה החדה הייתה חלק מהיכולת שאפשרה לו להילחם ברמה של ברוס לי. הוא חשב על הספר שלו בספרייתו. הוא תהה כמה יעלה כיום לקנות עותק חדש מכתבי ברוס לי. פחות מלבנות בית. הוא לא היה בטוח לגבי נחיצותה. היה קשה לפעמים להירדם איתה.

"רגע, אתה הבחור שמשליך מפעם לפעם גזירי עיתון אצל השכנים?" שאלה אנגלה, נעימת קולה דרוכה לקרב. ג'ון התנתק מהמיטה בעצלתיים כשהוא שומע את בריאן אומר: "גברת פריד, אני חבר של ג'ון. הוא התקשר אליי הלילה ואמר ששיטחו את ביתו בקרן לייזר." ואמר את זה כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם.

"אני לא זוכרת שאמרתי לך אי פעם את שמי, בחור. והחוקר מטעם הכבאים עדיין לא קבע רשמית שהבית שוטח על ידי קרן לייזר." אמרה הגברת פריד, קולה תוקפני. אחד מחבריו של שון עבד בחקירת הצתות. הוא אמר לג'ון שבגלל גל ההצתות, ידיהם מלאים אבל... הם יתפנו לקבוע את מצב הבית שלו בהמשך היום. הרושם מנימתו הוא שהחוקר חושב שעדיף לכמוהו לטפל במקרים אמתיים ולא בתוצאת לוואי של מלחמה שלא נגעה לו ישירות... אבל הוא הבטיח שהעניין יטופל עוד היום.

ג'ון הצליח לקום וללבוש את הבגדים החגיגיים שלבש לארוחת הערב אתמול. בינתיים, אנגלה הייתה נחמדה וכיבסה להם אותם. הוא שמע את בריאן אומר, בנועם האופייני לו, "ג'ון אמר לי איפה למצוא אותו. הנחתי שאת גברת פריד."

ג'ון מסר לו רק את הכתובת. היו להם דרכים אחרות שהשתיקה נאה להן לברר על האישה. הוא פתח את הדלת וראה אישה שחורה כפחם עם שיער שחור קצוץ וכותונת לילה לבנה. היא החזיקה בידה האחת את הקודון וידה האחרת... ג'ון מצמץ רק כדי להיות בטוח שזה.. ניצוצות של כח על.

והתנועה הקלה שעשה הסגירה אותו לאנגלה פריד. הניצוצות נעלמו כשהרימה את אצבעה ונשפה עליה על מנת לומר לו לשתוק לגביה. ג'ון יכל רק לומר: "גברת פריד, זה בריאן. ביקשתי שיבוא לעזור לי עם התיקונים."

"סליחה. אישה כמוני צריכה להיות זהירה. מה עם החוקר מטעם ההצתות, מר האוואלוק?" אמרה אנגלה בחיוך ולחצה על סדרת כפתורים בתוך הקודון, פותחת את הדלת.

"למרות שאני אסיר תודה לך על הכנסת האורחים, הבנתי מהחבר של בנך שאם אחכה לכבאים, אני אצטרך לחכות עד שיתפסו את המצית." השיב ג'ון, מדכא רק בקושי את התיעוב שלו לאויביו מימי שירותו כשוטר. גם ג'ון היה מתקשה לזהות את בריאן בחליפת הטוויד הכחולה שלו ובשיער הזהוב המגוהץ להפליא שלו שגרמו לו להיראות די מלוקק. לא הפתיע אותו שאנגלה הייתה חשדנית.
ג'ון יצא החוצה רק כדי לראות ששאר החבורה, כולל רון למרבה הפתעתו, הייתה ליד מה שנותר מביתו. הוא שמע את רון אומר לג'נבה: "זה קרן שיגור, ג'נבה. ראיתי דברים כאלו מעבודתי בניקס. אולי מדובר בניסוי שהלך רע."

"הרודן מקמברלנד נטל אחריות על האירוע." אמרה ג'נבה, מפתיעה אותו "בשביל מה הוא צריך את הבית של ג'ון על כל תכולתו המזוי – " והבינה שג'ון שומע אותה וחתמה את פיה. אחרי הודאה כזו, החוקר לא יבוא לעולם.

