ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3135
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 05 ינואר 2019, 21:52

תודה על התגובה. זהו אכן פרק פתיחה...
הלדין
הודעות: 3135
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 05 ינואר 2019, 21:56

חלק רביעי: התאונה
המחנה, למרות שמו, נראה יותר כפרבר מבוצר של עיר הבירה ממחנה. פעם, ידעה וינדאריה משיעורי ההיסטוריה, גרו בו הפועלים שבנו את עיר הבירה ויושבו לאחר מכן בעינברון. מי שהחליפו אותם היו שירותי הבטחון שהפכו את המקום למעוזם. ושירותי הביטחון היו אלה שהחזיקו, לא, אלה שהגינו על חבריה. העמדת הפנים הזו הייתה יותר מבלבלת ממה שחשבה. היא חשדה שהוא לא בטח באינדירה יותר משבטח בה וזו הסיבה ששמו את שתיהן למעלה בשמירה בעוד הבית רוקן מתוכנו. הן רכנו מאחורי שיחים קוצניים סגולים עם ענפים בשרניים שנראו כעצים מגובננים יותר משיחים. כמה מהמרטאורים הדקים והארוכים בצבע סגול כהה, שחיו בסבך שעל גוף השיחים המשונים, צפו מעל גופן, עומדים על קנקנן. המרטאורים הגנו על הצמחייה הסגולה המקומית בתמורה להגנה כשישנו. ואפילו בעין לא מזוינת, ניתן לראות כמה מהם מנמנמים, מוגנים על ידי הסבך.

"אני שונאת מרטאורים." סיננה אינדירה, נוקשת באצבעה על כמה מהם שצפו על ידה. המרטאורים שילחו כמה פרצי אור קטנים וחמודים, מלווים בגז אציל שהעניק להם את יכולת הציפה. וינדאריה ידעה שלהק שלם יכול להמם בן אדם עם הפרצים. ואינדירה העיפה כמה מהם לתוך הקן שלהם.

"את יודעת שצריך להתעלם מהם, אינדירה." אמרה וינדאריה, מגלגלת את ראשה, מביטה לעבר הצבא המתגנב לעבר המחנה מתחתיהן, "כך – "

"המבוגרים לא יודעים הכל." אמרה אינדירה "מדובר ביצורים קטנים ומגעילים."

לא נראה לווינדאריה להטיל ספק בכל הנסיון שנצבר עם היצורים החיים על קלאמניטיה. היא בחרה לשאול: "האם את יודעת למה לסמאר הזו יש עור סגול?"

"שאלתי אותה כשהגעתי לפה יום לאחר שאלאן נטש אותי. היא אוהבת את הצבע." אמרה אינדירה "כמו שאת אוהבת אדום. לי אף פעם לא הייתה העדפה לשום צבע." והנמיכה את מבטה לעבר היהלום מחליף הצבעים של טבעת בצבע הפלטינה. וינדאריה הייתה אומרת שכדי לאהוב צבעים, צריך לאהוב מישהו מלבד עצמך. העובדה שלאינדירה לא הייתה אהבה לצבעים התיישבה עם איך שהבינה אותה... ואז קלטה שאינדירה הבינה מה הצבע האהוב עליה. זה באמת נראה לה נורא מוזר. בינתיים אינדירה הניחה את ידה על שפתיה המתייבשות והן נצבעו בשכבה חדשה של אודם.

והצבא הקטן תקף את המחנה. רעמים חנקו כנחשים את החומות האפורות, מרעידים את הארץ מתחת לברכיהן ואף מעבר לה. ואז האדמה עצמה התחילה לגאות, לצמח קוצים חדים ולהטיח את עצמה בחומות האפורות שצמחו מעור אדם. הן היו גבוהות דיין לראות שהזקיפים האריקו את עצמם לחומות, מעניקים להן את תאיהם החכמים כדי שיחזיקו מעמד. ואז האדמה התחילה לזרוק את בני הנוער, חולפים מעל לראשם של הזקיפים ונוחתים בלי פגע בתוך המחנה. זה היה מדהים. וינדאריה מצאה שפיה נפער והשאירה אותו פעור. אינדירה חייכה בחמימות, מתעלמת מהמרטאורים שהתחילו למעט בפרצי האור שלהם עתה כשהתעלמו מהם.

"כאן אולידיה רני," שמעה וינדאריה את קולה המוכר להחריד של אולידיה רני, מרחף על פני בני הנוער המתקדמים בתוך המחנה לעבר האתר השחור בו הוסתרו חבריה ואחרים שהגיעו למחנה. אינדירה הקשיחה את פניה כאילו לא שמעה מילה.

"כאן וינדאריה הולט," השיבה וינדאריה "ואני רוצה תשובות. כהתחלה, מה זה... פרויקט צרעה?"

