מדגיש שמדובר בשו"ש אותו אני מגיש
הוא היה מבטיח, צעיר, אמיץ, ואולי קצת טיפש. עוד לפני שהבאתי לו את הלהב המוזר ההוא, קרלוס היה מבטיח בתור בן תמותה, כשהמלחמה התחילה והוא נעלם אחרי שהביס לבד צי ספינות, הייתי בטוחה שהוא נהרג, לא חשבתי שהוא יחזור, בתור האויב הגדול ביותר שלי, לא חשבתי שהוא כל כך היה תאב לעוצמה עד שהוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל זה.
או שאולי סירבתי להאמין.
מיומנה של ליס, הציידת.
קרלוס נולד הרבה אחרי תור הזהב של הציידים, והרבה אחרי הנפילה שלהם, הוא חי בתקופה קשה שבה אין אלים לבכות אליהם, והגיבורים נדירים מאוד, כשמלחמה היכתה בבני האדם, הוא נשבע להיות גיבור, והוא החליט לעזור לאנשים.
קרלוס התחיל את הדרך כמו כל גיבור, הוא היה טוב במה שהוא עשה, טוב מספיק בשביל לצאת מגובלות המקום בו הוא נולד ולחפש את גורלו, הוא לקח חלק בכמה קרבות גדולים וכיכב בהם, הוא לא הצטרף לשום צבא מוסדר, אלא כיכב בתור שכיר חרב, הוא ספג הרבה מכות ותמיד קם, איפשהו. הוא פשוט היה גרסה קלישאתית של גיבור.
ואז ליס הפכה אותו לצייד, בניגוד לכל הציפיות, לא היה מדובר בטקס מלא קסם וסמלים, לא היה מדובר באירוע משמעותי על העולם, לא תקעו בשופרות, הנהרות לא סבו לאחור וההרים לא רקדו. ליס הביאה לצעיר להב חסר שם, חרב חצות שנראתה כאילו נשלפה מתוך מזבלה וחושלה משברי מתכות ישנות, הנער לקח את החרב מבלי לחשוב פעמיים, והוא הפך לצייד.
שנים יעברו, קרלוס אומנם לא התפרסם, אבל הוא היה גיבור, ייחודו כצייד באה במהירות הרבה שלו, שהייתה גבוה גם בשביל ציידים אחרים, הוא יכול היה לחצות את הבריאה בריצה, ורגליו הקלות אפשרו לו לרוץ על מים כאילו היו אדמה מוצקה, וחרבו, אומנם חסרת שם, אבל קטלנית יותר מכל להב חצות אחר, שכן שברי המתכות שייצרו אותה לא היו פח וברזל, אלא כן מתכת הידועה לעולם, שחוברן להן יחדיו כדי ליצור נשק אשר מסוגל לחתוך את עורו של כל יצור- כסף, אדמנטיט, ברזל קר ושלל מתכות חוברו להן יחדיו כדי ליצור את הלהב אשר היה מסוגל לחתוך מצוקים ויהלומים, באותה קלות שהיה מסוגל לחתוך עורות דרקונים ואנשי זאב.
ואז אדון הצל הגיע לעולם, ומשמר הצל החל להתפרס בכל רחבי הבריאה, קורא לאנשים לציית לתורותו של האל החוזר, ומוציא להורג את הכופרים, זמן קצר חלף עד שהכת הפכה לדת, והדת הפכה לצבא, והצבא הפך לכובש, מבצרים וצבאות עלו במטרה להשתלט על כל הבריאה בשמו של אדון הצל, ולשעבד את האנשים לשרתו.
ליס וקרלוס הצטרפו לכוחות אשר נלחמו במשמר הצל, ובעוד ליס עזרה לנהל את המערכה בלב היבשת, יצא קרלוס לצפון הרחוק, לסייע לבני הצפון לעצור את הארמדה המתקרבת לחופי היבשת, ולמנוע את התגבורת שמשר הצל היה זקוק לה כדי למחוק כל התנגדות.