ג'ון חייך. לפחות הכסף הישן ירד אל העם שכן ג'נבה באה ממשפחת פיין העשירה וגם המיוחסת. ואחיה התאום ניהל את העניינים במדינה מאחורי הקלעים ביחד עם שותפתו לחיים.

ג'ניפר פיין לבשה מקטורן כחול וחצאית בצבע תואם עם כפתורים שעלו כמעט כל הבית שלו. ג'ון יכל לראות את ההדפס על החולצה השחורה וההמונית שלה מתחת למקטורן. הדפס הולוגרפי שהיא יצרה במו ידיה. רון היה שחור וגבוה בחליפת מכנסיים חומה וחולצה לבנה שגרמו לו להיראות כאילו יצא עכשיו ממפעל ולא מקרייה תאגידית נוצצת. והייתה קרלי שלבשה את החליפה, המכנסיים והמגפיים השחורים שלה. שיערה היה בגון הפלטינה ועורה חיוור. מעליה ריחף רובוט הצילום שלה. רון היה היחיד שהתאים לשכונה.

"לא רע, רון, לא רע בכלל." הרשה ג'ון לעצמו לומר בעוקצנות "השאר נראים טוב מדי."

"ידעתי שהייתי צריכה לקחת את הג'ינסים הקרועים שלי." סיננה קרלי בעליצות, מזהה את ההומור בפנייתו של ג'ון, "אני רואה שהכל כשורה אצלך, ג'ון."

"ג'ינסים קרועים זה לקבצנים. אף פעם לא הבנתי למה הזבל היה באופנה מכלתחילה." סיננה ג'ניפר בטון של המעמד העליון למרות שעיניה הסגירו ניצוץ של צחוק. האישה הייתה יהירה מדי מכדי לצחוק.

"בסדר," אמר בריאן בנימה יבשה והחלטית "זוכרים את מה שדיברנו עליו באופניים."

"אני אעשה את ההולוגרמה." אמר רון, מפתיע את ג'ון, קצת את בריאן ומרגיז את ג'נבה, "מה לא עושים בשביל חבר?" וג'ון קלט שרון מקווה לקבל מילה טובה מג'ניפר פיין. שיקווה. לא שזה היה בלתי אפשרי. היא הודתה לו פעם.

"ממתי אתה יודע לעשות את זה?" שאלה ג'נבה בחריפות "משהו שלמדת בניקס, רון?"

"מאז ומתמיד ידעתי לעשות זאת. אני לא חושף את היכולת הזו שלי כפי שאת לא חושפת שאת יכולה לרוקן את כולנו מכל אנרגיה שיש בנו." ענה רון. ג'ון היה יכול להישבע שזה נשמע לו כקנטור ולא התגרות. הוא יכל להבין שהיא הייתה מעדיפה לשמור על זה בסוד.

"אז למה אתה נלחם עם ג'ון?" שאלה ג'ניפר, מעקמת את גבותיה הבהירות. רון השיב: "ככה הקבוצה הזו התגבשה, ג'נבה." וניסה לעבור לנושא הבא "קרלי, האם את מוכנה?" בטון סמכותי שהיה שמור בחבורה הזו רק לבריאן. בריאן היה אצילי מדי מכדי להיעלב. הם לא היו בצבא, אחרי הכל.

אבל לא כך ג'נבה שעמדה לומר משהו כשבריאן טפח על כתפה. ג'ון שמע אותו לוחש: "שינוי בתוכניות. לא זכור לי שאת מאד התלהבת לעשות את זה. תני לרון לעבוד, ג'נבה."

האישה היהירה מצמצה לעברו ושתקה. ג'ון התקשה לדמיין את רון מצליח לעשות את זה. ואז רון הטיל הולוגרמה ברמת צלילות מכשפת חושים ממש. ג'ון יכל ממש להריח את הבית המתוק לפני שקרן לייזר מרושעת מקמברלנד השמידה אותו בערב הקודם. הוא חזק, הרון הזה, חזק כמו המכשף שנלחמו איתו לפני כמה שנים וג'ניפר כמעט הרגה אותם שם. ועתה קרלי צעדה והסירה את הכפפות השחורות מעל לידיה החיוורות. אדים עלו לאוויר.

"וואו!" שמע ג'ון את שון פולט מאחוריהם כשהבית עמד על תילו כאילו מעולם לא נורה.

