בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

"עובד לי," סטואי אומר. ריקי מרים גבה, אך לא מגיב.
בן הכנף פותח את המזוודה. ארבעה אקדחים מפוקפקים למראה מונחים בה, מרכיבים רבים חצויים או חסרים. מפתיע שריקי בכלל מצליח למכור אותם. למרות שהלקוחות שלו, טוב, הם לא חבר'ה מבריקים במיוחד.
סטואי לוקח אקדח אחד, בוחן את הצילינדר הרעוע.
"יש'ך כדורים במקרה?" הוא שואל.
"ברור, אבל זה יעלה לכם."
הברנש מכוון על דלת הבניין הנטוש שמולם, בודק את האיזון. "זה יספיק," הוא אומר לעצמו.
"אז טוב שהבאתי בעצמי." סטואי שולף כדור מכיסו וטוען את נשקו. הוא מושך את הפטיש ופונה לריקי במהירות, הקנה מכוון לפניו.
בן הכנף קופא.
חבריו של סטואי מתקרבים, כולאים אותו ואת גארט בינם לבין הקיר שמאחוריהם.
"אתה יודע, ריקי, כשהחבר'ה כאן סיפרו לי על העסקה הזאת ראיתי הזדמנות. אתה תיתן לנו את האקדחים, אנחנו ניתן לך לחיות. אותו דבר לגביך, פרי," הוא אומר לגארט. "נשמע טוב?"

וילהלם שוקל את דבריו. במקרה הטוב, הם יצליחו לשחרר שבויים במחיר החיים של חייליו. ואז העורבים יתקפו, והלהבים יהיו חלשים מדי בשביל להגן על המבצר. הוא אפילו לא בטוח אם במצב הנוכחי הם מסוגלים להגן על עצמם מהתקפה ישירה של ג'ק. לאורי צודק, והוא שונא את זה.
"מה אתה מציע?"

"לא אחת מתוחכמת במיוחד, אני מודה. אנחנו הולכים לבקש יפה," היא אומרת בפשטות. "אם זה לא יעבוד, נעבור לאמצעים אלימים יותר. אתה אמור להספיק בשביל להטות את המאזניים.
"עד אז, ייתכן שיש לי תפקיד נוסף עבורך, אחד פשוט יותר."

לאורי לא מתייחס לפנים החמוצות של ויל. שניהם ידעו שאין מלחמה בלי קורבנות, ושניהם היו רגילים לכך. ויל ייאלץ להתגבר על המצפון שלו.
"זאת הולכת להיות משימת ריגול. כל מה שאנחנו עושים הוא להשיג עוד מידע על רשת המנהרות הזאת. נישלח כוח קטן של קשתים, ורק קשתים, שיתצפתו מהגגות בנמל", הוא נשען על הקיר מאחוריו, משלב את ידיו, מביט בויל בתוכחה, "אין לנו סיבה או רצון להיכנס לקרב. ברגע שיעלו עלינו, מבצעים 'פגע וברח'. שוב, המטרה שלנו היא לאסוף מידע, לא להיכנס לקרב. עוד משהו להוסיף?"

וילהלם מניד בראשו. "כמה רחובות מצפון למחסן יש שורת בניינים רחבה, אשלח אותם לשם."

גארט מפנה את עיניו לעבר ריקי, מעקם את שפתו מעט. "מה אתה רוצה שאעשה להם? זכור שאני לא רוצה להרוג אף אחד, אבל כל השאר עובד עבורי."
הוא אומר זאת מבלי ללחוש, כך שסטואי וכל שאר חבריו שומעים אותו בבירור.