הרבה אחרי שבני הצפון נמחקו, ואוינות המלחמה שלהם טבעו עמוק בלב הים אל מול צי הספינות הענק שמשר הצל הרים, נלחם קרולס לבדו מול האויב, מזנק מספינה לספינה, שובר את העץ בעוצמתו, חוצה את המים במהירותו, ומשמיד את צבא האויב.
אבל אז אדון הצל יצא ללחום בצייד, וקרב אדירים התחרש על ספינת הדגל של משמר הצל, קרב אשר בו קרלוס הובס, כי חזק ככל שיהיה הצייד, עדיין לא היה חזק מספיק להביס אל לבדו, משימה שלשמה נדרשו פלוגות צייד מלאות בעבר, קרלוס הרגיש את חרבו של האל חודרות אל ליבו במחשבה שהוא ימות כגיבור, שכן בכוחו חסם לחלוטין את הארמדה.
ובמשך חודשים, האימנו ליס והאחרים שקרלוס מצא את מותו בלב ים, אבל האמת הייתה שונה, שכן אדון הצל לקח את הצייד הפצוע ללשכתו, הם דיברו, והעולם השתנה.
כשהמלחמה כמעט ושכחה, עגנה ספינה בודתת בחופי עיר המנל המרכזית, "הרגו את המיותרים" פקד הקפטן שלה לצבא הציידים שלו, אשר נעו ברחבי העיר, שוחטים את החולים, הזקנים והלידים כאחד, הם היו חסרי תועלת.
ביום אחד נכבשה העיר, וקפטן הספינה אסף את השורדים והפך אותם לעבדים בשם משמר הצל, פותח מחדש את נתיב הים של היבשת, ומכניס את צבאו של אדון הצל בחזרה ליבשת, מה שלא הצליח צבא שלם לעשות במלחמה שלמה, עשה הקפטן ביום אחד. דגלי משמר הצל עלו במרכז היבשת, ויצרו דריסת רגל שאיש לא יוכל להסיר בקלות.
כוחות ההתנגדות שלחו את ליס והתלמיד החדש שלה לעצור את הקפטן, הם נלחמו בצבא הציידים, הם חדרו דרך הצבא ודרך הרציפים, לחמו והרגו עד שהגיעו לספינה על מנת לאתגר את הקפטן, על סיפון הספינה השחורה עמדו השניים, כאשר הקפטן זינק לקרב, עם מהירות שאין שני לה, וחרב אשר חולשה מכל המתכות הקיימות.
ההלם של ליס ותלמידה להילחם בלא פחות מבן בריתם לשעבר, אח לנשק אשר היה אמור להיות מת. הם הצליחו להביס אותו, אבל משהו בהם מנע את מכת המוות, הם לא יכלו לעשות את זה, והשניים עזבו את עיר הנמל במחשבה שעשו מספיק נזק, עד שקרלוס לא יוכל עוד להזיק לאיש.
הם טעו, שכן כל חייל שהרגו, הוחלף במהרה בשנים חדשים, חרבותהים של הציידים שחיסלו נלקחו ונאספו. השניים לא עצרו את קרלוס, הם חיסלו את המתחרים שלו, הם חיסלו את החיילים שהיו נאמנים לאדון הצל ואדון הצל בלבד, הם השמידו את הציידים שהיו יכולים לפעול יחדיו כדי לחסל את קרלוס.
כאשר השניים עזבו, קרלוס חייך, שכן לא היה עליו לשרת עוד שום אדון, לא עוד.
הוא אסף את החרבות של צבאו, ובלהבה של לב האדמה המיס את המתכות הקסומות, העבדים שאסף נדרשו לעבוד ללא סוף בחישול המתכות, בחום הנוראי שאיש לא היה יכול לסבול, הם יצרו שריון פלדה שחור, שריון אשר הכיל את כוחן של שלושים חרבות, חסר כל פרצה וכל חולשה.