"עדיף שאראה לך." אמרה אולידיה, פניה מטושטשות, כאילו מישהו מקטין כמיטב יכולתו את רוחב הפס של התקשורת בינן. ואז גם פניה נעלמו כשמשהו כבד חדר צעד אחר צעד דרך החריץ.

אינדירה העירה: "בחייך, המבוגרים עומדים למרוח אותך. פשוט תחסמי אותה כמו שאני עשיתי, וינדאריה."

"בדרכי לבית, מישהו הכניס למתקן הוויד שלי רשומות ממשק כשרונות עם שמה. אם יש משהו עם תשובות, היא האדם." חירפה וינדאריה, מנענעת באצבעותיה על פני ברכה. אינדירה קפאה לרגע ואז אמרה: "זה באמת מוזר. למה שיטרח בכלל?"

בצד השני אולידיה חרקה בשיניה כאילו היא נאבקת נגד משא בלתי אפשרי. גם לעיניה הלא מיומנות של וינדאריה, נראה שהקובץ מתעוות כאילו הוא נקרע בין כוחות מנוגדים השקולים בעוצמתם בנוסף לעובדה שהוא עובר בצורה איטית מאד.

"ראי!" אמרה וינדאריה "הוא מנסה לערוך את הקובץ!"

"מי מנסה לערוך את הקובץ?" שאלה אינדירה כאילו לא זכרה את מה שהיא אמרה.

מתחתיהם שוטרים התפוגגו לאין כשבני הנוער פגעו בהם בין רחובות המחנה. היה זה כאילו היו השוטרים אשליות בתודעתם ולא יצורים בשר ודם. הם פשוט נעלמו. ואז נראו שוטרים מתקדמים לעברן. אור חצה אותם כאילו היו מוחשיים יותר מטל. עורם היה מוקשה וכתום ולהבי עור כתומים יצאו מפרק כף ידם.

אינדירה אמרה: "המבוגרים פרצו לתוכנו, וינדאריה. השוטרים הללו אמתיים כמו השקרים שלהם." והשמידה אותם בפרץ של אנרגיה. לא נשאר כלום במקום שעמדו בו, אפילו לא אפר.

והקובץ עבר.

וינדאריה עמדה לפתוח אותו כשאינדירה ניסתה לחסום ולשלוח אותו בחזרה. "אינדירה, צאי מהערוץ האישי שלי." אמרה וינדאריה ואינדירה עמדה שם, נוקשה.

והקובץ נפתח לתוך תודעתה של וינדאריה.

"לפי מחקרינו," אמרה ד"ר אולידיה רני, אישה קטנה ולבנה שהזכירה לה עורב בשיערה ובבגדיה השחורים, "הישות שבני צור נתקלו בה הייתה ישות מחלל הביניים המסתובבת, לפי העדויות שבידינו, יותר מארבעים אלף שנה בגאלאקסיה."

"הישות ניזונה מתודעות פשוטו כמשמעו. היות והתודעה האנושית, עם כל הכבוד לחברי הוועדה, הינה כגרגר לעומת היקום, הישות צריכה לטרוף עולמות שלמים. על מנת שתוכל בכל זאת להתקיים על תודעות אנושיות, היא מגדילה את עוצמתן. מרגע שהתודעות עוברות סף מסוים, הן נטרפות."

"על מנת לנטר את השינויים במצב התודעה של הטרף, הישות משתמשת בכשרונות שלנו. ניתן לומר בבטחה שהיא לא תטריד את מנוחת ליטבק שאין להם כשרונות. חשוב לחדד ולומר שמדובר בכשרונות המתקשרים דרך חלל הביניים. לכשרונות המתקשרים בדרכים אחרות אין לה גישה משום שמקום מושבה הוא בחלל הביניים – משם היא פורצת לכשרונותינו."

"אנחנו חוזים שהמושבה הבאה שתתקוף תהיה קלאמניטיה. הייתי מעדיפה כי וינדאריה הולט תובא למתקן מחקר באוראנוס כדי לבדוק את השינויים שנעשו בה. עם זאת, היות והישות תוקפת תודעות, עלינו ללמד אותם להילחם עם תודעותיהם. מודעות עצמית היא כלי הנשק החזק ביותר נגדה."

"אם הייתי יודעת שמר גראבן שמר מאיתנו מידע כשמסרתי את הדיווח, וינדאריה. הייתי מוסרת דיווח אחר לחלוטין." אמרה ד"ר אולידיה רני "עתה ברור לנו שגם לישות מחלל הביניים היה סוכן בקרב הפליטים מצור ואת היית הסחת דעת עבורנו, לכל הפחות."
והם קראו לזה פרוייקט צרעה משום שהם חשבו שהיא זחל שהושתל בנפש אנושית.

"אני לא מאמינה לה." אמרה אינדירה, מנפנפת בידיה, "המבוגרים יאמרו הכל."