רו אוסף את הורד ואוחז אותו באגרוף קמוץ. הוא נושם נשימה אחת עמוקה, ואז עוד אחת. בכף ידו הוא אוחז את המפתח להימלטות מהחיים שלו. לעולם חדש, עולם ללא כאב, ללא דם, עולם שבו הוא רגיל. הוא נותן.פסיעה אחת לאחור, ואז קול אחר, קול קדמוני ואפל ונורא, מתעורר בו אלימות...דם...שתה אותו, שפוך אותו, אכול את הדם, שאב את כולו אליך, הקרב הוא שלך. רו לוחש מבפנים לא....רוצה...אבל כל כך...עייף ...רק...קצת זמן

כמי שכפאו שד', הוא מרים את מבטו אל ת'יריאל וחיוך קר עולה על פניו. רו כל כך עייף...עכשיו תורם של הוורדים לתפוס פיקוד, רק לכמה שעות. ודרך הוורדים, מתבטא כל אינסטינקט פראי של רו. הישרדות, מאבק, לחימה, ניצחון, תגמול. ת'יריאל תתגמל יותר טוב מדאלאס. ת'יריאל היא טורפת, היא מבינה. העיניים שלו יוקדות באש פנימית כשהוא לוחץ את ידה ''אני בפנים''
הקולות שבפנים זועקים, מתחננים לשחרור מהאלימות והדם. רו מתעלם מהם. הם יכולים להצטרף למקהלת הזעקות האחרת, זעקותיהם של הקורבנות.

לאורי מהנהן לאישור, "מעולה, נתראה במארב. יש לי כמה עניינים לסדר עכשיו", הוא פונה לצאת מהחדר, אך עוצר בעצמו לרגע.
"עוד דבר. אם אתה רוצה להחזיק את הארגון הזה, אני מציע שנתכנן כמה מבצעי פשיטה בטריטוריה של העורבים. אם אנחנו כבר במלחמה מולם, למה לא לנצל את המצב עד הסוף?".
הוא ממשיך משם בשקט. יש לו ילד קטן במצוקה שהוא קבע איתו פגישה.

"כל דבר שירחיק את הקנה הזה מהפנים שלי."

"נהדר," ת'יריאל מגיבה, לא מודעת כלל למאבק שמשתולל ברו. אם היא כן הבחינה בכך, הסיראנית מסתירה זאת היטב. היא שולפת מעטפה חתומה ומושיטה לו אותה. "תגיע למסעדת הולבורן עוד שעתיים. האדם שאתה מחפש אמור להיכנס לשם בשעה הזאת, שמנמן, חליפה זולה. תדאג שיחתום על המסמך הזה. אם הוא מסרב," היא אומרת, חיוך בקולה, "תפעיל את הכריזמה שלך."

בנג'מין מחכה לו במקום שהם קבעו, פינת רחוב בשכונת מסעדות ופאבים. המלון של אליסיה ממוקם מספר בניינים מהם. הנער המלוכלך מקפיץ משהו בידו, כדור דהוי שאולי היה פעם אדום. הוא לא מבחין בו מתקרב.

רו מרגיש את הזעם בוער בו. לחתום? לא בשביל זה הוא הסכים. הוא מרגיע את החיה שבתוכו ת'יריאל טורפת ממארב. זמנך עוד יגיע
הוא קד קידה מגושמת ויורד מהספינה, מחפש איזור רחוק מתחום ההשפעה של דאלאס, לשבת ולחשוב./spoiler]

"כל דבר? טוב, על אחריותך." אומר גארט ומוריד את ידיו מאחורי ראשו. הוא מתכופף בזריזות מתחת לקנה האקדח של סטואי ומחליק מתחת לרגליו אל מרכז חבריו, מושך את תשומת ליבו, ואת קנה האקדח שלו, לעברו והרחק מריקי.
"אני מציע שאתה תלך מפה כל עוד הנוצות שלך עומדות ישר." גארט מהנהן לעבר ריקי, ופוקק את אצבעותיו וצווארו. "כל מי שנמצא כאן הולך למות, ולא הייתי רוצה שתיכלל ביניהם."

"אני מבין שהבית שלך יחסית רחוק מכאן, הא ילד?", לאורי מגיח מתחת לאחד מפנסי הרחוב.