אבל קרלוס סירב רק ללבוש את השיריון, הוא ידע שכל נשק, ניתן להפנות גם נגד המשתמש שלו, וכמו שהוא היה נשקו של אדון הצל שכעת מופנה כנגד האל, השריון הזה עלול להיות מופנה כנגדו, אויביו יוכלו לגנוב את השריון או חלקים ממנו בזמן שלא ילבש אותו, הם יוכלו לנצל את החיבורים כדי לתקוף מקומות חלשים בשריון.
קרלוס בחר להיות השיריון שלו, ובלילה אחרון של בשר ודם, פקד על לחבר את השיריון לגופו.
מסמרים ננעצו בעורו וחיברו את לוחות השריון לתוך עצמותיו.
ברגים הושחלו לתוך מפרקיו, זיזים לתוך גבו, אצבעותיו נסגרו מאחורי כפפות פלדה, ליבו נחסם על ידי לוחות מתכת, פניו הסותרו תחת קסדת ברזל שחור, לילה שלם דרש ההליך, לילה בו בשרו הותך, עצמותיו חוללו, ומתכת השתלבה עם הגוף.
וקרולוס ידע כאב שאין שני לו באותו לילה, חייו ניסו לעזוב את גופו פעמים רבות, אבל נחסמו בכוח רצונו, תאוותו לכוח ועוצמה גברה על כל חוש, עד שלגופו לא הייתה עוד ברירה, אלא להפסיק לכואב עוד, לנצח.
כשהבוקר עלה, קרלוס לא היה עוד, שד הברזל צעד במחנה צבאו, לא היה בו זכר לאדם שפעם היה, חרבו קיבלה את השם ביין, שכן הייתה מארתו של כל יצור חי, צבאו נשבע אמונים אליו ואליו בלבד, לא לאל, לא למדינה, ולא לאידוגלויה.
הוא רצה להיות גיבור, ולא היה לו מספיק כוח כדי להגן על אנשים.
ועכשיו הוא ייודא שלא יהיה אחד אחר בעולם שיהיה לו הכוח לפגוע בהם.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אז קרלוס הוא טיפס קצת מיוחד בעולם שלי (אני יודע שהשם מרגיש אולי לא קליימנטי, זה חלק מהבחירה שלי לתת שמות יותר מודרנים לדמוית שנולודות מאוחר יותר בעולם הציידים), הוא פרטגונסיט של חלק מהסיפור בעולם, ולמעשה הבחירה של "הוא בוגד" הייתה מאוד מוזרה כשהכנתי אותה בזמנו, אבל היא הרגישה לי כל כך נכונה, שרמתי איתה עד שהדבר הזה נוצר.
אז כן, הוא טיפה קלישאתי כגיבור שנפל, ועוד נפל בשל רעב לכוח, אבל הרעב הזה עם מקור קצת שונה, ועיקרו הוא כנראה שקרלוס היה צעיר מידי כשהוא קיבל את הכוח שלו, והעידר הבשלות שלו יחד עם תפסית ה"גיבור" שהייתה לו, יצרה תודעה כוזבת לפיה כדי לעזור לאנשים, הוא חייב להיות החזק ביותר תחילה, לכן הוא לא חשב פעמיים כשעלתה בפניו ההזדמנות להיות צייד, קל וחומר כאשר ליס היא זו שהציעה לו את הכוח. הוא לא חשב פעמיים לקבל את ההצעה של אדון הצל, ולכן גם לא הרגיש רע שהוא פגע באחרים במטרה לצבור עוד כוח, שכן הכל שירת את המטרה שלו להיות חזק מספיק כדי להגן על אחרים (והוא עצמו לא יבין את הפרדוקס בכלל).