אדים עלו עדיין מהבית שלו. ג'ון כבר השתוקק לבדוק אם הם שחזרו גם את תכולת הבית. ושון פנה לבריאן ושאל: "אם אתה כאן, האם אני יכול לשאול בעצתך, מר וייט?"

"וואו, אתה גורם לי להרגיש בן שישים ושלוש." אמר בריאן "מה השאלה, בן?"

"אני עובד בשירותי הכבאות המקומיים והייתה לנו שורה של דליקות ברייבנקראון. לדעתי, יש לנו מצית." אמר שון פריד, רומז בהרמת גבה שחורה שהם צריכים להתערב. בריאן שינה את שפת הגוף שלו ובחן את שון במבט מעמיק יותר כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. הוא שאל, מחליף מבט זהיר עם ג'ון, "האם פנית לחוקרי השריפות, שון?"

שון אמר, מכווץ את אגרופיו בתסכול, "הרושם שקיבלתי מהחבר שלי שם הוא שהם... אובדי עצות. הם אף פעם לא חקרו עבודה של מצית. רייבנקראון לא מקום למציתים."

ג'ון רצה להיכנס פנימה ונותר כדי לשמוע איך בריאן פותר את הבעיה הזו.

בריאן אמר: "אולי הבחורים יפתיעו אותך, בן" וטפח לשון על הכתף. וברגע הבא נורתה לעברם חנית אש.

בריאן רק מצמצץ כשאצבעותיו נחרכו במגע עם חוד חנית האש. ג'ון מצא את עצמו מעריך על קור הרוח בו בריאן שינה את כיוונו של חנית האש כלפי מעלה לעבר השמש. ואז ראה את הזוהר האדום על פניו של בריאן. האיש כעס וירק: "אנגלה פריד או מי שלא תהיי, לכל השדים והרוחות – " יצא להם במהלך השנים להיתקל גם ברוחות וגם באנשים עם כוחות על שהאמינו שהם שדים " – אני נותן לך הזדמנות אחת להסביר למה ניסית להרוג אותי."
 
מעניין, אבל כסיפור קצר, אני עדיין לא בטוח לאיפה זה הולך.
אני לא ממש מומחה לכתיבה ובטח שלא לסיפורים קצרים, אבל זה קצת מרגיש שהגענו לחלק השלישי (מתוך ?) ואנחנו עדיין בהקדמה.
 
הפרצוף של אנגלה פריד נותר חתום כשאמרה: "זה טבעי לי כמו שטבעי לשוטר בארץ הזו לירות באדם שחור. במקום שהגענו ממנו, צבע עור כשלך הוא בדרך כלל סימן למחלה." שון נראה מופתע מהחלק האחרון של הצהרתה. עכשיו ג'ון הבין למה הוא ואשתו ישבו ליד חברתו של שון שג'ון לא זכר איך קוראים לה. בריאן אמר, מישיר את מבטו לעיניה הכחולות, שגון לובנן כגון הענבר, "אין לך מספר, אנגלה. והבית שאת גרה בו לא קיים."

"ולקח לכם רק שלושים שנה להבין את זה." אמרה אנגלה בעוד שון מעז לומר: "אמא, זה לא נכון. היה מישהו מקריח שקפץ לבקר אצלך לפני כמה שנים ואמר לך שאם לא תשתפי איתו פעולה, הוא ילבין את פניך."

ג'ורג'. היא הייתה אחת מהם. גם אותם גייס ג'ורג' פיין, אחיה של ג'ניפר. אנגלה אמרה, מכווצת את ידה לאגרוף, "אף אחד מתושבי רייבנקראון. וברצינות, בן, תשאיר אותי לבד."

קרלי עדיין כרעה מעל הבית שלו מאחור. אדים עלו מהבית ההולך והמתממש. אדים שרק השתוו לאדים שעלו מנחיריו של בריאן. הוא עדיין לא נרגע מכך שהיא ניסתה להרוג אותו – והוא, כנראה, לא היה מודע לכך שהם מועסקים על ידי אותו אדם. ג'ון הופתע מהעניין. הוא חשב שבריאן הבין מי מעסיק אותם אחרי כל השנים הללו.

"מי את, אנגלה פריד?" שאל בריאן, חורק בשיניו הצחורות. שון לא עזב את אמו לרגע.

