הרוח הייתה מאוד חזקה.
אדם טיפס על ראש הפיסגה של אחד ההרים הקטנים באזור, ידיו החזקות מושכות אותו במעלה מצוקי אבן תלולים.
הוא עלה לראש המצוק, והביט בסביבה הקרובה. השמיים היו בהירים, ושטחי מסלע רחבים היו פרושים תחת רגליו, מנוקדים בדיונות שחורות. אבל באופק עמדו דוממים תשעה הרי געש, תמרות עשן דקיקות מסתלסלות מראשיהם. אומרים שכבר כמה עשורים אף אחד מהם לא התפרץ, ולמרות שהיבשת שוממת, היא כבר לא רדופת שדים וצללים כמו שהייתה בעבר.
מורי תקע יתד בראש המצוק, וקשר אליה חבל. הוא התחיל לטפס במורד המצוק, לכיוון נקודה בודדה באמצע השממה.
הוא זכר את מבטו של מאסטר הונג-יי כאשר סיפר לו על החיזיון שת'ארס שלח לו. מאסטר הונג-יי היה כבר מאוד זקן, ולרוב לא הביע רגשות, אבל מורי יכל להישבע שראה דמעה או שתיים יורדות לאיטן על לחיו. מאסטר הונג-יי ביקר לעיתים מאוד רחוקות במנזר הצף, אבל הוא היה המאסטר האהוב על מורי. לכן כשהוא אמר לו ללכת בעקבות החיזיון, מורי היה מוכן ללכת עד לסוף העולם באמונה עיוורת אחרי מילותיו. ואכן, לסוף העולם הוא הגיע. ליבשת פלזנר, ליתר דיוק.
ושם, בין דיונות שחורות, הוא מצא אותו. מזבח מאובק, עשוי מאבן אפורה, שעל כל אחת מקרנותיו מסומנים כוכבים בעלי שמונה חודים, בצבעי כתום וכחול. ובמרכז המזבח, סמל אחד, בצבעי כסף ובכתב הקליגרפיה היפה ביותר שמורי ראה מימיו, הייתה מקועקעת המילה 俳句 - הייקו, איזון. מורי העביר את ידו בפליאה על הכתובת, כשלפתע התחילה לזהור.
זהו מקום נופלו של אחד מגדולי משרתיי, גין דאי-קי. נשמע קולו של ת'ארס, יציב, אבל חלש, כמו בחיזיון.
דאי-קי. הוא שמע עליו סיפורים. מאסטר הונג-יי היה מסרב לדבר עליו, אבל מאסטר רין הייתה מספרת עליו לפעמים.
נבחרת אתה, על ידי, להיות השליח שלי, לעלות אל מקום זה, לשקם אותו, ולהנציח את מורשתו של גין דאי-קי.
מורי בחן את סביבתו. סימני קרב, חתיכות אדמה מנותקות, עצים יבשים עקורים.
"כך אעשה, אני נשבע לך, החכם באלים, כי אשרת מטרה זו למיטב יכולתי, ואדאג שסיפורו של דאי-, לא, גין דאי-קי, יופץ לכל העולם".
כדאי שיתחיל. יש לו הרבה מאוד עבודה.
וכך היה. מורי טיפח את המקום, והפך אותו לביתו. מאסטר הונג-יי אף ביקר בו מספר פעמים. שם נראה בפעם האחרונה לפני שנעלם לצמיתות, בלי רמז למקום הימצאו. לימים מורי אף הקים בו משפחה, אך לא לפני שדאג לעקוב אחר סיפורו של דאי-קי, ולכתוב אותו. הוא הפיץ אותו בכל רחבי סרמיאת. הוא אף הקים זרם בתוך המנזר הצף שמוקדש לעקרונות העיקריים של דאי-קי: לנדוד בעולם ולהשיב את האיזון על כנו, בכל מקום בו ידרש.
לימים הזרם הפך למנזר נפרד, שנקרא "כנפיים מאוזנות".
וכך, עשרות שנים לאחר אותו קרב טראגי, סיפורו של דאי-קי הפך לאגדה, שתישמר לדורות הבאים ללמוד. ללמוד, ולשמר.