קרלוס בעצם משלים את "מכירת נשמתו לשטן" כשהוא הופך לשטן בעצמו, אבל מאחר והוא מסרב להיות נתון לחסידו של איש, הוא מבצע את הפעולה בצורה היחידה שיכול היה לחשוב עליה, ומנצל את כוחו כצייד כדי לשרוד הליך שבאופן מובהק היה הורג כל אחד אחר, שבעצם בסופו הוא משמיד את כל מה שהוא רואה כחולשה בגוף אנושי, והופך לדבר החזק ביותר שהיה מסוגל לחשוב עליו, מעין שילוב של צייד והחרב שלו.
במובן מסוים קלרוס הוא גם סוג של נבל קלאסי, המטרה שלו היא לכבוש את הבריאה ולשלוט עליה באגרוף של ברזל (תרתי משמע), הוא באמת מאמין שאנשים שיחיו תחת השלטון שלו יהיו מוגנים יותר, והוא בלי ספק ישמיד כל מוקד כוח שיכול לסכן את "מאזן הכוח" שהוא יוצר, הוא הנבל שצועד בראש הצבא במטרה לכבוש, ולא באמת משאיר לאויב שלו יותר מידי מטרות חוץ מלהיכנע או למות.
כאן יכנסו בדרך כלל דמוית שחקן.
בתור התחלה, קמפיין מרושע, או לפחות לא קמפיין טוב יכול להתנהל בצורה שבה קרלוס הוא סוג של רוע הכרחי מול אדון הצל, ודמוית שחקן יכולות לשרת תחתיו בכל משימה אפשרית. כמובן שהדבר גם פועל לצד השני בתור קבוצה המשרתת את אדון הצל במלחמה מול קרלוס.
ברמת משחק גובה יותר (משמע הדמוית הן לא אנשים פשוטים, אלא ציידים/משהו ברמת כוח דומה) יש יותר מקום להציב את קרלוס בתור אויב ברור של הדמויות, בעיקר בגלל שסביר שהוא מסוגל להשמיד דמוית ברמת כוח נמוכה יותר.
אפשרוית של "לטהר" את קרלוס, או להביא אותו להתמודד מול איום קסטטרופלי כזה או אחר גם אפשריות, אבל אני חושב שהן קצת פחות רלבנטיות.
הוא היה מבטיח, צעיר, אמיץ, ואולי קצת טיפש. עוד לפני שהבאתי לו את הלהב המוזר ההוא, קרלוס היה מבטיח בתור בן תמותה, כשהמלחמה התחילה והוא נעלם אחרי שהביס לבד צי ספינות, הייתי בטוחה שהוא נהרג, לא חשבתי שהוא יחזור, בתור האויב הגדול ביותר שלי, לא חשבתי שהוא כל כך היה תאב לעוצמה עד שהוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל זה.
או שאולי סירבתי להאמין.
מיומנה של ליס, הציידת.
קרלוס נולד הרבה אחרי תור הזהב של הציידים, והרבה אחרי הנפילה שלהם, הוא חי בתקופה קשה שבה אין אלים לבכות אליהם, והגיבורים נדירים מאוד, כשמלחמה היכתה בבני האדם, הוא נשבע להיות גיבור, והוא החליט לעזור לאנשים.
קרלוס התחיל את הדרך כמו כל גיבור, הוא היה טוב במה שהוא עשה, טוב מספיק בשביל לצאת מגובלות המקום בו הוא נולד ולחפש את גורלו, הוא לקח חלק בכמה קרבות גדולים וכיכב בהם, הוא לא הצטרף לשום צבא מוסדר, אלא כיכב בתור שכיר חרב, הוא ספג הרבה מכות ותמיד קם, איפשהו. הוא פשוט היה גרסה קלישאתית של גיבור.
ואז ליס הפכה אותו לצייד, בניגוד לכל הציפיות, לא היה מדובר בטקס מלא קסם וסמלים, לא היה מדובר באירוע משמעותי על העולם, לא תקעו בשופרות, הנהרות לא סבו לאחור וההרים לא רקדו. ליס הביאה לצעיר להב חסר שם, חרב חצות שנראתה כאילו נשלפה מתוך מזבלה וחושלה משברי מתכות ישנות, הנער לקח את החרב מבלי לחשוב פעמיים, והוא הפך לצייד.