אנגלה אמרה, כמעט מתחננת באוזני בנה, "שון, בן, תשאיר אותי לבד. אני יכולה להסתדר. אתה צעיר מדי לשמוע על זה עדיין."
"אני עוד מעט בן שלושים ואחת." ענה שון. אנגלה כיווצה את גבותיה השחורות ואמרה: "אני אספר לך כשהכוחות שלך יופיעו, בן. בינתיים, עדיף שלא תדע מאיפה באתי לכאן."

אפילו בריאן הופתע מנימת דיבורה. כוחות על היו משהו חדש מבחינת הדור שלהם. חלפו רק שלושים ושלוש שנה מאז קריסת המציאות המדומה שבה הופיעו כוחות העל לראשונה. מנימת דיבורה עלתה תמונה של חברה עתיקת יומין עם מסורות משלה. ג'ון עדיין התאושש מההלם לגלות שאנגלה פריד הייתה בעלת כוחות על כל הזמן. והוא לא חשד בכך לגמרי.

שון חונך, לכל הפחות, לירוא מאמו. ובכל מקרה, הבעה ערמומית עלתה על פניו הכהות. ג'ון לא האמין לשון המתרחק מהם. הוא בטח יתפוס עמדה בטוחה ומשם יצותת להם בתקווה שאמו לא תרגיש באוזנו. בריאן לכסן מבט אדנותי לעבר אנגלה וציפה לתשובות.

"אני לא מכדור הארץ." התחילה אנגלה והוסיפה: "אני מממלכת השמש."

"את לא נראית לי יפנית." העיר רון שזכה למבטים מבריאן ומג'ון ביחד. הוא הרים את כתפיו ונחר בבוז שלו לגבי בורותם. אנגלה המשיכה, מתעלמת מהערת הרקע של רון, "לפני שבעים וחמש אלף שנה, בתקופה הדומה לתקופתכם, הקדמון עזב עם אנשי העורבים ועקר לשמש עצמה. כפי שתבינו, על מנת ליצור תנאים המתאימים למחיית אדם, עלינו היה ללמוד את הכוחות שלנו ועל לימודינו התפתח קוד הכבוד של מגיני השמש."

"המבטא שלך נשמע באוזניי בערך כמו המבטא של ג'ון." העיר בריאן מצדו.

"אנחנו, מגיני השמש, שולטים בחמשת ההמרות: אש, אדמה, אוויר, מים ורוח. אני מבינה את שפתכם משום שהמרתי את רוחי לרוחכם. אני יכולה לגרום לכם להבין את שפתי." המשיכה אנגלה. הרעיון של מעמד שלם של אנשים עם אותם כוחות על נשמע לג'ון מעט... מופרך. אפילו הוא ורון, למרות שחלקו כוח על אחד, היו גם כוחות על שונים לחלוטין.

"לאורך הזמן, מגיני השמש נאלצו להתערב בענייניהם של האנשים שהגנו עליהם על מנת לדאוג שהם יזכרו מה הם חייבים להם בזכות. כך קמו הכתרים השונים לאורך ההיסטוריה. לפני שלושים ושלוש שנה, הופיעו יותר מגיני שמש מבאלף השנים שקדמו לכך. וכמובן, מלחמה פרצה כשכל מנגנון הורשת הכח התמוטט לחלוטין מעודף תובעים לאותו הכח." המשיכה אנגלה לספר. לא נעלם מג'ון שרון מהנהן כמעט מוכנית עם הערתה לגבי הצורך של מגיני השמש לשלוט בחסרי הכוחות. האם רון מאמין שעליהם לשלוט בחסרי הכוחות? ואם כן, מה הוא עושה איתם בדיוק?

"בתוהו ובוהו של המלחמה עלה מגן שמש בשם רודזונג בה." המשיכה אנגלה את סיפורה.

לג'ון השם נשמע באמת יפני להפליא. אנגלה המשיכה: "אני הייתי אהובתו של רוזדונג. וסונג, שאותו מכירים כשון, הוא בנו. אחרי שניצח במלחמה, הוא התחיל בדילול המעמד. הוא והנאמנים לו קראו תיגר על כל מגן שמש שחשבו שהוא מיותר. אלה שהפסידו בקרב, הפסידו את כוחותיהם." ואמירה זו זיכתה את אנגלה בהרמת גבות מכל המקשיבים לה. ג'ון לא אהב כל כך את מה שהאל חילק לו אבל לא יכל לדמיין אותו מאבד אותו בגלל תבוסה.