"יש סיבה לכך שאני לא מראה לך את הפנים שלי, וינדאריה." אמרה ד"ר אולידיה רני "החוצן הכניס אותכם למצב זאבי חלל ונעל אותכם בו. למצב כזה יש השפעה שמכונה 'תסמונת המראה'. אתם מפסיקים בהדרגה לזהות בני אדם כבני מינכם."

"זה בלתי אפשרי." אמרה אינדירה, לא נותנת לוינדאריה להוציא מילה מפיה, "הוא צריך להעתיק לצורך זה דנ"א לתוך... –"

"את רואה במו עיניך את תוצאות עבודתו." אמרה אולידיה רני בקור רוח, לשביעות רצונה של וינדאריה,"אינדירה, במצבה הרגיל, היא בעלת אינטלגנציה ממוצעת. –" וזה לא הפתיע את וינדאריה. " – עם העצמת התודעה שלה, היא מסוגלת להבין את הרעיון של העתקת דנ"א לתוך הדנ"א שלכם." וזה מעט הפתיע...

"אני." התחילה אינדירה לומר כשרעש אמתי התחיל להישמע ברקע. בזווית עינה, וינדאריה ראתה אישה מתרוקנת, יוצאת ממצב בלון, ועל פניה הבעה עוינת. לא היו לה את העור המוקשה והכתום של השוטרים כי אם הבעה נחושה ומלאת עצב. מפרק כף ידה היא שלפה להב אפור.

"לא עוד ילדים." אמרה, בעודה צועדת לעברן. היא נראתה לווינדאריה מוכרת. מוכרת על קצה הלשון. אפילו אינדירה קימטה את מצחה בניסיון לזהות את האישה. וינדאריה הצליחה לצלם אותה ולשלוח אותה לד"ר אולידיה רני בצד השני.

"זו אמא שלך, וינדאריה." אמרה אולידיה לאחר רגע. וינדאריה מצאה שהיא לא מצליחה לשלב את האישה שהייתה בזכרונה לאישה האלימה שצעדה לעברן, חמושה.

"בסדר, חוכמולוגית," אמרה אינדירה "איך אמא שלה גילתה איפה אנחנו?"

"אמי הזכירה את פרוייקט צרעה באוזני ד"ר לנור. היא בטח יכולה לפרוץ לרשת התקשורת שלהם." אמרה וינדאריה, באמת מתקשה לקשר בין האישה שהיא זכרה לאישה שראתה עתה, מתקדמת כדי להרוג את שתיהן, "זה תחום ההתמחות שלה."

"לצערי, יש הסבר יותר פשוט. היא חלק מהפרויקט. יש לה הרשאה." אמרה אולידיה. וינדאריה הבינה לאחור כמה אמה הייתה קרה אליה בשנים שאחרי מות אחיה. היא בטח חששה שהיא תתפרץ בכל רגע. היא הבינה שהיא שונאת את אמה. היא אף פעם לא הייתה הילדה המועדפת עליה גם לפני מות אחיה. היא קיוותה שאמה תדרוך במשוכת השיחים שהגנה עליה ועל אינדירה ותעורר עליה את מגיניה.

"לא עוד ילדים!" צעקה הזרה כשאינדירה התנפלה עליה בברקים, מנערת במעשיה את כל משוכת השיחים מתחתיה. בעוד שהשוטרים התפוגגו, הזרה נפלה על הארץ, דוממת.

"עוד מבוגר – " התחילה לומר אינדירה ולהקת מרטאורים צפה מתוך השיחים, ניצוצות שמנוניים ממלאים את האוויר ביניהם. עד מהרה הם כיסו את אינדירה עוד בטרם היא הספיקה לצרוח. ולא הותירו מאחוריהם בנסיגתם מאומה. הם טעו. המבוגרים טעו. העוצמה המשותפת של הלהק הספיקה כדי לפרק בן אדם לחלוטין.

סמאר מצאה אותה רוכנת על האפר של אינדירה. דמעה נפלה מעינה של סמאר כשהבינה מי מתה שם בעוד שעיניה נותרו יבשות כשחלפה על פני הגופה מאחוריה. "עלינו לחזור לבית." אמרה סמאר, מעווה את פניה הסגולות, "הפשיטה הצליחה."

ווינדאריה נתנה לסמאר לקחת אותה משם.
הלדין
הודעות: 3135
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 11 ינואר 2019, 10:27

חלק חמישי: העדות

שסועה. מעומתת. מבולבלת.

וינדאריה לא הבינה עדיין את החלל שנפער בחייה אחרי מותה של אינדירה. למרות, כשהן היו קטנות מאד, הן היו ידידות, היא הקדישה את חייה לשנוא את המירשעת. אז מדוע היא מרגישה שהיא חסרה משהו אחרי לכתה המיוחלת?
היא לא בכתה. לא בכתה אפילו שהייתה עם חבורתה.

"שנאה." אמרה סייפרין בשכלתנות "היא רגש חזק כמעט כמו האהבה. לחיות את היום שאחרי מותו של אדם ששנאת הוא קשה בדיוק כמו היום אחרי מותו של אדם שאהבת. בקיצור, לטוב ולרע, את עדיין אנושית, ויני."

