• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[סיפורים] - בני השממה: סידרת סיפורים קצרים

לאחר הכשלונות שלי ביצירת סיפור ארוך-טווח (אולי עוד אחזור לשם), החלטתי לכתוב סדרת סיפורים קצרים, שהם חצי אתגר כתיבה לעצמי וחצי סיפורים מגניבים שחשבתי עליהם.
אתם מוזמנים להוסיף סיפורים משלכם לאוסף.
הסיפורים מסופרים בגוף ראשון הווה (בעיקר כאתגר שלקחתי על עצמי), ומספרים כל אחד את נקודת מבטה של מפלצת פראית אחרת שההרפתקנים עשויים להיפגש בה - ואולי גם להרוגה.
כל סיפור חדש אוסיף לכאן, ואודיע על כך בהודעה נוספת.

[spoiler title=נול]
הרוח נושבת בערבות, מרעידה את הדשא לרגלי. טפרי נאחזים באדמה הבוצית, אפי מרחרח את הריח הקלוש של הבשר הרקוב. המזון קרוב, אני יודע. מתחבא בין בשיחים, בוודאי לא נשאר על גופו בשר מספיק לארוחה טובה, מעולם לא נשאר מספיק. כאשר משהו מת בשממה, היא לוקחת את גופו לעצמה מהר.
לאחר שיטוט קצר, אני מוצא את מקור הריח. חיה גדולת מימדים, ככל הנראה זאב ערבות כלשהו, שוכבת על הקרקע מתה לחלוטין. מלבד עצמותיה נשאר עליה מעט מאוד בשר, מה שלא מפתיע אותי במיוחד, אבל בכל זאת אני נובר מעט בין עצמותיה עם הטופר המזויפת שלי.
הטופר המזויפת שלי היא עצם שחידדתי בעזרת שיני וטפרי המעוקלים, ואני משתמש בה לציד, אכילה וחיטוט בגופות.
לאחר קצת זמן אני מוציא מספר חתיכות בשר שלא אכלו, וכשאני גומר אותן אני פונה לחלק האמיתי בארוחה. עם שיני אני מפצח את העצמות של הזאב לשעבר, מוצץ את החומר המתוק שבתוכן. הרעב שניקר בי למשך שלושה ימים גווע.
בעודי מתרחק מהגופה על שתי רגלי הכחושות, מספר הרפיות מתיישבות על הגופה ובודקות אם פספסתי משהו. אני נוהם אל המפלצות חסרות התועלת, הטפילות המציקות הללו, אבל הן מתעלמות.
שיתעלמו. אני מאוד יסודי כשזה נוגע לאוכל.