"הוא שלח כמה מנאמניו לרדוף אחריי. לאחר שניסית להסתדר עם המתנגדים לשלטונו, עקרתי בעזרת ידידים לכדור הארץ. בחרתי להתגורר ברייבנקראון בגלל השם שלה. האמנתי בזמנו שהיא נקראה אחרי כתר העורבים שאותו נושא ראש ממלכת השמש שלנו." סיימה אנגלה לספר את סיפורה.

"וכמובן, חברך צדק. זו קרן שיגור." הוסיפה אנגלה בחיוך לעבר רון. ובדיוק באותו הרגע, קרן שיגור חדשה פגעה בביתו מעלה האדים של ג'ון, הורסת לחלוטין את מאמציהם עד כה.

וכשהתפוגגה קרן השיגור, הופיע גבר כהה עור עם עיניים אדומות על יבלות ידו. הוא אמר כמה מילים בשפה גרונית ודוחה שיכלה הייתה להיות רק יפנית. "נלמזגאר." סיננה אנגלה לעבר הגבר חשוף החזה שרק סינר נוצות כהה עטף את מבושיו "ראש המשמר המלכותי." ואז הציגה אותו לאחרים.

ג'ון ידע מתי הוא מסתכל בתאום לכוחו. וזו ההרגשה שעברה בו עכשיו. אנגלה שכחה עובדה חשובה מאד בסיפור שסיפרה להם: הם חלקו את עולמם עם עוד מעמד בעל כוחות על.
 
לפני שג'ון הספיק לשאול את אנגלה לגבי הפרטים שהשמיטה מסיפורה, ג'נבה עטפה אותם במעטפת אנרגיה זהובה זוהרת. נלמזגאר, שג'ון החליט שמעכשיו הוא יתייחס אליו כניל, אמר, בנועם של קרן שיגור, "בשם השמש הגדולה, מה זה אמור להיות?" וקלט שהובן. ג'נבה לכסנה אליו מבט מתנשא ומלא גועל ואמרה: "אתה זה שהשמיד את הבית של ג'ון."

ניל, שעדיין התאושש מההלם שעכשיו כולם במסגרת מעטפת האנרגיה הבינו את דבריו, ענה: "אני צריך את ג'ון שיילחם עם כתר העורבים לרגל יום הולדתו המאה. התכוונתי להסביר הכל כשיגיע לשמש. אפילו העברנו את ביתו על תכולתו. רק הוא לא היה בבית."

"מה בדיוק מיוחד בג'ון?" שאלה ג'ניפר, מסיטה את שיערה הזהוב לאחור כאות להתרסה.

"ג'ון נולד, חי וגר בכתר העורבים. גם יש לו את שילוב הכוחות שאנחנו מזהים כזקיף. גם עקבנו אחרי הקרבות שלכם בפיד. המלך החליט שהוא ישמח להתמודד מול הלוחם הזה." הסביר ניל את ההחלטה בהסבר הכי מופרך שנשמע לאוזניו של ג''ון. הוא לא אהב למות. וקרב מול מישהו שהתקרב לשנתו המאה נשמע לו כקרב עד מוות.

"אני מניח שהבנתם שיש לי משפחה שאני צריך להיפרד ממנה." ענה ג'ון בחשש מסוים "כשיצאתי, אשתי ישנה. יש לי גם שלושה בנים שאני צריך להתקשר – "

"רק לאחד מהם יש את הברכה." העירה אנגלה והבהירה לג'ון תעלומה קטנה מעברו "כשתפסתי את בנו מנסה לנשק את בני, הבנתי שאין לו את הברכה. אחיו הגדול יותר תמך בו. ועל כן, עשיתי את הדבר הנכון והרחקתי את שניהם מבני."

ניל ענה לשאלה שלא נשאלה, שריחפה ביניהם, "המלך המשיך הלאה אחרי שנעלמת, אנג."

"הוא שלח מתנקשים, נלמזגאר, מתנקשים!" נהמה אנגלה "ואתה מדבר כאילו הוא... התאבל."