"ממתי את נעשית חכמה כל כך?" שאלה קיילה, חופנת את פניה הכהות בידיה, מסתכלת מבעד לחריצים ברוחות הרפאים שהתפזרו בין חדריו השונים של הבית. מדריכים כאינדירה, נפשות מוארות כמוהה, הדריכו תחת הנהגת סמאר את המוכשרים מדי. היא אמרה לווינדאריה שאם היא צריכה נחמה, היא תהיה עבורה. רק שהיא פנתה אליה כלוצינה.

"אני צריכה להתאבל על אמי." אמרה וינדאריה "לא על אינדירה."

"זו 'תסמונת המראה' שהמבוגרים מדברים עליה." אמר פאלון, מעסה את כתפיה, "מבלי להישמע חכם מדי, הרגשות פשוט לא מתחברים. זה כמו להתאבל על זרה."

"גם אתה נשמע חכם מדי." העירה קיילה, מביטה לעבר פאלון, "לא שהיית טיפש."

"אז המבוגרים צדקו." אמרה וינדאריה "התודעה שלנו מתרחבת ואנחנו נעשים... חכמים יותר. לא מפתיע שהחוצן סידר את כולם במשך עשר שנים. אמא מתה במחשבה שאני הייתי זחל." ואת המשפט האחרון היא אמרה בלי טיפה של רגש, כהצהרת עובדה.

"איפה האחרים?" שאלה קיילה "אלה שסמאר לקחה איתנו?"

"הם בבידוד, קיילה." אמרה סייפרין ברכות אמהית, מערסלת את שיערה האדמוני, "גם אנחנו היינו בבידוד אלמלא סמאר החליטה להיות נחמדה לווינדאריה רק משום שהיא חושבת שהיא מיוחדת במינה. היא מחכה שייכנעו וישתנו למה שהיא."

לפני כן האחרים סיפרו לה על מה המבוגרים דיברו איתם. הם ניסו לאמן אותם. לתת להם את היסודות להשיב מלחמה על תודעותיהם לפני שהחוצן יטרוף אותן. אצל חלקם התסמונת התקדמה בכזו מהירות עד שהם הרגו כמה מהמבוגרים. סייפרין אמרה שהם האמינו שהם מוחזקים בידי מפלצות שהתחזו למבוגרים אנושיים. הם היו הראשונים שנפתחו לסמאר ואחד מהם אף היה אחד מהמדריכים. וינדאריה הודתה על כך שידידיה החזיקו מעמד. סייפרין הודתה שלקראת הסוף היה לה כבר קשה לזהות את המבוגרים כבני אדם כמוהה אף על פי שהיא לא פחדה. היא ידעה שהיא לא בסכנה.

"האם יצא לכם לפגוש את ד"ר רני?" הצליחה וינדאריה לשאול לבסוף "איך היא?"

"ד"ר רני היא ראש הפרוייקט, וינדאריה." אמרה סייפרין "אמרו שהיא לא כזו נוראה יחסית למישהי מבובואר. והפרוייקט הוא חלק זעיר מחובותיה בנמל החלל."

הוריה נהגו לומר שהחלוצות בבובואר הניחו את יסודות התרבות של גראוונציה. אמה דיברה בעיקר בהערכה על החינוך לנשים צעירות שהיה מקובל במושבה הזו אף על פי שלו וינדאריה הייתה גדלה שם, היא לא הייתה רואה את אמה עד נעוריה.

"בקיצור, לא פגשנו אותה." אמרה קיילה, מושכת באפה הכהה.

וכאילו היא שמעה אותן, וינדאריה חשה אותה מאותת לה בקצה הרחוק של הקשר. האחרים לא הרגישו בה כאילו היא פנתה לווינדאריה בערוץ פרטי דרך המקפלת – וכנראה שזה היה הדבר. וינדאריה אמרה: "אנחנו בדיוק מדברים עליך, ד"ר רני."

"ויני, אני צריכה שתפתחי קובץ שאני אשלח לך בעוד רגע." אמרה ד"ר רני בחום "הקלטתי לך ראיון עם ארווין הורק ב-'העור הוא ביתנו'. את תביני למה שתצפי בו. סמכי עליי."

"האם את באמת מבובואר?" שאלה וינדאריה. היה מען זוהר שאפף אותה מעצם היותה באה מהמושבה שהוריה העריצו את תרבותה הפמיניסטית הנאורה והמתקדמת. עם זאת, היא הרגישה שרוחב הפס היה צר עוד יותר מרוחב הפס שהיה ליד המחנה. הבית עצמו היה כאבן ריחיים שהצרה את הפס והאט את שידור הקובץ אליה. וינדאריה לא הרגישה בנוח למעול באמונה של סמאר שנתנה לה לבלות עם חבריה. היא עמדה לפנות אליה כשד"ר רני השיבה, בהסתייגות שלא הובנה לה, "אני מבובואר שלוש. מעולם לא הרגשתי את מוצאי כאבן ריחיים על כתפיי, ויני."

