• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

לאורי נאנח. הוא תהה עד כמה המצב של ויל נואש, שהוא ככה נותן לו להתערב ולהחליט החלטות חשובות כל כך. כנראה מאוד נואש.
"בסדר. נצטרך את שיתוף הפעולה של שניכם, אם ככה. פאולו, אנחנו נזדקק למידע פנימי גם ממך, אם אתה באמת רוצה להפיל את ג'ק, זאת ההזדמנות הכי טובה שלך", הוא קם וניגש לפינת החדר, תולה את נדנו על החגורה, "שיטת הפעולה תהיה דומה לשיטה של ת'יריאל עם בויקו. בויקו, אתה ממשיך להתנהג כרגיל. תענה לת'יריאל על המכתבים, עד למשלוח מסוים, שלפניו ניצור איתך קשר. אז תצטרך להגיד לנו מה היא רוצה לדעת, ואנחנו נגיד לך מה לענות לה. תצטרכו לשים בצד את המריבות והשנאה ביניכם לטובת המטרה. הבנתם?"
 
גארט ורו:
גארט מרים את ידו ותופס את זרועו של המנתח.
"אני לא מכיר אותך, ואני לא מכיר אותו." הוא מעביר את מבטו לרו לרגע, "זו לא הפעם הראשונה שלי, אבל תהיה עדין איתי, בסדר? אני אקח אותך ללילה מהחלומות הפרועים ביותר שלך אחר-כך."
הוא עוזב את ידו של המנתח ונותן לו לעשות את עבודתו.
 
גארט ורו
קרני השמש הבוקעות מחלונות הדירה נשברות לצורות רבות וצבעוניות בחולפן דרך מבחנות הזכוכית הפזורות מסביב. אותן קרני בוקר, בהירות וחמימות ביחס לאלו שבדרך כלל נמצאות בחלק הזה של היבשת, מעירות את השניים. המתאבק מוצא את עצמו על הכיסא המרופד שגאנת' סיפק לו. העורב (לשעבר) מתעורר על ספה לידו. כשגארט מתיישב, הוא מגלה שהכאב החד בצלעותיו התחלף באחד עמום, ובהחלט נסבל. גם כתפו נמצאת במקומה. באשר לרו, החולשה שהרגיש בלילה נעלמה לחלוטין, אבל אולי זה אופייני לאדם כמותו. גם עצם הבריח שלו התאחתה במהלך הלילה. עלי הדם עשו את העבודה.
כעת באור, ולא פצועים בצורה אנושה, לשניים יש הזדמנות טובה יותר לראות איפה הם נמצאים. הדירה למעשה גדולה יחסית, אך חוסר הסדר ומיקום מוזר של רהיטים מסתירים זאת. לא קשה ללמוד על מי שמתגורר כאן. ספרים רבים בנוסח 'על מוטציות מלאכותיות' ו'אמצעים לדיכוי דחיית איברים' מסודרים על ארונות ושידות, מספר מהם פתוחים במקומות שונים בחדר. אין ספק שביולוג גר במקום. ככל הנראה לבד.
"החלטתי שלא להעיר אתכם, אני מקווה שזה בסדר," קולו של גאנת' נשמע משמאלם. הוא נכנס אל הסלון, צנצנת ריבה וצלחת עם פרוסות לחם קלוי בידיו. "הזדקקתם למנוחה."

לאורי
בני הכנף מסכימים. לאחר שחרור זהיר של המקוריים, למורת רוחם של לא מעט להבים, לאורי יכול סוף סוף לפרוש להיום. החדר הצנוע שויל העניק לו הוא יותר ממספיק אחרי מה שעבר עליו. השינה לא מתעכבת לבוא.

שלוש דפיקות מעירות את הלוחם המבוגר. לפי הזווית בה אור השמש נכנס דרך החלון של חדרו, השעה עוד מוקדמת.
 