"אחותך שלחה אותם, לא הוא." אמר ניל ברוגע של אדם הרגיל לעמוד בהתפרצויות רגש עזות "ואם נשוב לנושא שלשמו באתי, כמובן שתוכל להיפרד ממשפחתך, ג'ון האוואלוק. עד ליום הולדתו המאה נותר עוד זמן. עם זאת," והוא גלגל את עיניו בגון הענבר
למעלה, "אל תראה כל כך מסכן. אנחנו יכולים ללמד אותך כמה תעלולים חדשים בשהותך אצלנו."

"אחותי? מה היא קשורה לעניין? לא ראיתי ולא שמעתי ממנה כבר יותר ממאה שנה." סיננה אנגלה. ג'ון החליט לשאול את השאלה שרבצה על לבו הפועם עתה בפראות. "אלוהים, האם מדובר בקרב עד מוות?" שאל ג'ון, חושק את שיניו. ניל קימר את גבותיו.

"לא. זה קרב עד שאחד מהיריבים מאבד את כוחותיו. מה שגרוע ממוות בממלכת השמש." ענה ניל. חיזיון אימים של אחיו העיוור, המחפש את דרכו בביתו, עלה במחשבתו של ג'ון. האם הוא הולך להיות עיוור כמוהו אם יאבד את כוחותיו? זה באמת היה גרוע יותר ממוות.

"ג'ון, מותר לך לסרב." אמר בריאן "אתה אזרח אמריקני."
המבט על העיניים האדומות הפעורות על גב יבלות ידיו של ניל הבהיר שסירוב יהיה מעשה חצוף לכבוד כה רם. הגם שהוא בטח יחטוף אותו אם לא יבוא איתו בדרכי נועם. עדיף לבוא איתם כאורח לשם.

"אם יקרה המקרה הבלתי סביר שאני מנצח, מה אני מקבל מהטיול לממלכת השמש?" שאל ג'ון. ניל חייך באי נוחות מסוימת, עיני ידיו האדומות מתקמרות, ואמר: "זה לא יקרה, ג'ון. אתה תיתן קרב מצוין... אבל אתה תפסיד בקרב. כתר העורבים מעולם לא הובס עד כה בקרב פנים אל פנים. במקרה ואתה תפסיד, ניתן לך עיניים חדשות לחיים החדשים שיהיו לך אחרי סוף הקרב."

"האם אתה בטוח שזה לא עניין פסיכו-סומטי?" שאל בריאן "אתם מאמינים שאם תפסידו בקרב, אתם תפסידו את הכוחות. פשוט היו הרבה מקרים אצלנו שאנשים הפסידו בקרב – והם לא הפסידו את הכוחות."

"אני חושד שלא מדובר בקרב רגיל, בריאן." אמר ג'ון לאחר שניל לא התייחס לשאלתו. והוא פישק את ידיו ואמר: "עכשיו, ברשותך, אני רוצה להסביר לאשתי היקרה מה קרה. אם היא לא תתגרש ממני בו במקום, אני אפרד מבניי ואלך איתכם."

"האם חברך החיוור יכול להודיע לה?" שאל ניל שנשמע לפתע נמהר, מרים גבה שחורה.

" – אבל הבטחת!" קרא ג'ון. ניל השיב: "לא ידעתי מתי הם ישלחו את קרן השיגור הזו."

וקרן שיגור פגעה בג'ון ובניל במקום. וברגע הבא, ג'ון לא היה עוד ברייבנקראון.
 
מגניב, סיפור גיבורי על משעשע ומעניין. אהבתי את ההומור הקל של ג'ון. מה שכן, יפנית היא דווקא שפה קלילה ויפה - גרונית ודוחה זה יותר בכיוון ערבית (ואני מניח שגם עברית, למי שלא דוברים אותה). הבעיה היחידה בסיפור ךדעתי היא שלקח זמן להבין שג'נבה היא ג'ניפר, ואולי זה רק אני. לדעתי הסיפור הטוב ביותר שלך שקראתי.
 