מהנמל, רגליו מובילות אותו דרומה, עמוק יותר לתוך העיר. קשה למצוא שקט במקום כמו אברלייט, אך רו מגיע לבסוף לשכונה ישנה ונטושה חלקית. רוב הבניינים באזור הזה כבר נקנו, והם מחכים להריסה ובנייה מחדש. ליד אחוזה מתפוררת עם גדר הרוסה, הוא מוצא גן שראה ימים טובים יותר. הפרחים והשיחים שצמחו פה מתו כבר לפני זמן רב, עשבים שוטים מחליפים אותם. מספר ספסלים, כמו גם מזרקת אבן ישנה ועץ עתיק ומת, הם מה שנותר מהמקום.
על קצה המזרקה יושבים זוג צעיר. הם נותנים מבט קצר ברו לפני שהם ממשיכים בשיחתם. זה כנראה המקום הכי שקט שהוא הולך למצוא.

ריקי ממהר לפעול. הוא נע הצידה אבל בריון אחד תופס אותו ותולש מידו את המזוודה. השני שולח אגרוף לגארט, שמתחמק בקלות, אך סטואי מרים את האקדח ולוחץ על ההדק, הרעש הנורא ממלא את הרחוב הצר.

בנג'מין תופס את הכדור במעופו. "אתה יכול להגיד את זה. אבל זה לא משנה אם אתה לוקח קיצורי דרך."

גארט מזנק קדימה אל עבר סטואי במקום לברוח, מקשה עליו לכוון ביעילות בעודו מתחמק בו זמנית, מחכה לאקדח המקולקל לעשות את עבודתו, מחייך בממזריות.

"רואים שגדלת כאן. בוא ילד, נלך לאכול איפשהו. איזה סוג אוכל אתה הכי אוהב?", הם מתחילים ללכת, לבחון את מבחר מסעדות שיש ברחוב.
"איפה אמרת שאתה גר?"

האקדח מתפוצץ לעשרות רסיסי מתכת, ההדף מפצח את ידו של סטואי הצורח, לוקח שלוש מאצבעותיו. חלק מהרסיסים פוגעים בכתפו של גארט, מאטים אותו מספיק בשביל שאגרוף מימינו ימצא את פניו ויגרום לרחוב להסתחרר. האדם השלישי, האחד שמחזיק במזוודה, עוזב את ריקי ומתחיל לרוץ. העורב שולף אקדח משלו ולאחר רגע ירייה נוספת נשמעת, כשריקי מפספס את מטרתו.

"שכונת פאוברוק," בנג'מין עונה, כאילו לאורי מכיר את העיר. הוא דווקא מזהה את השם, הופיע במפה שפרוסה בחדרו של וילהלם. זו אחת מהשכונות העניות שקרובות לטריטוריית להבי החופש, אך נשלטת על ידי ג'ק.
"אוכל ביילורי," הנער עונה. "טעים יותר מהלחם התפל שנותנים לנו במפעל. יוצא לי לטעום כזה מדי פעם, כי אמא שלי עובדת במסעדה. אפשר ללכת לשם."

חיוך רחב מתפשט על פניו של לאורי, "אין כמו אוכל ביילורי. אתה יודע, אני במקור מהאזור שם, מאחד הכפרים. ההורים שלי היו חקלאים. אבא שלי תמיד היה לוקח אותי לביילור כדי לעזור לו למכור את הסחורה באביב", הוא פונה לרחוב צדדי שראה בו שלט 'מאכלים דרומיים'.
"המוכרים ביריד האביב תמיד היו נותנים לי לטעום מהאוכל שלהם. יש יותר שמש בביילור, זה עושה טוב לפירות ולירקות. גם לאנשים, יוצא לי לחשוב לפעמים. אני אזמין פסטה בשמנת פטריות ולחם שום בצד, תודה", הוא אומר למלצר בכניסה.