גארט ורו
"ייתכן שזה לא ענייני," גאנת' מתחיל בזהירות, "אך אני נוטה להתעניין במטופלים שלי, המעט שמגיעים אליי כעת. את רו אני כבר מכיר. לצערי הרב, הידיעה שנאבק בראש פשע לא מאוד מפתיעה אותי. מה הסיבה שלך לבצע מעשה טיפשי שכזה, אדון..?" הוא פונה לבן הכנף.

לאורי
"כרייג, אדוני," קול מתנצל עונה ממעבר לדלת. "אני חושב שויל רוצה שתאמן את החיילים."
 
גארט ורו:
"יאגון, הוד מעלתך." גארט מחקה קידה מהספה, וממשש את כתפו, מזנק על רגליו בקלילות וחוטף שני צנימים מידיו של גאנת' ומחסל אותם מבלי לגעת בריבה. "כמו שאתה בוודאי מבין מהשם שהמצאתי הרגע, אני עושה דברים ללא סיבה ובצורה ספונטנית. להסתנן לשורות העורבים ולראות מה הם מתכננים נראה לי כיף באותו הרגע, אז עשיתי זאת."
גארט מביט אל עבר רו. "סליחה שלא יכולתי לממש את התקוות שלך, אבל לא תוכל להעמיד אותי לדין או מה שזה לא יהיה. או שזה היה הבחור השני שהביט עליי ככה? אני לא מבדיל ביניכם עדיין."
 
גארט ורו
רו מביט בגארט, וחיוך זעיר עולה על שפתיו "אני לא יכול להעמיד אותך לדין בכל מקרה, בן כנף. פשוט קיוויתי...שיש עוד אנשים שרואים את העיר הזו כמוני. אני מרגיש שיש לי אחריות לרוע שבעיר הזו, ואני מרגיש שיש לע אחריות לתקן אותו. זה הכל"
 
"אני מצטרף לויל כדי לעזור לעיר", הוא מתחיל לרטון בעודו משתחל למכנסיו.
"מוביל פשיטה, מציל אזרחים", הוא ממשיך כשהחולצה מכופתרת.
"מוביל תצפית על גג שהשד יודע איך אני אמור לעלות אליו", עכשיו תורו של המעיל.
"מציל לו את הישבן כשהבסיס שלו מותקף!", הוא קורא כשהכפפות מתלבשות.
"ואחרי זה עוד מתעסק בחקירות שבויים", הוא ניגש בסערה אל הדלת, "והוא עוד רוצה שאני אאמן את החיילים שלו בשעה כזאת?!", הוא מתפרץ על כרייג ההמום לפני שהדלת נפתחת לרווחה.
היום הזה לא הולך להיות טוב.
 
גארט ורו
"זה חדש, ונפלא," הזקן מתרשם לטובה. "מה שרו אמר," הוא מבהיר. "שמך הוא עניינך הפרטי, אני מבין את זה. אם אתה זקוק לטיפול ואינך מזיק, אתה מוזמן להגיע אליי," הוא מחייך. "היום המטופלים שלי מעטים מדי, אני לא בררן."

לאורי
"א-אני יכול להגיד לו שתגיע מאוחר יותר," האיש הצעיר והרזה מנסה. "או בכלל לא," הוא מוסיף בתקווה להרגיע את לאורי.
 
גארט ורו:
"מפתיע, בהתחשב במה שראיתי במו עיני." אומר גארט ומתאמץ להתיישב על מיטה. "מדוע אתה מרגיש מחויבות כזו לעיר? על פי מה שהבנתי, אתה גם הגעת לעיר לראשונה. מה היא כבר עשתה עבורך שיש לך כזה רצון עז... להגן עליה? אני פשוט לא מבין מאיזו סיבה אתה עומד היכן שאתה."
 