תודה על התגובה. :D

לגבי עניין היפנית, עניין של טעם בעיקר. לי יצא להכיר מישהו שלא מת על השפה. בכל מקרה, ג'ון מאמין שאנגלית אמריקנית (ובמבטא הדרומי שלו, כמובן) היא הדבר הכי יפה שקיים עלי אדמות כך שצריך לקחת את דעתו על שפות אחרות בערבון מוגבל. ובכל מקרה, השפה שג'ון שומע איננה יפנית אלא משהו שנשמע כמו איך שהוא מדמיין שפה מהמזרח הרחוק, במקרה הזה, יפנית.
 
למחרת ג'ון התעורר בחדר השינה בביתו. הוא הופתע מכך שאשתו לא ישנה לצדו כרגיל. הוא הסיט את הווילונות מעל החלון לחדר השינה שלו ונשימתו נעתקה. הוא הרגיש כנמלה בקרב תלי הנמלים השחורות, המגובבות בכאוטיות שכמה התנשאו אל על ואחרות עדיין עשו את דרכן למעלה. העיר נראתה כמו המתוות שילדים מתווים בידיהם במגרש החול. כן, הן נראו חיות בתנועתן המתמדת לעבר... לאן השמש נעלמה? ואז ג'ון ראה בשחקים אנשים עפים על גבן של רוחות כבירות שמעבר להם טפטפה פלסמה רותחת לתוך השמיים הכחולים ללא שמץ ענן. רגליהם של האנשים, שהיו פנויות מליצור רוחות כבירות, הפכו את הפלסמה המטפטפת לעננים לבנים לא מזיקים למראה ששייטו במרומי השמיים הנאים.

לג'ון הייתה תשובה. הוא הלך אל הסלון של ביתו ששימשה בפינתו הימנית גם כמטבח. והוא מצא שם אישה שלא פגש מעולם, ועם זאת, הכיר לפתע כנִיחְבַאת. היא הייתה מגינת שמש מצל אגם בדרום והייתה המומחית הטכנית המובילה של מעוז עורבים. ג'ון נזכר, במעורפל, על ההסבר שאנגלה נתנה לעובדה שהיא יודעת אנגלית כל כך טוב. אלוהים, השחורה הזו שיחקה לי במוח!

ואז ג'ון קלט שהוא שחור. והוא לא הצליח לזכור שהוא היה אי פעם לבן למרות שידע זאת. הוא שמע שאנשים חווים את זה אחרי שבץ. הם לא זוכרים את מה שהם איבדו בגלל זה. ניחבאת' בחנה את מערכת הבישול שלהם בענייניות. נדמה שהיא לא הבינה איך זו עבדה. ובגלל שהיא לא ידעה, גם ג'ון שכח איך היא עובדת.

"שמש אדירה, התעוררת." אמרה ניחבאת' שג'ון החליט, למרות כל מאמציה הטובים, להתייחס אליה מעתה כניק. היה זה המרד הקטן שלו כנגד מעשה הרשע בהפיכתו לשחור. ואם יפסיד בקרב מול כתר העורבים, גם לעיוור.

"שכחת להמיר את דתי." ציין ג'ון במרירות "אני לא מבין את ההקשר של מה שאמרת."

ניחבאת ענתה: "עשיתי עבודה טובה בהתחשב בנסיבות המיוחדות שלך. מה זה אמפת?"

"אדם שמתמרן רגשות. כמו פוליטיקאי אבל על באמת." ענה ג'ון ושמע אותה מצחקקת. ואז נאלמת ואומרת: "זה לא העניין שלי אבל הוא עשה עליך עבודה רצינית, האמפת הזה."

יום אחד הוא באמת ינהל שיחה רצינית גבר מול גבר עם ג'ורג פיין, האח של ג'נבה.

"לגבי מה שאמרתי קודם, כל מה שאתה צריך לדעת הוא שבראש האמונה המקומית שלנו עומדת אמא שמש ומתחתיה חמש הרוחות הקדושות של העורב, התן, הזאב, האריה והיעל. לזקיפים מותר לפנות לרוח העורב אך לעולם לא לשמש עצמה." הסבירה ניחבאת, באדיקות.

"אני שמעתי את ניל אומר שמש גדולה אתמול." ציין ג'ון, מנופף באצבע קטנה ושחומה. ניחבאת, לא ניק, התעקש ג'ון במחשבתו לא לתת לשטיפת המח שלה לעבוד עליו, ענתה: "שמש אדירה, לא שאתה מהמאמינים. כתר העורבים בטח נתן לו רשות להישבע בשמה."