שנים יעברו, קרלוס אומנם לא התפרסם, אבל הוא היה גיבור, ייחודו כצייד באה במהירות הרבה שלו, שהייתה גבוה גם בשביל ציידים אחרים, הוא יכול היה לחצות את הבריאה בריצה, ורגליו הקלות אפשרו לו לרוץ על מים כאילו היו אדמה מוצקה, וחרבו, אומנם חסרת שם, אבל קטלנית יותר מכל להב חצות אחר, שכן שברי המתכות שייצרו אותה לא היו פח וברזל, אלא כן מתכת הידועה לעולם, שחוברן להן יחדיו כדי ליצור נשק אשר מסוגל לחתוך את עורו של כל יצור- כסף, אדמנטיט, ברזל קר ושלל מתכות חוברו להן יחדיו כדי ליצור את הלהב אשר היה מסוגל לחתוך מצוקים ויהלומים, באותה קלות שהיה מסוגל לחתוך עורות דרקונים ואנשי זאב.
ואז אדון הצל הגיע לעולם, ומשמר הצל החל להתפרס בכל רחבי הבריאה, קורא לאנשים לציית לתורותו של האל החוזר, ומוציא להורג את הכופרים, זמן קצר חלף עד שהכת הפכה לדת, והדת הפכה לצבא, והצבא הפך לכובש, מבצרים וצבאות עלו במטרה להשתלט על כל הבריאה בשמו של אדון הצל, ולשעבד את האנשים לשרתו.
ליס וקרלוס הצטרפו לכוחות אשר נלחמו במשמר הצל, ובעוד ליס עזרה לנהל את המערכה בלב היבשת, יצא קרלוס לצפון הרחוק, לסייע לבני הצפון לעצור את הארמדה המתקרבת לחופי היבשת, ולמנוע את התגבורת שמשר הצל היה זקוק לה כדי למחוק כל התנגדות.
הרבה אחרי שבני הצפון נמחקו, ואוינות המלחמה שלהם טבעו עמוק בלב הים אל מול צי הספינות הענק שמשר הצל הרים, נלחם קרולס לבדו מול האויב, מזנק מספינה לספינה, שובר את העץ בעוצמתו, חוצה את המים במהירותו, ומשמיד את צבא האויב.
אבל אז אדון הצל יצא ללחום בצייד, וקרב אדירים התחרש על ספינת הדגל של משמר הצל, קרב אשר בו קרלוס הובס, כי חזק ככל שיהיה הצייד, עדיין לא היה חזק מספיק להביס אל לבדו, משימה שלשמה נדרשו פלוגות צייד מלאות בעבר, קרלוס הרגיש את חרבו של האל חודרות אל ליבו במחשבה שהוא ימות כגיבור, שכן בכוחו חסם לחלוטין את הארמדה.
ובמשך חודשים, האימנו ליס והאחרים שקרלוס מצא את מותו בלב ים, אבל האמת הייתה שונה, שכן אדון הצל לקח את הצייד הפצוע ללשכתו, הם דיברו, והעולם השתנה.
כשהמלחמה כמעט ושכחה, עגנה ספינה בודתת בחופי עיר המנל המרכזית, "הרגו את המיותרים" פקד הקפטן שלה לצבא הציידים שלו, אשר נעו ברחבי העיר, שוחטים את החולים, הזקנים והלידים כאחד, הם היו חסרי תועלת.
ביום אחד נכבשה העיר, וקפטן הספינה אסף את השורדים והפך אותם לעבדים בשם משמר הצל, פותח מחדש את נתיב הים של היבשת, ומכניס את צבאו של אדון הצל בחזרה ליבשת, מה שלא הצליח צבא שלם לעשות במלחמה שלמה, עשה הקפטן ביום אחד. דגלי משמר הצל עלו במרכז היבשת, ויצרו דריסת רגל שאיש לא יוכל להסיר בקלות.
כוחות ההתנגדות שלחו את ליס והתלמיד החדש שלה לעצור את הקפטן, הם נלחמו בצבא הציידים, הם חדרו דרך הצבא ודרך הרציפים, לחמו והרגו עד שהגיעו לספינה על מנת לאתגר את הקפטן, על סיפון הספינה השחורה עמדו השניים, כאשר הקפטן זינק לקרב, עם מהירות שאין שני לה, וחרב אשר חולשה מכל המתכות הקיימות.
ההלם של ליס ותלמידה להילחם בלא פחות מבן בריתם לשעבר, אח לנשק אשר היה אמור להיות מת. הם הצליחו להביס אותו, אבל משהו בהם מנע את מכת המוות, הם לא יכלו לעשות את זה, והשניים עזבו את עיר הנמל במחשבה שעשו מספיק נזק, עד שקרלוס לא יוכל עוד להזיק לאיש.
הם טעו, שכן כל חייל שהרגו, הוחלף במהרה בשנים חדשים, חרבותהים של הציידים שחיסלו נלקחו ונאספו. השניים לא עצרו את קרלוס, הם חיסלו את המתחרים שלו, הם חיסלו את החיילים שהיו נאמנים לאדון הצל ואדון הצל בלבד, הם השמידו את הציידים שהיו יכולים לפעול יחדיו כדי לחסל את קרלוס.
כאשר השניים עזבו, קרלוס חייך, שכן לא היה עליו לשרת עוד שום אדון, לא עוד.
הוא אסף את החרבות של צבאו, ובלהבה של לב האדמה המיס את המתכות הקסומות, העבדים שאסף נדרשו לעבוד ללא סוף בחישול המתכות, בחום הנוראי שאיש לא היה יכול לסבול, הם יצרו שריון פלדה שחור, שריון אשר הכיל את כוחן של שלושים חרבות, חסר כל פרצה וכל חולשה.
אבל קרלוס סירב רק ללבוש את השיריון, הוא ידע שכל נשק, ניתן להפנות גם נגד המשתמש שלו, וכמו שהוא היה נשקו של אדון הצל שכעת מופנה כנגד האל, השריון הזה עלול להיות מופנה כנגדו, אויביו יוכלו לגנוב את השריון או חלקים ממנו בזמן שלא ילבש אותו, הם יוכלו לנצל את החיבורים כדי לתקוף מקומות חלשים בשריון.
קרלוס בחר להיות השיריון שלו, ובלילה אחרון של בשר ודם, פקד על לחבר את השיריון לגופו.
מסמרים ננעצו בעורו וחיברו את לוחות השריון לתוך עצמותיו.
ברגים הושחלו לתוך מפרקיו, זיזים לתוך גבו, אצבעותיו נסגרו מאחורי כפפות פלדה, ליבו נחסם על ידי לוחות מתכת, פניו הסותרו תחת קסדת ברזל שחור, לילה שלם דרש ההליך, לילה בו בשרו הותך, עצמותיו חוללו, ומתכת השתלבה עם הגוף.
וקרולוס ידע כאב שאין שני לו באותו לילה, חייו ניסו לעזוב את גופו פעמים רבות, אבל נחסמו בכוח רצונו, תאוותו לכוח ועוצמה גברה על כל חוש, עד שלגופו לא הייתה עוד ברירה, אלא להפסיק לכואב עוד, לנצח.
כשהבוקר עלה, קרלוס לא היה עוד, שד הברזל צעד במחנה צבאו, לא היה בו זכר לאדם שפעם היה, חרבו קיבלה את השם ביין, שכן הייתה מארתו של כל יצור חי, צבאו נשבע אמונים אליו ואליו בלבד, לא לאל, לא למדינה, ולא לאידוגלויה.
הוא רצה להיות גיבור, ולא היה לו מספיק כוח כדי להגן על אנשים.
ועכשיו הוא ייודא שלא יהיה אחד אחר בעולם שיהיה לו הכוח לפגוע בהם.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אז קרלוס הוא טיפס קצת מיוחד בעולם שלי (אני יודע שהשם מרגיש אולי לא קליימנטי, זה חלק מהבחירה שלי לתת שמות יותר מודרנים לדמוית שנולודות מאוחר יותר בעולם הציידים), הוא פרטגונסיט של חלק מהסיפור בעולם, ולמעשה הבחירה של "הוא בוגד" הייתה מאוד מוזרה כשהכנתי אותה בזמנו, אבל היא הרגישה לי כל כך נכונה, שרמתי איתה עד שהדבר הזה נוצר.
אז כן, הוא טיפה קלישאתי כגיבור שנפל, ועוד נפל בשל רעב לכוח, אבל הרעב הזה עם מקור קצת שונה, ועיקרו הוא כנראה שקרלוס היה צעיר מידי כשהוא קיבל את הכוח שלו, והעידר הבשלות שלו יחד עם תפסית ה"גיבור" שהייתה לו, יצרה תודעה כוזבת לפיה כדי לעזור לאנשים, הוא חייב להיות החזק ביותר תחילה, לכן הוא לא חשב פעמיים כשעלתה בפניו ההזדמנות להיות צייד, קל וחומר כאשר ליס היא זו שהציעה לו את הכוח. הוא לא חשב פעמיים לקבל את ההצעה של אדון הצל, ולכן גם לא הרגיש רע שהוא פגע באחרים במטרה לצבור עוד כוח, שכן הכל שירת את המטרה שלו להיות חזק מספיק כדי להגן על אחרים (והוא עצמו לא יבין את הפרדוקס בכלל).
קרלוס בעצם משלים את "מכירת נשמתו לשטן" כשהוא הופך לשטן בעצמו, אבל מאחר והוא מסרב להיות נתון לחסידו של איש, הוא מבצע את הפעולה בצורה היחידה שיכול היה לחשוב עליה, ומנצל את כוחו כצייד כדי לשרוד הליך שבאופן מובהק היה הורג כל אחד אחר, שבעצם בסופו הוא משמיד את כל מה שהוא רואה כחולשה בגוף אנושי, והופך לדבר החזק ביותר שהיה מסוגל לחשוב עליו, מעין שילוב של צייד והחרב שלו.
במובן מסוים קלרוס הוא גם סוג של נבל קלאסי, המטרה שלו היא לכבוש את הבריאה ולשלוט עליה באגרוף של ברזל (תרתי משמע), הוא באמת מאמין שאנשים שיחיו תחת השלטון שלו יהיו מוגנים יותר, והוא בלי ספק ישמיד כל מוקד כוח שיכול לסכן את "מאזן הכוח" שהוא יוצר, הוא הנבל שצועד בראש הצבא במטרה לכבוש, ולא באמת משאיר לאויב שלו יותר מידי מטרות חוץ מלהיכנע או למות.
כאן יכנסו בדרך כלל דמוית שחקן.
בתור התחלה, קמפיין מרושע, או לפחות לא קמפיין טוב יכול להתנהל בצורה שבה קרלוס הוא סוג של רוע הכרחי מול אדון הצל, ודמוית שחקן יכולות לשרת תחתיו בכל משימה אפשרית. כמובן שהדבר גם פועל לצד השני בתור קבוצה המשרתת את אדון הצל במלחמה מול קרלוס.
ברמת משחק גובה יותר (משמע הדמוית הן לא אנשים פשוטים, אלא ציידים/משהו ברמת כוח דומה) יש יותר מקום להציב את קרלוס בתור אויב ברור של הדמויות, בעיקר בגלל שסביר שהוא מסוגל להשמיד דמוית ברמת כוח נמוכה יותר.
אפשרוית של "לטהר" את קרלוס, או להביא אותו להתמודד מול איום קסטטרופלי כזה או אחר גם אפשריות, אבל אני חושב שהן קצת פחות רלבנטיות.