לאורי
כרייג מוביל אותו מחוץ למבצר הישן, אל רחבת עפר שצמודה למבנה. אחרי הגשמים של אתמול, האדמה בוצית וחלקלקה, ההליכה היא לא בדיוק תענוג. כאן כנראה היו אמורים להיות חומרי הבנייה, אם תהליך השיקום של המקום לא היה ננטש באמצע. עוד אפשר לראות ערימות לבנים ומספר קורות עץ שפונו לצדי השטח על ידי הלהבים. "הם חדשים יחסית," כרייג מוסר לו. "לא יודע אם זה משנה, חשבתי שכדאי שתדע. אולי תשכנע אותם להישאר."
הם מגיעים אל קבוצה קטנה, כתריסר חיילים - או מי שאמורים להיות חיילים - עומדים לפניהם. בגדיהם מרמזים על המעמד העלוב של רובם, רצועות הבד התכול על כתפם מסמנות אותם כלהבי חופש. הם מזדקפים כשדמותו הסמכותית של לאורי מתקרבת. כרייג, סביר להניח, הוא לא האחד שמרשים אותם.

גארט ורו
"בזכות אותה סיבה אתה יושב כאן, בחור," הזקן מעיר בשקט. "אל תזלזל בטוב לב."
 
"טוב, חלאות!", לאורי מסגל לעצמו את הטון והשפה של מפקדיו הראשונים. בלי בוקר טוב, בלי לשאול מה שלומם. יש ולעניין, עם תבלין של זלזול ממעל. הוא שנא את הגישה הזאת, אבל צריך לבחון את כוח הרצון של הזחלים החדשים. וזאת דרך טובה לחנך אותם למשמעת צבאית.
"מי אמיץ מספיק לגשת קדימה ולספר לי למה אתם כאן היום?"
 
גארט ורו
"אני יליד העיר. אני גדלתי בצד הרע יותר שלה, ו...אני לא זוכר הרבה מהחיים הקודמים שלי. התעוררתי עם וורדים שחונקים לי את הריאות ותשוקה בלתי נשלטת לדם. בגלל התשוקה הזו, נתתי למוראו לתמרן אותי. עשיתי את העבודה המלוכלכלת שלה, ויכול להיות שפגעתי...בהרבה אנשים בגלל זה. אם היא תהרוס לאנשים את החיים עם מה שנתתי לה, זה יהיה באשמתי" רו מיישיר מבט לגארט "זה לא משהו שאני מוכן לקבל. אני עשיתי דברים רעים, ואני מוכן לעשות את כל מה שביכולתי כדי לתקן את המאזן"
 
לאורי
החיילים מביטים אחד בשני. מספר מלמולים חולפים לאורך השורה, אך אף אחד לא מעז לענות למפקדם. כרייג בינתיים הספיק להתרחק מהמקום, למקרה שלאורי יפנה אליו. לקבוצה העומדת לפני הלוחם המבוגר אין את אותה אפשרות, לצערם.
אותו חייל שהתקדם לבסוף שואל, "מה אנחנו עושים כאן?"
 
הדמות קלה יותר ליישום משלאורי קיווה. מתח שהצטבר מאתמול והעצבים על וילהלם עזרו לו להישאר עצבני. גם השרירים התפוסים תרמו.
"כאן אתם מגנים על אחרים", הוא נוהם, "כאן אתם שמים את הגוף שלכם לפני אנשים אחרים, כי אתם שמים אותם לפניכם בסדר העדיפויות שלכם. ומי שלא מוכן להקריב מעצמו לטובת הכלל, יכול ללכת עכשיו".
הוא מחכה שהטירונים יקבלו את ההחלטה, וממשיך, "מצוין. קחו מקלות ומגנים מהמעמד ליד הקיר".
 
לאורי
החיילים הטריים מזדרזים למלא את הוראותיו. השעשועים המעטים עם כלי האימון, כמו גם חצאי החיוכים שחולפים בין הבחורים, נעלמים כשהם פוגשים את המבט הקר של לאורי. הקבוצה משתתקת, מחכה להוראות.
 
חזרה
Top