"עתה שמיצינו את הנושא," אמר ג'ון "מה הלאה?"

"אני עדיין צריכה לעבוד עליך." אמרה ניקי והציעה לו את זרועה, העטופה באריג זהוב זוהר, שנראה לו כשתי וערב שנשזר לתוך זרועה, "כך שאראה לך קצת מהתרבות שלנו."

ג'ון עמד להזכיר שניל היה עירום פרט לסינר הנוצות עד שנזכר שזהו מנהגם של אנשי כתר העורבים. אנשי כתר התנים נהגו ללבוש מחלצות זוהרות מעין אלו של חוטים מאור. לא זהב, אור. הוא באמת חשב שכל עניין החסינות לחום שלהם קצת מוגזם. בגדים מאור?
"סלחי לי על הביטוי אבל הבניינים שלכם נראים לי כמו תלי נמלים." העיר ג'ון בנועם. ניקי שוב צחקה בלבביות ואמרה: "כשאני ראיתי אותם לראשונה, אני חשבתי שהם נראים לי כמו ערימות של חרא." ובמחשבתו של ג'ון עלתה התמונה של עיר הסרוגה באור של מבנים הולוגרפיים בהם ילדים צחקו, קפצו מקומה לקומה בעליצות אינסופית, מבוגרים חמורי סבר עברו על פני מתכונות מורכבות החולפות באוויר. כמה מהם שיבצו אותם על מחלצותיהם הזוהרות. ג'ון מצא שהוא מחייך ומחק את החיוך לאחר רגע. הוא הבין שחלק מהדחייה שלו מהמבנים הפירמדיליים המוזרים הללו באה מניק בעצמה. לא שהוא היה זר. הוא חי שלושים שנה ליד גרסה בזעיר אנפין של המבנים הללו. אלוהים, אני רוצה אותו! רוצה את המח שלי בחזרה!

והוא בא אחרי ניקי החוצה אל הרחבה שהקיפה את הבית שלו. הוא קלט שהבית היה נטוי מעודנות על גגו של מבנה מורכב שהזכיר לו עץ בהתפצלויותיו הרבות. והמבנה הזה גרם למבנים שהקיפו אותו להיראות כשיא הפשטות. מעוז העורבים, לבו הפועם של השלטון. כאן שכן הכח שהניע את ממלכת השמש. זו הייתה הגבעה שלהם.

והם ירדו בהבלח של אור לתוך חדר ארוך ואובאלי עם שטיחי קיר רקומים יפהפיים שעשו לג'ון כאב ראש. על השולחן נערמו בקערות לבנות פירות הדר מכתר הזאבים; כוסות עם חלב דקלים מכתר התנים; צלי יעלים עסיסי מכתר היעלים וכמות לא מבוטלת של נוצות. השתמשו בנוצות השחורות הללו כדי לאכול. וזה נראה לו טבעי כמו נשימה הרגע. בחייו, הוא לא הבין למה הוא לא מתגעגע למזלג וסכין. לכל מאכל היה נהוג להשתמש בנוצה משלו ומכאן הכמות הרבה של הנוצות או לפחות כך נהגו האנשים בעלי ההון בממלכה זו.

ואז הבין ג'ון שהשטיחים לא היו שטיחי קיר כי אם אקרנים. התמונות הנעות שהוקרנו מעל האקרנים היו לקוחות מרחבי ממלכת השמש ושודרו מעיניהם של הזקיפים ששמרו במקום: שטים בנהרותיו העזים של כתר הזאבים שהזכיר לו את קנדה ואפילו לרגע יכל לדמיין את הזאבים מייללים באמת על רקע היערות השחורים הללו; ערבות אדומות חסרות הגבול עם חורשות המנקדות אותון פה ושם של כתר האריות; עומדים על הדרכים הלבנות בעיבורם של המדבריות למודי הרוחות של כתר התנים; צופים מהנקיקים על הטירות הממוזלגות של מגיני השמש השולטים בכתר היעלים ההררי ולבסוף נחלות כתר העורבים המוריקות עם שלל הפרחים, הסחלבים והמטפסים שהסתבכו בערים הפירמדליות המשונות שלהם.

"זה חדר האוכל של המשמר המלכותי." אמר ג'ון וניק אמרה: "אמרתי לך שלא סיימתי."
 
חזרה
Top