גארט אוחז בכתפו בכאב. ראשו צלצל וכל גופו דאב. הוא החליט לוותר על אלמנט ההפתעה ושלף את האקדח שריקי נתן לו בידו הבריאה, וירה ברגלו של סטואי מטווח אפס. כאשר הוא חושב שאין איש שיראה את זה בבירור, או מבעד לכאוס המתרחש כעת, הוא משתגר אל מאחורי האדם השני שבורח, ותוקע את סכינו בירכו של האיש ומסובב אותה, מקיז דם ומשתק את רגלו.
הוא מרגיש את ליבו כמעט מתפוצץ מלהשתגר מרחק כזה גדול.

המלצר מהנהן בנימוס, אם כי חשד מסוים מופיע בפניו כשהוא רואה את בנג'מין.
"אני אקח, אה, איך קוראים למאכל עם השכבות?"
"לזניה?"
"כן, זה," הנער מחליט, והמלצר מהנהן.
המסעדה היא מקום חמים ומואר היטב, ניגוד נעים לערב הסגרירי של אברלייט. מנגינת פסנתר מוכרת מתלווה לקולות השקטים של שיחות הסועדים, יצירה ביילורית אלגנטית, לאורי מזהה, אך הפסנתרן שבקצה המסעדה משנה ומאלתר חלקים ממנה. מלצר מוביל אותם לשולחנם ולוקח בקבוק מארון היין הגדול שלידם, מוזג כוס ללאורי.
המסעדה איננה מקום מפואר, אך עבור בנג׳מין היא כן. הלבוש, הצלילים, הריחות, כולם זרים לו. הנער המלוכלך בולט בה, כמו שלאורי בלט בפאב העורבים. הוא מושך מספר מבטים מהסועדים השונים, אך לא נראה שאכפת לו.
"אתה תמיד אוכל במקומות כאלה?"

האיש נופל לרצפה, הלבנים פוגשות את גופו בעוצמה. גארט מסתובב בזמן כדי לראות את סטואי קורס לאט, מנסה להיתמך על ידי הקיר מאחוריו כשרגליו כושלות. הוא כבר הפסיק לצרוח, צעקותיו התחלפו במאבק לנשום. האדם השלישי כמעט מסתער על ריקי, אבל שני האקדחים של אויביו גורמים לו לחשוב פעמיים. הבריון עוצר במקומו.
רעם מרוחק נשמע איפשהו מצפון להם, השמיים מעט קודרים יותר ממה שהיו לפני כמה דקות. גשם מתחיל לרדת בחלק אחר של העיר.
האיש שגארט דקר מתחיל לקום מאחוריו. רעם נוסף נשמע.

"מה פתאום", הוא נושף, "לעיתים רחוקות אני מרשה את זה לעצמי. אני מעדיף את האוכל הפשוט, הבסיסי. צלי טוב עם רטבים".
הוא מעיף מבט מהיר במקום, "אבל לפעמים אני מרשה לעצמי להתפנק, ולשכוח לרגע שאני שכיר חרב. מותר לברוח מהמציאות לזמן קצר".

רו מתיישב בכבדות, לא רחוק מהזוג הוא מביט בכפות ידיו, שקנוקנות ירוקות דקיקות משתרגות מתחת לעורן, ומחייך חיוך קטן ואכזרי.
דם רב ישפך בקרוב, אני אשפוך אותו
כמהופנט, רו מרים את הוורד שקיבל, מסובב אותו בידיו, ומרגיש את הגוף שלו מגיב אליו, מתעורר לעומתו, כל עצב בגופו בוער בהתרגשות עם כל מגע בפרח האדום
ולאחר מכן, אכניס את הוורד לתוכי, אתחזק, אשפוך עוד דם, אשאב אותו, אשבור את העצמות, אמצוץ את הלשד, דמם של ההמונים יהיה שלי, ואיש לא יוכל לעצור אותי
החיוך מתרחב, ורו מרגיש צריבה חדה בחניכיו , וכשהוא ממשש אותם בידו הפנויה, הוא מרגיש קוצים בוקעים מהם, מתלפפים סביב השיניים אט אט. מבט זריז על גב כף היד שלו מגלה שהקנוקנות הולכות ובוקעות החוצה, מקיפות את זרועו אט אט. הוא מתחיל לצחוק בקול נמוך. רק הקרבה לוורד מחזקת אותו, משלימה אותו.