"בדיוק חשבתי שהבית הוא אבן ריחיים על רוחב הפס." אמרה וינדאריה בחמימות.

"כדור הארץ! האם את יודעת מה זה טלפתית?" שאלה ד"ר אולידיה רני בזהירות. וינדאריה לא ידעה עד אותו הרגע שטלפתית היא אחת שקוראת את מחשבות האחרים בלי רשות. עתה היה ברור לה שזה בדיוק מה שחשבה אולידיה על דבריה. הקובץ המשיך במסעו דרך רוחב הפס הצר של הבית.

"היי, ד"ר רני בקשר." אמרה וינדאריה לחבריה "היא אמרה ש... –"

"ויני מתוקה," אמרה ד"ר רני ווינדאריה קלטה את המשך דבריה: צפי בקובץ, ויני, לפני שתאמרי משהו נוסף שישנה את מערכת היחסים שלך עם החברים שלך לנצח."

"באמת?" אמרה סייפרין בפקפוק, מנקרת את רצפת החלל המרכזי של הבית הזה, "האם את בטוחה שאת לא שומעת את החוצן? הוא יכל להתחזות אליה בקלות, ויני."

"היא אמרה שאמא הייתה חלק מהפרוייקט – " ואז ווינדאריה קלטה שזה בדיוק מה שהחוצן עשוי לומר כדי למשול ולהפריד " – האם יש לך הוכחה שאת ד"ר רני?"

"ויני מתוקה," אמרה ד"ר רני בקולה הנעים והוסיפה: את טלפתית, וינדאריה. בילית את כל חייך בחברתם של בני אדם. אני חושבת שאת מסוגלת להבחין בהבדל. הוא לא עד כדי כך יטרח. וינדאריה הבינה שהיא אכן מרגישה בתודעתה של ד"ר רני – והיא לא הייתה לבד. היו שם אנשים נוספים, כמה מהם אנשי מחקר, כמה מהם אנשי שירותי הביון וגם נשיא קלאמאניטיה שתיים גוון קיז בכבודו ובעצמו לידה. היא שמעה היטב אותו כועס על בני צדק שלקחו מהם את הנחייתה של טיטאניה. עכשיו הוא צריך לבטוח במדענית ההיא מבובואר שבת הכלאיים ההיא, וינדאריה הולט, לא תאכזב אותם. למה הוא...

והקובץ עשה את דרכו באיטיות דרך צוואר הבקבוק הצר של הבית. שיגיע כבר! וינדאריה קלטה שזה החוצן שמאט אותו. ועתה חשה היטב בתודעתו מקיפה אותם, מקיפה אותם כמו להק מרטאורים.

"האם את יודעת למה אני מיוחדת בעיניו?" שאלה וינדאריה בייאוש. היא ידעה שחבריה מתבוננים בה ומחכים למוצא פיה. היא לא ידעה כמה מהם היו חבריה... וכמה מהם היו החוצן. בעוד שתודעתה של ד"ר רני ואלה שאיתה הרגישו אנושיות, התודעות של חבריה הרבה פחות. גם הדממה הזו שבה חיכו למוצא פיה הטרידה... מעט.

"משום שאת בת האנוש הצעירה ביותר שהוא השפיע עליה." אמרה ד"ר רני. וינדאריה קלטה שהיא מדברת עליו בלשון זכר. ואז קלטה את שמו של הסוכן שלו: מרטין קרידין. הוא עבד כמתמחה תחת פיקוחה של הד"ר רני והייתה לו הגישה... לפרויקט צרעה. עתה הבינה איך הרשימות של ד"ר רני הגיעו אל מתקן הוויד שלה.

"ועד שהקובץ יגיע אליך, האם מותר לי לשאול כמה שאלות, ויני מתוקה?" שאלה. אז וינדאריה הבינה למה ד"ר רני דיברה בכבודה ובעצמה. היא הייתה מושא מחקר. וינדאריה הייתה עושה הכל כדי לדבר עם הדמויות שהיא בראה מדמיונה הקודח. ואז הבינה שאם הנער שהיכה אותה צדק, היא יכולה לדבר עם ז'וזא ארמאניאן – הוא היה אדם אמתי שהיא שדדה את סיפור החיים הקשה והאפל שלו. לרגע אחד, וינדאריה הרגישה בושה בעצמה על כך שעשתה את זה. היא ענתה: "שאלה אחת, ד"ר רני. זה נראה לי הוגן. את ענית לי על שאלה אחת."