לאחר הליכה ממושכת בחום, אני מוצא מקום לישון בו. זה חור באדמה, שככל הנראה נחפר על חיה אחרת. אני נשכב בתוכו, מותח את גופי הארוך, הפרוותי, ומחכה ללילה.
אני שומע קולות מחוץ למאורה החדשה שלי. הבעלים הקודם שלה, אני משער.
אני גורר את עצמי החוצה, נוהם לעבר האיום הלא ידוע. הטופר המזויף שלי אחוז באחת מידי. ביד השנייה הטפרים שלי שלופים ומוכנים לקרב.
מולי עומדים היצורים המשונים ביותר שראיתי. הם שניים, מה שכבר משונה בערבות. מלבד ההרפיות, שהן מטרד שנוא ומוזר שלא מקשיב לחוקי הטבע - לא נצמד לקרקע, לא פועל לבד, לא מתכסה בפרוות. גם ליצורים שמולי אין פרווה - לאחד מהם יש עור עבה למראה, כסוף ונוצץ בשמש. עורו של השני כחול, ומתנפנף סביבו ברוח. לשניהם אין טפרים, אם כי אחד מהם מחזיק בטופר מזויף כמו שלי, אבל כסוף כמו עורו, והשני במקל ארוך מעץ.
אני נוהם לעברם שוב, מגביה את כתפי, חושף את שיני. פרוותי סומרת, טפרי נוצצים בשמש השוקעת.
הם לא נראים מפוחדים. זה מציק לי.
אני מסתער לעבר בעל העור המנצנץ, מכה בעורו עם הטופר המזויף שלי. העור הכסוף שלו אפילו לא נשרט.
הוא מכה בצד גופי עם הטופר שלו, חותך דרך פרוותי ועורי. הפרווה שלי מאדימה.
אני חושף שיניים וצוחק, והם נרתעים צעד לאחור. העור הכסוף של היצור המשונה הוא כמו שריון של חיפושית-על. הוא חזק מספיק בשביל לעמוד כנגד הטופר המדומה שלי, אבל הוא לא מכסה את כולו. מפרק-קיפול-היד שלו, הצוואר שלו, חיבור ידיו וגופו, בכולם עורו דק יותר, פגיע, בצבע חום בהיר.
אני נועץ את הטופר שמזויף שלי עמוק לתוך כתפו, בחור בשריון שנוצר בין ידיו וגופו. הוא צורח בכאב, מוכיח שהוא לא מהשממה. אצלנו כאב זה מושג שלא קיים. או שאתה חי ושורד, או שאתה מת ועוזר לאחרים לשרוד.
הוא הולך למלא את התפקיד השני.
בעל הגלימות הכחולות מזמזם משהו, ומתוך המקל שבידו יוצאת קרן של אור אדום, חם ומכלה. הוא פוגע בבטני, שורף את פרוותי ועורי. הפרווה שלי משחירה, עורי נכווה, בטני מדממת.
אני נוטש את הטרף דמוי-החיפושית, ורץ לעבר המוזר בעל העור הכחול המתנפנף. ברגע האחרון אני חושב שכנראה שעורו המוזר מותאם לתעופה, כמו ההרפיות (שכבר השמצתי מספיק), ותוקע את טפרי - הפעם האמיתיים - בתוך גופו. העור הכחול נקרע בקלות, וחושף עור לבן וחלש מתחתיו. טפרי חודרים דרכו, מפילים אותו על הרצפה.
החיפושית - התואר הזה מתאים לו, החלטתי - קם מאחורי ומוציא את הטופר המזויף מגופו, זורק אותו הצידה. הוא מוציא מתוך שק שנשא עליו משהו מוזר, שנראה כמו הרבה חוטים שזורים יחדיו בצורה מסובכת ומספר כדורים כבדים בקצה שלהם. הכמו-הרפי ששוכב מתחתי ממלמל משהו משונה, אבל מפסיק לאחר מכת טפרים שנייה שלי, הפעם בפניו.
רק עכשיו החולשה מתחילה להראות סימנים, בעקבות שתי המכות שחטפתי בבטני. אני מסתובב חזרה לעבר החיפושית.
הוא נראה כועס. הוא לא חושף את שיניו או נוהם, אלא צועק מספר מילים חדות, שאני לא מבין את משמעותן. על שתיים מהן הוא חוזר. 'חבר' ו'נול'. אני משער שבחבר הוא מתייחס לי, ובמילה נול לכמו-הרפי ששוכב מתחתי.
יצור פרימיטיבי שצריך מילים כדי להעביר את מחשבותיו, אני חושב ומנפח את פרוותי. בערבות, הגוף הוא כל המילים שאנו צריכים.
הוא מטיל לאוויר את הדבר המשונה שהוא החזיק, ולפני שאני מספיק להגיב הוא נופל עלי ומכסה אותי, לוכד אותי בתוכו. החוטים חזקים ולא נקראים במגע עם ציפורניי, והאבנים הכבדות לא נותנות לי לברוח.
אני נוהם לכיוונו. איבדתי את הטופר המזויף שלי. בטני פצועה קשה. נלכדתי על ידי חיפושית מגודלת שמרגישה כאב.
כשהטופר המזויף של החיפושית הכסופה נתקע בגופי, אני מקווה שלפחות בשרי יספק חיים ליצורים אחרים.
אבל לא להרפיות.
[/spoiler]

אשמח לכל סוג של ביקורת, מסתם 'אהבתי' ועד נאום ארוך ומפורט על הפגמים שבכתיבתי (כל עוד זה נעשה בנימה טובה).
 
נחמד, אהבתי. אני מניח שזה נול? הייתי שמח להסבר בהתחלה - נניח, היית מציין שיש לו ראש צבוע. האמת שצבועים הם יצורים חברתיים ופמינאציים, אבל לא קריטי. בכל מקרה, כתיבה טובה. ח''ח!
 
תודה!
כן, כתוב שהוא נול בכותרת. רציתי להכניס תיאור שלו מתישהו, אבל לא מצאתי איפה זה יכול להתאים בלי להישמע מאולץ. המטרה שלי כאן היא לכתוב סיפורים שמראים את נקודת המבט של המפלצת ואופן המחשבה שלה, ותיאור מלא הרגיש פשוט... פחות מתאים.
 
אה, לא שמתי לב. בכל מקרה נולים בדרך כלל מתוארים כפושטים ושודדים שחיים בקבוצות, לא? התיאור שנתת פה מרגיש מתאים יותר לאיש נמר או משהו.
 
אהבתי. מעניין מאוד והפאנץ' ליין מוסיף הרבה. אני חושב שהעור הכחול והעור הכסוף היו קצת משונים, אולי אפשר להגיד אפילו ש"היצור עוטה משהו על גופו" במקום או משהו כזה
 
חזרה
Top