מי בכלל צריך את הגוף האנושי הזה? לגוף האנושי יש חולשות, מגבלות...מוסר

הוורדים צורבים אותו מבפנים, מתלפפים סביבו, בוקעים החוצה, מחזקים אותו, מרפאים את הכאב הצורב בחזהו. הלחץ המתמיד נעלם, ולראשונה זה חודשים רו נושם לרווחה. הוורדים שחררו אותו, הזעם שחרר אותו, הוא עכשיו חופ-
אנשים
הוא מעיף מבט מבעד לצעיף עלים ירוק, משובץ בפרחים אדומים זעירים ובקוצים דקים, ורואה את בני הזוג נועצים מבט מלא אימה ברו. מתוך הערפל, רק מחשבה אחת עולה בראשו, חותכת אותו כמו להב
אסור שיראו אותי
ואז עוד מחשבה
מזון
הוא מתחיל להיעמד, ופוסע אליהם צעד אחר צעד, הוורדים מתפתלים על הקרקע, דוחפים אותו קדימה, נשלחים לכיוונם, הקוצים בוהקים באור הדמדומים, צמאים לדם, לבשר, לעצם...
לא!!!
המחשבה המודעת מפלחת את טראנס הדמים של רו, צורבת ומפזרת את המסך המסתיר את תודעתו. הוא מתקפל בייסורים כשהכאב בחזהו מתפרץ כמו מכת ברק, והוא פולט יללת כאב ותחינה חלושה ''בבקשה....לא...''

רו נעמד בחוסר יציבות, פוסע לאחור בעוד הקנוקנות נושרות ממנו, מותירות בגדים קרועים ואדם מפוחד ושבור. רו מתחיל לרוץ, בורח כמה עשרות מטרים לאחור, ומתקפל על הקרקע. דמעות כאב, בושה, והקלה זולגות מעיניו, כשהוא חושב על האסון שכמעט גרם. דמעות שמתחלפות בנשיפות מבוהלות כשהוא חושב על מה שעשה. לכרות עסקים עם ת'יריאל ועם דאלאס, להיכנס למרכז קונפליקט כל כך מסוכן, להיכנע לוורדים...
''מה עשיתי?"

מלצר מתקרב ומגיש לשניים את המנות. לאורי מזהה מיד את הריח המוכר של מטבח מולדתו, הניחוח מעורר זכרונות על מקום שמשי יותר, וחיים פשוטים יותר. בנג'מין לא מתעכב, ברגע שהצלחת נוגעת בשולחן הוא מתחיל לטרוף. קשה להאשים אותו, הבחור רזה למדי. אופייני לנערים כמותו.
"רגע, אז למה," הוא מצליח לומר בין הלעיסות, "למה הפרעת לנו ברכבת אם אתה שכיר חרב?"

גשם יורד על העיר, מרטיב את רו דרך החורים שבבגדיו. הולבורן, המסעדה אליה ת'יריאל הפנתה אותו, ממוקמת בשכונת בילויים לא רעה. בדרך כלל ארוחה במקום כזה יקרה מעט עבורו, אבל בשביל רוב אנשי המעמד הבינוני, ערב כאן הוא דבר שבשגרה. זה נכון גם לגבי האיש שהוא צריך לשכנע.
אדם שמנמן, לבוש בחליפה זולה, יוצא מקהל האנשים והמטריות שממלא את הרחוב. אישה נמוכה הולכת איתו, שניהם מצטופפים תחת אותה מטרייה ונכנסים בזריזות למסעדה. ת'יריאל דייקה בשעה שמסרה לו, אך לא דיברה על מישהי נוספת.