"מה הרגשת כשמריה ארמאניאן מתה?" שאלה ד"ר רני. אז מיה מתה למרות הכל. וינדאריה הבינה שחבריה שתקו יותר מדי זמן. הם בדרך כלל היו מנסים לשאול אותה לגבי מה קורה בינה לבין ד"ר רני. רק מאוחר יותר נזכרה בפניהם הנעות כאילו היו שקועים בשיחה עם מישהו בלתי נראה. היא לא היחידה שדיברו איתה. היא אמרה: "חשבתי שמיה דממה, ד"ר. לא חשבתי שהיא מתה באותו הזמן. סמאר אמרה לי שהמבוגרים רק ימצאו אותה."

והקובץ עבר.

"הכנסייה של האב קולטון הייתה בצור ארבע." התחיל לספר ארווין הורק, רק קולו נשמע בקובץ, "הוא הגן על האנשים הפשוטים מפני העריצות של מר גראבן. כשאנדריאס הולט ביצע את ההפיכה שלו ומר גראבן ומקורביו נסו מהמושבה, האב קולטון קיבל לעת עתה מרווח לעשות כרצונו עד שצעירי הקהילה שלו השתגעו."

"הייתי העוזר של האב קולטון וראיתי אותו מנסה לגרש את השדים שהשתכנו באחיי ובאחיותיי מכדור הארץ ומשבתאי. הוא הבין שההפיכה של אנדריאס הולט לא הייתה ברכה כי אם קללה אבל זה לא הכין אותו למהלך האחרון שהרשע עולל."
"התעוררתי באותו יום לשמע טיפות הגשם. אלה היו טיפות הגשם שנוצרו מקליפת הקרח של צור אחת. קמתי וראיתי את כולם מותכים, חסרי צורה בחום הנורא, ורק... אני עומד, מתנשף כאילו היה זה רק יום קיצי חם בטירוף. השד הזה הגן עליי. הוא רצה שאספר לכולם כיצד פתח את שערי הגיהינום במושבת צור."

עם המילים הרגישה וינדאריה בחום, ראתה את השמיים מאדימים ושמעה את האדמה נאנקת בכאב. והיא ידעה מה קרה: החוצן סיים לעכל את התודעות שלו. וכמו כל יצור חי, הוא הקרין את מה שנותר כחום שהשמיד לעד את גראווינציה, העיר שאביה רצה שתראה. עיר הבירה הושמדה בוודאות כשקליפת הקרח נמסה.

"הבנתי." אמרה וינדאריה וחבריה לא היו עוד מסביבה. טיפות מים נפלו על הגג. וינדאריה נדרכה בעודה תוהה אם טיפות המים הללו היו באמת טיפות מים או משהו שנמס אי שם למעלה. חבריה לא היו עוד מסביבה משום שכולם התכנסו שם, במעלה המסדרון. הם התכנסו כדי לפגוש אורח מיוחד כשהגיע לסקור את תודעותיו – החוצן.

"האחרון שהיה עם אנדריאס הולט הגיע." שמעה וינדאריה את סמאר מציגה אותו.
הלדין
הודעות: 3135
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 12 ינואר 2019, 23:42

חלק שישי: ברדס הנזיר

החוצן עטה ברדס חום על גופו שהצל על פניו. הברדס כיסה את כל גופו כחליפת גוף מהרגליים ועד לראשו כאילו חבק בתוכו מפלצת נוראית. בני הנוער השיטו לו יד, ללחוץ את ידו של האדם האחרון שהיה עם אנדריאס הולט. וינדאריה לא הייתה צריכה להיות טלפתית על מנת לקרוא את השנאה שהייתה חתומה בדם על פניו.

"ברדס הנזיר." סינן פאלון "זה היה הוא כל הזמן הזה."

צמרמורת אמיתית נשכה את וינדאריה. הוריו של פאלון היו חברים בגילדת הזו – אלה שכונו "זאבי החלל" – אף על פי שנאסר עליהם להמשיך בדרך של הוריהם. בעשור השנים האחרונות מישהו רדף אחרי חברי הגילדה ורצח אותם במצב של זאבי חלל בעודם מאמינים שהם בבטחת נמל החלל. וינדאריה ניזונה מפאלון בעניין. התקשורת נמנעה, מתוך התחשבות מופלגת בגילדה רבת העוצמה, מלקרוא לו בכינוי המתבקש "קוטל הזאב", אז הם בחרו בשם אחר לעשב הזה, "ברדס הנזיר".

ובני הנוער המשיכו ללחוץ לו ידיים לפי הסדר. אם מישהו מהם תהה למה הוא לובש ברדס חום של נזיר, הוא לא הראה את זה. האם בפרוייקט צרעה חשבו שהיא... ברדס הנזיר?

"טוב. הוא היה צריך לאכול משהו בזמן שהמתין." ציינה קיילה את המובן מאליו, שומרת את ידיה צמודות לגופה, מחשש שרוצח ההמונים ייגע בה בידיו המטונפות.

"יופי, עכשיו אתם מדברים." אמרה וינדאריה ושאלה "למה לא דיברתם מקודם?"