אדם טיפס על ראש הפיסגה של אחד ההרים הקטנים באזור, ידיו החזקות מושכות אותו במעלה מצוקי אבן תלולים.
הוא עלה לראש המצוק, והביט בסביבה הקרובה. השמיים היו בהירים, ושטחי מסלע רחבים היו פרושים תחת רגליו, מנוקדים בדיונות שחורות. אבל באופק עמדו דוממים תשעה הרי געש, תמרות עשן דקיקות מסתלסלות מראשיהם. אומרים שכבר כמה עשורים אף אחד מהם לא התפרץ, ולמרות שהיבשת שוממת, היא כבר לא רדופת שדים וצללים כמו שהייתה בעבר.
מורי תקע יתד בראש המצוק, וקשר אליה חבל. הוא התחיל לטפס במורד המצוק, לכיוון נקודה בודדה באמצע השממה.
הוא זכר את מבטו של מאסטר הונג-יי כאשר סיפר לו על החיזיון שת'ארס שלח לו. מאסטר הונג-יי היה כבר מאוד זקן, ולרוב לא הביע רגשות, אבל מורי יכל להישבע שראה דמעה או שתיים יורדות לאיטן על לחיו. מאסטר הונג-יי ביקר לעיתים מאוד רחוקות במנזר הצף, אבל הוא היה המאסטר האהוב על מורי. לכן כשהוא אמר לו ללכת בעקבות החיזיון, מורי היה מוכן ללכת עד לסוף העולם באמונה עיוורת אחרי מילותיו. ואכן, לסוף העולם הוא הגיע. ליבשת פלזנר, ליתר דיוק.
ושם, בין דיונות שחורות, הוא מצא אותו. מזבח מאובק, עשוי מאבן אפורה, שעל כל אחת מקרנותיו מסומנים כוכבים בעלי שמונה חודים, בצבעי כתום וכחול. ובמרכז המזבח, סמל אחד, בצבעי כסף ובכתב הקליגרפיה היפה ביותר שמורי ראה מימיו, הייתה מקועקעת המילה 俳句 - הייקו, איזון. מורי העביר את ידו בפליאה על הכתובת, כשלפתע התחילה לזהור.
זהו מקום נופלו של אחד מגדולי משרתיי, גין דאי-קי. נשמע קולו של ת'ארס, יציב, אבל חלש, כמו בחיזיון.
דאי-קי. הוא שמע עליו סיפורים. מאסטר הונג-יי היה מסרב לדבר עליו, אבל מאסטר רין הייתה מספרת עליו לפעמים.
נבחרת אתה, על ידי, להיות השליח שלי, לעלות אל מקום זה, לשקם אותו, ולהנציח את מורשתו של גין דאי-קי.
מורי בחן את סביבתו. סימני קרב, חתיכות אדמה מנותקות, עצים יבשים עקורים.
"כך אעשה, אני נשבע לך, החכם באלים, כי אשרת מטרה זו למיטב יכולתי, ואדאג שסיפורו של דאי-, לא, גין דאי-קי, יופץ לכל העולם".
כדאי שיתחיל. יש לו הרבה מאוד עבודה.
וכך היה. מורי טיפח את המקום, והפך אותו לביתו. מאסטר הונג-יי אף ביקר בו מספר פעמים. שם נראה בפעם האחרונה לפני שנעלם לצמיתות, בלי רמז למקום הימצאו. לימים מורי אף הקים בו משפחה, אך לא לפני שדאג לעקוב אחר סיפורו של דאי-קי, ולכתוב אותו. הוא הפיץ אותו בכל רחבי סרמיאת. הוא אף הקים זרם בתוך המנזר הצף שמוקדש לעקרונות העיקריים של דאי-קי: לנדוד בעולם ולהשיב את האיזון על כנו, בכל מקום בו ידרש.
לימים הזרם הפך למנזר נפרד, שנקרא "כנפיים מאוזנות".
וכך, עשרות שנים לאחר אותו קרב טראגי, סיפורו של דאי-קי הפך לאגדה, שתישמר לדורות הבאים ללמוד. ללמוד, ולשמר.