"את לא היחידה שעברה תדרוך, וינדאריה." אמרה סייפרין, מדברת בנוקשות, "ביקשו מאיתנו לעשות משהו."

סמאר נעצה בהם מבט קר על כך שהם מרעישים בעוד המועדון מקדם את פני אדונו.

ולפתע אחד מהם סירב ללחוץ את כף ידו. לקח לוינדאריה לראות את הקשת המתוחה בשיערו הבהיר המופנה כלפיה על מנת להבין במי המדובר: אלאן הפוזל. האם אינדירה אמרה לה קודם שהוא בחר במחנה על פני המקום הזה מקודם? כמובן שווינדאריה לא חשבה שבאמת נתנו למי שהם מצאו בבור השחור בחירה. כולם לקחו ולא השאירו אף אחד מאחור. ועדיין הופתעה מאומץ הלב שהוא הפגין.

"אני לא לוחץ יד לרוצח שידיו מגואלות בדם." התריס אלאן הפוזל, מקשיח את גבו, "אינדירה מתה בגללך."

סמאר התכוונה להתערב ולקחת את האחריות כשהחוצן נד בראשו ושאל, בקור, "האם עוד מישהו לא מוכן ללחוץ לי יד? למי שלא מוכן, אני אספר לכם סיפור קטן: פעם היה היה ילד מפונק שחשב שאביו אוהב יותר מכל. יום אחד, כשאבא ברח איתו ועם חסידיו, הילד המפונק בכה על כך שהם עוזבים את הבית. ואז האבא הכה אותו כה חזק עד שמאז עיניו פזלו. מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה, חבריי?"

"אלאן הפוזל לא התקדם הלאה." אמרו כולם כאדם אחד. וינדאריה הבינה שהיא בערך היחידה שלא הצטרפה למקהלה וזכתה בכך למבט מלא עניין מהחוצן לפניה. היא הרגישה אותו מתקשה כשענה: "תענה לי, התודעה של אינדירה הייתה לפחות.. טעימה?"

וינדאריה הופתעה. אלאן הפוזל תמיד נתפס בעיניה כגרסה גברית של אינדירה – ביריון המתעלל בחלשים ממנו ומתרפס בפני החזקים ממנו. עתה נדמה לה שהיה עליה להחזיק תפיסה יותר מורכבת של דמותו. הוא היה בריון בשפת גופו ובשריריו. הוא היה פשוט אמיץ כשהאחרים פחדו.

"האם הוא יצא מדעתו? מה הוא מתגרה בחוצן זה?" שאלה קיילה והאחרים הנהנו. לקח לווינדאריה כמה רגעים להבין מה ביקשו המבוגרים מחבריה וגם מאלאן הפוזל. הם ביקשו מהם להתגרות בחוצן ולהבין כמה בני הנוער במועדון השתעבדו. לפי ההלם שהתפוצץ בקרבם, הם היו שקועים עמוק תחת השפעתו.

"האם אתה שואל אותי אם לקחתי את נשמתה של אינדירה לפני שלהק מרטאורים מחה אותה מעל פני האדמה?" שאל החוצן ברצינות תהומית. אלאן הפוזל רעד מעט. וינדאריה שאלה את עצמה לפתע את השאלה הזו. היא ידעה שלקח את נשמת אחיה – והפך, אחרי שעיכל אותה, את העולמות שמהם בא לשממה וציה.

"כן." אמר אלאן בנחישות. וינדאריה שמעה בקולו עתה את קול אביו – מר גראבן, ראש קהילתה. היה בקול הזה את העוצמה הכבושה שהפכה את הוריה לחסידיו – אמא יותר, אבא פחות.

"האם תרצה להצטרף אליה?" שאל החוצן בעזות שהפתיעה את וינדאריה לחלוטין. בני הנוער לידו פשוט התחילו לקרוא: "תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" כאילו לא הבינו לגמרי את מה שנאמר. ידידיה של וינדאריה היו נוקשים במקום. הם הבינו את ההקשר של השאלה ופחדו שהוא ישאל גם אותם את אותה השאלה. וינדאריה אהבה אותם בכל לבה. היא העריצה אותם שלפחות שמרו על מי שהיו. "אין לי ממה לפחד אלא מהפחד עצמו." ענה אלאן.

"תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" קראו בני הנוער בקריאות קצובות, מתואמות, כאילו היו אדם אחד.

"מצטט את אבא?" השיב החוצן בלעג, שולי ברדסו החום מתנועעים עם גופו הרזה, "פחד הוא מתנה מהאל. סמאר, הרפי את לבו."

"תרפי את לבו! תרפי את לבו! תרפי את לבו!" שאג הנוער מולה בפיותיו הרבים.

ולפתע נדמה שסמאר היססה. היא באמת ובתמים חיבבה את אינדירה מתקופת ההיכרות הקצרה ביניהן. וינדאריה הבינה שאם היא לא תעשה משהו, החוצן ניצח. והסיפור בצור יחזור על עצמו בקלאמניטיה. ובמושבות אחרות עד שכולם ימותו. והחוצן ימשיך הלאה.
"לא. אתה תלמד לפחד." אמרה וינאדריה, עיניה זוהרות, "לא עוד נלחץ לך יד!"

בעודה שומעת את בני הנוער צוחקים מלוא הגרון מהמשפט האחרון, וינדאריה מצאה את עצמה בחלל הביניים מול החוצן בצורתו האמתית. לא היו מילים לתארו. הוא היה ענק וחמים. והיא חשה בו מתרשם מכך שהצליחה לרדוף אחריו עד לכאן.

"אנחנו לא חייבים ללחוץ יד. את יכולה להצטרף אל המסע שלי, לוצינה." הוא אמר. לא היו מילים או תנועות גוף בחלל הביניים. הוא שידר אליה את מחשבותיו לתוכה.

"אחי קרא לי לוצינה." אמרה וינדאריה, מציינת עובדה בקור, "אתה הרגת אותו."

"כך רצה האל." אמר החוצן "זוהי תוכניתו."

וינדאריה מצאה ששניהם מגששים זה את גבולותיו של זה. הוא לא משכנע אותה. הוא מנסה לשטוף את מוחה כמו שהוא עשה לבני הנוער. היא השיבה: "למה אני?"

"מטרתו של האל נשגבת מבינתם של יצורים פשוטים כמונו." ענה החוצן לתהייתה.

וינדאריה מעולם לא הייתה אדם דתי. היא לא שמעה עליהם מילה טובה מהוריה. היא חשה את היגון על אמה מתגנב אליה מאחור. היא לא חשה בו בהיותה בגופה. עתה הייתה תודעה טהורה.

"את מתחילה להבין." אמר החוצן "אני האלפא והאומגה. אני המושיע שלכם."

"אתה סתם טורף על עם רעיונות ממש מוזרים לגבי מה שהוא עושה." ענתה לו. אחיה היה מת. היא לא חשה בו בקרב החוצן. הוא היה שלם ומושלם. היו הדים של תודעות שעיכל לאחרונה. היא שמעה אחת מהם קוראת לבעלה והבינה מי הוא היה: החוצן.

"הרגת את אשתך." אמרה וינדאריה בשאט נפש "היא אהבה אותך."

"מהי אהבה לעומת אהבת האל?" שאל החוצן "אותך הוא רוצה."

"אכן." הסכימה וינדאריה, מרגישה שהוא השאיר פער בהגנותיו, מקווה שהאל שהוא מדבר עליו באמת לא קיים אלא בדמיונותיו הפרועים, "הוא השתעמם ממך. ארבעים אלף שנה אתה עושה את עבודתו. הוא רוצה משהו חדש. הוא רוצה אותי."

"האנשים בפרויקט צרעה צדקו כל הזמן." אמר החוצן לאחר שנדמה היה שהרהר "את לא האחות שלי. את היורשת שלי." ווינדאריה הרגישה שהיא מועלת במילתה. הוא עדיין היה מורה טוב ממנה לפחד ולאימה. האם הוא באמת עד כדי ירא אל? האם הוא יתאבד?

"אני רוצה לתת לך את ירושתך, לוצינה." אמר החוצן "כפי שאבי העניק לי אותה."

"אביך?" שאלה וינדאריה, מפחדת שפעם הוא היה כמוהה, מישהו שהתגרה בחוצן, "נולדת?"

"אמא, אבא, זה לא משנה. מספיק לחשוב כמו בת אדם, לוצינה." אמר החוצן – ונהר של אור חורך פרץ מתוכו, משמיד כל זכר לגבול שהיה ביניהם. העולם השתנה.

לוצינה הייתה מה שנשאר כשנהר האור החורך נעלם. כל מה שהיה וינדאריה נמחץ. אפילו תודעה רבת עוצמה כשלה לא תשרוד את מגעו. לוצינה שלחה את מחשבותיה. אביה היה מת. גופתו התחילה להתפורר, לשלח זרמים של אנרגיה דרך הנקבוביות, לעולם שבטח בווינדאריה שתעצור אותו. נשאר בלוצינה מספיק מוינדאריה כדי שתאזור את כח רצונה ותסתום את הנקבוביות. ההרגשה הייתה כאילו היא כוסתה בדם ובזיעה. החום צרב כל פינה ופינה בלוצינה. האנרגיה לא הייתה מגובשת דייה. אי אפשר היה להפוך אותה ללוצינה. עליה היה לחזור לתוך העולם אם רצתה... לחיות. וגופה הענק התפורר לשטפים של אנרגיה שתרו אחרי גופה הישן והם מצאו. ולוצינה נבלעה מחדש לתוך וינדאריה.

ועם ד"ר רני מחכה לידה, וינדאריה הולט פקחה סוף סוף את עיניה, זוכרת הכל.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה